יד אליעזר חלק ב· רבי אליעזר ניצברג
הלכות נדרים
סימן רה
סעיף א
א האו' לאשתו. עי' בית הלל ס"ק ב' שכ' דבזה"ז אין אדם יכול לאסור אשתו עליו משום תרם דר"ג דחרם הוי כמו שבועה עכ"ד. ועי' בחמדת שלמה חאו"ח סי' י"ז בתשובת הגאון בעל פתח הבית שהק' עליו דהא קי"ל דנדרים חלים לבטל את המצוה כו' והאריך בזה ובסי' י"ת בד' הח"ש מיישב ד' הבית הלל והאריך בזה יעוש"ה:
סימן רח
סעיף א
א סתם נדרים כו'. עי' ש"ך ס"ק א' שהביא בשם המבי"ט ח"ב סי' רנ"ו דאם שכת אם נשבע או לא דאסור מספק ולכאורה קשה אמאי לא מוקמי' אחזקת היתר אך י"ל דנדרים מקרי דשיל"מ דאפשר בשאלה ובדשיל"מ לא מהני חזקה ועי' בהר"ן ביצה ס"פ אין צדין דס"ל דבדשיל"מ לא אזלי' בתר רובא וכ"ש דלא אזלי' בתר חזקה בדשיל"מ ועי' בצל"ח פסחים י"ז ב' שכ' נמי דבדשיל"מ ל"מ חזקה וכן ראיתי בבאר יצחק חיו"ד סי' א' ענף ב' שכ' נמי כן ליישב קושי' זו וכ' שם ליישב קושי' המשל"מ פ"ו מהל' עילה על הר"ן כו' וגם כ' ליישב קושי' הגאון רע"א בדרו"ח עירובין ל"ב על הר"ן מחולין פ"ו א' מ"ש רישא כו' ומ"ש סיפא דחייב משום אוא"ב כו' והאריך בזה. ועי' לעיל סי' ט"ז ס"ק ג' מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה:
סימן ריג
סעיף א
א שא"ב ממש. עי' בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים מ"ש והאריך הרבה בזה יעוש"ה:
ב ומיהו מדרבנן. עי' בחידושי רע"א שכ' דוקא באוסר ע"ע אבל לא כשאוסר דבר' שא"ב ממש על חבירו כו' וא"י לאסור דשלבל"ע על חבירו רשב"א בחי' והכי דייק לישנא דהרמב"ם עכ"ד וכבר קדמו בזה בבני יעקב להוכיח כן מד' הרמב"ם הובא בשעה"מ שם והשעה"מ הוכיח להיפך מד' הרמב"ם דאף על חבירו תל מדרבנן ועי' באמרי בינה דיני נדרים סי' ו' שתמה עליו שהעתיק דבריו על הש"ע דהא בד' הש"ע מבואר דקאי באוסר דבר על חבירו וכ' דגם התוס' ספ"א דנדרים והרמב"ן והריטב"א והר"ן ס"ל דבאוסר דבורו ע"ח תל הנדר מדרבנן כו' והאריך בזה יעוש"ה:
סעיף ג
ג ולא עיני בשינה כו'. עי' בישוי"ע שכ' להסתפק בנדר שאינו אסור מה"ת ואסור מדרבנן ותלאו בתנאי אי ניחוש שמא יעבור על התנאי או כיון דאף אם יעבור ליכא רק אי' דרבנן ל"ח שמא יעבור כמו ספי' במידי דרבנן וכ' להוכיח מד' התוס' כתובות ע' א' ד"ה ה"נ כו' דאף באי' דרבנן חיישי' שמא תעביר על התנאי והאריך בזה יעוש"ה:
סימן רטו
סעיף א
א על דבר מצוה. עי' בחינוך מצוה ל' שכ' וז"ל ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאכלו איך לא יאכלנו שהרי אותו דבר מצוה הוא עליו בעשה ויבא עשה וידחה ל"ת דלא יחל כי כן אמרו חז"ל בכ"מ אתי פשה ודחי ל"ת. תשובתך שהנדר עשה ולאו יש בו לאו דלא יחל ועשה דכל היוצא מפיו יעשה עכ"ל וכ"כ בחידושי הרשב"א נדריה פ"ז ב' ד"ה הא והק' בהגהות משל"מ מהא דאמרי' בנזיר כ"ח ב' דנזיר שמצטרע דמגלח דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת דנזיר אע"ג דבנזיר איכא נמי עשה דקדוש יהי' גדל פרע ואין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ שאני נזיר דקיל הואיל ואיתי' בשאלה ומש"ה אתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר והכי איתא בריש יבמות ה' א' וא"כ ה"נ נימא יבא עשה דמצה וידחה עשה ול"ת דנדר הואיל ונדר איתא בשאלה עכקוש"י. והביא דהרמב"ם פ"ו מהל' נזירות כ' פעם אתר לנזירות שנצטרע וסיים דאולי כך היתה גירסתו וגירסת המחבר והניח בצ"ע ועי' בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים מ"ש ליישב קושי' זו והאריך בזה. ובאמת לק"מ די"ל דס"ל להחינוך דהא דאמרי' בנזיר וביבמות דבנזיר מצורע אתי עשה ודחי ל"ת ועשה משום דאיתא בשאלה היינו דוקא גבי נזיר מצורע דהוי ל"ת ועשה שאינו שוה. בכל אבל בהא דנדרים דהוי ל"ת ועשה השוה בכל בהא לא דחי עשה דמצה ל"ת ועשה דנדרים אף דאיתא בשאלה כיון דהוי ל"ת ועשה השוה בכל ושפיר ד' החינוך ולק"מ קושי' המשל"מ הנ"ל ועי' בעצ"ל ובבאר יצחק חיו"ד סי' כ' מ"ש ליישב קושי' הנ"ל והאריכו בזה יעוש"ה. וכעת ראיתי בתוס' רע"א במשניות פ"ב דנדרים אות ס"ז שהביא ד' הרשב"א בתשובה ת"ג סי' שנ"ג שנשאל ע"ז דליתי עשה ולדחי ל"ת ועשה דנדר כיון דאיתא בשאלה. והשיב דההיא דיבמות דחוייא בעלמא הוא ובאמת אף היכא דאיתא בשאלה לא דתי ושאני נזיר דגדול השלום עכ"ל ועי' בס' אור תורה הנדפס מחדש בנזיר פ"ו מ"ה מ"ש ליישב ד' הרמב"ם הנ"ל קושי' הראב"ד שם ועי' בשאגת ארי' סי' ס"א ובקו"א שם מ"ש והאריך בזה. ולפי שענין זה דעשה דותה ל"ת נוגע בכמה מקומות בש"ס וגם ראיתי לאחרונים שהאריכו הרבה בענין זה ע"כ אמרתי גם אני אענה את חלקי ואבאר ענין זה בעזה"י:
דין עשה דוחה לא תעשה
א) הנה ביבמות ה' ב' מסיק הגמ' דילפי' מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת ובשבת קל"ב ב' ובביצה ח' ב' קא' הגמ' היכא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ח כגון מילה בצרעת א"נ כלאים בציצית דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים עשה הכא בעידנא דמתעקר לאו לא מקיים. עשה ובב"מ ל"א גבי והתעלמת כו' דפריך הגמ' פשיטא כו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הק' הנ"י וז"ל למאי צריך הגמ' לה"ט דטומאת כהן הוא עשה ול"ת אפי' אי הוי ל"ת גרידא נמי לא דתי לי' עשה דהשבת אבידה דהא לא הוי בעידנא דקא מיעקר לאו קא מקיים העשה וקי"ל דלא דחי אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמיעקר לאו קא מקיים העשה אבל הכא אפי עומדת על פתח ביה"ק כי משמא עבר לי' על לאו ולא מקיים העשה עד דמהדר לי' למרא ותי' דלרווחא דמלתא אקשי הכא והרנב"ר ז"ל תי' דה"נ בשעה שעבר על הלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא נגמרה מה בכך גם במצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל ולא ממעטינן אלא כהאי דאמרי' בפ' ר"א דמילה קל"ב ב' ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בעבודה כלל אלא במכשירה דהוא סבר דגוף מצות העשה מתחיל בשעת ראייתה הלכך אם מכוין לגוזלו או לילך לו מיד עבר העשה אבל הר"ר יוסף הלוי ז"ל כ' בנימוקיו דשאר המפרשים לא ס"ל הכי דיכולין לומר דלא דמי למילה דמילה כל מה שלעשה בה היא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשה אלא חצי המצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו אבל השבת אבידה עיקר גוף המצוה היא בבית בעלים והשאר הוי כמכשירי מצוה דודאי אע"פ שצריך להשבת אבידה הנטילה והבאה קודם לכן עיקר גוף המצוה היא השבה אל ביתו ואינו אלא כמתעסק להשיב אל ביתי הלכך צריך לתרץ כדמתרץ מעיקרא דלרווחא דמלתא אקשי הכא עכ"ל. ועי' בריטב"א שם שכ' נמי כהרנב"ר ועי' בתוס' יבמות צ' ב' ד"ה כולהו שכ' וז"ל וא"ת סדין בציצית היכי הוי שוא"ת דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף שכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כו' ולאחר שנתעטף דמתחייב שוא"ת הוא וא"ת בפ' מי שמתו כ' א' משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שוא"ת אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האי' בשעת לבישה שלבש באי' אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית עכ"ל, ולכאורה קשה ע"ד מד' הגמ' שבת וביצה הנ"ל דקא' היכא אמרי' דאתי עשה כו' א"נ כלאים בציצית דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים עשה ולד' התוס' הא סדין בציצית לא מקיים לעשה בעידנא דמיעקר לאו דהלאו דכלאים מיעקר מיד בשעת עיטוף והעשה אינו מתקיים עד לאחר שנתעטף וכן הק' בשושנת העמקים כלל ב' והאריך בזה. וצ"ל דהתוס' ס"ל כהרנב"ר הל"ל וא"כ ה"נ כיון דא"א לקיים המ"ע דציצית אלא ע"י עיטוף הקדום זהו הכשר מצותו והוי שפיר בעידנא כו' דבשעת העיטוף דעובר בלאו דכלאים מקיים לעשה דציצית דהא עיטוף אתחלתא דמ"ע דציצית כיון דאין מקום למ"ע זו בלתי עיטוף הקדום והעיטוף עצמו אתחלתא דמ"ע זו ול"ד לקציצת בהרת לצורך עבודה בשבת הנ"ל ולכתישה ביו"ט לצורך מ"ע של כיסוי בביצה הנ"ל דש"ה דאפשר למ"ע דעבודה להתקיים בלתי קציצת בהרת כגון בכהן שאין בו בהרת וכן מ"ע דכיסוי אפשר להתקיים בלתי כתישה כגון בעפר תיחוח או באפר מקלה אין הקציצה והכתישה הכשר מצותן אע"ג דאירע במקרה דא"א פ א"ה אין זה מן המצוה וכן ראיתי בטו"א בריש חגיגה ד"ה לישא שכ"כ ליישב ד' התוס' הנ"ל ולא הביא ד' הנ"י בשם הרנב"ר הנ"ל שכבר הקדימו בסברא זו גבי אבידה והביא ראי' מזבחים צ"ז ב' דאמר רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' והק' התוס' האיך אתי העשה ודחי הל"ת הא בעידנא דמעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים לעשה דאכילה ולא תי' כלום ולמאי דפריך א"ש כיון דא"א לעולם לקיים עשה דאכילת מות אלא א"כ שובר העצם המקיפו השבירה נמי הכשר מצותו הוא ומגוף המצוה. יחשב והביא ד' הפסקי תוס' שה שכ' דאם א"א לקיים עשה בע"א לא בעי' בעידנא כו' וכ' דנ' שכיונו למ"ש ומתי' התוס' הוא והסופרים השמיטו התי' מן הספרים עכ"ד. ולפ"ד ס"ל להתוס' זבחים ויבמות הנ"ל כד' הנ"י בשם הרנב"ר ועי' במשל"מ פ"י מהל' ק"פ הל' א' שהביא ד' הפסקי תוס' וכ' שהוא חידוש גדול בעיני ובאמת הוא סברת הנ"י בשם הרנב"ר לפ"ד הטו"א הנ"ל ואח"כ כ' הטו"א שם ועי"ז יש ללמוד זכות על הרמב"ם שכ' בסוף הל' כלאים כהן שלבש אבנט של בג"כ שהוא של כלאים לוקה כו' והא דשרי בשעת עבודה, ה"ט דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דכלאים ואמאי הא בעידנא דמעקר לאו דכלאים דהיינו בשעת לבישת האבנט עדיין ל"מ העשה דעבודה עד שיעבוד ולמאי דפי' ניחא כיון דא"א לעולם לקיים מ"ע דעבודה בלתי לבישת כלאים דאבנט דמחוסר בגדים ששימש מיחל עבודה כו' הלבישה נמי אתחלתא דעבודה היא דהכי מצותו הואיל ולא סני בלא"ה עכ"ד. והיינו דס"ל להרמב"ם למי כד' הנ"י בשם הרנב"ר הנ"ל אבל המ"מ פי"א מהל' גזו"א הל' י"ח כ' וז"ל ומ"ש שמקיים כו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא כגירסת הלכות ורש"י ז"ל אבל אמת שאין אנו צריכין לכך דת"ל דבעידנא דקא עייל בביה"ק אכתי לא מקיים מ"ע דהשב תשיבם ואין עשה דוחה ל"ת אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת דבעידנא כו' ואין הגירסא כדבריהם כו' הרי דס"ל להמ"מ בדעת הרמב"ם דלא ס"ל כהנ"י בשם הרנב"ר אלא ס"ל כדעת הר"י הלוי שהביא הנ"י הנ"ל ולפ"ד ליכא ליישב ד' הרמב"ם דגבי כלאים כתי' של הטו"א הנ"ל ולא ראה הטו"א ד' המ"מ הנ"ל שהרי לא הביאו ועי' בספרו שאגת ארי' סי' כ"ט שהוא עצמו הוכיח מכח קושי' הנ"ל דלא הוי בעידנא דלא כהרמב"ם אלא הא דשרי כלאים בבג"כ לגמרי אשתרי ואפי' שלא בשעת עבודה ולאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת כו' והאריך בזה יעוש"ה. ולא כ' ליישב כמ"ש בטו"א והיינו לפ"ד המ"מ בדעת הרמב"ם ליכא ליישב ד' הרמב"ם כמ"ש בשו"א וצ"ל כמ"ש בש"א הנ"ל אבל באמת אף לפ"ד המ"מ נמי לק"מ קושי' הש"א הנ"ל על הרמב"ם דגבי כלאים וכמ"ש בקו"א שם ליישב עפ"ד הרמב"ם בס' המצות מצוה ל"ג שטנה לבישת הבגדים למ"ע בפ"ע וא"כ הוי שפיר בעידנא דבשעה שעבר על לאו דכלאים היינו בלבישה אז מקיים המ"ע של לבישת הבגדים ועי"ז כהונתו עציו כו' ואף שהבגדים אינן אלא לצורך עבודה מ"מ מחשיב למ"ע בפ"ע כו' עכ"ד. וכן ראיתי בעטרת חכמים חיו"ד סי' כ"ג שכ' נמי ליישב קושי' הנ"ל עפ"ד ס' המצות וכ' על הש"א דאשתמיט לי' ד' התוס' יבמות ה' ב' ד"ה כולהו כו' והאריך בזה. ושפיר ד' הרמב"ם ולק"מ קושי' הש"א אף לפ"ד המ"מ בדעת הרמב"ם ועי' בארצות החיים סי' י"ח בארץ יהודא ס"ק א' שכ' נמי כעין זה ליישב קושי' הש"א והאריך בזה. ועי' ביד אלי' בכלאים אות ע' עשה דוחה ל"ת סי' ו', מ"ש ליישב קושי' הש"א והאריך בזה. ועי' בעמק יהושע סי' א' מ"ש והאריך בזה:
ועי' בתוס' גיטין מ"א א' ד"ה לישא שכ' וז"ל וא"ת דליתי עשה דפר"ו ולדחי לאו דלא יהי' קדש כו' ועוד דכי עקרתו לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר עכ"ל. וכ"כ עוד בריש חנינה ד"ה לישא ובפסחים פ"ח א' ד"ה לישא ובב"ב י"ג א' ד"ה כופין בשם ר"י והיינו דס"ל לר"י דלא כהנ"י בשם הרנב"ר אלא כהר"י הלוי הנ"ל דלהנ"י בשה הרנב"ר הוי שפיר בעידנא ועי' בשעה"מ פכ"א מהל' אס"ב הל' א' ובחתם סופר בחידושיו לגיטין שם דהתוס' חולקים על הנ"י בשם הרנב"ר ועי' בטו"א שם שהק' ד' ר"י אהדרי מהא דיבמות צ' הנ"ל דמוכח דס"ל כהנ"י בשם הרנב"ר דזה מקרי בעידנא והניח בקושי' ועי' בנו"ב מהדו"ת חאה"ע סי' קמ"א שמוסיף להקשות ע"ד ר"י דגם ביבמות כ' א' ד"ה יבא ג"כ מתרץ ר"י קושי' ריב"א שהק' דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שני' אסורה. ומתרץ ר"י דלא בעי' אלא שיהי' ראוים להקמת שם והא הר"י לשיטתו לא צריך להך תי' ובלא"ה ל"ק קושי' הריב"א דהא ביאה ראשונה ג"כ היא התחלת המצוה דא"א לביאה שני' בלתי ביאה ראשונה ושפיר פריך הגמ' דיבוא עשה דיבום וידחה ל"ת דאלמנה כו' וכ' ליישב קושי' זו שלא יהי' שום סתירה בד', ר"י דבהך סברא של הרנב"ר והר"י הלוי הנ"ל אי התחלת המצוה דותה ל"ת והוי בעידנה או לא נ' דהיא פלוגתא דאמוראי ורבא ור"א מחולקים בהך סברא דבזבחים נ"ז ב' כו' פריך הגמ' וניתי עשה וידחה ל"ת אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' ר"א אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וקשה מאי אהני ר"א בתי' כו' הא תינח בהך דיקדש שהוא עשה ול"ת אבל בשבירת עצם שיש בו מוח אכתי קשה ליתי עשה דאכילת פסח וידחה הל"ת דשבירת עצם כמו שהוכיח רבא והביא דכן הק' הטו"א בר"ה כ"ח ובשעה"מ בהל' נדרים שם ודחה תי' וכ' ליישב דלר"א הך דיוקא דרבא מברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ליתא ול"ש בי' לומר דעשה דאכילת פסת ידחה ל"ת דשבירת עצם דלא הוי בעידנא כו' כמו שמקשים התוס' באמת שם כו' על רבא כו' אך הטו"א בריש חגיגה הביא בשם הפסקי תוס' כו' דהוי שפיר בעידנא דהא א"א לאכול המוח אם לא שישבר העלם ומעתה אני או' דלרבא מוכח דס"ל דכל התחלת המצוה דוחה ל"ת דהא א"א לקיים המצוה בלא"ה והוי בעידנא כו' ושפיר קשי' לי' על הברייתא דאחד עצם כו' ניתי עשה וידחה ל"ת ומזה הוכיח לעצמו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אבל לר"א ל"ק כלל הך ברייתא כו' דהא לא הוי בעידנא ור"א ס"ל כסברת הר"י הלוי הנ"ל כו' ולרבא צריכין אנו להמציא דאין חילוק בין עשה שהוא התחלת המצוה ובין שאר מ"ע שנגמר תיכף בשעת עקירת הלאו וצריך סברא כזה מקרי שפיר בעידנא הואיל ולא סגי בלא"ה וכהרנב"ר היוצא מזה דרבא ור"א פליגי בהך סברא אי התחלת המצוה דוחה ל"ת ומעתה אין כאן סתירה בד' הר"י דמ"ש ביבמות צ' דמצות ציצית אינה אלא אחר שנתעטף כו' הוא לרבא כמתרץ שם שב וא"ת שאני ולשיטתו שפיר הוי כלאים בציצית בעידנא כו' הואיל וא"א לקיים מנות ציצית בלתי העיטוף בכך ס"ל לרבא גם בשבירת עצם כו' וא"כ שפיר מתרץ הר"י שם אליבא דרבא דכלאים הוי בשעת לבישה ומצות ציצית הוא אתר שנתעטף ואפי"ה הוי כלאים בציצית בעידנא דלרבא לשיטתו הוי בהתחלת המצוה בעידנא כו' אבל בשאר דוכתא כ' התוס' נגד סברא הזאת וס"ל דהתחלת המצוה לא דחי ל"ת אם לא נגמר המצוה בשעת עקירת הל"ת כסברת הר"י הלוי הואיל וגם ר"א ס"ל כן ופליג על רבא נקט הר"י בכל המקומות כדעת ר"א דהוא בתרא:
ומעתה אין אנו צריכין לומר דגם ר"א ס"ל שינויא דרבא אלא כמ"ש הק"א פ' צו דר"א ל"ל שינויא דרבא כו' וס"ל דגם במקדש עשה דוחה ל"ת אם הוא בעידנא עכ"ד ולק"מ קושי' הטו"א הנ"ל ועי' בארה"ח סי' ת' בארץ יהודא ס"ק ב' מ"ש ליישב קושי' הטו"א דהא דכ' התוס' הנ"ל דאפי' בשעוקר הלאו בהתחלת קיום העשה לא הוי בעידנא זה דוקא אם מעשה העשה הוא מעשה אחריתי וכל עוד שיניח מלעשות מעשה השנית לא יתקיים העשה כלל כגון שם אם לא יגמור ביאתו לא יתקיים העשה והלאו כבר נעקר וכן בכתישה ביו"ט אם יכתוש ולא יתכסה נעקר הלאו ולא קיים העשה משא"כ כאן ע"י הלבישה שעובר בלאו מקיים ג"כ העשה ואין חילוק בין כלאים לציצית רק דבכלאים הזהר לא תלבש על להבא ובציצית בא הזהרה על הלבישה העוברת דאחר הלבישה חייב לעשות ציצית ומ"מ ברגע א' שיתיצב כמו לבוש עבר על לאו כלאים וחייב לעשות ציצית ושפיר הוי בעידנא עכ"ד ודבריו נכונים ועי' בישוי"ע באו"ת סי' כ"ב ס"ק ב' שכ' נמי כעין זה ליישב קושי' הש"א הנ"ל והאריך בזה ועי' בשאילות שמואל סי' י"ח מ"ש ליישב קושי' הש"א והאריך בזה ובסי' כ"ג מ"ש והאריך בזה ועי' בס' חקרי הלכות סי' ל' מ"ש ליישב קושי' הטו"א וכ' דבסברא זו של הרנב"ר והר"י הלוי הנ"ל תליא בפלוגתא דאמוראי בכתובות ל"א אי אמרי' עיקורא צורך הנחה הוא כו' והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי' בשעה"מ שם שהק' על המ"מ שס"ל בדעת הרמב"ם דהא דאמרי' העראה זו הכנ"ע מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור דפטור משום ביאה ק"א אבל מחמת קריבה כו' לוקה והק' דבפ"ק דיבמות דפריך הגמ' כו' אימור דאמרי' אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי דתי כו' בפשיטות הו"ל להקשות כו' אימור דאמרי' עשה דוחה ל"ח היכא דבעידנא כו' הכא בעידנא דקא מעקר לאו דהיינו משעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם והביא ד' התוס' גיטין הנ"ל וכ' דאפשר ליישב שדעת הרמב"ם כמ"ש הנ"י בשם הרנב"ר כו' וא"כ איכא למימר דה"נ הכא אע"ג דמשעת העראה עבר על הלאו חשיב שפיר בעידנא כיון דמשעת העראה מתעסק הוא במצות יבום כו' אמנם ראיתי לה"ה כו' שס"ל לדעת הרמב"ם שחולק על הר"ן ולפ"ד לא ידעתי מה יענה למה שהקשתי כו' עכקוש"י והניח בצ"ע ובאמת יש ליישב קושי' זו אף לדעת המ"מ בדעת הרמב"ם וכמ"ש בס' בית הלוי ח"א סי' א' דאפי' נימא כדעת התוס' גיטין הנ"ל כו' מ"מ ל"ק על הרמב"ם דודאי הך דהעראה לא דמיא כלל איסורא של קירוב בשר דהך אי' של קירוב בשר נפקא לן מקרא דאל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה לחייב על בל תקרב ועל בל תגלה וא"כ אין הקירוב בעצמו האי' רק בדבר שהביאה שלו הוי ערוה אז אסור גם הקירוב בשר וא"כ עקרו של הך אי' תלוי רק בהביאה עצמה ומש"ה אם עיקר הביאה הוי היתר משום דעשה דותה ל"ת ליכא כלל אי' בקירוב בשר דאע"ג דבקירוב בשר לא מקיים העשה מ"מ הא לא אסרה תורה רק קירוב בשר של ערוה וכאן הא אינו של ערוה כיון דאם יבעול הוי בהיתר ול"ד כלל למ"ש התוס' גבי העראה דהתם העראה מצד עצמה הוי האי' ואינו תלוי בגמר ביאה כו' עכ"ד ודבריו נכונים ועי' בטעה"מ שם שהק' לפי שיטה זו דס"ל דמ"ע דיבום הוא על גמר ביאה א"כ איך עשה דיבום דוחה ל"ת הא לא הוי בעידנא דהלאו עובר משעת העראה והעשה אינו מקיים עד גמר ביאה וכמ"ש התוס' כו' וכ' דשיטה זו ע"כ יסבור כהשיטה דס"ל דהיכא דא"א בענין אחר מקרי בעידנא כו' עכ"ד ועי' בחקרי הלכות שם מ"ש ע"ד ומ"ש ע"ד הבית הלוי והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי' בנר תמיד בכריתות כ"ג א' שהביא ד' ס' פאר הלכה בפסחים שכ' הטעם דבעי' בעידנא משום דשמא בשעת עקירה הלאו עדיין לא יקיים העשה ונשאר עבירת הלאו בידו כו' אבל כשעבר על ל"ת וקיים העשה אח"כ אינו לוקה אלא לכתחלה אסור לעשות כן כו' וכ' דלפ"ד יש ליישב קושי' השעה"מ דלא מצי פריך בכה"ג דא"כ אצטריך עלי' היכא דעבר ונשאה וגמר ביאתו ה"א דאינו לוקה כיון דקיים עשה שבה ול"ש בכה"ג בעידנא וכמ"ש הפאר הלכה וקמשמ"ל קרא ללקות עליו וע"ז פריך הגמ' דבלא"ה לקי דהוי ל"ת שיש בה כרת ואף אם עבר וגמר ביאתו לקי כיון דלא ניתן ל"ת שיש בה כר לדחות מפני עשה ואף דאיתא ביבמות ע"ת כל דאי לא כתוב קרא כו' מיהו י"ל דהכא הוי דאי לאסורא שלא ללקות עליו כתב קרא דאי לאיסורא עכ"ד ועי' בר"ה ל"ב ב' גבי שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום דקא' הגמ' מ"ט שופר עשה ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דותה ל"ת ועשה וכ' הר"ן שם ח"ל ודקא יהבינן טעמא משום דה"ל יו"ט עשה ול"ת קושטא דמלתא קא' ומיהו לא צריכינן להכי דאפי' הוי יו"ט ל"ת גרידא לא אתי מכשירי שופר ודחי לה דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל. ולכאורה ד' הר"ן סתרי אהדדי מהא דב"מ הנ"ל דלפמ"ש שם הוי שפיר בעידנא בהך דר"ה הנ"ל דא"א להתקיים העשה באופן אחר אם לא שיעלה באילן וצ"ל דהר"ן בר"ה כ' זה, אף לפ"ד התוס' והר"י הלוי דס"ל דזה לא הוי בעידנא שם קושטא דמלתא נקט ולא נחית הר"ן שם לזה כיון דגם להתוס' והר"י הלוי ניחא דקושטא דמלתא נקט וניחא טפי לומר הך טעם דעשה ול"ת הוא וכן ראיתי בנר תמיד שם שכ"כ מתחלה ליישב ד' הר"ן וכ' דיש נפ"מ לענין מלקות לפ"ד פאר הלכה הנ"ל כו' וכ' אח"כ ליישב ד' הר"ן דלא סתרי אהדדי כו' דבהא דאין עולין באילן אחר שופר מודה הר"ן דב"מ הנ"ל דהוי כחו מכשירי מצוה דלא מתחיל המצוה אלא בשעה ששופר בידו לתקוע ובזה שפיר אמרי' בעידנא אבל בהשבת אבידה זהו מגוף המצוה אבל התוס' ס"ל אף בגוף המצוה בעי' בעידנא ומיושב בזה ד' התוס' סוכה ל' א' ד"ה משום והאריך בזה ועי' בברוך טעם דין עשה דוחה ל"ת פ"א שכ' בענין בעידנא א' בעי' דוקא ממש באותו פעם שמקיים העשה עובר על הל"ת או דסגי כל שאין הפסקה בין התחלת עד גמר קיום המצוה וכ' שזהו מחלוקת הראשונים הובא ברשב"א יבמות ו' כו' והאריך הרבה בזה ועי' בס' חידושי מהרשד"ם אות ב' ענין בעידנא שכ' דד' הרנב"ר והר"י הלוי הנ"ל תליא בזה אי מקלקל בחבורה חייב או פטור כו' והאריך הרבה בזה ועי' בדברי חיים דיני יו"ט סי' י' ובקונטרס מ"ת שם סי' כ"ב ובבנין עולם חאו"ח סי' י"ט מ"ש והאריכו בזה וע' בתשובת מהרי"מ סי' נ"ח דלא נאמר דברים הללו דבעי בעידנא כו' אלא היכא דלא הוי אתחלתא דמצוה כלל בעידנא דמעקר לאו אבל היכא דהוי אתחלתא דמצוה בעידנא דמעקר לאו אף דעיקר גמר מצוה הוי לאחר דמעקר לאו כו' שפיר דמי והביא ראי' משבת קל"ג א' דקא' אומן לימא להו אנא עביד פלגא דמצוה ואת עביד פלגא דמצוה אלמא חזינן לענין מילה דניתנה שבת לדחות כו' אף דמל ולא פרע כאילו לא מל ועיקר המצוה נתקיים בגמרה מ"מ שפיר דמי לעשות חבורה כיון דהוי אתחלתא דמצוה וה"נ לענין עשה דוחה ל"ת לא בעי' דלהוי ממש בעידנא כו' רק כיון דאתחלתא דמצוה נעשית בעידנא כו' שפיר דמי כו':
ומעתה אני או' דהא דקא' הש"ס לענין כיסוי הדם דלא הוי בעידנא כו' זה שייך לענין אפר שלמעלה כו' א"כ לענין אפר שלמעלה בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה כלל דהא העשה הוא אח"כ לכסות דם מלמעלה מהאפר שנעשה אבל לענין אפר דלמטה שייך שפיר בעידנא כו' דהא כך מצותו דיתן אפר מתחלה מלמטה ואח"כ דם וע"ז אפר א"כ הוי אתחלתא דמצוה שהתחיל לחפור שיהי' עפר תחוח ויתן עליו כו' א"כ י"ל דלענין האפר מלמטה שפיר הוי בעידנא כו' והאריך בזה ולא הביא ד' הנ"י והריטב"א והמ"מ והפסקי תוס' הנ"ל ועי' בתנא תוספאה נדרים פ"א הל' ט' בעטור בכורים שם אות א' ובשאילות שמואל שלו סי' י"ח דלפ"מ דאמרי' בשבת קל"ב דרבא דריש מק"ו שבת החמורה דוחה צרעת לכ"ש וא"ל ר"ס ממאי דשבת חמורה דלמא צרעת תמורה דדוחה עבודה ודוחה שבת וא"ל רבא לאו משום דצרעת חמורה אלא משום דגברא הוא דלא חזי ומסיק בקושי' נגעים טהורים מא"ל ולא השיב לו רבא ור"א אמר הטעם דלאו צרעת תמורה אלא משום בעידנא הוא נ' מזה מבואר דרבא לא ס"ל הך סברא דבעידנא:
ולפ"ז לפ"מ דמסיק דרבא ור"ס תנאי הוא ורי"א ס"ל כמו ר"ס דלא דרשי' הק"ו וע"כ טעמא דלא ס"ל בעידנא וא"כ איכא פרכא ממאי דשבת חמורה דלמא צרעת חמורה א"כ פליגי תנאי בהך סברא דבעידנא ואנן קי"ל דבעי' בעידנא כו' והאריך בזה וכעת ראיתי בברוך טעם שם פ"ב שכ' נמי כן דרבא ס"ל דלא בעי' בעידנא והביא דכ"כ באבן העוזר ומיושב בזה קושי' התוס' זבחים צ"ז ב' על רבא דיליף מעצם לא תשברו בו כו' דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש תפ"ל דלא הוי בעידנא כו' ולד' אבן העוזר א"ש דרבא לשיטתו דלא בעי בעידנא וגם מיושב בזה הקושי' לר"א שם כו' תפ"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדמוכח מהא דעצם כו' ולפי הנ"ל א"ש דר"א לשיטתו דבעי' בעידנא ליכא הוכחה מהא דעצם כו' דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והק' דלרבא דלא בעי בעידנא וגם ס"ל דיו"ט לא הוי רק ל"ת נשאר קושי' הגמ' מ"ט לא דחי עשה דשופר שבות דרבנן כו' וכ' ליישב והאריך בזה ועי' בבית שלמה חיו"ד סי' ק"מ שהביא בשם חכם א' שכ' דהא דבעי' בעידנא היינו למאן דיליף מכלאים בציצית אבל למאן דיליף מראשו כו' לא בעי' בעידנא:
ומיושב בזה קושי' התוס' זבחים צ"ז הנ"ל והוא השיג עליו וכ' דאף למאן דיליף מראשו דהיינו רבא דס"ל הכנף מין כנף א"א למגמר מכלאים בציצית וע"כ דיליף מראשו אפי"ה ס"ל דבעי' בעידנא כו' והאריך בזה אבל מהא דשבת קל"ב משמע דרבא ס"ל דלא בעי' בעידנא וכמ"ש השאילות שמואל שפיר יש ליישב קושי' התוס' זבחים דרבא לשיטתו דלא בעי בעידנא וכמ"ש הברוך טעם הנ"ל ועי' בתוס' זבחים ל"ג ב' ד"ה לענין שכ' דעשה שיש בה כרת דוחה ל"ת אף דלא הוי בעידנא הובא בגינת וורדים כלל ט' וכ' דאף שמד' התוס' פסחים נ"ט א' ד"ה אתי לא משמע כן יעוש"ה ובאמת כן מסתבר דהא לא ידעי' דעשה דוחה ל"ת רק דילפי' מכלאים בציצית ובעי' דומיא דכלאים בציצית דהוי עשה שאין בה כרת ובהא בעי' בעידנא דומיא דכלאים בציצית אבל בעשה שיש בה כרת לא בעי' בעידנא. והנה בשיבולי לקט הל' ר"ה כ' ליישב דמש"ה קא' הגמ' דיו"ט הוי עשה ול"ת ולא קא' משום דהוי בעידנא רעשה דרבים דחי ל"ת אף דלא הוי בעידנא הובא דבריו במג"א סי' תמ"ו ס"ק ב' ומד' הר"ן הנ"ל מבואר דלא ס"ל כהשיבולי לקט שכ' דקושטא דמלתא קא' מיהו לא צריכנא להכי כו' דהא בעידנא כו' לא מקיים עשה הרי דס"ל דאף בעשה דרבים בעי' בעידנא דלא כהשיבולי לקט ועי' בטו"א שם שכ' דעכצ"ל כד' הר"ן דאל"כ למ"ד בשבת כ"ה דיו"ט אינו אלא ל"ת גרידא מ"ט לא דחי עשה דשופר לל"ת דיו"ט בכל הני דמתני' כו' ועפ"ז הק' על השיבולי לקט דלפ"ד תקשי מתני' להני אמוראי דס"ל דיו"ט לא הוי אלא ל"ת גרידא אמאי לא דתי בכל הני דמתני' וכ' דאין להביא ראי' להשיבל"ק מגיטין ל"ח מעשה בר"א כו' ודחה והאריך בזה:
ובאמת בלא"ה אין ראי' מהתם וכמ"ש בהגהות מצפה איתן בר"ה דר"א לשיטתו דס"ל מכשירי מצוה דוחין ל"ת וא"כ לא בעי בעידנא ותמה על הטו"א דלא הרגיש בקושי' המג"א ע"ז בסי' צ' ועי' בתשובת רע"א הנדפס מחדש סי' קמ"ג מה שהק' על השיבל"ק משבת קל"ב ב' דקא' הגמ' היכי אמרי' דעשה דוחה ל"ת כגון מילה בצרעת דבעידנא כו' והא בקרבנות צבור דהוי עשה דצבור לדחי לצרעת וכ' ליישב והאריך בזה יעוש"ה ועי' בברוך טעם שם פ"ב מ"ש ע"ד השיבל"ק והאריך בזה:
כ והנה קי"ל דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם יכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת והוא מימרא דר"ל בשבת קל"ג א' וביבמות כ' ב' ובנזיר מ"א א' נ"ח א' ובמנחות מ' א' ועי' בב"י באו"ח סי' י"א שהביא ד' ר' ירוחם שכ' דחוטי פשתן פוטרים בבגד של צמר וכן בהיפך דכלאים בציצית מותר ודוקא כשאינו מוצא ממינו אבל אם מוצא ממינו לא יטיל בו כלאים כדאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת כו' וכ' הב"י עליו וא"נ אלא אע"פ שאינו מצוי לו ממינו מאחר שאפשר לקיים את שניהם אילו הי' מצוי לו לא דחינן את ל"ת עכ"ד ועי' בברית אברהם חאו"ח סי' א' שהביא קושי' הגאון ר' עזריאל הלוי אב"ד דק"ק לובלין על הב"י משבת קל"ג א' דקא' הגמ' באו' אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קמתכוין ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת כו' ומשני דליכא אחר ול"א כיון דאולי הי' מצוי אתר הוי אפשר השתא נמי מקרי אפשר א"ו דבכה"ג כיון שאין לפנינו לקיים שניהם שפיר אתי עשה ודחי הל"ת וכמ"ש ר' ירוחם ולא כהב"י הנ"ל עכקוש"י וכ' ליישב והאריך בזה. ובס' ב' שם מ"ש והאריך בזה ובתשובות בית אפרים חאו"ח סי' ה' ובהגהות ר' יוסף חנינא ליפא מייזליש בנזיר מ"א א' ובמפרשי הים בסוף הס' בתשובות שם ובישו"י באו"ח סי' י"ד ס"ק א' ובסי' כ"ב ס"ק ב' ובס' החיים באו"ח סי' י"א ובארה"ח סי' י"ב בארץ יהודה שם ס"ק א' ובמגן גיבורים סי' ט' בשה"ג שם ס"ק ג' מ"ש ליישב קושי' זו והאריכו בזה יעוש"ה והברית אברהם שם בסי' ב' כ' שד' ר' ירוחם עם הב"י הוא פלפול קדום בחידושי הרשב"א ביבמות ד' ב' דפליגי בזה גדולי המפרשים אי הך סברא דאפשר במינו דוקא בדאיכא מינו אבל בלית לי' מינו לא הוי אפשר וד' הר' ירוחם הן ד' הרשב"א שם ועי' בשאגת ארי' סי' צ"ו שכ' מתחלה כסברת הב"י לענין אם אין לו מצה של היתר אסור לאכול מצה של חדש כו' וכ"כ מסברת עצמו ולא הביא ד' הב"י הנ"ל ואח"כ דחה זה מהא דשבח קל"ג והאריך בזה והיינו כקושי' הגאון ר' עזריאל הנ"ל על הב"י וגם לא הביא דברי ר' ירוחם הנ"ל ועי' ברמ"ץ חאו"ח סי' ג' מ"ש בד' ר' ירוחם והב"י הנ"ל והאריך בזה ועי' בספרי תורת אליעזר על או"ח סי' ט' מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה ועי' במלא הרועים אות ע' עשה דותה ל"ת סי' כ"ו שכ' בהא דר"ל הנ"ל דמוכח מד' התוס' פסחים פ"ה א' ד"ה כשהוא דדוקא היכא דיכול לקיים שניהם בהיתר גמור אבל היכא דא"א לקיים שניהם כ"א ע"י אי' קצת אע"פ דהוא אי' קל דרבנן מ"מ תו לא הוי יכול לקיים שניהם ודחינן ל"ת משום עשה ולא עבדי' ע"י אי' קל דרבנן כו' והביא ד' התוס' זבחים צ"ז ב' ד"ה ואחר וכ' ליישב שלא יהי' סתירה מד' התוס' לדבריו הנ"ל כו' ובסי' א' שם מה שהביא ד' האו"ח בפסחים פ"ה מ"ש ע"ד הפסקי תוס' בזבחים ומ"ש עליו וכ' דמד' התוס' יבמות ו' ב' ד"ה טעמא שכ' דמכשירי מצוה שא"א לעשותה חשיב כמצוה משמט כד' הפסקי תוס' הנ"ל והביא ד' הנ"י בב"מ הנ"ל שלא כ"כ וכ"כ בישוי"ש באו"ח סוף הל' פסח בד' נכד המחבר והביא ראי' מד' התוס' פסחים פ"ה הנ"ל והאריך בזה ולא ראה ד' המלא הרועים הנ"ל שכבר הקדימו בזה:
ג) ולענין האי כללא דר"ל הנ"ל אי בעי' שיכול לקיים שניהם לאלתר דוקא אז הוא דלא דחי אבל אם כעת לא יוכל לקיים אף דיוכל לקיים למחר מקרי א"י לקיים ודחי העשה לל"ת א"ד כיון דסוף סוף יכול לקיים בהיתר אפשר דמקרי יכול לקיים שניהם ולא דחי. הנה מד' התוס' פסחים מ"ז ב' ד"ה אחרישה משמע דס"ל דאף אם לא יכול לקיים לאלתר מקרי אפשר לקיים שניהם ולא דחי שכ' וז"ל אם הי' דם ציפור במקום חרישה וכה"ג שאם הי' מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם מיירי שא"י לקפלו וליטלו דאל"כ ל"ש כאן דלדחי עשה ל"ת כדאמר ר"ל כו' אם יכול לקיים שניהם מוטב אם לאו ידחה עשה ל"ת עכ"ל ומשמע דאם לא ינגב הדם או לא יטשטש מקרי אפשר לקיים שניהם ואף דא"י לקיים לאלתר מ"מ מקרי אפשר לקיים שניהם ולא דחי וכן משמע מד' התוס' יבמות ה' ב' ד"ה כולהו שכ' וז"ל וא"ת אדילפי' מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כו' וי"ל דש"ה דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפה אחר יו"ט ומ"מ אי לאו דבקר שני לא הייתי מחלק וה"א דדחי עכ"ל הרי מבואר מדבריהם היכא דבטלה העשה ולא יוכל לקיים לעולם בלי דחיות הלאו אז הוא דלא ילפי' משר"ק דלא דחי אבל היכא דהוי דומיא דשר"ק שלא תבטל המצוה לעולם ויוכל לקיים המצוה אח"כ בלי דחיית הלאו אז ילפי' באמת משר"ק דלא דחי עשה לל"ת דמקרי אפשר לקיים שניהם אך הרשב"א בשבת כ"ד ב' ד"ה א"נ כ' וז"ל ואיכא דק"ל ותהוי נמי שר"ק עשה ויו"ט ל"ת גרידא אכתי היכי הוי דחי האי עשה לל"ת דהא אפשר להמתין למחר ולקיים עשה כדר"ל כו' ותי' הרמב"ן ז"ל דלא אמר ר"ל הכי אלא היכא דאפשר לקיים שניהם עכשיו בלי דחיית ל"ת כגון ההיא דיבמות כ"ו גבי אלמנה מן האירוסין כדר"ל כו' וה"נ אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת וכגון ההיא דאמרי' בפ' התכלת גבי סדין בציצית שאפשר לעשות לו כן ממינו ולא עבדי' צמר וכן כל כיוצא באלו אבל היכא דלא אפשר לקיים עשה היום אלא בדחיית הלאו א"א לקיים שניהם מקרי שהרי א"א לקיים עכשיו ובודאי הכי משמע כדבריו וכדמוכח ברפ"ק דיבמות דאמרי' אלא אתיא מבנין ביהמ"ק כו' ת"ל את שבתותי תשמרו הא לא"ה דחי' מאי לאו בבונה וסותר ואם איתא האיך אפשר לומר כן דהא בנין ביהמ"ק אפשר למחר ואפשר לקיים שניהם וא"כ איך אפשר לומר דדחי' ועוד דדחי' לא בלאו דמחמר ואקשי' אלא הא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת לגמור מהכא דלא דחי' אמאי לימא דשאני הכא דאפשר כדר"ל הא בעלמא דלא אפשר דחי' וכה"ג נמי איכא למידק מדאתי' התם למפשטא ממיתת ב"ד ואע"ג דמיתת ב"ד אפשר למחר כו' עכ"ל וכ"כ עוד הרשב"א בביצה ח' ב' ד"ה מיהא הובא דבריו ביבין שמועה כלל רי"ד הרי דס"ל דבעי' דוקא שיכול לקיים שניהם לאלתר אבל אם לא יכול לקיים לאלתר אף דיכול לקיים למחר מקרי א"י לקיים שניהם דלא כהתוס' וכן ראיתי בס' א' מחכמי זמנינו נקרא נחלת יעקב בפתיחה שם אות כ' שכ' נמי כן דבזה מחולקין התוס' והרשב"א וכ' ליישב בד' הרשב"א קושי' התומים סי' כ"ת והשושהע"מ כלל ו' בברכות י"ט ב' גבי ולאחותו כו' דפריך ולגמר מיני' כו' יעוש"ה. ועי' בברוך טעם פ"א שם שהביא ד הרשב"א הנ"ל וגם הביא ד' הישימקו"ב ביצה ח' בשם הרשב"א שכ"כ אך בפ"ב שם כ' דהתוס' פסחים הנ"ל ס"ל נמי כהרשב"א והאריך בזה. ובאמת מד' התוס' שם משמע כמ"ש הנחלת יעקב הנ"ל ובד' התוס' פסחים ויבמות הנ"ל יש ליישב קושי' הש"א סי' צ"ו בהא דקא' הגמ' נזיר מ"א א' ותו אס"ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כדר"ל כו' כלומר וא"כ א"א לגלח בתער ולדחות לאי דגילוח זקן והמ"ל לזקנו דכ' רחמנא להתיר מצורע בגילוח זקן ומאי קושי' דלמא זקנו אתי להתיר היכא דאין לו אלא תער עכקוש"י והוכיח מזה דכל כה"ג ל"א דאתי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר במלקט ורהיטני ואע"פ שאין לזה יש לזה עכ"ד והיינו כהב"י הנ"ל. ולפ"ד התוס' הנ"ל לק"מ די"ל משום דאפשר לדחות תגלחת לאחר זמן עד שיגיע לידו מלקט ורהיטני דהא מוכח בנזיר נ"ט דאינו מעכב לגלח דוקא ביום הז' וזה מקרי יכול לקיים שניהם לפ"ד התוס' הנ"ל וא"כ ממילא אין ראי' מזה לד' הב"י הנ"ל וצ"ל דקושי' הש"א הוא לפ"ד הרשב"א הנ"ל דבעי' דוקא לאלתר אבל היכא דא"א לקיים לאלתר כו' מקרי א"א לקיים שניהם ובזה שפיר ד' הש"א. ועי' ביד אלי' בכללים אות ע' עשה דוחה ל"ת סי' ב' שכ' נמי כן ליישב קושי' הש"א והביא נמי ד' הרשב"א כו' והק' על ראי' הרשב"א מבנין ביהמ"ק והביא ד' התוס' יבמות הנ"ל וד' הרשב"א ביבמות וד' הרשב"א בר"פ ר"א דמילה כו' והביא נמי ד' הפ"י ביצה ח' ב' דכ' כה"ג וכ' ג"כ דלפ"מ דמסקי' דיו"ט הוי עשה ול"ת שוב לא ילפי' דאין עשה דוחה ל"ת במקום שאפשר לקיים למחר רק דלגמרי ילפי' מכלאים בציצית ולא מחלקינן כלל מסברא והשיג עליו והאריך בזה והפ"י לא ראה ד' הרשב"א דשבת שהרי לא הביאו ועי"ש עוד בס' נחלת יעקב שכ' דהא דאמר ר"ל כ"מ שאתה יכול לקיים שניהם כו' אפי' היכא דלא יכול לקיים כ"א ע"י שאלה וכ' דכן משמע מריש סוגיא דיבמות ועי' בעצ"ל ובעונג יו"ט חאו"ח סי' מ"ג בהג"ה מ"ש והאריכו בזה:
ד) והנה בעירובין ק' א' איתא מתן ד' במתן אתת ר"א או' ינתן במתן ד' ור' יהושע אומר ינתנו במתנה אחת א"ל ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע א"ל ר"י הרי הוא עובר על בל תוסיף כו' והק' התוס' ד"ה מתן וז"ל וא"ת וליתי עשה ולדחי לאו דבל תוסיף וי"ל דל"ד כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל. בד' התוס' אלו יש ליישב קושי' החינוך והרשב"א הנ"ל דמש"ה לא אתי עשה דמצה וסוכה ודחי ל"ת דבל יחל משום דע"י פשיעה בא שנדר שלא יאכל מצה יהי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו שלא ידור וכן ראיתי בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים הל' ו' שכ' נמי כן ליישב קושי' החינוך הנ"ל ועי' בעטור בכורים שם שכ' נמי כן ליישב קושי' הנ"ל ולא ראה ד' השעה"מ שהרי לא הביאו ואח"כ הק' השעה"מ על התוס' מהא דאמרי' בזבחים צ"ז ב' כו' יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול ופריך וניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ולפ"ד, התוס' מאי קושי' הא הכא ע"י פשיעתו שנגע בשר קודש פסול בבשר קודש אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והי' יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע"י פשיעתו שנגעו ובלעו זמ"ז והר"ז דומה ממש להתערבו מתן ד' במתנה אחת וכ' ומהיותר תימה דבמהרי"ק שורש קל"ט כ' וז"ל ועוד שהרי כ' התוס' בעירובין ועוי"ל דאין עשה דוחה ל"ח שבמקדש כדאשכחן פ' דם חטאת כו' עד מיהו יש לדחות דה"ט משום דל"ת שבמקדש חמור ולא מדחי מקמי עשה אבל גבי בל תוסיף ל"ש שום חומרא דשייך נמי בעלמא מ"מ י"ל כיון דהוי במקדש לא דחי והדבר תמוה שאחר שהביאו סוגיא דפ' דם חטאת בתי' הב' היכי הוי ניחא להו תי' הא' דכל בפשיעה ל"א אתי עשה ודחי ל"ת. גם הרשב"א כ' תי' זה דאין עשה דותה ל"ת שבמקדש משם התוס' והביא סוגיא דפ' דם חטאת וכ' עוד דיש מתרצים דכל בפשיעה ל"א אחי עשה ודחי ל"ת והוא תחיה איך ניחא להו סוגיא דפ' דם חטאת דהתם נמי ע"י פשיעה הוא בא עכקוש"י וכן הק' בטו"א בר"ה כ"ח ב' וכ' השעה"מ לישב דלא כ' התוס' דאין עשה דוחה ל"ת בפשיעה אלא דוקא גבי נתערבו מתן ד' במתן אחת וה"ט משום דמיד כשקיבל דם הנותן במתן אחת קודם תערובתן הרי תל עליו לאו דבל תוסיף באותו דם שלא לתנו במתן ד' אלא דכשנתערבו אח"כ אנו באים לומר דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף דמתנה אחת והלכך איכא למימר שפיר טעמא דכיון שכבר תל עליו באותו דם לאו דבל תוסיף תו לא אתי עשה ודחי לאו שחל עליו מקמי' הכי כיון שע"י פשיעתו שעירבן הוא בא לדחות הלאו משא"כ בההיא דפ' ד"ת אע"פ שע"י פשיעתו שנגע ובלע בשר קודש פסול בבשר קודש כשר הוא בא לידי דחיית הלאו אפי"ה אמרי' שפיר דאתי עשה ודחי ל"ת וה"ט משום דברייתא דהתם דקתני יקדש כו' מיירי בחצי זית פיגול שנבלע בבשר שלמים כשר דאתי קרא לומר דהיתר מצטרף לאיסור וח"ז כולו אי' כו' וא"כ מבואר דכ"ז שלא נגע ונתערבו בח"ז פיגול כל שהו בעיני' אין כאן לאו שהרי אינו אלא ת"ש ולר"ל אפי' אי' דאורייתא ליכא אלא אי' דרבנן אלא שע"י פשיעתו שנגע שנגעו ונתערבו זב"ז הוא בא לכלל חיוב לאו דמכי נתערבו ה"ל היתר מצטרף לאי' וחשיב זית כולו אי' והלכך אמרי' בהא שפיר אתי עשה ודחי ל"ת משום שע"י פשיעתו תלו העשה והל"ת כאחת עכ"ד. ובאמת דבריו דחוקים בכונת התוס' וכחו שהק' הנו"ב בסי' קמ"א שם דהא התוס' כ' דל"ד לכלאים בציצית שע"י פשיעה הוא בא והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו הרי דכ' התוס' סברתם הואיל ואי לאו פשיעתו הי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו ולפ"ד השעה"מ הי' להתוס' לומר דהלאו דבל תוסיף הי' חל קודם פשיעתו ועיקר חסר מן הס' בד' התוס' ועוד הק' עליו דמהיכן למד דברייתא דיקדש כו' מיירי שהי' רק ת"ז פיגול בשעה שנגע ונבלע בבשר קודש ודלמא מיירי שבשר פיגול הי' בו כמה זיתים רק שנבלע בתוך הבשר כשר רק זית ומזה שפיר מקרא דהיתר מצטרף לאי' כו' והאריך בזה וכ' אח"כ ליישב קושי' הנ"ל דהנה התוס' כ' דל"ד לכלאים בציצית דהא ע"י פשיטה הוא בא והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו הנה אחזו התוס' בתי' ב' דברים א' שע"י פשיטה הוא בא וב' דהי' יכול לקיים בלא דחיית הלאו כו' ונ' דס"ל להתוס' דהך חלוקא שבא הלאו ע"י פשיעה אינו מספיק דהתוס' כיונו על הך סוגיא דזבחים כו' אף שגם התם המשיך עליו הלאו ע"י פשיעתו כו' הרי חזי' דס"ל להגמ' דאף לאו שבל ע"י פשיעה נדחה מפני העשה ומפ"ז צריכין התוס' להוסיף עוד הך סברא שהי' יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו ותרתי בעי' כו' ושם בתערובות מתן ד' במתן א' הוי תרתי לריעותא דתיכף אחר קבלת הדם הי' יכול לקיים העשה לזרוק הדם רק ע"י פשיעתו שהי' אח"כ שנתערב דם הבכור עם דם החטאת ולכך אין העשה דוחה הל"ת דבל תוסיף אבל גבי יקדש כו' שפיר פריך הגמ' וליתי עשה ולדחי ל"ת דהא בדרשה דיקדש כו' אין חילוק איתת נעשה הבליעה ואפי' אם נגע ונבלע קודם שהי' הבשר ראוי לאכילה כו' וע"ז שפיר פריך הגמ' דיבוא עשה וידחה לית כיון דדחיית הלאו בא כאחר עם העשה ואף שהי' ע"י פשיעה מ"מ כיון שלא הי' יכול לקיים העשה מקודם מה בכך שבא ע"י פשיעה סוף סוף בשעה שחל עליו מצות אכילת בשר קודש כבר נעשה המעשה ומיושב בזה קושי' חכם א' שהק' ע"ד שכ' בצל"ח פסחים מ"ט א' להחזיק השגת אהע"ו על המג"א סי' תמ"ד ס"ק י"א כו' והאריך בזה יעוש"ה. ולפ"ד ליתא לד' הכפ"ת בתוס' יוה"כ ביומא פ"ו א' שכ' ליישב הקושי' דקא' הגמ' שם גדולה תשובה שדוחה ל"ת כו' דמאי אולמי' דתשובה והא בכה"ת עשה דותה ל"ת וכ' ליישב ע"ד התוס' הנ"ל דל"ת בפשיעה כו' וזו היא מטלת התשובה שדוחה ל"ת אע"ג דבא ע"י פשיעה עכ"ד ולפ"ד הנו"ב ל"ל הכי דהא לא יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו ואז דוחה העשה הלאו אף שבא ע"י פשיעה וצריך ליישב קושי' זו לפ"ד הנו"ב כשאר ב' תי' שתי' בתוס' יוה"כ שם ועי' במראות הצובאות בחידושיו ליומא פ"ו א' מ"ש ליישב קושי' זו והאריך בזה ועי' בס' לימודי ה' בסוף הס' בדרוש למעלת תשובה מה שדחה ד' הכפ"ת הנ"ל וכ' בכונת ד' התוס' עירובין כמ"ש הנו"ב הנ"ל והאריך בזה ועי' בבכור שור ביומא שם מ"ש והאריך בזה ועי' בברוך טעם שם בענין אי בעי' שבאותו דבר יקיים העשה פ"א שכ' ליישב מ"ש ליישב קושי' השעה"מ והטו"א הנ"ל עפ"ד התוס' פסחים נ"ט א' שכ' דעשה החמור דוחה עשה הקל אף דלא הוי בעידנא כו' והיינו משום דבעי' דומיא דכלאים כו' אבל לא לענין עשה החמור נגד עשה הקל וה"נ לענין ל"ת בפשיעה כו' דהוי אי' אכילת קדשים פסולין קיל מחמת שישנו בשאלה נגד העשה דאכילת קדשים כשרים והוי חמור נגד קל ול"צ דומיא דכלאים ושפיר חצי למדחי אף כשבא ע"י פשיעה כו' עכ"ד יעוש"ה:
ועי' בכתובות מ' א' דפריך הגמ' ניתי עשה ולדחי ל"ת וקשה לפ"ד התוס' הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת הבא ע"י פשיעה וא"כ הא התם נמי הוי ע"י פשיעה שאנס אותה וכן ראיתי בדרו"ח מהגאון רע"א שהק' נמי כן וכ' ליישב דהתם העשה שמקיים עתה במתן ד' הי' יכול לקיים בלא פשיעתו והוא גרם שיעבור על הלאו אבל הכא העשה ג"כ ע"י פשיעתו שאנס אותה ואלו לא פשע לאונסה לא הי' כאן העשה כלל בזה שפיר העשה דוחה לל"ת דבלא פשיעתו גם העשה לא הי' יכול לקיים עכ"ד ולפ"ד נמי ליתא לד' הכפ"ת הנ"ל שכ' ליישב עפ"ד התוס' משום דהוי ל"ת בפשיעה וכן ראיתי בלימודי ד' שם ובלימוד ב' שהק' נמי קושי' הגאון רע"א וכ' נמי ליישב כמ"ש הגאון רע"א דהתם שגם העשה בא ע"י פשיעה אין אומרים כן וגם דחה עפ"ז חי' של הכפ"ת הנ"ל וכמ"ש ועי' בעטור בכורים שם מ"ש בזה ולא הביא ד' הגאון רע"א הנ"ל ועי' בברוך טעם שם בענין אי עשה דקום ועשה דחי עשה בשוא"ת פ"א ובמנחת חינוך מצוה קמ"ב קמ"ג שכ' נמי כהגאון רע"א והלימודי ה' הנ"ל דהיכא דגם העשה בא ע"י פשיעה כו' אז דוחה העשה הל"ת ועי' בבאר אברהם ר"ה כ"ח ב' שהביא בשם ס' נצח ישראל שהק' נמי קושי' השעה"מ והטו"א הנ"ל על התוס' וכ' ליישב עפ"ד התוס' יבמות ה' ב' שכ' דלמ"ד נו"נ אין קרבין ביו"ט יליף דעשה דותה ל"ת מדאצטריך קרא דאין שריפת קדשים כגון נותר דוחה יו"ט והתם הוי עשה דבא ע"י פשיעה שנעשה נותר וא"כ מוכח דבעלמא עשה דוחה ל"ת אע"פ שבא ע"י פשיעה וא"כ י"ל דאליבי' פריך בזבחים דאמאי גבי נגיעת פסול לכשר לא דחי עשה לל"ת כו' והאריך בזה ועי' בחקרי הלכות סי' כ"ז שכ' מתחלה לדחות ד' אביו הנ"ל ואח"כ מיישב דבריו והאריך בזה וכ' ליישב עפ"ד קושי' אלימתא בפסחים מ"ה א' דקא' דנזיר וחטאת הוי ב"כ בבאים כא' כו' יקדש להיות כמוה כו' הא לר"א בזבחים דיקדש עשה הוא כו' הא אצטריך יקדש דכתיב גבי חטאת לעשה ובלא עשה דיקדש ה"א דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי ל"ת ופסולה כו' והאריך בזה ליישב קושי' זו ואח"כ הביא ד' הגאון דע"א הנ"ל והביא ראי' לדבריו מד' הגמ' יבמות ז' א' גבי לא תבערו כו' ואח"כ דחה ראי' זו יעוש"ה ועי' במלא הרועים שם אות י' י"א שהביא ד' מהר"ם ברבי שכ' דד' התוס' עירובין הנ"ל תליא בפלוגתא דב"כ הבאים כא' אי מלמדין כו' ודחה דבריו והאריך בזה ובאות י"ג שם הביא ד' השעה"מ הנ"ל ועי' בס' המכריע חאו"ח סי' י"ט בזר זהב שם ובערוך לנר ר"ה כ"ח א' מ"ש בו' התוס' הנ"ל והאריכו בזה: ) והנה בזבחים צ"ז ב' אמרי' יקדש להיות כמוה כו' ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה ופריך אמאי וניתי עשה ולדחי ל"ת אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שנא' ועצם לא תשברו בו ר"ש בן מנסיא או' אחד עצם שיש בו מוח וא' עצם שאין בו מוח אמאי ניתי עשה ולדחי ל"ת אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ר"א אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומשמע מפשטות הגמ' דר"א פליג על דבא וס"ל דעשה דוחה ל"ת שבמקדש וכן הביא בשעה"מ שם ד' הקרבן אהרן שכ"כ דר"א פליג על רבא אך השעה"מ כ' דודאי ד"א לא פליג על רבא כו' וכ' דזה מוכרח דאי פליג אדרבא כו' אכתי תקשי לר"א ברייתא דא' עצם שיש בו מוח כו' דניתי עשה דאכילת פסת ולחי ל"ת דשבירת עצם אשר ממנה הביא ראי' דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' א"ו דר"א מודה דאין עשה רוחה ל"ת שבמקדש וה"ט דברייתא דא' עצם שיש בו מוח אלא דבא ר"א לומר דאברייתא דיקדש קושיא מעיקרא ליתא ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא מטעמא דיקדש עשה הוא וכ' דכן מדוקדק ד' הרשב"א בשיטת ר"י בעירובין ק' כו' וכ' דכן נ' נ"כ ממ"ש בס' הכריתות כלל זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ואי ר"א פליג על רבא ה"ל לפסוק כר"א דבתרא הוא וכ' דבהכי ניחא ליישב קושי' הנ"ל אסוגיא דזבחים מפסחים מ"ה א' כו' א"ל ר"א משום דה"ל נזיר וחטאת ב"כ הבאים כא' כו' ור"ע מאי צריכי כו', לא לכתוב בנזיר ותיתי חטאת מיני' וקשה כיון דר"א גופי' קא' דה"ט דחטאת דלא אחי עשה ודחי ל"ת משום דיקדש עשה הוא א"כ היכי לכתוב בנזיר ותיתי חטאת מיניה הא אי כתיב בנזיר ה"א דגבי חטאת אחי עשה ודחי ל"ת להכי אצטריך קרא גבי חטאת והביא שכן הק' הדברי אמת ולפמ"ש אין כאן קושי' דודאי לר"א כמו אפי' אי לא כתיב יקדש גבי חטאת הוי ילפי' מנזיר ולא אתי עשה ודחי ל"ת משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' אלא דמאי דקא' ר"א בזבחים היינו לומר דלפ"מ דכ' השתא יקדש אין כאן קושי' דניתי עשה כו' משום דיקדש עשה הוא ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא ברייתא דהתם כו' עכ"ד וכ"כ בטו"א ר"ה כ"ח א' דר"א לא פליג ארבא כו' דהא רבא מייתי לה נמי משבירת עצם אלא ר"א הק' גבי יקדש ל"צ לה"ט דבלא"ה אינו דוחה דה"ל עשה ול"ת עכ"ד אך הנו"ב סי' קמ"א שם כ' כהק"א הנ"ל דר"א פליג ארבא וס"ל דעשה דוחה אף ל"ת שבמקדש ולר"א ל"ק מהך ברייתא צ"א עצם כו' דיבא עשה וידחה ל"ת משום דלא הוי בעידנא כו' ופליגי רבא ור"א בסברת הנ"י בשם הרנב"ר והר"י הלוי כו' הבאתי דבריו לעיל ולפ"ד י"ל דמש"ה לא תי' התוס' בעירובין הנ"ל דאין עשה דותה ל"ת שבמקדש משום דאכתי תקשי לר"א דלא ס"ל הא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ומש"ה תי' דאין עשה דוחה ל"ת שבא ע"י פשיעה ובהא דיקדש לא הוי ל"ת שבא ע"י פשיעה וכמ"ש הנו"ב וכן ראיתי בחמדת שלמה חאו"ח סי' ט"ו שכ' נמי כן ליישב ד' התוס' הנ"ל וכ' נמי ליישב קושי' השעה"מ דבהא דזבחים גבי יקדש לא הוי עשה הבא ע"י פשיעה והאריך בזה ועי' בס' פני משה על פסחים בסוף הס' בדרוש שם מ"ש ליישב קושי' השעה"מ הנ"ל מהא דזבחים והאריך בזה ועי' בטו"א שם מ"ש ליישב קושי' התוס' עירובין הנ"ל משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' ועי' במהרי"ק שורש קל"ט שהביא כן בשם התוס' כו' וכן הרשב"א בחידושי כ"י תי' זה בשם התוס' דבקדשים ל"א אתי עשה ודחי ל"ת הובא בשעה"מ שם ועי' בחידושי הריטב"א שם שהביא נמי תי' זה בשם התוס' ולא ראה הטו"א ד' מהרי"ק והרשב"א ובריטב"א בשם התוס' שכבר הקדימו בזה ואח"כ דחה הטו"א תי' זה והאריך בזה וכ' עוד תי' ליישב קושי' התוס' הנ"ל ועי' ביד אלי' שם סי' ד' מ"ש לדחות דבריו והאריך בזה ועי' בס' נר מצוה על ס' המצות מצות ל"ת מצוה קפ"ג מ"ש ע"ד הטו"א והאריך בזה ועי' בברוך טעם שם בסוף הקונטרס פ"ד מ"ש דגם ר"א ס"ל כרבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' וכ' ליישב בכמה אופנים קושי' הד"א הנ"ל והאריך הרבה בזה ועי"ש עוד בחמד"ש ובסי' ל"א שם ובחיו"ד סי' ט"ו ובשאילות שמואל שם ובסי' ס"ח ס"ט ובנודע בשערים ח"ב בסוף הס' בדרוש לשה"ג ובאו"ת פסחים מ"ה א' ובחמדת צבי שם ובבאר אברהם שם ובס' קרני ראם שם ובס' פני משה שם ובפסחים כ"ב א' מ"ש אי ראי' בזבחים פליג על רבא או לא ומ"ש ליישב קושי' הד"א והשעה"מ הנ"ל והאריכו בזה יעוש"ה וראיתי בס' נחלת יעקב בפתיחה שם אות י"ד שכ' להביא ראי' להשעה"מ והטו"א הנ"ל דר"א לא פליג על רבא מכח קושי' השעה"מ והד"א הנ"ל כו' דאם איתא דר"א ל"ל א"כ קשה מאי אמר דלא לכתוב גבי חטאת כו' הא אצטריך חטאת לגופי' דלהוי עשה ול"ת משום דיקדש עשה הוא דלא נימא דאתי עשה דאכילת שלמים ודחי לל"ת דכתיב גבי נזיר אע"כ כדבריהם דגם ר"א אית לו דרבא דאין עשה דותה ל"ת שבמקדש עכ"ד ולא ראה ד' השעה"מ הנ"ל במקומו שכבר הקדימו בזה להוכיח דר"א לא פליג ארבא מכח קושי הנ"ל ועי' בישוי"ע באו"ח סי' תמ"ב ס"ק ב' וביו"ד סי' פ"ז ס"ק ו' ובס' פורח יוסף מערכה ב' מ"ש ליישב קושי' הד"א והשעה"מ הנ"ל והאריכו בזה ועי' בלימודי ה' לימוד ב' שם שכ' מתחלה די"ל דר"א פליג ארבא כו' ור"א יחרץ כמו שתי' התוס' עירובין משום דהוי עשה הבא ע"י פשיעה וכמ"ש לעיל ואח"כ כ' די"ל דר"א לא פליג ארבא כו' והאריך בזה והק' דמאי מייתי רבא ראי' מעצם כו' אימא דהי' י ב' כתובים כו' וכ' ליישב בכיון דפסח ק"ק הוא וחטאת קדשי קדשים הוא אי כתיב בחטאת לא אתי פסח מיני' שכן קדשי קדשים ושאר חומרי אמנם אי איכא למידק לכתוב בפסח ויליף חטאת מיני' בק"ו מעתה אין כאן דין ב' כתובים דאיכא למימר מלחא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא וכ' דהשתא א"ש נמי מה דקי"ל מנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש נימא דהוי ב' כתובים ולפי הנ"ג ניחא כו' ומ"ש על תי' של השעמ"ה מהא דפסחים מ"ה כו' ואח"כ הק' אהא דאמרי' דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ומייתי לה מעצם לא תשברו בו דבפ' תמיד נשחט נ"ט א' קא' דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה והלא במקדש ליתא להאי כללא ונהי דבעלמא עשה שיש בו כרת דוחה עשה אחר במקדש מיהא לא דחי דכי היכי דלענין לאו דקי"ל דאינו נדחה מעשה במקדש דחמיר הוא כו' ה"נ לענין העשה דבעלמא נדחה מעשה דכרת אבל לא במקדש ולזה י"ל דכרת מיהא חמור אף לדחות עשה במקדש כו' עכ"ד ובלימוד צ"ז מ"ש והאריך בזה ועי' ביד אלי' שם סי' ה' ובבנין עולם סי' י"ט ובבנין ציון החדשות סי' ק"י ובמלא הרועים שם אות כ"ז מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה:
ו) והנה מהר"ם גאלנטי בס' זבח השלמים כ' ליישב קושי' התוס' עירובין הנ"ל דלעולם ל"א דאתי עשה ודחי ל"ת אלא בדבר עצמו שחוטא מקיים עשה שבו כגון מילה בצרעת כו' אך הכא דעשה בדם השלמים שנתנו במתן ד' הוא ואני חושש על בל תוסיף לגבי מתן העולה שאינו אלא מתן א' נמצא שהם ב' גופים מחולקים כו' ודיו לבא מן הדין כו' דמילה בצרעת כו' עכ"ד הובא דבריו בלימוד ה' שם והק' עליו מהא דדם חטאת דבשנגע ובלע הוי העשה בכשר והל"ת בפסול דומיא ממש לדמים שנתערבו וכ' ליישב דהתם הוי תערובות כוסות בכוסות כדאתמר עלה בזבחים משא"כ הכא דבלעי בהדדי ועוד תי' דש"ה דלא נעשה בהיתר ובאי' אלא אחר תערובתן וחד אי' או היתרא לתרווייהו ואח"כ תמה עליו מדאמרי' התם גבי ועצם לא תשברו בו דליתי עשה לדחי ל"ת כו' והא התם גופים מחולקים דהעשה בבשר והל"ת בעצם א"ו דליתא כי' עכ"ד ועי' בטו"א שם שכ' דהא ל"ל דל"א עשה דוחה ל"ת אלא היכי דעקירת הלאו עם קיום העשה הם בדבר א' כגון כלאים בציצית דמטיל בסדין של פשתן חוט של צמר בי' אבל הכא אפי' בבלול כו' אפי"ה אינן בדבר א' דהל"ת היא בדם הבכור וקיום העשה אינו בדבר א' אלא בדם דמתן ד' הנבלל עמו הא ליתא דא"כ מאי פריך גבי קדש כו' יבא עשה וידחה ל"ת הא אינן בדבר א' דהעשה הויא בכשרה והל"ת הוא בפסולה הנבלעת בה א"ו כל כה"ג אמרי' עשה דוחה ל"ת עכ"ד ולפ"ד לימודי ה' הנ"ל לק"מ מהא דדם חטאת דהתם הי תערובות כוסות בכוסות כו' או כתי' הב' הנ"ל דלא נעשה בהיתר ובאי' אלא תערובתן כו' רק שדחה האי כללא מהא דועצם לא תשברו בו הנ"ל ועי' בברוך טעם שם פ"א שהביא ד' הטו"א ומיישב קושי' מהא דיקדש הנ"ל דבחמור נגד קל לא צריכין שום דבר שיהי' דומיא דכלאים בציצית ממילא י"ל כהטו"א דבעי' שבאותו דבר שמקיים העשה נדחה הל"ת ואעפ"כ מקשה הגמ' גבי יקדש דהא לא הוי אלא פורתא והוי חמור נגד קל ואי משום המל"א ז"א דבהיתר שנעשה ממנו אי' מחמת צירוף יש קיום העשה דואכלו אח הבשר בעצמותה ותוכל לדחות אף ל"ת גמור דלענין זה הוי דומיא דכלאים נגד הבליעה הוי חמור נגד הקל ומיושב בזה קושי' הד"א והשעה"מ הנ"ל והאריך בזה יעוש"ה אך מ"מ מוכח דלא כהך כללא מהא דועצם לא תשברו בו כו' וכמ"ש להוכיח בלימודי ה' הנ"ל:
ז) והנה בטו"א שם כ' ליישב קושי' התוס' עירובין הנ"ל דמה"ט אין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת דב"ת משום דעשה זו קילא דישנו בשאלה וכדאמר בפ"ק דיבמות ה' א' כו' שאני נזיר דקיל דישנו בשאלה וכיון דקיל א"ל דאין עשה שישנה בשאלה דוחה ל"ת שאינו בשאלה והא דמתן א' מבכור איירי דאינן בשאלה דקדוש מרחם כו' והאריך בזה יעוש"ה ועי' ביד אלי' שם סי' ג' שכ' עליו דכיון דלא בעי' דוקא שיהי' אפשר שאלה דבר זה רק מה דאפשר בכיוצא בו בשאלה מ"מ איתא בשאלה מקרי דומיא דנזיר שמשון וא"כ לא ידעתי מה הפרש בפסח דלא הוי איתנהו בשאלה הא מכ"פ קדושתו קדושת פה ותיכף אחר השחיטה בעוד שהי' אפשר להקריב פסח אחר ודאי שהי' אפשר לאתשולי עלייהו ולזאת נ' דדוקא בבכור לבד ליתא שאלה משא"כ פסח ושאר קרבנות הכל איתנהו בשאלה מקרי וכ' ליישב בזה קושי' הש"א סי' צ"ו בהא דר"פ גה"נ דפריך פשיטא דגה"נ נוהג במוקדשין כו' והק' דלמא קמ"ל דל"א אתי עשה ודחי ל"ת וגם הא גופי' קשי למה לא ידחה עשה דאכילת קדשים דמצוה על כל כזית ולדחי ל"ת דגה"נ ולפמ"ש ניחא דעשה דאכילת קדשים הוי עשה דאיתא בשאלה ול"ת דגה"נ ליתא בשאלה ואין עשה דישנו בשאלה דומה ל"ת דליתא בשאלה אך אכתי קשה גבי עשה דבכור דליתא בשאלה נימא שידחה ל"ת דגה"נ וכ' ליישב כו דהא אנן קי"ל דאכילת קדשים יצא בו אפי' אם אכל שלא כד כו' וא"כ לדחות עשה דבכור ל"ת דגה"נ כו' דהא הינא דאפשר לקיים שניהם אפי' ע"י הדחק לא דחי עשה ל"ת ואיך ידחה עשה דאכילת קדשים ל"ת דגה"נ דהא אפשר בדוחק לקיים שניהם היינו שיאכל את גה"נ כשהוא חי באופן שלא והי' כד ולא יעבור על ל"ת של גה"נ דמה"ת שרי כו' וכ"ת א"כ הו"א שהוא צריך לאכול באמת גה"נ בכה"ג כו' ולכן אצטריך לאשמועי' דגה"נ נוהג במוקדשין דז"א דמ"מ אינו מחויב לאכול קדשים שלא כד"א כלל אע"פ דבדיעבד מקיים בזה מצות אכילה מ"מ לא קאי באכילה כה"ג וכיון שכן שפיר העמידו דבריהם במקום עשה בשב וא"ת כיון דאינו מחויב מה"ת לאכול אכילה שע"י הדחק א"כ למה יעבור על ל"ת דרבנן במקום שהוא פטור ממנה לכתחילה עכ"ד ועי' בחלק הכתבים שם אות א' אכילת קדשים סי' י"ט שכ' נמי כן ליישב קושי' א ש ובסי' י"ח מ"ש ליישב קו' זו והאריך בזה יעוש"ה וע' בס' אבי הנחל דרוש כ"ז שכ' נמי כן ליישב קו הש"א הנ"ל דאין עשה דישנו בשאלה דותה ל"ת דאינו בשאלה והיא ד' הטו"א ודחה דבריו והאריך בזה והיינו כד' היד אלי' הנ"ל ועי' בס' פני משה בפסחים כ"ב ובסוף הס' שכ' נמי כן ליישב קושי' הש"א והביא ד' אביו באבי הנחל שכ"כ ליישב קושי' הש"א ועי' בברוך טעם שם ובערוגות הבושם סי' פ"ז ס"ק ו' ובבאר יצחק חאו"ח סי' ט' ובס' נר מצוה מצות ל"ת מצוה קפ"ג מ"ש ליישב קושי' הש"א הנ"ל והאריכו בזה יעוש"ה ועי' בדורש לציון דרוש א' ובהג"ה שם ובדרוש ח' מ"ש בד' הגמ' מנחות מ"ה א' ובד' התוס' שם והאריך בזה ומ"ש באבי הנחל שם על הדורש לציון והאריך בזה:
ח) הנה בס' הכריתות בלשון למודים שער ג' סי' קס"ג כ' וז"ל כללא דמלתא כל עשה דוחה ל"ת אף ל"ת שיש בה כרת כדאיתא ריש יבמות ל"ת שיש בה כרת מנלן דדחי ומסיק לאו ל"ת חמיר מיני' מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא עכ"ל אבל התוס' בזבחים צ"ז ב' ד"ה ניתי כ' וז"ל לאו אתאכל בחמור שבה פריך שתאכל בלילה ולמחר כשלמים דהאידנא דה"ל ניתר ואין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת יבמות ח' א' עכ"ל הרי דס"ל להתוס' דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת דלא כס' הכריתות ועי' בחידושי הרשב"א יבמות ו' א' ד"ה לא שכ' וז"ל וקושטא דמילתא נקט ומסקנא נמי הכא דלא הוי אי' רבה כאי' זוטא וכדאסיק רבא ערוה ל"צ קרא דלא אתי עשה ודחי ל"ת שיש בה כרת ואע"ג דקי"ל דדחי לאו גרידא אפי' לרבא ובמסקנא דשמעתין ואפי"ה ל"א מה לי אי' רבה מה לי אי' זוטא כו' הרי דס"ל נמי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ובהתוס' ולא כס' הכריתות ועי' בחידושי הריטב"א שם ז' א' ד"ה מה לי שכ' וז"ל היינו למאי דס"ד מעיקרא דבעי לאתויי ראי' מהבערה אבל אנן סברי' כמאן דדחי לה וכן למאן דשיילי לעיל היכא אשכחן דדוחה עשה ל"ת שיש בה כרת דהפרש איכא בין חומרא רבה לחומרא זוטא וכדפי' לעיל עכ"ל וכ"כ שם ה' ב' ד"ה מאי לאו י"ח א' ד"ה רבא הרי דס"ל נמי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וכהרשב"א והתוס' ולא כס' הכריתות ובאמת מד' התוס' זבחים אין ראי' דס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת די"ל דהתוס' שם קאי על רבא ור"א דרבא ור"א מהדרי לתרצי על האי קושיא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ורבא לשיטתו דאמר ביבמות ח' א' ערוה ל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וכן משמע מד' הפסקי תוס' שם דס"ל כן בדעת התוס' שהרי לא הביאו דבר זה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וא"כ אל ראי' מד' התוס' דלא ס"ל כס' הכריתות אך מד' הרשב"א והריטב"א מבואר דלא ס"ל כס' הכריתות וכן משמע מד' התוספות יבמות ו' א' ד"ה שכן דס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ועי' בש"א סי' צ"ו שכ' בפשיטות דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וכ' דטעמא דמלתא משום דלפי' מכלאים בציצית כו' ובעי' דומיא דכלאים דה"ל ל"ת גרידא כו' אבל ל"ת שיש בה כרת דחמור אין עשה דחי לה עכ"ד והיינו כהרשב"א והריטב"א ולא הביא ד' הרשב"א והריטב"א וגם לא הביא ד' ס' הכריתות ועי' פרמ"ג בפתיחה כוללת באו"ח ח"א אות ג' שכ' ולענין דחיית עשה ללאו דכרת עי' ס' הכריתות לר"ש מקינון ובמהרש"א ובמהרש"ל ריש יבמות עכ"ד וכונתו ע"ד מהרש"ל ומהרש"א יבמות ו' א' ד"ה שכן מ"ש ע"ד התוס' שם ובח' ה' שם אות כ"ב כ' עשה אי דחי ל"ת דכרת פלוגתא וס' כרת י"ל דדחי ראיה מירושלמי שבת כ"ג עכ"ד וכונתו במ"ש פלוגתא דהוא פלוגתא דאמוראי שם ביבמות דרב שימי בר אשי ז' א' ס"ל דדחי דכל ל"ת חמור מעשה וקאתי עשה ודחי לה מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא ורבא ור"א ח' א' שם ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וכ"כ בס' גנזי יוסף שם דזהו כונתו ומשמע מסוגיות הש"ס שם דהמסקנא כרבא ור"א דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וכהרשב"א והריטב"א ולא הביא הפרמ"ג ד' התוס' והרשב"א והריטב"א הנ"ל ועי' עוד בספרו שושה"ע כלל ג' שהביא ד' ס' הכריתות שכ' בפשיטות דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וכ' דזהו כמהרש"ל יבמות ג' ב' ד"ה ל"ת וכ' ומ"מ צ"ע דרבא דהוא בתרא או' ערוה א"צ קרא ומ"ל חומרא רבה או זוטא לא קאי במסקנא עכ"ד. וגם שם לא הביא ד' התוס' והרשב"א והריטב"א הנ"ל שכ' בפירוש דלהמסקנא אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. וכעת ראיתי ביד מלאכי כללי ה"א אות נ"ד שהביא ד' ס' הכריתות והביא בשם חכם א' שהביא ד' התוס' והק' על התוס' דאיך כתב בפשיטות דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת דהא מוכח מד' הגמ' הנ"ל דקאמר מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא כהס' הכריתות כו' והוא כ' דאדרבה ז' התוס' נכונים וד' ספר הכריתות תמוהים כו' דמוכח מד' הגמ' שם דכל הדברים האלה הם לפי הס"ד דהאי תנא משום דאתי עשה ודחי ל"ת קא' אמנם לפי המסקנא לא קים לן הך מלתא דמעולם האי תנא לא קא' להני מילי אלא דאוקימתא דרב שימי בר אשי דמייתי לה בק"ו כו' והראי' ע"ז דהדר שו"ט הגמ' לענין עלי' למאי אתא כו' ואם איתא דדברים אלו שהביא הס' הכריתות הם מסקנא דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בה כרת אמאי הוצרכו עוד למיהדר עלי' למאי אתא כמובן א"ו מוכח דלהמסקנא לא קם לן כלל הך מלתא דמ"ל חומרא רבה כו' והכי אסיק רבא דערוה ל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת והביא ד' הרשב"א הנ"ל שכ' דלא קמה הך סברא דמ"ל חומרא רבה כו' ותמה ע"ד ס' הכריתות איך כללא כייל דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בה כרת וגם תמה על היבין שמועה שהביא ד' ס' הכריתות כו' ולא שת לבו דמסוגיא זו יש להוכיח איפכא וכ' דזה תליא בב' תי' של התוס' שם ז' א' ד"ה ומה והס' הכריתות ס"ל כתי' הא' של התוס' שם והתוס' זבחים הנ"ל ס"ל כתי' הב' של התוס' שם והאריך בזה יעוש"ה ולא הביא ד' הריטב"א הנ"ל שכ' נמי כהרשב"א ובאמת בלא"ה לק"מ קושי' החכם הנ"ל על התוס' וכמ"ש לעיל דהתוס' קאי שם אל ובא דרבא ור"א רבא ור"א אזלי לשיטתם דס"ל דערוה ל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת והעיקר נ' דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וכהרשב"א והריטב"א וכמ"ש הש"א הנ"ל בפשיטות ומד' הגמ' שם מדקא' אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' וקא אתי עשה ודחי לה כו' הק' ביד מלאכי בכללי הע' סי' תקט"ו על הרמב"ן בפי' התירה פ' יתרו גבי זכור ושמור שכ' דמ"ע גדולה ממצות ל"ת ולכך אמרו אתי עשה ודחי ל"ת כו' ועוד הקשה עליו מיומא פ"ה ב' דקא' השתא על ל"ת מכפרת על עשה מבעי' כו' והביא ד' הליכות עולם שער ד' פ"ג שכ' דרבים תמהו איך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור והשיב כי העשה תנאי הוא מל"ת כאלו תאמר ל"ת כך אלא בדבר פלוני כו' והאריך בזה ועי' בשיבת ציון סי' ב' שהביא ד' הרמב"ן והליכות עולם הנ"ל והאריך בזה ועי' בתוס' יוה"כ יומא פ"ג ובדברי אמת קונטרס ו' בענין לאוין ובלימודי ה' לימוד קל"א ובמשנת חכמים בפתיחה כוללת שמנין הלאוין ובחתם סופר הנדפס מחדש חידושים על סוגיות הש"ס סוגיא דשעיר המשתלח ובבנין עולם חאו"ח סי' י"ט ובס' תרומת יד סי' נ"ב ובס' זכר יהוסף ביבמות ז' א' ובס' דבר מצוה על ס' המנות שורש ד' אות ב' מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה. ואין כאן עמ"ל בזה והש"א שם כ' דה"ה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה בידי שמים דחמיר מל"ת גרידא ולא הוי דומיא דכלאים בציצית והא דאמרי' התם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ה"ל למימר דאינו דוחה אפי' ל"ת שיש בה מיתה בד"ש דקילא מכרת כ"ש ל"ת שיש בה כרת דחמיר מינה כדאמרי' בפ' כ"ש ל"ב היינו משום דהתם מיירי מיבום דעריות שכולן בכרת ואין בהם מותה בד"ש נקט ל"ת שיש בה כרת וה"ה לל"ת שיש בה מיתה בד"ש דלא דחי דזיל בתר טעמא וכ' והשתא א"ש דכל הני איסורי דחשיב במתני' פסחים ל"ה ב' אין ראוי לדחותן מפני מ"ע דמצה דהא טבל במיתה בד"ש ומע"ר שלא נטלה תרומתו היינו טבל דבמיתה ומע"ש שלא נפדה אע"ג דאינו במיתה אפי"ה אינו נדחה כו' דה"ל ל"ת ועשה כו' והאריך בזה ועי' בס' נחלת יעקב שם שכ' להסתפק אי עשה דוזה ל"ת שיש בה מיתה בד"ש והביא ראי' מפסחים ל"ה ב' הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה בד"ש והאריך בזה ולא ראה ד' הש"א הנ"ל שכבר הקדימו בזה ומ"ש הש"א דכרת חמיר ממיתה בד"ש עי' בנר תמיד בריש כריתות שהביא ד' הכ"מ פ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ד' וד' הקרבן אהרן דס"ל דמיתה בד"ש חמור מכרת והאריך בזה יעוש"ה:
ט) ולענין אי עשה דוחה ב' לאוין עי' בספרי תורת אליעזר בסוף הס' בסי' קע"ד ס"ק ב' מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה:
י) הנה במלא הרועים סי' כ"א שם כ' אי עשה שאינו שוה בכל דוחה ל"ת נ' דבר זה תלוי במחלוקת אי ציצת מ"ע שהז"ג דלמ"ד ציצית מ"ע שהז"ג מוכח דעשה שאש"ב דוחה ל"ת ששוה בכל דהא ציצית אינו שוה בנשים וכלאים מחייבי אף נשים כמ"ש התוס' יבמות ד' א' דאיכא שום קרא לחייב נשים בכלאים ולמ"ד נשים חייבות בציצית י"ל דעשה שאש"ב א ל"ת השוה בכל ואפשר דאפי' ל"ת שאש"ב לא דחי כיון דלית לן קרא בהכי כו' והק' לפ"ז מאי מקשה הגמ' יבמות כ' א' באלמנה מן האירוסין ניתי עשה ונדחי ל"ת הא עשה דיבום אש"ב האחין דאינו נוהג אלא באחין מן האב כו' ודלמא אתיא מתני' כמ"ד נשים חייבות בציצית וא"כ לית לן קרא על עשה שאש"ב דלדחי ואע"ג דגם לאו דאלמנה אש"ב כ"א בכה"ג כבר כ' דעשה שאש"ב אף לאו שאש"ב לא דחי כו' ודוחק לומר כמו דעשה השוה בכל דוחה ל"ת השוה בכל ה"ה דעשה שאש"ב דוחה ל"ת שאש"ב ועוד דלפ"ד התוס' יבמות ה' א' לא דמי דל"ת באלמנה לכ"ג היא מוזהרת ג"כ כמו הוא משא"כ ציצית אינו בנשים כלל כו' עכקוש"י ועי' בשושה"ע כלל ג' שכ' נמי כן דלמ"ד נשים פטורות בציצית מוכח מכלאים בציצית דעשה שאש"ב דוחה ל"ת הש"ב אבל למ"ד חייבת או מזקנו אפשר דוקא עשה הש"ב עכ"ד וכ"כ ביד המלך בסוף הס' בתוס' הענינים השייך להל' אבל פ"ב הל' ו' בפשיטות דכלפי עשה שהוא דוחה אין חילוק בין שוה בכל לאין ק לדחות הלאו אף שהוא ש"ב וכלאים בציצית יוכיח כי אין מועיל לל"ת הנדחה אם הוא ש"ב לשלא לדחות מפני העשה וכדמוכח. בפסחים פ"ג ב' דפריך ניתי עשה ולדחי ל"ת ועשה דשר"ק הוה מ"ע שהז"ג דאין נוהגת אלא ביום כו' ומיושב בזה קושי' על הר"ן בסנהדרין י"ח שכ' דעשה דיבום לא מקרי עשה הש"ב מפני שהמלך אינו מייבם והק' מהא דאמרי' בריש יבמות כ"ו הא לא"ה הו"א אחות אשה מיבמה דאמרי' אתי עשה ודחי ל"ת. והא כיון דעשה שביבמה לא מקרי עשה הש"ב א"כ היכי ס"ד דאתי עשה שאש"ב ודחי ל"ת הש"ב כו' ומיישב דס"ל להר"ן דעשה שאשיב דוחה ל"ת הש"ב עכ"ד הרי שכ' בפשיטות דעשה שאש"ב דוחה ל"ת הש"ב וכונתו במ"ש דכלאים בציצית והיינו לפ"מ דקי"ל בציצית הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות ובלאו דכלאים נשים חייבות הרי מוכח דעשה שאש"ב דותה לית הש"ב והביא נמי ראי' מהא דשר"ק דנשים אינן חייבות והוי עשה שאש"ב ודחי ל"ת הש"ב. ולפ"ד מיושב קושי' המלא הרועים הנ"ל מיבמות כ' דהא מוכת משר"ק דעשה שאש"ב דוחה ל"ת הש"ב. ועי' בתפארת ישראל פ"י בזבחים ח"ד שכ' נמי דעשה שאש"ב דותה ל"ת הש"ב מהא דכלאים בציצית דהוי עשה שאש"ב דאינו נוהג בנשים ודחי ל"ת דכלאים הש"ב ועי' בתנא תוספאה נדרים פ"א הל' י' בעטור בכורים שם שכ' בפשיטות דעשה שאש"ב דוחה ל"ת הש"ב כמו כלאים בציצית כו' וכלאים הוי ש"ב ואף דאשתרי לכהנים מ"מ אינם מותרים אלא בשעת עבודה ואף להראב"ד דס"ל דבג"כ מותרין אף שלא בשעת עבודה מ"מ לא אשתרי אלא בבג"כ א"כ נוהגת בכהנים כו' א"כ ברור דדוחה עשה שאש"ב לל"ת הש"ב עכ"ד. ועי' בפ"י קידושין ל"ד א' שכ' נמי דנותר הוי מ"ע שהז"ג דאין שורפין קדשים בלילה כו' וכה בלימודי ה' הנ"ל אך לפמ"ש הטו"א בחגיגה ט"ז ב' ליישב קושי' התוס' קידושין ל"ז א' ד"ה קבלות דלא הוי מ"ע שהז"ג אלא כל היכא שהזמן הקבוע לה הוא קבוע ועומד בענין כשעבר הזמן אזדא לגמריו ובטלה מצותה כו' כשופר וסוכה ולולב כו' כשעבר רגל זה ולא קיימי' בטלו מצותן לגמרי ואע"ג דכשיחזור ויבא רגלים אלו לאח"ז הדר חייבין במצות הללו ההיא מצות בפ"ע הן ואינן תשלומין לאותן שלא קיים אלא חיוב מחדש הוא כו' אבל גבי סמיכה הא קביעת זמן שקבע תורה למצותו ביום דוקא ולא בלילה אין הלילה מבטל מצותו לגמרי אלא מפסקת דהלילה עצמה אינה ראוי לסמיכה אבל אינה מבטלת חיוב מצות סמיכה מהבעלים לגמרי בשהאיר היום הדרא עלי' מצות סמיכה של קרבן זה גופי' עליו ולעולם בכל יום בעמוד וסמך קאי ואין זה מ"ע שהז"ג דהא אין הזמן גורם ביטול מצותו לגמרי כו' ומצוה אחת היא שהרי חיוב חצות סמיכת קרבן זה על הבעל אינו אלא פ"א לעולם ואם הי' סומך אתמול פקע חיוב מצוה זו לגמרי מעליו ואם לא סמך אתמול האי מצוה גופה שחייב אתמול היא עצמה חוזרת היום וחייב לקיימה כו' ואין זה ז"ג ואי לא דמעיטא קרא ה"א דנשים חייבות בהן ומיושב נמי בזה קושי' התוס' פ"ב דמגילה בשם הר"א כיון דאין מוהלין ביום ל"ל אותו ולא אותה כו' ולפ"מ דפי' לק"מ דמילה נמי אין קביעת זמן שקבעה תורה ביום דוקא מבטל את מצותו לגמרי ואינו אלא מפסקת בלחוד כו' והביא ראי' לזה מפסחים פ"ר א' לא תותירו כו' בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת כו' ד' ר"י כו' ואס"ד כל כה"ג מ"ע שהז"ג הוי ונשים פטורות ממ"ע דשריפת נותר א"כ לר"י כו' תתמור באשה מבאיש דאשה תלקה על לאו דלא תותירו דבה אינו נל"ע כיון דפטורה מעשה זו דשריפת נותר וזה תמוה שתתמור באשה מבאיש כו' והאריך בזה יעוש"ה. וכ"כ בהמקנה קידושין כ"ט א' ד"ה אותו במוסגר שם ול"ב א' ול"ז א' ומיושב בזה קושי' הפי' שם ובשמה"מ פי"ט מהל' פסולי המוקדשין הל' ה' כעין זה ועי' בס' זכר ישעיה על הרמב"ם פי"ב מהל' ע"ז הל' ג' שכ' נמי כן ומיישב בזה קושי' הפ"י בקידושין שם והאריך בזה ולפ"ד ליתא להוכחה של הלימודי ה' הנ"ל שהוכיח מהא דשריפת נותר דעשה שאש"ב דותה ל"ת הש"ב דהא שריפת נותר לא הוי מ"ע שהז"ג ואף נשים חייבות ומקרי עשה הש"ב וכ"כ בס' נחלת יעקב שם דלפ"ד הטו"א ליכא הוכתה משריפת נותר ועי' עוד בלימודי ה' לימוד ר"ב ובשעה"מ שם ובמנחת חינוך מצוה קמ"ג ובמהר"ם שיק על תרי"ג מצות מצוה קמ"ד מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה. וכעת ראיתי באמרי בינה חאו"ח סי' א' שכ' דעשה שאש"ב דותה ל"ת הש"ב מהא דכלאים בציצית וכ' דמ"ע שהז"ג דלא נתחייבו נשים לא תשיב עשה שאש"ב כיון דמצד עיקר המעשה היתה נוהגת בכל רק שהז"ג לפטור נשים ול"ח קל במה דאינו ש"ב רק במה דאין כל אנשים מחויבים כגון כהן ונזיר דכיון דבכל מ"ע אנשים חייבים ובזה אינם חייבים הוי קל אבל במה דנשים פטורות מכל מ"ע שהז"ג אין העשה קל וע"י זה כו'. האריך בזה יעוש"ה. ועפ"ד הטו"א הנ"ל השיג חותני הגאון מ' יצחק צבי ז"ל אב"ד דסעמייטיש על השעהמ"ש סי' כ"ת ס"ק ב' שכ' דכיון דאין מקבלין עדות בלילה דהוי כתחלה דין כו' וא"כ פשיטא דנשים פטורות מלהעיד דהני מ"ע שהז"ג דנשים פטורות כו' ולפ"ד הטו"א לא חשיב מפ"ז דאין מקבלין בלילה מ"ע שהז"ג וכ"כ בזכר ישעי' שם דלא חשיב העדאת עדים מ"ע שהז"ג ע"פ סברא הנ"ל יעוש"ה:
יא) הנה התוס' בקידושין ל"ח א' ד"ה אקרוב כ' וז"ל בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצה וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקוה"ד דותה ל"ת דלאחה"ד עכ"ל. והק' בחידושי מהרי"ט דבפ"ק דיבמות פרכי' מה לפסח ומילה שכן ישנו לפני הדבור ולהכי דתו ל"ת דשבת אלמא דלפני הדבור עדיף טפי והביא ד' הירושלמי פ"ב דתלה דפריך התם מד' דאף מה שמצאו מן הישן אסור לפי שלא הי' לו מי שיתירנו עד שיבא עומר הבא ואהא פריך א"כ מעתה לא יאכלו מצה בלילי הפסח א"ר יונה מן דנפקית תהית דלא אמרת לי' שניא היא שמ"ע דוחה ל"ת ואותה תשובה דעשה קוה"ד ליתא התם עכ"ד. ובאמת דכונת התוס' על סוף ד' הירושלמי שם דאמר אח"כ על דעתי' דר' יונה דאמר שמ"ע דוחה את ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא על דעתי דר' יוסי דאמר אין מ"ע דוחה ל"ת אא"כ היא כתובה בצדה עכ"ל הירושלמי וכונת התוס' ע"ד הירושלמי אלו וס"ל להתוס' דכונת הירושלמי דקא' שאינה כתובה בצדה היינו שהל"ת היא לאחה"ד והעשה היא קוה"ד וכתובה בצדה היינו שיהי' שניהם לאחה"ד כן פי' התוס' בכונת הירושלמי וכ"כ במראה הפנים שם דכונת התוס' ע"ד הירושלמי כו' שאינה כתובה בצדה כו' ופי' דהיינו דהל"ת היא לאחה"ד והעשה היא קוה"ד ועי' פ"ב דתלה מ"א דכ' וז"ל ועוד י"ל דקרי אין כתוב בצידו ממה שלא נצטוו יחד ממצה וחדש דמצה במצרים וחדש בביאתן לארץ אבל ק"ק ללישנא דגרסי' בפ' ר"א דמילה קל"ב ב' ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת ימול דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דמילה קדמה ללאו דקוצץ בהרתו ושמא הי' מפרש דהיינו או אינו דקא' עכ"ל. הרי דס"ל דכונת הירושלמי הוא דקרי אין כתוב בצדה היכא דהל"ת היא לחה"ד והעשה הוא קוה"ד וכן ס"ל להתוס' בכונת הירושלמי ועי' בפ"י קידושין שם שכ' נמי דהאי לשנא דאין עשה דקוה"ד כו' ליתא בירושלמי אלא דאיתא החם דאין עשה דותה ל"ח אא"כ כתוב בצדה והביא ד' הר"ש בכונת הירושלמי כו' והיינו כהמרה"פ בכונת התוס' וכ' דהטעם מבואר דכיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכל כללי עשה ול"ת נאמרו בסיני וא"כ כל היכי דכתיב העשה סתם משמע אפי' במקום דאיכא ל"ת אפי"ה יקיים העשה דעשה דותה ל"ת אם לא היכי דגלי קרא משא"כ הכא דעשה דבערב תאכלו מצות שנא' במצרים דאכתי לא הוי נהוג אי' חדש ל"ש לומר דכיון דהתם משמע אפי' חן החדש דהא אכתי לא נהוג הוצרך קרא למעוטי ומיושב בזה קושי' מהרי"ט הנ"ל והאריך בזה. וכ"כ בהמקנה שם כהפ"י ומיושב בזה ד' התוס' מנחות ס"ז גבי כתוב א' או' ששת ימים כו' והאריך בזה ועי' בש"א סי' צ"ו שהק' נמי על התוס' הנ"ל מהא דיבמות ולא ראה ד' מהרי"ט שכבר הקדימו בקושי' זו וכ' ליישב די"ל דודאי עשה שנאמרה קוה"ד ולא נשנית כלל לאחה"ד גרע טפי כד' הירושלמי אבל היכא שנאמרה קוה"ד ונשנית נמי לאחה"ד אלים טפי משאר עשה שנאמרה לאחה"ד לחוד הואיל והיא נאמרה קוה"ד ונשנית נמי לאחה"ד ואלו אינהו לא נאמרו קוה"ד והשתא א"ש דפסח נאמר במצרים קוה"ד ונשנית כמה פעמים אחה"ד בפ"ש ובמשנה תורה וכן תמיד נאמר קוה"ד ונשנית וכן מילה נאמרה לאברהם ונשנית וביום השמיני ימול הלכך הואיל ונאמרה ונשנית אלימא טפי כד' הגמ' דידן אבל מצה לא נאמרה אלא במצרים קוה"ד לחוד כו' אבל לא נשנית לאחה"ד כלל הלכך גרע טפי כד' הירושלמי כו', עכ"ד והיינו כד' הפ"י ואח"כ הק' ע"ז כו' וגם הק' על התוס' הנ"ל וגם הביא ד' הר"ש והק' עציו מד' הירושלמי פ"ק דביצה והאריך הרבה בזה. וכן הק' בשעה"מ א מהל' נדרים הל' ו' על התוס' והר"ש מד' הירושלמי בביצה והניח בצ"ע ועי' בלימודי ה' שם שהק' נמי על הקרבן עדה פ"ג דנדרים מד' הירושלמי דביצה כו' והאריך בזה. ובלימוד קל"ד שם כ' נמי ליישב קושי' הנ"ל כהפ"י והמקנה והביא אח"כ ד' המכילתא פ' בא דתניא כתוב א' או' ו' ימים תאכל מצות וכתוב א' או' ז' ימים הא כיצד ו' מן החדש וז' מן הישן והיינו ע"כ דאשמועי' דאי לית לי' ישן ליל א' הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת קמ"ל דלא דחי ל"ת דחדש כו'. ולפ"ז לק"מ קושי' הירושלמי דגלי קרא דלא דחי אלא דעכ"פ צריך לתי' הירושלמי דאי לא אכתי נגמר מינה דלא אתי עשה ודחי ל"ת בעלמא ולפי תי' הירושלמי א"ש ומ"מ אי לאו קרא לא הוי ידעי' דאין עשה דקוה"ד כו' והאריך בזה. והביא ד' מהרי"ט ועי' בברוך טעם שם פ"ג שכ' דהיכא דהעשה דקוה"ד יש לה חומר בעצמותה מה שאינה בהל"ת דוחה ל"ת דלאחה"ד אם הוא קל ממנה דבכה"ג לא בעי' דומיא דכלאים בציצית כו' וכ' אח"כ דקוה"ד לא מקרי חמור לענין דחיית עשה לל"ת אלא היכא דלא נשתנית המצוה לאחה"ד כו'. ומיישב בזה הקושי' מהא דיבמות הנ"ל וגם מיישב בזה קושי' השעה"מ על הריטב"א בקידושין והאריך בזה, ומ"ש בפ"א ב' ד' ומ"ש שם ליישב ד' הרמב"ם שפ' דבכל האיסורין אין יוצאין אלא היכא שיש לאו בעלמא כו' והאריך הרבה בזה. ועי' בנחל איתן פ"ו מהל' חו"מ הל' ו' שכ' ליישב ד' הרמב"ם דס"ל כהירושלמי דעשה דמצה הוי עשה דקוה"ד ואינו דוחה ל"ת דלאחה"ד וגם כ' ליישב קושי' הש"א מפסחים כ"ח ב' כו' וגם מיישב קושי' מפ' ד' מיתות נ"ט כו' וגם מיושב קושי' הצל"ח דנימא דמצה נשנית לאחה"ד בפ"ש דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו כו' והאריך בזה יעוש"ה. ועי' בשעה"מ שם שהק' משבת כ"ד ב' דמפלפל הש"ס אי שר"ק דוחה ל"ת דיו"ט הא שר"ק הוי עשה דקוה"ד כו' ול"ת דיו"ט הוי לאחה"ד עכקוש"י והניח בקושי'. ועי' במלא הרועים שם סי' ט' שהק' נמי קושי' זו וכ' ליישב כיון דשאר שר"ק אינן לפה"ד אף דזה לפה"ד לא אכפת לן עכ"ד. עוד הק' השעה"מ על הא דהק' התוס' בכ"מ ליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא תהי' קדשה והא עשה דפ"ו הוי עשה דקוה"ד ול"ת דל"ת קדשה לאחה"ד נאמר כו' עכקוש"י. וכבר הקדימו בקושי' זו בטו"א ריש חגיגה ולפ"ד הפ"י והש"א הנ"ל לק"מ דעשה דפ"ו אע"ג דנאמרה קוה"ד מ"מ נשנית ג"כ לאחה"ד ואע"ג דקא' הגמ' בסנהדרין נ"ט ב' התם למלתא הוא דאתני לכל דבר שבמנין כו' הא מילה נמי קא' התם למלתא הוא דנשנית ביום ואפי' בשבת ואפי"ה השיב הגמ' ביבמות הנ"ל לחומרא מה דנאמר קוה"ד ונאמר ג"כ לאחה"ד ולק"מ קושי' השעה"מ והטו"א הנ"ל ועי"ש עוד בשעה"מ שהביא ד' הצל"ח פסחים צ"ו א' שכ' דכונת הירושלמי הוא דל"א עשה דוחה ל"ת אלא אם שניהם נאמרו בזמן א' או קוה"ד או לאחה"ד ולא בעי' שיהי' סמוכין ממש כעשה דגדילים ולא תלבש שעטנז אבל אם עשה נאמרה קוה"ד והלאו לאחה"ד או אפכא כו' לא נקראין כתיב בצדה ואין הל"ת שנאמרה קוה"ד נדחית מפני העשה שלאחה"ד כמו שאמרי' שאין הלאו לאחה"ד נדחית מפני העשה דקוה"ד. ומיושב בזה קושי' השעה"מ דהא העשה דכיסוי לאחה"ד נאמר רה והלאו דכל מלאכת עבודה ל"ת דקוה"ד נאמרה בפ' בא והביא ד' מהר"א ליסא שהביא עוד ראי' לזה מד' הירושלמי פ"ג דנדרים דעשה דמילה שדוחה צרעת שקרי לה אינה כתובה בצדה אע"ג דנשנית לאחה"ד כיון דנשנית נמי קוה"ד תו לא מקרי כתובה בצדה והוא השיג על הצל"ח דא"כ קושי' הנ"ל מיבמות במקומה עומדת דאין שייך תי' של הש"א הנ"ל לפי' זה דאין מעלה וגריעותא בזה. ועוד דלפ"ז עכ"פ יהי' מוכח שש"ס דילן חולק דהא בריש ביצה פריך הגמ' קושי' הירושלמי שידחה עשה דכיסוי ל"ת דיו"ט ומשני דאין עשה דותה ל"ת ועשה ומה לי בזה הא הוי ל"ת דקוה"ד כו' עכ"ד. ובד' הירושלמי יש ליישב קושי' התוס' יוה"כ הנ"ל בהא דאמרי' גדולה תשובה ניחא ל"ת כו' דהא בכה"ת עשה דותה ל"ת. ולפ"ד הירושלמי ניחא דהא תשובה הוי עשה דקוה"ד שהרי אדה"ר. נתקבל בתשובה והש"י אמר לקין אם תטיב שאת ולא דהי עשה אחרינא כה"ג ומש"ה אמר דגדולה תשובה דדחי כה"ג אף דהוי עשה דקוה"ד וכ"כ בערבי נחל דרוש ג' לשה"ג ליישב כן וגם כ' ליישב קושי' הנ"ל מהא דיבמות והאריך בזה. ועי' בחתם סופר בסוגיא דשעיר המשתלח מ"ש ליישב קושי זו עפ"ד הרמב"ן פ' יתרו הנ"ל ועי' בבאר אברהם פסחים ה' א' ד"ה אך בהא דאמר הברייתא ר"ע או' א"צ כו' וכתיב כל מלאכה ל"ת ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה הביא בשם הששוה"ע כלל ח' שהק' למ"ד לקמן פ"ג ב' ובשבת כ"ד ב' דיו"ט אינו אלא ל"ת גרידא א"כ היכי דייק ר"ע דתשביתו היינו מעיו"ט כו' הא שפיר דתשביתו היינו ביו"ט ואי משום דעובר עליו בלאו נימא דאתי עשה ודחי ל"ת עכקוש"י והביא תי' של הששוה"ע ודחה אותו וכ' הוא ליישב עפ"ד הירושלמי כו' וה"נ עשה דתשביתו הוי עשה דקוה"ד כו' ומפ"ז השיג על הצל"ח בריש ביצה שנ' מדבריו דעשה דתשביתו מצי דחי ללאו דיו"ט וכ' עליו דלא זכר ד' התוס' קידושין וגם כו' דמשמעתין מוכח דאינו כן כו' עכ"ד. ובאמת בלא"ה לק"מ הא רבא קא' ש"מ מדר"ע אין ב"ח אלא שריפה וכ' רש"י ד"ה ש"מ וז"ל מדלא נפקא לי' דהאי ביום הראשון הוא עיו"ט כו' ש"מ ס"ל כר"י דאמר לקמן פכ"ש כ"ז ב' אין ב"ח אלא שריפה ויליף לה מנותר עכ"ל, ומאי בעי רש"י בזה במ"ש ויליף לה מנותר ולזה נ' דכונת רש"י ליישב קושי' הנ"ל דמש"ה ל"א כאן דאתי עשה דתשביתו ודחי לאו דיו"ט דהא ר"י יליף דחמץ בשריפה מנותר וגבי נותר כ"ע ס"ל בשבת שם דאין שורפין קדשים ביו"ט לחזקי' מעד בוקר כו' ולאביי מעולת שבת בשבתו כו' ולרבא מהוא לבדו כו' ול"א דאתי עשה דש"ק ודחי ל"ת דיו"ט וכיון דחמץ לא ידעי' דהוא בשריפה אלא מנותר א"כ האיך יהי' חמץ הלמד עדיף מנותר המלמד וכיון דגבי נותר ל"א דאתי עשה ודחי ל"ת דיו"ט ה"ה נמי גבי א ל"א אתי דתשביתו ודחי ל"ת דיו"ט זהו כונת רש"י ולק"מ קושי' הששוה"ע הנ"ל. ועי' בשעה"מ פ"ה מהל' יסוה"ת שהביא ד' המשל"מ שכ' להסתפק הא דקי"ל כל אי' שבתורה אין לוקין עליהם כדה"נ אם נאמר זה במ"ע כגון אכילת מצה אם אכלן שלא כדה"נ אם יצא י"ח כו' והביא ראי' מהירושלמי הנ"ל שהק' דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ומאי קושי' הא אפשר לקיים שתיהם שיאכלו שלא כד"א דמקיים מ"ע דמצה ול"ת דחדש ליתא וע"כ מאי דכתיב בקרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח אכל כד"א אבל מעיקרא לא אכלו כד"א משום ל"ת דחדש כו' עכ"ד. ועי' בנר תמיד בכריתות כ"ג א' הביא ד' השעה"מ אלו ותמה עליו דבפ"ח מהל' מכ"א הל' ו כ' להיפך כו' וכ' דדבר זה דאין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת דלאחה"ד תליא בזה אם יוצא במ"ע באוכל שלא כד"א כו' והאריך בזה יעוש"ה. ועי' בערבי נחל שם מ"ש בזה. ועי' בספרי תורת אליעזר סי' תע"ה ס"ק ב' מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה. וכעת ראיתי באור זרוע הל' פסחים סי' רל"ג שהביא ד' הירושלמי הנ"ל וכ' וז"ל פי' לי מורי ר' יהודא בר יצחק ז"ל דבצדה היינו שנאמרו שניהם אחר מתן תורה עשה ול"ת אבל הכא דבערב תאכלו מצות נאמר קודם מ"ת לכך לא ידחה ל"ת דחדש של אחר מ"ת אליבא דר' יוסי. ואם תקשי דת"ר בפ' ר"א דמילה ימול ערלתו אע"פ שיש שם בהרת ועתה יקשה לך הרי עשה דמילה נאמר קודם מ"ת ול"ת דבהרת אחר מ"ת א"כ היכי דחי לה למדני מורי ר' יהודא דבירושלמי נדרים פריך לה ומשני כיון דכתיב בשר כמו שהיא כתובה בצדה והייתי מקשה לו לדבריך משמע דעשה דלאחר מ"ת עדיף מעשה דקודם מ"ת א"כ מאי האי דאמרי' פ"ק דיבמות אשכחן כו' וכ"ת נילף כו' ממילה ותמיד שכן ישנו לפה"ד השתא עשה שלפה"ד דחי עשה שלאחה"ד לא כ"ש דהיא עדיף טפי כפי סברת הירושלמי. ועוד קשה לי שם בפשוט הלא שבת נאמר כ"כ לפה"ד והייתי מתרץ לעצמי כפי סברת הירושלמי דהכי קא' ממילה ותמיד שכן ישנו לפה"ד פי' כיון שגם הם גם שבת נאמרו קודם מ"ת לכך דוחין זא"ז אבל עשה ול"ת שנאמרו לאחר מ"ת מנ"ל דדחי עכ"ל. הרי שהק' קושי' מהרי"ט והפ"י והש"א הנ"ל מהא דיבמות ומתרץ דמילה ותמיד וגם שבת נאמרו קודם מ"ת לכך דוחין וא"ז אבל עשה ול"ת שנאמרו לאחר מ"ת מנ"ל דדחי וגם הק' קושי' מהא דפ' ר"א דמילה והביא ר' הירושלמי פ"ג דנדרים שהק'. ומתרץ כיון דכתיב בשר כמו שהיא כתובה בצדה ולא ראו ד' האו"ז הנ"ל שלא נדפס בימיהם ועי' בברית יעקב חיו"ד סי' ע"ב שכ' ליישב קושי' הנ"ל מיבמות כמו שתי' האו"ז והביא ד' האו"ז והאריך בזה. ועי' בלימודי ה' שם שהביא ד' הבני חיי בחידושיו פ"ק דיבמות שכ' דמ"ש התוס' בקידושין בשם הירושלמי כו' לא פליגי אהא דהכא דש"ה דהעשה והל"ת הי' קוה"ד דשבת נמי במרה איפקוד והשיג עליו וי"ל דכונת הבני חיי כהאו"ז ואין כאן השגה ועי' בהגהות מהר"ץ חיות ביבמות שם מ"ש בזה, ועי' בהמקנה שם מה שהק' על קושי' הירושלמי מהא דאמרי' בפסחים ל"ה ב' דאין יוצאין בטבל כו' יצא טבל שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל א"כ בחדש ג"כ אין יוצאין מה"ט וכ' ליישב משום דאמרי' שם הא מני ר"ש דאמר אין אסור חא"ע כו' א"כ קושי' הירושלמי הוא אליבא דרבנן כו' והאריך בזה. ועי' בשם ארי' חאה"ע סי' י"ז שכ' ליישב עפ"ד המקנה קושי' הדורש לציון דרוש י"ג ביבמות ע"ז גבי בנים ולא בנות כו' והאריך בזה. ועי' בעונג יו"ט חאו"ח סי' מ"ש ליישב קושי' המקנה בג' אופנים ומ"ש ליישב בזה קושי' הדורש לציון על הירושלמי דהא מצה נמי ישנה לאחה"ד כו' והאריך בזה. ועי' בס' פורת יוסף מערכה ד' ומערכה ח' י"ג ט"ו מ"ש ליישב קושי' המקנה ומ"ש ליישב קושי' הנ"ל מהא דיבמות והאריך בזה. ועי"ש עוד בערבי נחל שהביא קושי' הגאון ר' יונתן שהק' על קושי' הירושלמי הנ"ל דהא ארז"ל ש' הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו וחד מנייהו שיעורין והענין כי יש ששיעורן בכזית כגון איסורי אכילות וחיובי אכילות כמצה ויש ששיעורין כביצה דהיינו ב' זיתים כמו טומאת אוכלין כו' ושכחו באיזה השיעור כזית ובאיזה השיעור ב' זיתים והשתא איך הי' יכולים לאכול מצה הא ממ"נ אם יאכלו ב' זיתים שמא א"צ לאכול רק זית א"כ עברו בזית הב' על ל"ת דחדש ואם יאכלו זית א' שמא השיעור ב"ז וא"כ בזית א' לא יצאו ידי מצות מצה ועברו על חדש ואף דגם בחדש השיעור ב"ז והם לא אכלו רק זית א' הא קי"ל ח"ש אסור מה"ת ותי' דהרי ביומא ע"ד קא' ר"י הטעם כו' משום דחזי לאצטרופי וכאן ליכא ה"ט דהא כשיצרף יהי' שיעור שלם ויקוים עשה דמצה ואז ידחה ל"ת דחדש וא"כ קשה קושי' הירושלמי דה"ל לאכול זית א' ואף דעדיין לא יצא י"ח מצה באה השיעור ב"ז מ"מ כל מה דמצי למיעבד ה"ל למיעבד אולי השיעור זית א' ויקיימו מצות מצה עכ"ד. והערבי נחל מתחלה דחה תי' זה ואח"כ מקיים זה התי' והאריך בזה. והובא דבריו בקו"א לש"א סי' צ"ו ועי' בפורת יוסף סי' ל"ג וסי' ל"ו מ"ש ליישב והאריך בזה ובאמת לק"מ קושי' זו וכמ"ש בקהלת יעקב ר"ה י"ג א' דהא בהך מלתא דשיעורין איפליגו אמוראי דחד מ"ד ס"ל שיעורין הלכה למ"מ ואחרים או' דב"ד של יעבץ תיקנום וא"כ קושי' ותי' הירושלמי אזיל אליבא דמ"ד הלכה למ"מ הוא מפני שהלכה כמותו דאמרי' בכ"מ שיעורין חציצין הל' למ"מ ולהאי מ"ד דב"ד של יעבץ תיקנום יכול לתרץ בע"א כמו שמפורש בירושלמי דהוי אכלי ממה שתגרי עכו"ם מוכרים להם עכ"ד. עוד הביא מהרי"ט תי' הב' של התוס' שם דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני וכ' דאשכחן כה"ג דגזרו גבי יבמה כו' בפ' כיצד נזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' עכ"ד. ועי' בש"א שם מ"ש ע"ד התוס' ובד' התוס' הנ"ל יש ליישב קושי' החינוך והרשב"א שהבאתי בריש הקונטרס דעשה דמצה הוי עשה דקוה"ד ואינו דוחה לאו דלא יחל דברו דהוי לאחה"ד או כתי' הב' של התוס' דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני וכ"כ בשעה"מ שם ליישב קושי' החינוך עפ"י ב' תי' של התוס':