אור ברסלב
יד אליעזר חלק ב הלכות נדרים › סימן רלב

יד אליעזר חלק ב· רבי אליעזר ניצברג

הלכות נדרים · סימן רלב

סימן רל

סעיף יב

א בהג"ה אם כבר עבר. עי' ש"ך ס"ק כ"ז שכ' דהוי כאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי כו'. ולפ"ז אפי' יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים עכ"ד. ולכאורה קשה הא לענין מלקות אין אדם לוקה עפ"י עצמו וא"כ אף שהוחזק כפרן ע"י עצמו מ"מ אין לוקין ע"י עצמו וכה"ג מבואר בפ' שבועות העדות דאמרי' דבעדי קנס לא משכחת ראי' בלא ידיעה וכ' שם הר"ן והריטב"א דאף אם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מתחייב אע"פ שהוחזק כפרן לפי שזה ע"י עצמו ואין אדם משלם קנס עפ"י עצמו וה"נ אמאי מלקין אותו בשביל דהוחזק כפרן ע"י עצמו. וכן ראיתי באמרי בינה דיני נדרים סי' כ"ה שהק' כן וכ' די"ל דדוקא היכא דאנן טענינן בעדו בזה הוי כמתחייב קנס או דנפסל או שיתחייב מלקות ע"י עצמו משא"כ היכא דאנן לא טעני' בעדו רק אם הי' רוצה הי' יכול לפטור א"ע בטענתו בזה לא הוי כמתחייב ע"י עצמו והביא דכה"ג כ' הרשב"א בת"א סי' ק"י בגנב שגנב עפ"י עדים אף דאם הי' טוען אח"כ החזרתי הי' נאמן מ"מ לא הוי מרשיע א"ע במה ששותק ואינו טוען שגנב ושלם ורק במרשיע א"ע ואו' כן עשיתי אבל כ שאחרים של אותי והלה שותק אין זה מרשיע א"ע אלא ב"ד מרשיעין אותו ע"י עדים ואין אנו צריכין להודאתו כו' וה"נ דכותי' אף דהי' יכול לטעון ולומר של"ה פיו ולבו שוין רק שטעה בפיו מ"מ כיון שאינו טוען הוי כמתחייב ע"פ עדים דמסתמא ל"ח לומר של"ה פיו ולבו שוין והביא קושי' השעהמ"ש סי' ל"ד ס"ק י"ד על הש"ך וכ' ליישב והאריך בזה. עוד הביא ד' הרמב"ם פי"ב משבועות הל' י"ב שכ' וז"ל לפיכך אם נשבע א' בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא הי' א אלא שלא אצא היום וטעה לשונו והוציא אכילה של"ה ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעת אלא עד"ז ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן הי' אבל ל"ה פי ולבי שוין כו' אין שומעין לו ולוקה עכ"ל וכ' דמד' הרמב"ם אלו מבואר דלענין מלקות לא בעי' שיקבל עליו התראה מדכ' או שקבל עליו התראה משמע דאם הודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע ואח"כ אכל והותרה בו דלוקה אף שלא קבל עליו התראה דאל"כ רק דבעי' שיתיר עצמו למלקות א"כ לעולם לא משכחת שיהי' פטור ממלקות בטענתו של"ה בלבו והביא ד' הרמב"ם פי"ב מסנהדרין שכ' וז"ל ק ע"ה וא' ת"ח צריך התראה כו' ואפי' אם אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה כו' ואח"כ יהרג עכ"ל. פתח במיתה או מלקות וסיים במילה בלבד והלח"מ כ' מדכלל מלקות עם מיתה משמע דס"ל דה"ה למלקות בעי' שיתיר עצמו כו' וכ"כ לקמן פי"ח ומד' הרמב"ם דלעיל מוכח להדיא דל"ב שיתיר עצמו למלקות והביא ד' חוה"ש שכ' ג"כ דלגבי מלקות ל"ב שיתיר עצמו וד' הרמב"ם כאן הוא לעד נאמן ומ"ש הרמב"ם פי"ח שתק ולא קבל התראה אין הורגין אותו מלקין אותו לאו בחדא מחתי הם דבמיתה בעי' שיתיר עצמו ממש משא"כ לענין מלקות כו' עכ"ד ועי' בסדרי טהרה סי' קפ"ה ס"ק א' שהביא ד' חוה"ש והשיג עליו מד' הרמב"ם פי"ב הנ"ל ועי' במשנת חכמים הל' ע"ז סי' י"ד בצפנת פנח אות י' שכ' דמוכח מד' הרמב"ם דאף במלקות בעי' התיר עצמו והשיג על התומים סי' ל"ח שכ' דבמלקות לא בעי' התיר עצמו וס"ל להמשנח"כ והסד"ט בדעת הרמב"ם דס"ל דאף במלקות בעי' התיר עצמו דלא כהאמרי בינה בדעת הרמב"ם והתומים ס"ל כהאמרי בינה בדעת הרמב"ם. ועי' בספרי דמשק אליעזר סי' כ"ט ס"ק א' מ"ש והעלותי דאף במלקות בעי שיתיר עצמו והבאתי שם דהתומים עצמו בסי' צ"ב ס"ק א' ס"ל דאף במלקות בעי' שיתיר עצמו וסותר עצמו מדבריו דסי' ל"ח יעוש"ה:

ב כתב עליו שטר כו'. עי' באר הגולה ס"ק כ"ה שהביא ד' מהרשד"ם חיו"ד סי' שהביא בשם הר"י הלוי שכ' על אחד שנשבע בכת"י שלא יתקוטט עם חבירו ועבר שהשיב שחייב הוא לקיים מה שנשבע ואע"פ שלא הוציא מפיו ואם לא קיים דינו מסור לשמים אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם עכ"ל ולפי שדין זה דשבועה בכתב ראיתי להאחרונים שהאריכו הרבה בזה ע"כ אמרתי גם אני אענה את חלקי ואבאר ענין זה בעזה"י. מד' הר"י הלוי הנ"ל משמע דס"ל דשבועה בכתב הוי שבועה ומש"ה חייב בד"ש וכ"כ בתשובת מהר"ם פדווא סי' נ"ט ובמהראנ"ח ח"ב סי' נ"ח והביא בתשובת אבקת רוכל ססי' קנ"ו דשבועה בכתב מהני והרדב"ז ח"ג סי' תר"ז ובתשובת הרא"מ סי' ע"ב ובתשובת מהריב"ל סי' מ"ז ובתשובת מוהר"מ גלאנטי סי' י"ג וסי' קכ"ב ובמבי"ט סי' שי"ח ובשער אפרים סי' ע"ב ובמשפטי שמואל סי' קכ"ט ובמהרי"ט ח"א סי' י"ד וח"ב ביו"ד סי' כ"א ובמים רבים חיו"ד סי' ס"ד בשם הגינת וורדים כלל ג' סי' א' דלא מהני שביעה בכתב והביאו ראיה מהא דאמרינן בשבועות כ"ו ב' גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ממילא כל שאינו מוציא בפיו לאו שבועה היא וכתיבה לאו כדבור דמי. ועי' בחו"י סי' קצ"ד שכ' דהיכא שכ' והריני נשבע לשלם כו' או הריני מקבל עלי באלה ובשבועה נ' דהוי כנשבע ממש כו' דאע"ג דקי"ל הנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו שאני נדרים דאזלי' בהו אחר לשון בנ"א ודאי דדבור אינו מענין כתיבה מ"מ לא יוגרע כח כתיבה לענין קיום הדבר ומצינו דעדיף מיני' שהרי לית בי' טענת השטאה והשבעה משא"כ בדבור כו' וזכר לדבר כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב כי הוא דבר המתקיים יותר מהבל פי דבור גם מעשה טפי כו' וקי"ל גבי כותב ד"ת צריך לברך דכתיב המלות הוי כאלו דברם כו' ועוד ראי' מדאצטריך מיעוט גבי עדות מפיהם ולא מפי כתבם כו' ומ"מ בקצת דברים החמירו חז"ל דבעי דבור ולא סגי בכתיבה כו' וא"ת א"כ למה קי"ל גבי גט עד שישמע מפי המגרש ולא מהני אם כותב לסופר כו' י"ל דש"ה דהתורה אמרה וכתב לה משמע הבעל עצמו יכתוב רק כשמצוה לו ושומע קולו הו"ל כתיבת סופר כאלו כתבו הבעל משא"כ כשכותב לו ואינו אתו סוף דבר חומרא דא"א שאני כו' מ"מ לענין קיום דבר לא יגרע כח כתיבה מדבור כו' והאריך בזה יעוש"ה הרי ל הדיא דס"ל דשבועה בכתב מהני וכמהר"ם פדווא ומהראנ"ח הנ"ל. ועי' בשבו"י ח"א סי' קנ"ו שכ' דאלם הרי הוא כפקח לכל דבריו ומשביעין ע"י הרכנה כו' או שהוא עושה השבועה ע"י כתב שכותב הריני נשבע כו' והביא ראי' לזה מהא דאיתא בגיטין ע"א א' אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב ופירש"י והתוס' דקאי לפטור מק"ש וקשה דלמה לי קרא לפטור מק"ש תפ"ל שאין כאן שבועה כלל א"ו דיכולים להשביע אותו ע"י הרכנה או ע"י כתב. ועוד ראי' מהא דאיתא בסוטה ס"פ ארוסה שאילמת לא היתה שותה דכתיב ואמרה ולא אילמת ולא קא ממעט אילמת מקרא הקודם דכתיב והשביע הכהן את האשה א"ו דיכולים להשביע את האלם ע"י הרכנה או כתב רק היכא דכתיב אמירה בעי' אמירה בפה וכמ"ש התוס' שם בגיטין וכ' דזה ג"כ נכלל במ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' שבועות ופ"ב מהל' נדרים או דבר שהוא כענין עניית אמן ואע"ג דגבי שבועות ונדרים כתיב מוצא שפתיך תשמור משמע דצריך שיוציא בשפתיו דוקא כו' לא אתי אלא לאפוקי לב וכדאיתא בשבועות כ"ו ב' בשפתיו ולא בלב אבל היכא דעביד מעשה בגופו ע"י הרכנה או ע"י כתב כו' ודאי דהוי שבועה גמורה דמה לי עקימת שפתיו דהוי מעשה או הרכנה ומעשה בשאר גופו וכ' דמה"ט נ' מבואר באו"ח סי' מ"ז דמהרהר בד"ת א"צ לברך והכותב צריך לברך ותמהו הט"ז ומג"א דלמה יברך על הכתיבה דהא ליכא אלא הרהור. ובאמת לפמ"ש לקמן כיון דעביד מעשה בגופו ע"י אומן ידי לכתיבה הוי מעשה וצריך לברך משא"כ מהרהר בלבו בלבד וכ' ואפשר דזה שמדקדק הש"ס בחגיגה גבי הני ב' אלמי כל אימת דהוי עייל ר' לבי מדרשא הוי יתבי קמייהו ומודי ברישייהו כו' דעבדי מעשה לימוד גמור דהוי כמוציא בשפתיו ואל תשיבני מהא דאיתא ביו"ד סי' רכ"א סעי' י' מי שנשבע אי נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב ש"ה דבנדרים הולכים אחר לשין בנ"א דכונתו אמירה בפה ממש משא"כ לענין שבועה דהוי שבועה גמורה ע"י הרכנה או ע"י כתיבה וגם אין מקום לחלוק מהא דאיתא בחו"מ סי' ע"ג כו' דאם נכתב בכת"י שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכ' לו כך אם התובע יודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל כו' אי משום הא לא תברא דהתם לא נשבע בשטר עצמו רק שכ' שנשבע ואח"כ כופר וא"ו שלא נשבע רק שכ' לו כך משא"כ אם כותב הריני נשבע כו' דהוי כשבועה בפועל ממש ע"י כתב הכל מודים דהוי שבועה גמורה והביא ד' החו"י הנ"ל שכ' כדבריו וכ' אך דבסי' ט"ו שם כ' להיפך כו' ודבריו אחרונים עיקר להלכה אכן במשפטי שמואל סי' קכ"ט כ' מ"מ בענין שבועה דבעי' שיוצא בשפתיו הוצאה גמורה ואם לא הוציא בשפתיו אין כאן שבועה כלל כו' ותדע דהא מי שנשבע שלא לדבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב משום דכתיבה לא חשיב דבור עכ"ד. הנה מ"ש שכן פשוט בגמ' ופוס' כונתו על מה דאיתא בש"ס בשפתיו ולא בלב אבל כבר הוכחנו דכתיבה והרכנה שאני ומהא דנשבע אין ראי' כלל וכמ"ש ועי' בטור חו"מ סי' צ"ו דבחרש גמור שאינו לא מדבר ולא שומע משביעין אותו כשיתרפא משא"כ באלם לא הוזכר בשום פוסק שום חילוק דהרי היא כפקח לכל דבריו וכדאיתא בחו"מ סי' רל"ה עכ"ד הרי דס"ל להדיא דמהני שבועה בכתב וכהחו"י הנ"ל ועי' בשב יעקב חיו"ד סי' מ"ט שהשיג על החו"י וכ' דבכ"מ אין כתיבה כדבור והביא ראי' מהא דאמרי' במגילה י"ח ב' דקרי פסוקי פסוקי וכתב לה מוכח דכתיבה לא מהני ועי' בתומים סי' צ"ו ס"ק ה' שכ' ע"ד שב יעקב אלו דאין בזה ממש דמלבד דמה ענין זה שמקבל בלבו בכתיבה למה שהצריך התורה קריאה לפרסום הנס וא"כ סופר הכותב פ' ק"ש יפטר מק"ש למאן דלא בעי שמיע לאזניו ומה ענין זה לזה אף גם הא במגילה כתיב נזכרים וילפי' שם גז"ש מזכור ודרשי' זכור בפה ואל חשכת בלב וכיון דזכירה הוי בפה פשיטא דכתיבה לא מהני אבל המקבל ע"ע בכתיבה י"ל מ"ש כותב ומ"ש אומר גם מה יאמר לשיטת הרמב"ם דס"ל דבכתב כותבין גט ש"מ דכתיבה הוי כאמירה כמבואר בגיטין עכ"ד. ועי' בתשובת רע"א סי' כ"ט בתשובת דודו הגאון ר' וואלף איגר מ"ש לענין אם כ' בימי הספירה היום כך וכך לעומר אם יצא ידי ספירת עומר כו' והביא ד' הש"י וראיתו ממגילה י"ח הנ"ל וכ' דה"ה בנ"ד הוי כמו לענין שבועה דל"מ כתיבה וא"ל דשאני שבועה דלבטא בשפתים כתיב שצריך להוציא מפיו דמ"מ שפיר איכא לדמויי נ"ד להא דמגילה כו' והאריך בזה. והגאון רע"א שם סי' ל' דחה ראי' זו מהא דמגילה דהא דמוקמינן כגון דמנח מגילה קמי' וקרי בה וכתב כו' אין ראי' דבעי קריאה דבפשוטו י"ל אף דכתיבה כד"ד מ"מ י"ל דש"ה כיון דבעי שיהא קריאתו דוקא מתוך הכתב ולא בע"פ א"כ נהי דכתיבה הוי רק כקורא בע"פ דאף דמתחלה קודם הכתיבה ראה כל פסוק בתוך המגילה והרהר בו מ"מ בשעה שכ' הוי קורא בע"פ וכאלו ראה פ' בתוך המגילה והרהר בו ואח"כ קורא הפ' בע"פ דפשיטא דלא הוי קורא בע"פ וה"נ כן בכתיבה ומה שהביא עוד ראי' מתחלת ד' הש"ס בס"ד דקא' ה"ד אי דקמסדר פסוקא פסוקא וכתב לה כו' ופירש"י קמסדר פסוקא בע"פ כו' והוכיח מזה דאם איתא דכתיבה כד"ד ל"ל להש"ס לומר דקמסדר פסוקא פסוקא נ' כיון דקי"ל דכל הברכות צריך לכתחלה להשמיע לאזניו דילפי' מק"ש כו' הרי אף דמוציא מפיו דהוי דבור מעליא מ"מ בעי השמעת אוזן ג"כ א"כ י"ל נהי דכתיבה כד"ד מ"מ הוי רק כשפתיו נעות וקולו לא ישמע ואף דבאמת קי"ל דבדיעבד אף בלא השמיע לאזניו יצא כו' מ"מ כיון דלר' יוסי אי' אף בדיעבד א"כ נקט הש"ס מלתא דמהני לכ"ע וגם דחה בזה נמי הראי' ממתני' דריש תרומות כו'. ועוד דחה ראי' זו והאריך בזה ועי' בסי' ל"א שם בתשובת הגאון ר' וואלף איגר מה שדחה ד' הגאון רע"א הנ"ל שכ' דהש"ס בעי לאוקמי ככ"ע כו' וכ' דאי משום הא אכתי קשה ע"ד הש"ע סי' תר"ץ סעי' י"ג שכ' הי' כותבה שקורא פ' במגילה שמעתיק ממנה וכותבה כו' ותקשה למאי דקי"ל קרא ולא השמיט לאזניו יצא למה כ' המחבר שקורא פ' מתוך המגילה וכותבה הא בכותבה לחוד סגי אם כתיבה כד"ד ומזה הי' מוכח כהש"י דכתיבה לאו כד"ד אך בזה הסכים להגאון רע"א הנ"ל במה שדחה ראי' הש"י דמש"ה קא' הש"ס וקורא דכתיבה לחוד אף דכד"ד הוי רק כקורא בע"פ ועוד דחה ראי' הש"י בין מס"ד דהש"ס ובין מהמסקנא הנ"ל כו' והאריך בזה ועי' בסי' ל"ב שם בתשובת הגאון רע"א שדחה ד' דודו הגאון ר' וואלף במה שכ' לדחות ד' הש"י כו' וכ' דראי' הש"י הנ"ל הוא ראי' ברורה כו' מסוגיא מגילה מדקא' דקמסדר פסוקא כו' והאריך בזה ולבסוף הביא ד' התומים כנ"ל והביא מיני' ראי' לדבריו דסי' ל' הנ"ל דאף אי כתיבה כד"ד מ"מ מקרי לא השמיע לאזניו עכ"ד ועי' בברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט שכ' נמי לדחות ראי' הש"י כד' הגאון רע"א דסי' ל' הנ"ל ממגילה כו' ועי"ש עוד בתומים מ"ש ע"ד הש"י שם שכ' לדחות ראי' התו"י הנ"ל מעדות דאצטריך מפיהם למעט מפ"כ דה"א בעדות בגילוי מלתא בעלמא סגי וכ' עליו דצ"ע בסברא זו להתיר האיסור ויותר הי' לומר דה"א בעדות כיון דחזי' דשטר כשר ושטר קידושין בעדים וכן גט בעדים לר"מ או לר"א כו' וש"מ דהכשירה התורה התורה עדות מפ"כ וה"א דכל עדות מפ"כ כשר כו' וכ' דבזה אפשר לכוין במ"ש רש"י מפיהם ולא מפ"כ יעידו בב"ד דל"ד לשטר שחתמוהו ביומא דהאי אורחא בכך עכ"ל ומה ביקש רש"י בזה כו'. ולפמ"ש א"ש דקשי' לרש"י דה"ל לאתוי' רב ראי' מהך מדאצטריך מפיהם ש"מ בעלמא הוי הגדה מתוך הכתב ומכ"ש דקשה למאן דלא פ' כרב ולזה כ' רש"י דל"ד לשטר כו' וא"כ אצטריך דלא נימא מ"ש משטר דאכשרי' רחמנא אלא מהלשון שכ' הרשב"א דגזיה"כ הוא דלא מכשרי עדים מפ"כ מזה משמע דבעלמא מועיל כתב דאי בעי הכתוב רק להורות דלא נטעה להקל בשטר הא אין זה גזיה"כ וכן מה שהק' התוס' והרשב"א ל"ל מפיהם הא כתיב אם לא יגיד והגדה אינו באלם כו' נ' דשוה עדות. לשאר אמירות דאל"כ מאי קושי' בעדות הו"א דקולי עכ"ד. ועי' בחתם סופר חיו"ד סי' ר"כ וסי' רכ"ז מ"ש לדחות ד' הש"י הנ"ל מעדות ומקיים ד' החו"י דודאי כל דבר שבין אדם לחבירו כגון הגדת עדות לפני ב"ד עדיף טפי דבור פיו מכתבו כי אדם שומע מבין כונת חבירו פנים אל פנים יותר ממה ששומע תוכן כונתו במכתבו ע"כ בעדים דכתיב ע"פ שנים עדים ממעטים מכתבם משא"כ אדם לעצמו לקיים כל דבר איכא טפי חיזוק וקיום כשכותב השבועה לקיים הדבר ועביד מעשה הכתב ממה שיקיים ע"י הבל פיו וע"כ בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ואי לאו הו"א אפי' מהרהר השבועה חייב לקיימה כמבואר בשבועות כו' והשתא נמי דכתיב בשפתים לא אימעוט אלא הרהור אבל כתיבה אתיא מק"ו מעקימת שפתיו נמצא לענין הגדת עדות גרועה כתיבה מדבור ולענין קיום שבועה ע"ע נהפוך הוא כו' ודחה ראי' הש"י מהא דמגילה דהתם כתיב אמר ואמירה לא מקרי בכתב וכמ"ש התוס' גיטין ע"א כו' וכ' דמ"מ נ' דעל שבועה בכתב אינו לוקה כיון דלא אתיא אלא מק"ו משפתים אין עונשין מן הדין וכ' ליישב בזה דלא תקשי להסוברים דכל לאו שיש ב"מ לוקה אפי' אב"מ א"כ אמאי קרי לי' ש"ס לאו שאב"מ נשבע ומימר הא שייך מעשה בכתיבה דלק"מ דאכתיבה גופי' לא לקי משום דאין עונשין מן הדין וכ' דבלא"ה י"ל דאלשעבר לא לקי אשבועת שוא דכתיבה רק אלהבא דיינינן דבא לקיים ע"ע שום דבר וזה מתקיים טפי ע"י מעשה כתב מע"י דבור פה וכ' דגם הר"י הלוי הנ"ל י"ל דס"ל דגם עונש ממון אין עונשין מן הדין כחד תי' בתוס' ב"ק ד' ב' ד"ה ועדים ומש"ה כ' חייב בד"ש מק"ו ופטור מד"א אפי ממון דאין עונשין מה"ד וגם כ' ליישב קושי' דא"כ לא יהי' הפרה לנדר ושבועה בכתב דהא קי"ל בקידושין נ"ט דלא אתי דבור ומבטל מעשה כו' וא"כ קשה בסוגית דנודרת מ"ט ניסת אין מדירין אותה משום דמיפר לה בעלה הא אפשר שתדור ע"י כתב כו' וכ' ליישב עפ"י הנ"ל דכל עצמו של שבועת כתב לא אחי אלא מק"ו מביטוי שפתים א"כ דיו לבא מה"ד להיות כנדון שיהי' לו התרה והפרה כו' וכ' דבה סלקינן דשבועה בכתב חל כמו שבועה בביטוי שפתים וכהתו"י הנ"ל כו' ואח"כ ד' הביא הנו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ו שכ' דלהרמב"ם דעדות שבשטר הוא מדרבנן ה"ה שבועה בכתב ולר"ת דמי שאינו מחוסר בילה יכול להעיד בכתב ה"ה בשבועה וכ' דמתוך דברינו הנ"ל אנו למדים דודאי להרמב"ם שבועה בכתב הוי שבועה דאין להביא ראי' מעדות שהוא להסביר דבריהם לב"ד בזה גרע כתיבה מדבור משא"כ בשבועה וכנ"ל וכ"ז להרמב"ם אבל לר"ת דע"כ אין הטעם משום הסברת הדברים לב"ד דהא חזינן דמי שראוי לבילה יכול לשלוח מכתבו לב"ד וע"כ גזיה"כ הוא א"כ נהי דבכ"ז עדיין נוכל לומר דבשבועה שהוא לחייב עצמו הו"ל קיום יותר בכתיבה מדבור מ"מ נוכל לשדות נרגא בק"ו ונאמר מה לביטוי שפתים שכן מועיל בעדות משא"כ כתיבה דכשאינו ראוי לבילה אינו מועיל אע"פ שראוי לכתיבה ולכל הפחות מודניא לשיטת ר"ת דאלם הכותב שבועתו לא מתחייב דילפי' מעדות כו' והאריך בזה וכ"כ עוד בח"ו סי' מ"ד יעוש"ה והיינו דלא כהשבו"י הנ"ל שכ' דאף באלם מהני שבועה ע"י כתב ועי' בתומים שם שהבית ד' הרא"ם והמבי"ט והמשפט שמואל והחו"י הנ"ל שכ' דבשבועה כתיב אשר יבטא בשפתיו וכל יוצא מפיו יעשה ולא יחל דברו וא"כ הוי כמו בעדות דכתיב מפיהם ואין בזה ספק דזה יותר מן מפיהם דכתיב בעדות דכתיב יבטא בשפתים ותמה על השבו"י שפקפק בזה כו' ודחה ראי' השבו"י הנ"ל מסוטה כו' והאריך בזה והביא ראי' דכתיבה לא הוי כדבור מהא דאמרי' בתמורה דאיכא מלקות במקלל חבירו בשם כו' והאריך בזה וס"ל כהנו"ב דלר"ת מהני שבועה בכתב באינו אלם יעוש"ה. ועי' בחתם סופר שם ת"ש לדחות ראי' התומים מהא דתמורה ועי' בברית אברהם שם מ"ש לדחות ראי' זו דכיון דהא דמהני הכתיבה משום דראוי לבילה להגיד בפה וא"כ איך נאמר ללקות על אב"מ בדבור משום דכולל יש ב"מ בכתיבה. והא כל החיוב ביש ב"מ בכותב ליכא רק משום דראוי ע"פ אב"מ ולא עדיפא מהא דאתי מחמתי' והביא דכעין סברא זו כ' המשל"מ פ"ד מהל' מלוה בשם החינוך כו'. ועוד כ' לדחות ראי' זו וגם כ' שם עפ"ד הנו"ב הנ"ל לדחות ראי' הש"י ממגילה דהתם כתיב זכור בפה לעיכוב כו' בלשון ציווי כו' עפ"ד התוס' מנחות י"ת ב' גבי בילה דמש"ה סגי בראוי משום דלא כתיב בלשון ציווי ובללת ולא הוי עיכוב אך להיות ראוי כו' א"כ התם איכא ציווי זכור בפה משא"כ בלבטא שפתים ליכא ציווי רק כמו בלילה ולא נאמר לעיכוב רק שיהא ראוי וגם הביא ד' הנו"ב שם שכ' דאף להרמב"ם דס"ל דבעדות לא מהני מפ"כ מ"מ מודה דאם כותב בפני ב"ד מהני בראוי לבילה ומיושב בזה ד' הרמב"ם שלא יסתרו אהדדי כו' והשיג עליו והאריך הרבה בזה ומסיק דמהני שבועה בכתב אך באלם ל"מ משום דדרשי' בשפתים כו' ובעי' ראוי כו' עכ"ד. והיינו כהחתם סופר הנ"ל ועי' ברמ"ץ חיו"ד סי' י' מ"ש לדחות ראי' התומים מתמורה והאריך הרבה בזה. ועי' בכתב סופר חיו"ד סי' ק"ו שכ' דשבועה בכתב מהני ואף באלם נמי מהני ע"י כתב ודחה ראי' הש"י מהא דמגילה ומ"ש בד' התומים והנו"ב הנ"ל והאריך הרבה בזה ופ' כן יעוש"ה. ועי' במשיבת נפש חיו"ד סי' מ"ו שהביא ד' החו"י שכ' דמהני שבועה בכתב והביא ד' הש"י שחולק עליו והביא ראי' מהא דהנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו בכתב כו' והחו"י כ' לחלק בין נדרים דהולכין אחר לשון בנ"א והש"י דתה דבריו כו' ודחה הוא ד' הש"י מהא דשבועות כו' ב' גמר בלבו כו' והביא ד' הש"י שהביא ראי' ממגילה כו' ודחה דבריו כמו שדחה הגאון רע"א בסי' ל' הנ"ל והביא ד' הש"י שדחה ראי' החו"י הנ"ל מהא דכתיב גבי עדות מפיהם ולא מפ"כ כו' והאריך בזה וכ' די"ל דגם שבועה בכתב מקרי ביטוי שפתים היכא דראוי לבילה והיינו כד' הנו"ב והתומים הנ"ל שכ' דלר"ת י"ל דמהני שבועה בכתב באינו אלם ואח"כ כ' דלא מהני שבועה בכתב והביא ראי' מיבמות ק"ד ב' דחרש וחרשות אין חולצין לפי שאינן באמר ואמרה כדר"ז כו' אלמא ע"פ כתב לא מקרי אמירה דאל"כ הרי יכולין לדבר ע"פ כתב א"ו לא מקרי אמירה וא"כ גם בכלל ביטוי שפתים עכ"ד. ובאמת אין ראי' מזה דהתם מיירי בחרש אבל באינו חרש דראוי לבילה שפיר י"ל דמהני שבועה בכתב לד' ר"ת וכמ"ש הוא עצמו מקודם והנו"ב והתומים הנ"ל. ועוד יש לדחות ראי' זו עפ"מ שכ' התוס' בגיטין ע"א ד"ה והא שכ' וז"ל אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינה באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה. ועוד דהתם יליף וענתה מוענו הלוים שצריך בלשון הקודש ומינה נמי שמעי' דהוי בפה כמו בלוים עכ"ל ולפי תי' הב' שפיר י"ל דאף בכתב הוי אמירה ודוקא התם דאיכא גז"ש מלוים אבל בלא גז"ש לא ילפי' מלוים וגבי לוים י"ל דה"ט דלא הוי בכתיבה משום דכתיב קול רם וזה ל"ש בכתיבה אבל בכ"מ גם אמירה מהני ע"י כתיבה וה"ה ביפוי. אך לתי' א' הנ"ל שכ' דאמירה ודאי לא מהני בכתב א"כ י"ל דה"ה ביטוי לא הוי וכהמש"נ הנ"ל ומ"מ אף לתי' הא' הנ"ל אינו מוכרח די"ל דביטוי הוי כהגדה וא"כ אין ראי' המש"נ ראי' מהא דיבמות הנ"ל וכ"כ בנו"ב סי' ס"ו שם דזה תליא בב' פי' של התוס' הנ"ל ועי' בס' ברכת רצ"ה סי' ט"ז שכ' נמי דדין זה תליא בב' תי' של התוס' הנ"ל והאריך בזה ולא ראה ד' הנו"ב שכבר הקדימו בזה ועי' בהג"ה במלחמת אר"י שם מ"ש והאריך בזה ועי' בס' בכורי יוסף סי' ח' שכ' נמי דדין זה אי מהני שבועה בכתב תלוי בב' תי' של התוס' הנ"ל וכ' דאף לתי' א' של התוס' אינו מוכרח די"ל דביטוי הוי כהגדה כו' וגם דחה שם ראי' התומים דל"מ שבועה בכתב מהירושלמי פ' כה"ג כו' וגם דחה ראי' הש"י הנ"ל ממגילה כו' והאריך הרבה בזה ופ' להחמיר בשבועה בכתב יעוש"ה וגם הוא לא ראה ד' הנו"ב הנ"ל שהרי לא הביאו. ולכאורה קשה על תי' הא' של התוס' הנ"ל מהא דכתיב בד"ה ב' ב' פ"י ויאמר חירם מלך צור בכתב אך י"ל דש"ה דכתיב בהדיא בכתב אבל בעלמא י"ל דאמירה לא הוי אלא בפה וכמ"ש התוס'. וכן ראיתי בהגהות הרש"ש שכ"כ אך הק' מקרא דר"פ יתרו ויאמר אל משה אני חותנך וגו' דאיכא מ"ד במדרש איגרת שלח לו והניח בקושי' וכעין זה הק' החתם סופר סי' קכ"ו על הרמב"ן בפי' התורה, שם דפי' ע"י כתב דע"י שלוחו ל"ש אני חותנך אלא ע"י כתב שלח לו הרי מצינו אמירה בכתב. ועי' בכתב סופר שם שכ' ליישב קושי' זו די"ל דהרמב"ן ס"ל כתי' הב' של התוס' דילפי' מענו הלוים והתי' הא' הנ"ל ס"ל הא דויאמר יתרו כפי' רש"י בחומש שם ויאמר ע"י שליח והביא ד' המדרש דפליגי בי' תנאי ר"א ור"י אי ויאמר ע"י שליח כרש"י או בכתב כהרמב"ן והביא ד' הרמב"ן שם דמייתי ראי' מקרא דויאמר חירם מלך צור בכתב הרי מצינו אמירה בכתב כו'. וכ' דלא קשה מזה על תי' הא' של התוס' הנ"ל דשם מפורש ויאמר בכתב כו' אבל סתם אמירה בפה הוא והיינו כד' הגהות הרש"ש הנ"ל וכ' דמש"ה ל"ק נמי מהא דויאמר המן בלבו ויאמר עשו בלבו דמפורש בלבו אמר אבל סתם אמירה דוקא בפה כו' ועוד כ' שם דמהא דחליצה לק"מ מכל הנך כו' והאריך בזה יעוש"ה. וכעת ראיתי בחתם סופר הנדפס מחדש בגיטין שם שכ' ליישב דהרמב"ן ס"ל כתי' הב' של התוס' הנ"ל וכ' די"ל דלעולם יתרו עצמו אמר אני חותנך יתרו כלומר איננו עוד כהן מדין אלא חותן משה. כי באתי להתגייר ולק"מ עכ"ד. ועי' בגרש ירחים בגיטין שם מה שהק' על התי' הב' של התוס' מעדות דכתיב לא תענה ונימא בלשון קודש והניח בקושי'. עוד הביא המש"נ שם ראי' דל"מ שבועה בכתב מהא דאמרי' בשבועות כ"א כל ל"ת שבתורה כו' חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם כו' ולהמ"מ שכ' דכל שאפשר לעבור במעשה אף בלא מעשה לוקין וא"כ קשה הא אפשר להיות במעשה ע"י כתב כו' א"ו כתב ל"מ מידי עכ"ד והיינו כהתומים. וכבר כתבתי בשם החתם סופר והברית אברהם מה שדחו ראי' זו ולפ"ד נדתה נמי מה שהביא עוד ראי' המש"נ דל"מ שבועה בכתב מזבחים כ"פ ב' כו' מנין שמחשב בקדשים שלוקה שנא' לא יחשב ופריך לאו שאב"מ הוא ומשני הא מני ר"י היא דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו ולמה דחק הא משכחת לה שכ' דבריו בכתב והוי דבורא שיש ב"מ כו' א"ו כתב לאו דבור הוא לכן לא משכחת לה מעשה עכ"ד, ולפ"ד החתם סופר הנ"ל אין ראי' דכיון דכתב לא אתיא אלא מק"ו דהשתא במוצא שפתיו מחייב בכתב לא כ"ש הא אין עונשין מה"ד וכן לפ"ד הב"א הנ"ל נמי אין ראי' דהא כל החיוב ביש ב"מ בכותב ליכא רק משום דראוי עפ"י אב"מ ולא עדיפא משום הא דאתי מחמתי' ומש"ה צריך לאוקמי כר"י ואין שום ראי' מהא דזבחים הנ"ל ושפיר י"ל דמהני שבועה בכתב ועי"ש עוד במש"נ מ"ש והאריך בזה ועי' בס' ארץ צבי חיו"ד סי' ז' שכ' דהא דדרשי' גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כו' לא בא אלא למעט גמר בלבו דלא נאמר דברים שבלב הוי דברים כו' דבעי' הוכתה ברורה דכונתו לקבל עליו נדר ושבועה דבכה"ג אמרי' דברים שבלב הוי דברים כו' ועי' במהרי"ט מחו"מ סי' מ"ה שכ' דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח שכך כיון דברים שבלב הוי דברים כו' וא"כ בנשבע בכתב בודאי דגמר בלבו ודמי לידות נדרים ושבועות דבידים מוכיחות הוי נדר. ומעתה נדחו הראי' של הש"י מנדר שלא ידבר דמותר לכתוב כו' אינו ראי' דאע"ג דכתיבה לאו כד"ד מ"מ כיון שיש אומדנא לדבריו שבלב מהני שפיר מדין יד וגם דחה הראי' ממגילה כו' וכ' דגם הראי' שהביא התומים ממקלל ונשבע כו' אינו ראי' דנהי דכתיבה לאו כד"ד לענין היכא דבעי' אמירה בפה אפי"ה לענין קבלת נדר ושבועה מהני שפיר מדין יד כו'. והביא ד' החתם סופר והב"א הנ"ל דדעתם נוטה דמהני שבועה בכתב ואח"כ הביא ראי' דכתיבה כד"ד מהא דאמרי' בקידושין מ"ג א' האו' לשליחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן כו' או' שולחיו חייב שנא' אותו הרגת בחרב בני עמון ואפלגו בגמ' ב' לישנא לחד לישנא לשמאי הזקן חייב המשלח בד"א ולחד לישנא חייב בד"ש. ולכאורה קשה כיון דדוד לא אמר פה ליואב להרוג את אורי' אלא כ' באיגרת כדכתיב בקרא ויכתוב בספר וגו' ואי נימא כתיבה לאו כד"ד אמאי יתחייב דוד בהריגת אורי' כו' א"ו דכתיבה כד"ד. ולכאורה י"ל דה"ט דהר"י הלוי דס"ל שבועה בכתב חייב בד"ש פטור מד"א דלהך לישנא דלשמאי הזקן אינו חייב רק בד"ש אין הכרח לומר דכתיבה כד"ד להתחייב בד"א כו' והביא קושי' החתם סופר מסוגיא דנידרת כו' וכ' ליישב כו' כעין ד' הב"א הנ"ל על קושי' התומים והאריך בזה ומסיק דמידי ספיקא לא נפקא וסד"א לחומרא ויש להחמיר גם בשבועה בכתב עכ"ד ובסי' מ"ב שם כ' נמי כן והאריך בזה ועי' בברכת רצ"ה שם שכ' דהדעת נוטה כד' הא דמהני שבועה בכתב דמלבטא בשפתים לא ממעטי' רק גמר בלבו דבאמת בכ"מ אמרי' דדברים שבלב לא הוי דברים ורק דבחומר שבועה הוי סד"א דמהני גם בגמר בלבו לבד וזה לבדו יש למעט מקרא דלבטא בשפתים משא"כ בכתב דמועיל בכ"מ לקיים כל דבר עוד יותר מאמירה ע"פ כו' והביא ראי' מד' הרשב"א בתשובה שהביא הב"י באה"ט סי' צ"ו גבי אלמנה שנשתתקה כו' דמהני שבועה בכתב כו' ואח"כ דחה דאין ראי' מד' הרשב"א כו' וכ' דעפ"ז יש ליתן טעם לד' הר"י הלוי הנ"ל שכ' דחייב בד"ש ופטור מד"א כו' והאריך בזה ופ' דמהני שבועה בכתב. ועי' ברמ"ץ שם ובסי' ב' וסי' ז' שם שהביא ד' התומים והנו"ב הנ"ל דלר"ת באינו אלם מהני שבועה בכתב והאריך בזה ומסיק נמי דנכון להחמיר בשבועה בכתב. וכ"כ עוד בח"ב בסוף הס' בהשמטות לאו"ח ויו"ד סי' ה' ו' דראוי להחמיר בשבועה בכתב דבשל תורה אזלי' לחומרא כו' ועי' בטוב טו"ד מהדורא תליתאי סי' י"ז מ"ש בזה והביא ראי' מהא דמגילה י"ת ב' הנ"ל דכתיבה לאו כד"ד כו' ולא ראה ד' הש"י שכבר הקדימו בזה ואח"כ דתה ראי' זו כו' והביא ד' השמן רוקח שהביא ראי' דל"מ שבועה בכתב מהא דריש תמורה כו' חוץ מנשבע ומימר כו' והיינו ראי' התומים והמש"נ הנ"ל ודחה ראי' זו כעין מ"ש הב"א הנ"ל לדחות ראי' זו מהא דתמורה והאריך בזה ועי' עוד בטוב טו"ד מהדו"ק סי' ו' וסי' ט' מ"ש בענין שבועה בכתב וכ' דאף להסוברים דל"מ שבועה בכתב מ"מ מדרבנן בעי שאלה בע"ה דלא גרע ממתפיס בדבר האסור ואנן השתא כ"ע כע"ה דייני' לנו כו' והאריך בזה יעוש"ה ועי' בישוי"ע באה"ע סי' נ' ס"ק ה' שכ' מתחלה להביא ראי' דמהני שבועה בכתב מגיטין ע"א א' כו' פרט לאלם שא"י להגיד ואיך יתחייב ק"ש הא א"א להשביע אם לא ע"י הכתב וש"מ דמהני שבועה בכתב ודחה זה דהא שבועת העדות יכול להיות מושבע מפי אחרים והאחרים משביעין אותו והם מדברים ומה בכך שהוא א"י לדבר כיון שהוא שומע מה שהם מדברים מהני והיינו כד' התומים הנ"ל ועי' בקצוה"ח שם ס"ק ג' מ"ש ע"ד התומים והאריך בזה ואח"כ הביא ראי' מד' התוס' שם שהק' דהא באלם לכ"ע מהני כתב כו' ותי' דאלם דברייתא היינו חרש והא חרש כיון שאינו שומע ואינו מדבר א"כ גם האחרים משביעין אותו ע"פ הכתב ול"ל הטעם משום דאין הגדתו מועלת וכ' מזה מוכח שדעת התוס' דמהני שבועה בכתב כמו דבור וה"ה לענין ק"ש כו' ומסיים כיון דדעת התוס' דשבועה בכתב מהני מי יכריע להקל נגד דבריהם עכ"ד. ועי' בעצ"ל סי' רכ"ח סעי' מ"ג מ"ש ע"ד הישוי"ע והאריך בזה ובסי' רל"ב שם סעי' י"ב הביא ד' החו"י הנ"ל שהביא ראי' מעדות כו' והביא ד' הש"י הנ"ל שדחה ראי' זו וכ' דגם מדברי הט"ז באו"ת סי' מ"ז ס"ק ב' משמע דלא כהחו"י הנ"ל אלא אדרבה ילפי' מעדות דכתיבה לאו כד"ד כו' והאריך בזה ובסי' רכ"א שם סעי' כ' על מ"ש המחבר שם מי שנשבע כו' יכול לכתוב לו כתב כו' דמוכח מזה דכתיבה לאו כד"ד כמ"ש גבי עדות כו' והביא דברי המחבר באו"ח סי' מ"ז סעיף ג' דהכותב ד"ת צריך לברך כו' והט"ז ס"ק ב' חולק ע"ז כו' וכ"כ המג"א ס"ק א' כו' ועכ"פ ה"ל להביא ראי' גם מכאן דכתיבה לאו כד"ד כו' עכ"ד. ובאמת בחו"י סי' קצ"ד דחה ראיה זו מהא דסי' רכ"א דשאני נדרים דאזלי' אחר לשון בני אדם כו' והבאתי דבריו לעיל ומדברי המחבר בסי' מ"ז מוכח דשבועה בכתב מהני כו' ומש"ה פריך דצריך לברך כו' וכן הביא ראי' זו השבו"י סי' קנ"ו כו' וכ"כ בתו"י שם ראי' זו ועי' בב"א שם מה שהביא ד' הש"י מה שנדחק בקושי' הט"ז והמג"א כו' והאריך בזה ועי' בתשובת רע"א סי' כ"ט שם מ"ש בזה ועי' בס' דברי יעקב סי' י' מ"ש ליישב קושי' הט"ז וכ' להסביר ד' המחבר שפ' דהכותב ד"ת צריך לברך ולא במהרהר ד"ת כו' והאריך בזה ועי' במהריא"ז ענזיל סי' ה' שכ' דל"מ שבועה בכתב ודחה ראי' התו"י הנ"ל מהא דהכותב ד"ת כו' והאריך בזה והביא ראי' דל"מ שבועה בכתב מהא דאמרי' בתמורה כ"ה ב' ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים אפי' אם לכך נתכוין תחלה הואיל וא"א לקרות ב' שמות כא' ואי ס"ד דכתיבה הוי כדבור שפיר יכול לצמצם ולומר בפיו שלמים ויכתוב בידו עולה א"ו דשבועה ונדר והקדש כל דבר התלוי בדבור הן מצוה והן אזהרה אין הכתב בכלל כו' והאריך בזה ומסיק דל"מ שבועה בכתב יעוש"ה ועי' בנשמת אדם כלל ט' סי' י"א שדחה ראי' החו"י מהא דהכותב בד"ת כו' שהרי בנדר כתיב ככל היוצא מפיו כו' והביא ד' הרדב"ז ח"ג סי' תר"ו הנ"ל שכ' להדיא דהכותב שבועה הוי דברים שבלב כדכתיב לבטא בשפתים ולא יחל דברו עכ"ד. ובספרו תכ"א הל' נדרים כלל ק"א סי' כ' הביא הרדב"ז דאם נכתב בשטר לשון השבועה והוא מודה רק שלא הוציא הלשון בפיו דהוי דברים שבלב ובשבועה כתיב לבטא בשפתים דוקא ואח"כ הביא ד' הבאר הגולה שהביא ד' מהרשד"ם בשם הר"י הלוי הנ"ל דחייב בד"ש ופטור בד"א וראיתי בס' אורי וישעי סי' ק"ג שהביא ראי' מסברא דנפשי' דל"מ שבועה בכתב מהא דנשבע שלא ידבר עם חבירו דיכול לכתוב לו כו' הנ"ל ואח"כ הביא ראי' להיפך דמהני שבועה בכתב מהא דהכותב ד"ת הנ"ל וכ' לחלק בין היכא דאנו יודעין דעתו דניחא לי' בכתיבה כו' ובין היכא דאין אנו יודעין עתו כו' והאריך בזה ולא ראה ד' השבו"י והחו"י והש"י הנ"ל שכבר הקדימו בראיות אלו וכבר הבאתי ד' האחרונים שדחו ראי' אלו ועי' בבנין עולם חיו"ד סי' מ"ו שהביא ד' הנו"ב הנ"ל שכ' דדין זה אי מהני שבועה בכתב תליא במחלוקת רש"י ור"ת בדין עדות בכתב ותמה עליו כיון דכתיב לבטא בשפתים דוקא האיך שייך לומר דע"י הכתיבה חל עליו השבועה ונ' דכתיבה לא עדיף מגמר בלבו רק דהכתיבה מגלה מחשבתו ובעדות ה"ט דאמרו חכמים לא אברו סהדי אלא לשקרי ואם הבע"ד מודה א"צ לעדותם ולכן שפיר מהני עדות בכתב לשיטת ר"ת דהא מכתבם ידעי' המעשה ואע"ג דבאלם מודה ר"ת דאינו מועיל היינו משום דלאו בר עדות הוא והוי כמו קא"פ דאינו מועיל כו' מגזיה"כ מ"כ שנים עדים כו' ר"ל שיהי' ראוים להגיד בפה ומהא דמצינו בירמי' וכתוב בהפר וחתום ילפי' דבעדות לא בעי' הגדה ממש בפה רק שיהי' ראוי להעיד בפה משא"כ בשבועה דאפי' אם אמת שגמר בלבו ל"מ האיך יועיל לחול שבועתו בכתב והביא ראי' מהא דמגילה י"ח הנ"ל כו' וכתב דמצא בש"י שהביא ראי' זו וכבר הבאתי לעיל דברי התומים והתשובת רע"א והב"א והמש"נ מה שדחו ראי' זו ועי' בהגהות מעשה רוקח באו"ח סי' מ"ז מ"ש ליישב קושי' הט"ז מעדות כו' דש"ה דכ' רחמנא מפיהם הוי כאלו מיעט להדיא שהדבור יהי' בפה ולא בכתיבה וכ' דכן העליתי בתשובה לענין שבועה בכתב אף דנימא דכתיבה כד"ד אפי"ה בשבועה דכתיב לבטא בשפתים אף דכתיבה הוא בסוף דבור עכ"פ אינו בסוג לבטא בשפתים עכ"ד. ועי' בבית שלמה חיו"ד סי' ה' ו' שגם דעתו נוטה דלא מהני שבועה בכתב יעוש"ה. וכעת ראיתי ברביד הזהב פ' ומקרא ד"ה לבטא שכ' דנ' אם כ' בכת"י שנשבע או נדר לעשות כך וכך אינו נדר. שוב ראיתי כך בהדיא בתשובת רא"ם סי' ע"ב מהך קרא ונ' דאף למ"ד דכתיבה כהגדה כו' כאן גילתה תורה בהדיא כו' וכן לנדרים משמע לי מדכתיב לא יחל דברו בפ' מטות עכ"ד. הרי שכ' בפשיטות דל"מ שבועה בכתב ומ"מ כיון דהמהר"ם פאדווא והמהראנ"ח והב"י בתשובת אבקת רוכל וכן משמע דעת הר"י הלוי והחו"י והשבו"י והתומים והנו"ב והישוי"ע והחתם סופר והב"א והכתב סופר והברכת רצ"ה הנ"ל דמהני שביעה בכתב באינו אלם וא"כ נ' דעכ"פ הוי ספי' דאורייתא וראוי להחמיר בשבועה בכתב וכמ"ש הרמ"ץ והארץ צבי והבכורי יוסף הנ"ל. וכעת ראיתי בצ"צ חיו"ד סי' קפ"ד שהאריך בזה ומסיק נמי שיש לדין זה כספק דאורייתא יעוש"ה מיהו כ' הנו"ב שם דכל זה דוקא בכותב לשון הוה הריני מקבל עלי דבר זה בשבועה או בחרם לשון הנשמע שעתה בכתיבה זו הוא מקבל ואמרי' דהכתיבה הוא כדבור כאלו מקבל בפיו דבר זה בחרם או בשבועה אבל בכותב לשון עבר נשבעתי או קבלתי עלי בחרם לא עדיף הכתיבה מדבור שהרי בשעת הכתיבה אין כאן שבועה או חרם אלא הודאה לשעבר שמודיע שנשבע או קיבל בחרם הא ודאי שאין הכתיבה עדיף מדבור בפה ממש שהודיע שנשבע אם האמת שלא נשבע אין עליו שום עונש שבועה כמבואר ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב בהג"ה עכ"ד. וכ"כ בסי' ס"ח שם ובחחו"מ סי' ל' והאריך בזה ועי' בב"א שם סי' נ"ט שחולק עליו וכ' דהא הב"י בחו"מ סי' רמ"ה הביא ד' הר"ן באו' נתתי שדה זו לפ' דמהני רק בשטר והא דל"מ בע"פ משום הודאה דהיינו אלו הי' או' בלשון הודאה אבל הכא דבא ליתן עכשיו בלשון זה ומעתה אין ענין זה לד' תה"ד שעובדא דידי' הוי שכ' בכת"י איך שהודה בהודאה גמורה שנשבע כו' והיינו בלשון הודאה משא"כ כשנכתב סתם בשטר שנשבע או שקיבל ע"ע לא הוי לשון הודאה רק שבא לשבע עכשיו או שמקבל ע"ע עכשיו בכתיבה זו וכ' אך שד' הר"ן במחלוקת שנוי' דהא הב"י הביא בחו"מ סי' קצ"א דדעת רוב הפוס' דשטרי דידן שטרי קנין הן ולא שטרי ראי' אף שכ' שמכרתי או נתתי והביאו ראי' מהא דגיטין הנ"ל דלמה ל"מ בע"פ וכ"פ בש"ע סי' קצ"א סעי' ג' ולא כהטור שם שפ' דשטרי ראי' הן. ועכצ"ל לדעת הטור על קושי' הר"ן כמ"ש הרמ"א בתשובה סי' צ"ב דהא דל"מ בע"פ משום דמיירי דידעי' שמקנה בלשון זה ולא בדרך הודאה והגדת"ר שער ס"ד ת"ב סי' ג' הביא ראי' מדברי הר"ן להתשובת הרי"ף שהובא בש"ע סי' ס' סעי' ו' דנתתי לא הוי הודאה. ובתשובת הרמ"א שם האריך לדחות הראי' מתשובת הרי"ף והעלה דב' לשונות משמע כד' הריטב"א שהובא בב"י שם וגם לפ"ד הראב"ד שהובא ברמ"א שם דנתתי תולין בלשון הודאה ובאופן המועיל היינו משום דהיכי דהשטר בטל ל"א יד בעל השטר עהת"ח ובדבר שלבל"ע ל"מ לשון הודאה ותמה על הנו"ב דאיך אשתמיט לי' כל ד' הפוס' הנ"ל וכ' בפשיטות דקבלתי הוי הודאה ופשוט לדעתי דבכה"ג שידוע שלא נשבע לא הוי הודאה רק שמקבל ע"ע עכשיו בשבועה כמ"ש הר"ן הנ"ל. וגם לפי תשובת הרמ"א בכה"ג תולין לפרש בלשון להבא עכ"ד ועי' בחתם סופר שם סי' ר"כ שכתב דע"כ ל"א דאם נכתב בלשון עבר דהוי רק הודאה אלא בשטר העומד לראי' כגון כגווני דחו"מ סי' ע"ג דבשטר כתוב פ' לוה מפ' מנה ונשבע לפורעו ביום פ' שכל גופו של שטר אינו אלא סיפור דברים. ומעשה שהי' שלוה ממנו מנה ונשבע לפורעו ביום פ' והשטר לראי' וה"נ מ"ש שנשבע אינו אלא הודאה שנשבע אם לא שכ' הריני נשבע שאז הוי כחובה גופה הודאה אבל בשטר שעושה הקנין כגון שדי נתונה לך כו' שהשטר והכתיבה בעצמו עושה הקנין כו' אם כ' בו נשבעתי שתהי' שדי נתונה לך אע"פ שמשמעותו לשון עבר אין בכך כלום והיא גופי' שבועה היא תדע בהרי אמרי' שלהי כתובות ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל ומפיק להו מג' קראי השבעתי אתכם בנות ירושלים והתם לא שלח נביא שדיבר עם כל ישראל והשביעם אלא אלו הפסוקים שנאמרו ברה"ק לשלמה היא גופי' השבועה ושם כתיב השבעתי אתכם ואינו סיפור דברים שכבר השביעם דאימתי השביעם וע"י מי אע"כ היא גופי' שבועה היא אע"ג דכתיב השבעתי וה"נ דכותי' כו' עכ"ד והיינו כעין ד' הב"א. ועי' בארץ צבי שם סי' ז' וסי' מ"ב שכ' נמי דאף שכ' בלשון עבר מהני והביא ד' החתם סופר והב"א הנ"ל והאריך בזה ועי' ברמ"ץ שם סי' ב' שהביא ע"ד החתם סופר ד' הירושלמי וד' הרשב"א מגילה ו' וד' התיו"ט ברכות פ"ה מ"ד וד' הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קס"א שאין למדין הל' מד' אגדה וכ' דבלא"ה יש לדחות הראי' משם דדלמא באמת השביע אותם מקדם וגם ד' הנביאים בתנ"ך אין ענין לזה כלל דמצינו כמה פעמים לשון עבר על העתיד דמתוקף ד' הנביא על העתיד הוא מזכירו בלשון עבר כאלו כבר נעשה וה"ה די"ל כן על הענין שהוא עתה וכ' דעדיפא הי' לו להחתם סופר להביא מד' הריטב"א שהביא הב"י סי' ס' דנתתי כולל ב' לשונות לשעבר ולהבא וכ"כ הר"ן פ"ק דקידושין דשטרי דידן אף שכ' לשון עבר מכרתי נתתי מ"מ שטרי קנין הם ומתפרשים דעתה מוכר ונותן לו והביא ראי' מגיטין מ' ב' נתתי שדה פ' כו' ועי' ב"י סי' קצ"א שהביא כמה פוס' דס"ל כן וא"כ י"ל בפשיטות אף שכ' שקיבל ע"ע בשבועה מתפרש ג"כ שעתה מקבל ע"ע בשבועה ושאני הך דתרה"ד שכ' בפי' לשון הודאה על העבר והביא ד' הב"א הנ"ל כ"כ וכ' אח"כ דד' הנו"ב הנ"ל נכונים דבאמת מכרתי ונתתי אף דיש לפרשו ג"כ על לשון הוה מ"מ א"א להכחיש דמתפרש בפשיטות ג"כ על העבר עכ"פ ב' לשונות במשמע כמ"ש הריטב"א הנ"ל וכ"כ בתשו' רמ"א סי' צ"ב. אך בהך דגיטין דנתתי שדה פ' כו' דמיירי שידוע או שמודה לו שלא נתן מקדם בע"כ צריך לפרש הלשון שעתה נותן לו דאל"ה נתבטל הענין ולמה כ' לו כן אבל לענין שבועה אף דהוי הודאה על עבר שכבר נשבע ג"כ שויא אנפשי' חד"א וצריך ליתן אמתלא למה כ' כן והיינו שהי' אנוס לכתוב לו הודאה בשקר כעין עובדא דתרה"ד וא"כ אף שיש לפרש הלשון וקיבל ע"ע בשבועה שעתה מקבל בשבועה מ"מ למה נעקור מכונה הפשוטה וטוב לפרש יותר שכבר נשבע ומפני האמתלא שהי' לו הודה בשקר אבל לענין דבר שבממון בין אדם לחבירו אינו מועיל אמלתא כמבואר בכתובות בעודר על השדה כו' דאיבד זכותו אף דיש לו אמלתא דהשני נות לו כו' ואם לא נוכל לפרש על העבר כמו בהך דנתתי שדה פ' הנ"ל אנו מפרשין הלשון שעתה נותן לו בכדי שיתקיים הקנין כו' והאריך בזה וכ"כ בסי' ז' ובהשמטות שם סי' ה' ו' והאריך בזה ועי' בתשובת רע"א בסי' כ"ט בתשובת הגאון ר' בנימין וואלף איגר נ' דס"ל כהב"א והחתם סופר הנ"ל דאין חילוק בין לשון הוה ובין לשון עבר והגאון רע"א בסי' ל' ול"ב שם ס"ל כהנו"ב הנ"ל דיש חילוק בין לשון הוה או לשון עבר. עוד כ' הנו"ב שם סי' ס"ח דדוקא אם כ' הוא עצמו בכת"י הריני מקבל עלי בשבועה אז מהני אבל אם הוא כת"י הסופר והוא חתם תחתיו ל"מ ועי' בחתם סופר שם סי' רכ"ז שם שכ' דמהני כאלו כ' הוא בעצמו והביא ראי' מגט כריתות כו' והאריך בזה יעוש"ה. ועי' ברמ"ץ סי' ב' וסי' ז' שם שהשיג עליו וכ' דאין ראי' מגט והעניינים רחוקים זה מזה כו' והאריך בזה ובהשמטות שם סי' ה' ו' מ"ש והאריך בזה ועי' בב"א שם מ"ש ע"ד הנו"ב הנ"ל והאריך בזה. ועי' בבכורי יוסף שם מ"ש ע"ד החתם סופר הנ"ל והאריך בזה ובאמת מבואר להדיא ברדב"ז ח"א סי' תקפ"א דמהני גם בחתום לבד על כתב השבועה שכ' וז"ל ולענין אותן שאו' שלא הוציאו השבועה מפיהם אלא שחתמו על שטר השבועה כו' דעתי הוא שיש עליהם לקיים מה שחתמו דהוי כאלו השביעוהו אחרים וענה אמן ולא גרע חתימתו מקיום השבועה עכ"ל. הרי שכ' להדיא דמהני חתימתו לחוד וכהחתם סופר ולא כהנו"ב והרמ"ץ ולא ראו הנו"ב והרמ"ץ הנ"ל ד' הרדב"ז אלו דמבואר להדיא דמהני חתימתו לחוד. וכן ראיתי בהגהות ר' ברוך פרענקיל טל הנו"ב שם ובדברי יעקב שם שהביאו ד' הרדב"ז וכ' דנעלם מהנו"ב ד' הרדב"ז הנ"ל וכ"נ עיקר לדינא דאין חילוק ואף חתימתו לחוד נמי מהני וכהרדב"ז והחתם סופר הנ"ל ועי"ש עוד ברמ"ץ סי' י"א שכ' דאף אי נימא דמהני שבועה בכתב לקיים שבועתו אבל לענין לפסלו מחמת שעבר על שבועה בכתב אין לפסלו די"ל דלא הי' מיחשב לי' לשבועה כיון דלא הוציא מפיו והרי גם גדולי ישראל מסופקים בהאי דינא א"כ ראוי לדמות למ"ש הרמב"ם והטוש"ע בחו"מ סי' ל"ד דבדבר שאינו פשוט לכל שהוא אסור כגון בקושר ומתיר בשבת דאינו נפסל דתלינן שא"י שזה אסור וה"נ בזה כו' עכ"ד וכ"כ בהשמטות שם סי' ה' ו' ועי' בתשובת מהר"י הכהן מהדו"ח חיו"ד סי' ב' שכ' דעכ"פ הדבר בס' אי שבועה בכתב הוי שבועה כו' ואין לפסלו לאיש דעובר על שבועה בכתב דהא יכול לומר דלא חמירא לי' שבועתו בכתב והי' סובר דשבועה בכתב לא הוי שבועה וכ' דכעין זה מצינו להתוס' בסנהדרין ט' ב' ד"ה עדי האב שכ' דהא דאמרי' כו' דעדי נערה המאורסה אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ואף באשה חבירה משום דלא ידעו דחבר א"צ התראה והיינו דהדבר תלוי בפלוגתא וה"נ יכול לומר דהי' סבור דשבועה בכתב לא הוי שבועה כלל כיון דהוי פלוגתא בזה ואיך נפסול לזה והביא נמי ד' התוס' ב"ק ל' ב' וב"מ ע"ב א' בשטר שנכלל בו קרן ורבית דאין העדים נפסלים דלא משמע להו שהאיסור חל גם עליהם ומכ"ש בזה שהדבר ס' אי שבועה בכתב הוי שבועה כו' דלא נוכל לפסלו כו' והאריך בזה והיינו כהרמ"ץ הנ"ל. ועי' באמרי בינה דיני נדרים סי' כ"ז מ"ש ע"ד הנו"ב סי' ל' שם ומיישב בד' הנו"ב קושי' השעהמ"ש סי' צ"ז על הרשב"א בקידושין נ' א' גבי דברים שבלב כו' והאריך הרבה בזה יעוש"ה:

תוכן העניינים

יד אליעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה