יד דוד על חגיגה· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף ב:
תוס' ד"ה תקנתם את רבו כו' משום דלשון תקון משמע דהוא תיקון חדש מה שלא הי' מקוד' וזו אינו כי לא נעשה תיקון חדש אצל הרב כי גם מקודם לזה הי' רק יום אחד ועכשיו יום אחד ולזה כתבו כי לשון תקנתם אינו שעכשיו עי"ז מה שאמרו ב"ה הוא מתוקן אלא שיעור הלשון כך הוא הרב מתוקן והעבד אינו מתוקן כלומר הרב אינו חסר לו דבר שיש לו מה ששייך לו אבל העבד אינו מתוקן כי חסר לו האשה ומה שכתבו ואי משום עבדות הא לא איכפת ליה כוונתם למה צריכין ב"ש לומר לב"ה שאינו מתוקן משום שאינו יכול לישא אשה ולפיכך כופין לשחרר ותיפוק ליה דבלא"ה אינו מתוקן מפני שהוא חציו עבד וא"כ למה לב"ש למימר לישא שפחה אינו יכול דבלא"ה כופין כיון שאינו מתוקן מחמת חצי העבדות ולזה כתבו דמשום זה לא הוה כופין דהרי הוא מתוקן דבחצי עבדות לא איכפת לי' כי אדרבה טוב לו עתה מאז כי הי' כולו לרבו ועתה ביומו לעצמו וכן פירש מהרש"א ובדברי רבינו משולם יש לדקדק כמו שהקשה המפרשים דאי גרסינן את רבו לא תקנתם מאי האי דקאמר לישא בת חורין אינו יוכל ואי נמי יוכל מאי תקנתא יש לרבו דלמ"ד גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ישראל כשר הוא הולד ואיכא מ"ד דהוה ממזר ועכ"פ אינו לרבו כי הולד לא עבד ולא שפחה ותו מה דקאמר יבטל גם בזה מה תקנתא לרב ונראה דלגירסת רבינו משולם הכי קאמרי תקנתם את עצמו דלעצמו יש תיקון קצת לעניין עבדות אבל לעניין אישות לא יש תיקון ולרבו אין תיקון כלל כי לא הרויח מחמת תקנה והפסד יש ולפיכך אמר לישא שפחה משום פסידא דעבד כי אפשר משום תקנות האדון לבד לא הי' כופין כי יאמר לא ניחא לי בהך תקנתא אמנם כמ"ש כי מודה ר"מ כי צריך תיקן לעבד ג"כ משום הכי כופין. ועיין פרי חדש במים חיים ב' ע"ד רצוף אהבה שי למורא סימן ע"ט. ועיין בבריכות המים רנ"א שהגיה בדברי התוספות וא"צ כמו שכתבתי:
תוס' ד"ה לישא שפחה כו' ולמכור עצמו כו' ומטעם דשרי הרבעה שרי נמי לרכוב על הפרדה. בעין יעקב דף צ"א תמה דמנליה לתוס' הא דילמא לרכוב שפיר אסור מכח ק"ו דאיסי ע"ש וכבר כתב הרשב"א בסי' תצ"א דאין למדין כאן מק"ו כיון דחק היא ובחוקים לא שייך ק"ו ונראה שכן הי' כתוב בתוספתא וא"כ כיון דלא שייך ק"ו מסתברא להו להתו' דרכיבה שרי כמו הרבעה ועיין ברכי יוסף י"ד דף ס"ד ע"ד ובח"מ דף מ"ב ע"א מלך שלם ח"ב י"ז ע"א דהקשה מה דמצינו בהגדה דהך פרדה ברי' מששת ימי בראשית ובע"כ צ"ל דהך תוספתא חולק על זה ומה שכתב שם במלך שלם שהוא מהתוספתא ליתא כן בתוספתא שלנו:
תוס' ד"ה לישא שפחה כו' וממזרת כו' עיין שי למורא סי' פ' משנה למלך פ"א מהלכות אישות ה"ד. שופרא דיעקב בריכות המים רנ"א ומה שכתבתי במקומות אחרים:
תוס' ד"ה לא תהו בראה כו' ועוד פרו ורבו אכולהי ב"נ כתיב אף לכנען והקשה מהרש"א דבסנהדרן מבואר כיון דנשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ וקושי' עצומה היא וטרחו האחרונים ליישבה והן אמת ביבמות ס"ב משמע דגוים בני פריה ורביה נינהו וכ"כ רש"י שם והתוס' נדחקו בזה וצ"ל דסוגיות חלוקת הן הך דיבמות עם הך דסנהדרן והתוספות כאן בא ליישב סוגיא דיבמות דלא נקשה לפי שאמר לא תוהו משמע דפריה ורביה ליתי גביה דעבד לזה כתבו דלהכי נקט לא תוהו לפי שהוא אלים ולעולם גם בפריה ורביה איתיה ולסוגיא דסנהדרן י"ל דסברי דדוקא נקט לא תוהו ולא פריה ורביה. ועיין ביצה ה' ובמהרש"א ובמ"ש שם. ועיין פרי חדש במים חיים ב' ע"ד שבות יעקב ח"ש קל"ד פרי האדמה ח"א נ"ו זרע יצחק מקום שמואל שופרא דיעקב בית יעקב סימן קכ"ב משנה למלך פ"י דהלכות מלכים ה"ז סק"ה ודע שמה דף קנ"ג ע"א. ועיין מטה אפרים דף ס"ח ע"ג:
תוס' ד"ה כופין קהלת יעקב אלגאזי ל' ע"ג בריכות המים רנ"א:
תוס' ד"ה נשים בריכות המים רנ"א:
תוס' ד"ה ומי שאינו יוכל לעלות ברגליו כו' כוונתם משום דלקמן אמרינן ומי שאינו יוכל לעלות ברגליו לאתוי מאי לאתוי מפנקי ופירשו שם רש"י והתוס' דלא יוכל לילך בלא מנעל וא"כ יש מקום לומר דזה דוקא פטור אבל מי שאינו יוכל לילך מעירו לירושלים דשרי לילך במנעל רק שאינו יוכל לילך מחמת עייפות הדרך הוא חייב דיוכל לרכוב או לילך על העגלות צב אבל התוספות אינו סוברים כן אלא דהכי קאמר אפילו אינו יוכל לילך מירושלים לעזרה בשביל שצריך לילך בלא מנעל הוא פטור ומכ"ש מי שאינו יוכל לילך מעירו לירושלים דפטור והא דקאמר לאתוי מפנק משום דזה דאינו יוכל לילך מעירו לירושלים הוה כמו חיגר או חולה ולא הוי צריך לאשמעינן אלא וודאי צ"ל דמי שאינו יוכל לעלות ברגליו כולל הכל בין מעירו לירושלים בין מירושלים לעזרה וזה שכתבו התוספות דאין כוונת רש"י לפרש מתני' דוקא מירושלים להר הבית אבל מי שאינו יוכל לילך מעירו לירושלים חייב לרכוב דליתא אלא רש"י רבותא קמ"ל כמו דבגמרא נמי רבותא קמ"ל דזה הוא חידוש יותר אפילו שמחמת תפנוק אינו יוכל לילך בלא מנעל וה"ה דמי שאינו יוכל לילך מעירו לירושלים פשיטא דפטור כמ"ש דהוה כמו חיגר וחולה דמ"ש ועוד הביאו ראי' מהא דאמרינן לקמן עד הכא מאן אתיא ונראה דהתוספות אינו מפרשים כרשי' לקמן דאמו חייב להביא דא"כ מאי ראי' מייתי אדרבה איפכא משמע דאם היה גדול פטור שאינו יוכל לילך א"כ אמו אינה חייבת בחנוך אלא וודאי התוספות סוברים דאמו לאו מצד חנוך מייתי לה אלא מצד שאינו יכולה להניחה לבדו וכדאיתא בערובין ר"פ כיצד משתתפין שהוא צריך לאמו אבל בלא"ה פטור דאי ס"ד דגדול בכה"ג חייב א"כ גם אביו הי' חייב להוליכו לירושלים מצד חינוך אלא וודאי גדול כה"ג פטור ואפשר סוברים התוספות דגם לרש"י אלו הי' גדול כה"ג חייב הי' החנוך מוטל על אביו ג"כ ובמתניתין משמע דאין חיוב כלל על אביו מעירו לירושלים. ועיין דברי יוסף נ"א ובריכות המים דף ר"נ ע"ד:
תוס' ד"ה מדבר ואינו שומע. ידי אלי' דף ע"א. רצוף אהבה: