יד דוד על יומא· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף ב.
מסכת יומא פרק ראשון
שבעת ימים. עיין ע"ז ב' ד"ה לפני עדיהן:
שמא תמות אשתו. והקשה במקום שמואל בשם הגאון מהר"א ברודא זצ"ל דהא בכתובות דף פ"ג כתבו התוספות דמיתה שכיח בנשים דמסתכנות בלידה דא"כ כשמתקנין לו אשה אחרת היינו בתולה וא"כ ליכא גבה סכנת לידה וע"ש שנכנס בדרכים רחוקים לתרץ. ולכאורה י"ל התוספות לא הוצרכו שם לטעם זה דנשים מסתכנות אלא מפני דאמר שם מיתה שכיח מכירה לא שכיח וקשה למה מכירה לא שכיח שמא יעני ותמכור ועניות שכיח יותר ממיתה כמו שכתבו גבי פותחין בנולד בי"ד סימן רל"ח דמיתה נולד ועניות לאו נולד דעניות שכיחא לזה הוצרכו התוספות לומר ניהי דבאנשים עניות שכיחא טפי ממיתה אבל בנשים מיתה שכיחא טפי מעניות אמנם עיין בשיטה מקובצת שם שכתב דכוונת התוספות לבאר דילמא ימות הוא קודם לזה כתבו המיתה דידה דנשים שכיח טפי וא"כ ל"ק מידי. ושוב ראיתי בשער המלך ח"א פ"ח ע"ג שכתב כשיטה מקובצת ע"ש. ומהרצב"י בסימן ק"ו הקשה על הרמב"ם דכאן פסק דלא כר' יהודה ובהלכות תרומות פ"ט כברייתא ה"ז גיטך שעה אחת קודם מותו אסורה לאכול בתרומה מיד והך ברייתא מוקמינן לה כר' יהודה בגיטן כ"ח ע"ש וכבר עמד על כמה קושיות בלחם משנה פ"א דנזירות אמנם משנה זו לא הזכיר ואפשר לומר משום דבנדרים דף ג' אמר רבא סתמא בלא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר כההיא דאומר הרי גיטך שעה אחת קודם מותו משמע דכ"ע מודו בזה דההיא דגט וההיא דנזירות והרא"ש נרגש מזה וכתב דאפילו מאן דפליג בגט מודה בנזירות אמנם הרמב"ם יסבור דסוגיא דנדרים סבר דכ"ע מודה בזה דחיישינן לשמא תמות וכאן עיקר הטעם משום דאין לדבר סוף ועוד י"ל כמ"ש התו' כי גם הפרישה מעלה בעלמא כי ימצאו אחרים וכן אם ימות אשתו ימצאו אחרים. ועיין במהרשא ולהכי כאן לא חששו להכי שמא תמות. ועיין בשער המלך ח"א פ"ח שהאריך לתרץ. ושוב מצאתי בחקרי לב רי"ז שכתב ג"כ לתרץ ע"פ מה שכתב מהרש"א וע"ש שהאריך. ועיין יבמות י"ח ד"ה דילמא אדמייבם וע"ש בחדושי הריטב"א שנדפסו מחדש ולפמ"ש בשם יש מפרשים יש גם כן מקום לתרץ דברי הרמב"ם:
כל מעשיה בכלי אבני'. עיין נידה מ"ט ד"ה כשר למי חטאת:
מאי בירה כו' מקום הי' בהר הבית כי הך פלוגתא דר"י ור"ל איתא נמי בזבחים דף ק"ה דשם גבי פרים הנשרפים דנשרפים בבית הבירה. ועיין בתי"ט פ"ג דפרה ובירושלמי מביא נמי הפלוגתא על הא דתנן בפסחים פ"א שורפין אותו לפני הבירה ואני רואה שינו דברים בהרמב"ם כי בפרק ז' מהלכות מעשה הקרבנו' כתב והמקום השני בהר הבית ושמו בירה והוא כרבי יוחנן בזבחים ובהלכות פרה פרק ב' כתב ללשכה שהי' מוכנת בעזרה ובית האבן הי' נקראות ולא כתב שהיתה על פני הבירה ומשמע דסבר כר"ל ובפ"ו מהלכות קרבן פסח כתב שורפין אותו לפני הבירה סתם הדברים ולא פירש אי כר"י אי כר"ל והנה מה שכתב בהלכות קרבן פסח י"ל שסמך על מה שהזכיר בהלכות מעשה הקרבנו' כי שם פירש מה הוא בירה אבל בהלכות פרה קשה ואפשר לומר שר"ל אינו חולק על ר"י דמקום הי' ושמו בירה דאל"כ למה צריך לומר הכא ללישכה על פני הבירה פשיטא דבמקדש היתה אלא שהוא מוסיף דכל המקדש ג"כ נקרא בירה בכלל וכיון שכאן פרט הלישכה שהיתה נקראת בית האבן לא הוצרך לפרש היכן היא סמוך לבירה. ושוב ראיתי בשיח יצחק שהאריך בזה בתוס' ד"ה ומ"ש וראיתי בספר דרך הקודש דף ח' שג"כ האריך בזה ושוב בא לידי חזון נחום טהרות וראיתי לו בדף כ"א שכתב כדברי דר"י ור"ל לא נחלקו ושמחתי שכוונתי לדעת גדול. ושוב ראיתי במטה אשר דף קמ"א שגם הוא האריך בזה ורוצה להגיה בדברי הרמב"ם דמעשה הקרבנות ואין צורך. ועיין במטה אפרים בחדושי אחיו דף כ"ה:
בשלמא כולהי קראי בפרה לא מתוקמי' כו' והקשה בסם חיי בדרשות דף ל"ז ע"א דהא במ"ק אמרינן מה פרה מכפרת הרי דפרה מכפרת וא"כ איך אמר דא"א לאוקמי' כולה בפרה משום דלכפר כתב וע"ש במועד קטן דף כ"ח ומה שתירץ שם בסם חיי הוא נכון מאוד על דרך דרוש ולפי פשוטו י"ל דסתם כפרה משמע לשעתו על עבירות אותו הדור ופרה אינה מכפרת אלא על מעשה עגל כי עון עגל שמור לדורת ולהכי שפיר ממעט הגמרא מדכתיב לכפר משמע סתם כפרה לאותו דור:
רש"י כאשר עשה כו' וכתיב קרב אל המזבח וגומר כך צוה לעשות לדורת כצ"ל וכן הגיה בשיח יצחק:
רש"י דלפני העשיה קיום המצוה. הוצרך לזה דלא נפרש מה שאמר הגמרא צוה דקודם עשייה היינו שנכתב בפסוק צוה קודם עשיה ובאמת אי אפשר לפרש כן שהרי בפרה לא נכתב עשיה כלל רק צוה לכן מפרש רשי' צוה דקודם עשיה היינו שלא נאמר מן העשיה עד אחר הצוה אבל ביה"כ כתיב ויעש כאשר צוה א"כ לאחר העשיה נכתב כאשר צוה. ועיין שופרה דיעקב:
תוס' ד"ה וחכמים כו' וסתם מתניתין דהכא ס"ל. עיין שיח יצחק. חקרי לב רי"ח:
באותו הדיבור א"נ התם חששא בעלמא הוא. באורח מישור לנזיר הבין בדברי התוספות דבתירוץ השני סברי דאף למיתה דזמן מועט חיישינן ובחקרי לב דף רי"ח השיג עליו ופירוש פירש אחר והנ"ל כי כוונתם בתירץ השני למ"ש הריטב"א ביבמות בדף י"ח וז"ל וי"מ דר"מ לא חייש למיתה כשיש בדבר שום הפסד ומשום צורך דבר כגון שלא להפסידה בתרומה וכן גבי בקיעות הנוד לצורך שבת וגבי יום הכיפורים אע"ג [דלאו] צורך הוא מ"מ אין לדבר סוף אבל הכא כיון דאפשר דמיית ואפשר בחליצה למה נביא עצמינו לבית הספק לבטל מצות יבמין ע"ש ואפשר כי קרוב לזה כוונתם בתירץ השני דוודאי מעיקר הדין אין חוששין למיתה כלל ולהכי מקילינן כשיש שום הפסד וצורך אבל בלא"ה מחמירינן וחוששין בין לזמן מועט בין לזמן מרובה וגבי יבמין אע"ג דאין צורך מ"מ אין איסור רק חששא בעלמא ולהכי לחד חיישינן לתרי לא חיישינן אבל כאן כיון דאין צורך וכפרת כל ישראל ראוי לחוש אפילו לכמה אלא דאין לדבר סוף ומה שהקשה מהרש"א למה שתירצו התוספות דלענין טומאה אין חשש שכבר נמצאים אחרים א"כ גבי אשם נמי חששא הוא דהא אפשר ליקח אחר י"ל דהתוספות סוברים כמ"ש בתוספות ישנים ד"ה שמא תמות דאשה הוי לעיכובא א"כ אי אפשר ליקח אחר כשתמות אשתו ויעבוד בלא אשה וכ"כ בשיח יצחק אמנם מה שכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"א דעבודת יוה"כ לדידי אדרבה משמע עיכובא שהרי כתב הכל עשוי בכה"ג נשוי והרי כה"ג וודאי לעיכובא הוא וא"כ נשוי נמי לעיכובא הוא ושוב ראיתי לבעל חקרי לב בסימן קי"ז שהאריך אי נשוי אשה לעיכובא אבל מדברי הרמב"ם לא העיר כלום. ועיין על התוספות שער המלך ח"א פ"ח ע"ב. חקרי לב רי"ז רי"ח ר"כ רמ"ג רנ"א שופרא דיעקב:
תוס' ד"ה שכל מעשיה כו' דוקא באלו ז' ימים של קודם שריפה כצ"ל וכן הגיה בשיח יצחק:
תוס' ישנים ד"ה שמא. חקרי לב רמ"ג: