יד דוד על ביצה· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף לח.
אלא לעולם לא תיפוך. לכאורה קשה למאי דמהפכינן ור"י סבר יש ברירה קשה דלעיל אמר מאי הוה עלה וקאמר ר"א אין ברירה ר"י יש ברירה דבשלמא לרבי אושעיא כיון דאמר אין ברירה ידעינן הלכתא דחביות ובהמה אסורה אבל לרבי יוחנן דאמר יש ברירה ניהו דידעינן דינא דחביות דמותר אבל בהמה לא ידעינן אי סבר רבי יוחנן מותר או אסור משום דינקי תחומין אהדדי ובשלמא להסוברים דרב חזר בו לא צריך הגמרא לאמר דמה"ת ר"י יסבור יניקות תחומין. אבל להרי"ף והרמב"ם דפסקי כרב דאסרי יניקת תחומין א"כ קשה דה"ל לרבי יוחנן לפרש. ואפשר לומר לפי מה שכתב בשער המלך דף כ"ח ע"ד הטעם דחיישינן ליניקת תחומין אע"ג דהוא דבר מועט ובטל מ"מ כיון דהוא דבר שיל"מ לא בטיל. וכבר כתב הרמב"ן במלחמות בפרק כל שעה בסוגיא דחמץ בפסח לדעת הרי"ף והרמב"ם דסברי דחמץ דבר שיל"מ הוא רבי יוחנן סבר דחמץ בנ"ט לפי דסבר דבר שיל"מ בטל וכרבנן דר"ש. והביא ראיה מדקאמר בע"ז כל האסורים שבתורה בנ"ט חוץ מטבל והרי טבל דשיל"מ וש"מ דשאר דברים דומיא דטבל שיש לו מתירין בטל ע"ש ונמצא לא הוצרך רבי יוחנן לפר' כיון שאמר יש ברירה ממילא ידעינן חביות מותרת וליניקת תחומין לא חיישינן כיון דדבר שיש לו מתירין בטל. אמנם לפי מאי דלא מהפכינן ורבי אושעיא סבר יש ברירה עדיין קשה דהו"ל לר"א לפרש אליבא דהרי"ף והרמב"ם כיצד דין חביות וצ"ל דר"א אר"י סמך מדקאמר ר"י אין ברירה ש"מ דוקא מטעם זה אסורים שניהם חביות ובהמה אבל אי יש ברירה בהמה נמי הוה מותר דדשיל"מ בטל ממילא כשאמר ר"א יש ברירה נמי שניהם מותרים כן היה מקום לומר. אמנם הרי"ף כתב להדיא דר"א קם בשיטתיה דרב וש"מ כיון דלא פירש ממילא בהמה אסורה ולפ"ז קשיא דכי היכי אם מהפכינן ור"י אמר יש ברירה בע"כ בהמה מותרת דר"י לא חשש ליניקת תחומין כיון דסבר דשיל"מ בטל א"כ לר"א נמי נימא הכי וצ"ל דר"י לא הוה צריך לפרש כיון דכבר גילה דעתו במקום אחר דדשיל"מ מותר אבל ר"א דלא גילה דעתו במקום אחר אמרינן דסבר כרב כיון דלא פירש דינא דבהמה:
וכי לית ליה לר"א ברירה ה"מ בדאורייתא. עיין מהרש"א ומה שכתבתי לעיל דף יו"ד ובשער המלך ח"א דף כ"ז ובח"ב דף ע"ו וע"ז:
שור של פטם כו'. עיין בבעל המאור ובמלחמות וברמב"ם והשגות הראב"ד ועיין בשיטה מקובצת שהקשה לדעת ר"מ דלתקנתו של טבח עשאוהו כשור של הפקר א"כ איך לקמן דף מ"ם הביאו ראיה משמואל לרב חנא בר ביזנא דתלי ליה בשרא דשור של פטם שאני שעשאוהו כהפקר ולכאורה גם לדעת הרמב"ם קשה אמנם הרמב"ם נשמר מזה שכתב וכן אם שחט מעי"ט מותר להוליך מנתו לעירו שעל דעת כן שחטו שיקחו אנשי עיירות אחרות א"כ לדעת הרמב"ם בשר הוה כשור של פטם וגם ל"ק קושיות השיטה מקובצת ליש מפרשים דהתם נמי תקנת הטבח כדי שימכור בשר הרבה ועיין בשער המלך ח"א דף נ"ח:
כי סליק רבי אבא. על כל הסוגיא זכרון יוסף ק"ד ע"א:
ולבטל מים ומלח לגבי עיסה. והקשה בספר בתי כהונה ח"א בית וועד דף ע"ב דהא בבכורות כ"ג אמרינן נבילה בשחוטה אע"ג דלא מטמא במגע במשא מיהו מטמא דאע"ג דבטל מיהו הוא נושא את כולו. וא"כ ה"נ מאי קמקשי דניהי דבטלי הא עכ"פ אסור להוציאם מתחום שלהם דהיינו של בעל התבלין ומים ומלח דהא מוציאם עכ"פ ע"ש. ובוודאי יש לחלק בין איסור לטומאה והארכתי בזה במקום אחר אמנם הכא בלא"ה לא קשיא דהא משמע במתניתין דלא לבד אסור להוציא אלא אף אם כבר הלכו כרגלי בעל העיסה ויצא חוץ לתחום בעל המים ומלח אסור לאכלו ואהא שפיר קמקשי עכ"פ דלא בטליה לגבי עיסה לענין אכילה ועיין מה שכתב התוס' בבכורות כ"ב ד"ה נבילה ועיין נדרים נ"ח ד"א אמר רבי:
רשי' בדאורייתא אין ברירה. עיין זרע אברהם ס"א ע"א:
תוס' ד"ה ולבטל מים ומלח פירשי' משום דהעיסה נפישה כו' והקשה בשער המלך ח"א דף צ"ט דמאי הוצרכו התוס' להקדים פירשי' ולא הקשו תיכף קושייתם דהא הוי דבר שיל"מ ונדחק בתרוצו ולע"ד הדבר פשוט דהא כתבו התוס' בסמוך בד"ה דהא לא קשיא כי שהשאילתו או נתנה במתנה יהי' מותר רק משום מיעוטא ורובא קשיא להו. וא"כ הוצרכו התוס' להקדים פירשי' דלולי פירשי' ה"א דכל הקושיא כיון שהשאילתו או נתנה במתנה יהי' מותר ולא מתורת ביטול א"כ לא שייכי קושייתם כלל מדשיל"מ אבל לרשי' דמתורת ביטל קשיא שפיר מקשו דהוה דשיל"מ ובעיקר קושייתם מדשיל"מ לפי מה שכתבתי לעיל בשם הרמב"ן בפסחים דרבי יוחנן ס"ל דשיל"מ בטיל א"כ ללישנא קמא דר"י הוא דקשיא ליה ולבטל ל"ק כלל ואפילו לאמרי לה דר' אבוה ור"י נפחא ור"ח בר פפי הוה הם תלמידי דר' יוחנן הוה ואפשר כרבם ס"ל בדבר שיל"מ. אמנם התו' חולקים על הרמב"ן כמבואר בכמה מקומות. וראיתי להרב שער המלך בח"א דף ל"ט שהקשה דמאי קשיא להו להתו' אם נאמר דרב פפא לעיל דף ג' לא סבר כרב אשי דדשיל"מ בדרבנן לא בטיל דילמא הנך אמוראי כר"פ ס"ל ולא כרב אשי. ואפשר לומר משום דבכל הש"ס דרך הגמרא להקשות לאמוראי בתראי מאמוראי קמאי וא"כ הכי קשיא להו להתוספות דהא דבר שיל"מ הוא ואם נאמר דהם סברי דשיל"מ בדרבנן בטיל א"כ תקשי מר' יוחנן והנך אמוראי על רב אשי דסבר לא בטיל ואע"ג דבלא"ה רב אשי בסוף סוגיין ואביי ורבא תירצו תירץ לקושייתם היינו דבפירוש המשנה יכולים לחלוק אבל לא לענין הדין. עוד הקשה על מה שכתבו התוס' בעירובין מ"ה דאע"ג דלרב אשי בדבר שיל"מ ספיקו אסור בעירוב הקילו והא הכא ר"א גופיה קאמר דלא בטיל לגבי עירוב וכי היכא דלא בטל ה"נ ספיקו אסור וע"ש שנדחק לתרץ ואני תמה על עוצם חכמתו למה נדחק בזה ובוודאי התוס' שם בעירובין ס"ל כתרוצא קמא דהתוס' לקמן שכתבו בד"ה משום דהוה דישל"מ דהכי שאני משום דממונא הוא וכוונתם בזה דהכי לא הוה כדין ביטול שאר איסורים אלא כדין ממון כיון דאין לו ביטול מדין ממון ולא נשתקע שם בעליו ממנו. לכן לא שייך ביטול אבל בעלמא לגבי תחומין היכא דלא שייך ביה דין ממון רק איסור לבד מקילין אע"ג דהוה דבר שיש לו מתירין: