יד דוד על ביצה· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף לב.
אין פוחתין את הנר כו'. יש שני נוסחאות במתני' י"ג אין פוחתין וי"ג אין פותחין ועיין בסדר המשנה ונראה כי זה תלוי בחילוף הפרושים כי לרשי' פרושו לעשות נקב גורסים אין פוחתין כמ"ש הערוך כי תרגום כרו פחתא. אמנם להרמב"ם שפירש שהי' עושין זוגות והי' מחלקין אותן גורסים אין פותחין והיינו לפתוח הסתום ובדברי הרמב"ם נתקשו בו רבים דאין סוגיות הגמרא עולה לפי פרושו ועיין שער המלך ח"א דף נ"ב ע"ג. רוח אלי' בתי כהנה בית אבות לשון לימודים דף ק' והנ"ל כי הרמב"ם מפרש הפלוגתא לאו דר"מ מחמיר יותר מר"י ומטמא קודם שיצרפנו בכבשן אלא אדרבה ר"י מחמיר ומטמא תיכף משיצרפנו בכבשן ור"מ אינו מטמא עד שיעשה בו המלאכות הנצרכים אחר הצריפה וזה מבואר חדא דבתוספתא שהעתיק הר"ש ספ"ד דכלים נשנית דברי רבי יהושע (כי שם הגירסא ר' יהודא לבסוף) כמו שהוא כאן ואם הי' ר' יהושע מיקל הי' לו לומר עד שיצרפנו בכבשן בשלמא גבי ר"מ לא תני עד כיון שנשנה בתחלה אבל גבי רבי יהושע קשה אלא וודאי משיצרפנו הוא קודם לגמר מלאכה ולפיכך לא לא תני עד. ותו דהרמב"ם בפירש המשנה דכלים כתב כי תנא משיצרפנו בכבשן וזו היא גמר מלאכתן דלא צריך המלאכות הנצרכות אחר צרופם ואעפ"כ מקבלים טומאה וכ"נ מפרושו במסכת עדיות וכוונתו לבאר הא דתני במשנה וזו היא גמר מלאכתן שבא למעט המלאכות שאחרי כן ואי ס"ד ר"מ מטמא קודם צרופן א"כ למה לא פירש הרמב"ם דזו היא גמר מלאכתן למעוטי דר"מ דר"מ סבר קודם צרופן הוה גמר מלאכתן וקאמר המשנה דצרופן הוו גמר מלאכתן ולמה הוצרך הרמב"ם לומר דבא למעט מלאכות שאחרי צרופן אלא וודאי כוונת הרמב"ם הא באמת על ר"מ דאמר משיגמור המלאכות אחר הצירוף לא בא למעט המשנה וקאמר דצירוף הוי גמר מלאכ' ולא בעינן המלאכו' אח"כ ודלא כר"מ ולפ"ז י"ל דהגמרא הכי קאמר דקאמר במתניתין מפני שהוא עושה כלי היינו כר"מ דאי לרבי יהושע כבר הוא כלי משנצרף בכבשן ונראה דנוסחאות הרמב"ם בגמרא היתה איפכא מגירסתינו ממאי דילמא ע"כ לא קאמר רבי יהושע אלא דחזי לקבולי ביה מידי וכוונת הגמרא דדוקא גבי שאר כלים קאמר רבי יהושע דגמר מלאכה הוה משיצרפנו דחזי למידי אבל אלו שהם סתומים גם רבי יהושע מודה דלא הוה כלי עד שיתפתח וקאמר חזו לקבולי ביה פשיטי וסבר הרמב"ם כיון דהך שינויא דחיקא הוא לא סמכינן אשנויא וסוגיא זו הרבה בש"ס אלא כקושיא עיקר ומתוקמא מתניתין אפילו כרבי יהושע ולהכי פסק כן ולא כהגהות מיימון. והביאו הב"י שכתב דלא פסקינן כמשנתינו דיחידאי הוא. אמנם לפי מה שכתבתי יתיישב וכן על דרך הזה בלשון השני וגריס הרמב"ם דילמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם:
חזי לקבולי ביה פשיטי. והקשה מהרש"א כיון דקבלת פשיטי אינו ראוי ליו"ט א"כ פשיטא דאסור כמו דמקשה בסמוך גבי פחמין ותירץ דאשמעינן דה"א דלאו מידי עביד כלל כיון שלא נצרף וכל זמן שלא נצרף לא שייך עשיית כלי ואין איסור בכל דבר שעושה בו דלאו מידי היא קמ"ל דר"מ דכלי הוא וא"כ אסור. ועיין בלשון לימודים דף ק"ו וברוח אלי' מה שכתבו על מהרש"א. אמנם בשיטה מקובצת כתב דפשיטי לאו דוקא אלא ה"ה פלפלין ולפמ"ש לדעת הרמב"ם דגריס איפכא נמי לא קשה דפירושו כיון דחזי לקבל פשיטי הוה כלי תיכף אחר צירף וממילא מותר לפתוח כיון שאינו עושה עכשיו כלי:
אלפסים חרניות. מרכבת המשנה ח"א פ"ד די"ט ה"ח:
תוס' ד"ה אין פוחתין כו' א"כ הוי כלי אדמה וכלי אדמה אין מקבלין טומאה. עיין מנחות ס"ט ד"ה כלי אדמה ושבת נ"ח ופ"ג דכלים משנה ב' בר"ש: