יד דוד על ביצה· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף כא.
בעי מיניה רב אויא סבא וכו' בהמה וכו'. והקשה בקול בן לוי דף ה' כיון דרב אויא היה מדמה לנו"נ כמו שהקשה אח"כ מה בין זה לנו"נ א"כ מה היה מסופק בבהמה חציה של ישראל וחצייה של עכו"ם ולכאורה י"ל דהוא הוה סבר דנו"נ אין קריבין ביו"ט מדרבנן משום שמא ישהא אבל לרב הונא דקאמר מדאורייתא לא חזי שפיר הקשה. ועוד י"ל דלכאורה י"ל דפלוגתא דת"ק ורשב"א לעיל גבי קדירה ותנור הוא בזה האופן דלת"ק כל שהוא טירחא חדא שרינן אבל משום משביח לא שרינן. ולרשב"א י"ל איפכא דדוקא כל היכא שהוא משביח שרי אבל משום טירחא חדא לא שרינן ולזה נקטו הפוסקים גם בקדרה הטעם מפני שהוא משביח. והנה רבי אויא שמע שרב הונא התיר לבני באגא לאפות והיה מסופק רב אויא אי הטעם משום דשל ישראל משביח ולכן שרי כרשב"א אבל משום טירחא חדא לא שרינן וא"כ גבי בהמה ניהי דחד טירחא היא עכ"פ חלק ישראל אינו משביח ואסור גבי בהמה או דילמא טעמא דרב הונא גבי בני באגא לאו משום שהוא משביח דזה לא שייך בנכרי אלא הטעם דלא חייש לאפשר למפלג ולפיכך בהמה פשיטא שרי. ולכן שאל מרב הונא מרא דהך שמעתא. אמנם זה יצדק אי גרסינן גבי בני באגא רב הונא אבל כפי הנראה מן הרי"ף והרא"ש וכן מדברי הרב המגיד הם גורסים רב במקום רב הונא וא"כ לא יצדק תירץ זה וצ"ל כתירוצא קמא. ועיין מה שהקשה בחקרי לב רנ"ט סע"א משם הרב שער המלך. ולפמ"ש יש לתרץ דרב אויא היה סבר מתוך וא"כ ל"ק קושיא וכי מה בין כמ"ש התוספ' בפסחים. אמנם רב הונא מדאמר נו"נ מדאורייתא אין קרבין בי"ט הוה סבר רב אויא כי טעמיה
דלא אמרינן מתוך:
כי קאזכו משלחן גבוה קזכו. עיין ב"ק י"ב ד"ה ומחיים:
אמר רב חסדא בהמה חצי של עכום עיין שער אפרים סימן נ"ו:
עיסת הכלבים כו' כתב הפר"ח בסימן תנ"ז דהא דאמרינן ממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינו צריכה היינו שעכ"פ הרשות בידה לאכול כל הפת ונמצא אע"פ שאינו צריכה שרי אבל אי אינו רשאי לאכול כל הפת אסור והוא כדברי התוספות ודייק לה מדקתני בסיפא אבל אם אין הרועים אוכלין ממנו דלכאורא יתורא הוא אלא וודאי הכי קאמר אם אין הרועים אוכלים ממנו אסור לאפות אפילו אצל פת שלו כדי שתהא נאפת יפה ע"ש והנה בירושלמי איתא פלוגתא בפירוש דעיסת כלבים דר"ל אמר עירב בה מורסן ולפ"ז יצדק שפיר דיוק הפר"ח דואם לאו היינו שעירב בה מורסן הרבה עד שאין ראוי לאכילת אדם אסור לאפות עם פת שלו אע"פ שהוא משביח אמנם ר' יוחנן מפרש אפילו היא כמצתו של שלמה אם אפאו כולו לשם כלבים אסור מעתה לא יצדק דיוק הפר"ח דואם לאו פרושו אפילו עם פת שלו דזה אי אפשר דבוודאי אם ראוי לאכילת אדם אע"פ שאפאה לכלבים מותר עם פת שלו וזה דינא דרישא דמותר שלו ולכלבים והיינו בזמן שהרועים אוכלים אמנם לכאורא גמרא שלנו אינו סובר כסברת ר' יוחנן בירושלמי אלא כרשב"ל דהא מוקי לה בדאית ליה נבילה ועתה קשה אם נאמר דמיירי דהפת ראוי לאדם אלא שאפאו לשם כלבים וכיון דאית ליה נבילה שרי מ"ש רישא ומ"ש סיפא בסיפא אם אית ליה נבילה נמי שרי דמ"ש אלא וודאי כמ"ש דהגמרא אליבא דרב חסדא סבר כר"ל ובזה אפשר לתרץ דברי הר"ש בחלה שפירש כר"ל שעירב בה מורסן וכתב אח"כ דבגמרא מוקי דאית ליה נבילה וקשה דהרשב"א והעיטור פסקו דלמאן דאית ליה הואיל לא צריכין לאוקמיה דאית ליה נבילה אלא הואיל ואע"ג דהואיל אסור מדרבנן אפשר דהיינו דוקא מי"ט לחול אמנם בי"ט גופיה שרי מכח הואיל אפילו מדרבנן ועוד הקשה מהר"י קורקס בביאורו על הרמב"ם דלמה פסק הרא"ש כרשב"ל בירושלמי הא בכל מקום קיימ"ל הלכה כר"י לגבי ר"ל אמנם לפי מה שכתבתי מקום יש לומר דמה שכתב הר"ש ובגמרא מוקי ליה דאית ליה נבילה אינו כוונתו לפסוק כן אלא לתרץ קושית מהר"י קורקס למה פסק כר"ל וקאמר דבגמרא מוקי לה דאית ליה נבילה ש"מ דסתמא דגמרא דילן כר"ל ס"ל ולרב הונא לסברת רשי' נמי אי אפשר לומר כסברת הפר"ח דהא אע"ג דלא קפדי עכ"פ אין רשאין לאוכלו כולו ובע"כ צ"ל דלא סבר כדיוקא של הפר"ח כי הוא מפרש כר"י ולא כר"ל מעתה אי אפשר לחלק בין דאית לי' נבילה או לא ולפ"ז המקשן בסמוך דמקשה מברייתא ה"ל לסייע ממתניתן דעיסת הכלבים וצ"ל דלא הוה ידע מתניתן וא"כ לא קשה גם קושיות מהרש"א גבי והא חזי לכלבים. ועיין על הסוגיא מכריע סימן נ'.
שאני עיסת הכלבים. צרור החיים מ"ה.
האופה מי"ט לחול כתובות ז' ד"ה מתוך מכתם לדוד דף ל"ה:
חזינין אי יהבי לינוקי ולא קפדי. גופי הלכות קכ"ד רשי' ותוספות שם:
בלשת בא לעירנו. עיין ע"ז דף ע' ד"ה פולמסא דלכאורא נראה דהוה גרסי פולמסא או דסברי דפירוש פולמסא ובלשת הכל חד ולפרושם שם דבאו רק על עסקי אכילה ושתיה ולא לגנוב צריך לומר דמה דאמר הגמרא ובקשו לחטף את כל העיר היינו באכילה ושתיה אמנם רשי' כתב בהדיא שמחפשים ובולשם לשלול שלל.
ושחטנו להם עגל. שער אפרים סימן נ"ז.
יצא שכרכם בהפסדכם. עיין רשי' ואפשר דשמעון התימני הוה סבר לבשל לגוים או לכלבים הוה איסורא דרבנן כי מן התורה שריא משום הואיל ורק איסורא דרבנן הוא ולכן לצורך ובשביל דבר מצוה מותר והרי כאן הי' דבר מצוה גדולה להציל את כל העיר. אמנם באמת מאן דדריש לכם ולא לגוים ולא לכלבים מן התורה הוא (וברמב"ם משמע דאין לוקין משום מתוך וכבר הקשה עליו דהרי לא הוה אלא לאו הבא מכלל עשה ולמה צריך לטעמא דהואיל) וזה שאמר יצא שכרכם מצוה שעשיתם בהצלת העיר בהפסד עבודה דאורייתא שהרי אמרה תורה לכם שמן התורה הוא אסור ולא כאשר חשבתם שרק איסורא דרבנן הוא מכח הואיל.
והא חזי לכלבים. ברכי יוסף קנ"ג קנ"ד.
אפילו נפש בהמה כו' תמים דעים כ"ה ע"ג.
תוס' ד"ה אבל נדרים ונדבות. זרע יצחק.
תוס' ד"ה עיסה לשון לימודים דף ק"ב. שער המלך ח"א דף נ'. עיין מגן שאול מ"ז ע"ד מ"ט ג'.
תוס' ד"ה חזינא וכו' שנתנו משלהם ומשום הכי אם הי' לוקחים ממנו הי' מקפידים כן הנוסחא בש"ס ישן ד' ווינצי' ובש"ס ד' ברלין ולפ"ז הפי' משלה' היינו משל גוים ומשום כך הי' מקפידים ולא כרש"י דפירש דהעגל משל ישראל הי' דא"כ אמאי הי' מקפידים ולפ"ז ניחא מ"ש התוספות בתר הכי ולהכי פריך לרב הונא מהכי כלומר דלרש"י דהעגל משל ישראל הי' א"כ אין קפידא ולמה יהי' אסור כי בוודאי הי' יכולין לפייס במידי אחרינא וא"כ הוה כמו עיסת הכלבים דשרי אמנם להתוספות דמשל גוים הי' וודאי אסור ואין סתירה מעיסת הכלבים כיון דשלו הם יכול לפייס במידי אחרינא אבל מהרש"ל הגיה ומ"מ הי' מקפידים ולפ"ז הפירש משלהם היינו משל ישראל כמו שפירש"י וזה שכתבו ומ"מ כלומר אע"ג דשל ישראל הי' הי' מקפידים ולפ"ז מה שכתבו ולהכי פריך לרב הונא צריך לפרש בענין אחר ועיין גופי הלכות דף קנ"ד. שער המלך ח"א ל"ב ע"ג. ועיין לשון לימודים ק"ב ע"ד מגן שאול במקומות שכתבתי בסמוך:
תוס' ד"ה הואיל. עיין ארעא דרבנן מהדורא בתרא סימן ה':