יד אליעזר חלק ב· רבי אליעזר ניצברג
הלכות מקואות
סימן רא
סעיף א
א במי מקוה. עי' ש"ך ס"ק א' שכ' שא"צ מים חיים אלא לזב ולא לנדה ולזבה טור ופוס' והוא מהתוספתא רפ"ג דזבים חומר בזב מבזבה שהזב טעון מ"ח והזבה אינה טעונה מ"ח וכן איתא נמי בתוספתא דמגילה פ"א אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון מ"ח כו' ומהתוספתא זו הק' רש"י בשבת ס"ה ב' ד"ה וסבר ע"ד רבינו הלוי שכ' הטעם משום דס' זבות נינהו וזבה טעונה מ"ח דהא בתוספתא מבואר כו' דזבה אינה טעונה מ"ח וכן הק' התוס' שם ד"ה שמא על הי"מ כו' מהתוספתא הנ"ל ועי' ברש"י סנהדרין פ"ז א' ד"ה הלכות שכ' וז"ל ואם ראתה ג"י רצופים הויא זיבה לקרבן ולטבילת מ"ח עכ"ל ודבריו תמוהים מד' התוספתא הנ"ל דמבואר דזבה אינה טעונה מ"ח וגם סותר ד"ע מהא דשבת שהק' בעצמו על רבינו הלוי מהתוספתא וכן ראיתי בהגהות הרש"ש שם שהק' כן דרש"י סותר ד"ע מהא דשבת וכ' דנ' להגיה כאן ולספירת ז"נ ועי' בב"ח שכ' ליישב קושי' רש"י ותוס' הנ"ל דדעת רבותיו של רש"י דאף דמה"ת אין זבה טעונה מ"ח אבל מדרבנן החמירו דגם הזבה צריכה מ"ח יעי' בישוי"ע ס"ק א' מה שהק' על הב"ח מד' מהרי"ק שכ' להוכיח דפסול זוחלין הוא מה"ת מהא דקא' הש"ס שמא ירבו נוטפין על הזוחלין כו' ולדעת רבותיו של רש"י כו' אמאי ניחוש לספי' במידי דרבנן והאריך בזה ליישב וכעת ראיתי באשכול הל' מקואות סי' נ' שכ' וז"ל הנדה והזבה סובלת במקוה ואינה טעונה מ"ח דלא כ' אלא בזב ובתשובה לרב נטורנאי שאלתם נדה שטבלה בים כך ראינו נדה דאורייתא כו' כל נדות בישראל ספקי זבות נינהו ואין עולה להם טבילה במקוה אלא צריכות מ"ח כו' עכ"ל. והוא מד' רב נטורנאי ודבריו תמוהין דדוקא זב טעון מ"ח ולא זבה וכמ"ש האשכול עצמו תחלה והוא מהתוספתא הנ"ל וכן תמה בנחל אשכול שם אות י"ד והביא נמי ד' רש"י סנהדרין הנ"ל ותמה עליו וגם הק' ד' רש"י אהדדי מהא דשבת הנ"ל וכ' דאפשר שהוא גליון ברש"י שבת שהב"י כ' לרש"י בעי' מ"ח לזבה ותוס' שבת סותרו והול"ל רש"י עצמו סותר זה הדין ש"מ שלא הי' כ' בספרו ואם לא נשווינן רבותא כטועין צ"ל דמדרבנן עשאוהו כזב עכ"ד. והיינו כד' הב"ח ולא ראה ד' הב"ח הנ"ל שכבר הקדימו בזה אחר כותבי הנ"ל ראיתי בשאילת יעב"ץ ח"א סי' פ"ח שנשאל ע"ד רש"י סנהדרין וכ' השואל שהוא ט"ס בד' רש"י הנ"ל וכ' הוא ליישב שאין כאן ט"ס דהא רש"י עצמו הביא בשבת הנ"ל ובנדה ס"ז א' שכן הוא דעת רבו הלוי דזבה צריכה מ"ח ודחה דבריו מהתוספתא כו' ובבכורות נ"ה ב' הביא פי' רבו ולא ערער עליו א"כ הא דפי' בסנהדרין נמי דרבי' הוא ולא טעותא כו' והאריך בזה. וכ' ליישב ד' הגאונים אולי ראו שאין הכרח לפסוק כהתסופתא דמשמע קצת דגמ' דילן פליגא עלה מדרבי לא שנאה ותלמודא נמי לא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעי' כי הא מלתא ש"מ דלא ס"ל הכי והביא דבכמה מקומות נשתמש הרמב"ם בזה ודחה ברייתא מפני שלא נזכרה בתלמודא שאנו סומכין עליו כו' כ"ש אם נוכל להוכיח ממנו ההיפך באופן מה שרשאים אנו לומר כן וכ' ובקושטא לא ידענא מהיכי נפקא לי' לתנא דברייתא שאין כן בזבה ואי מדכתיב מ"ח בזב לחוד נילף מינה לזבה דשוו בכמה מילי ותדע מדאצטריך בשרו למעט מצורע שאין טעון ביאת מ"ח הא לא"ה הוי גמרי' אפי' מצורע מזב במה מצינו כו' ותו מדלא ממעטי' בהדיא מבשרו ולא זבה כדאימעיט מצורע כו' והא לא אשכחן בשום דאימעיטא זבה מטבילת מ"ח מקרא ואדרבה היקישא נמי איכא דמקשי' זב לזבה כדכתיב כו' והזב את זובו לזכר ולנקבה כדאיתא בב"ק כ"ה ב' כו' ועוד יש לי קצת סעד כו' דתלמודא לא ס"ל כברייתא מנדה ל"ז דצריך למכתב מזובו ולא מנגעו אע"ג דכתיב נמי בזבה כו' אצטרך קרא בזב דחמור דמטמא בראיות כבימים וכן בכ"מ ולא עביד צריכתא ופרכא דזב שאני דטעון מ"ח משא"כ בזבה וה"ז דבר המפורש בו בכתוב וראוי יותר לעשות ממנו צד חמור ומשמע מהכא דל"ל לתלמודא ההיא דתוספתא אלא שוין זב לזבה בכך מש"ה לא פריך מיני' כו' עכ"ד יעוש"ה. ועי' בחתם סופר בחידושיו לנדרים מ' א' ד"ה נהרא שכ' נמי דפשטות לשון המשנה פ"ה דמקואות מ"ה דזבה בעי' מ"ח כו' ושזה ג"ש שיטת רש"י בסנהדרין וציין ע"ד השאילת יעב"ץ הנ"ל:
ב מ' סאה. עי' ישוי"ע ס"ק ב' שכ' דהא דבעי' מים שכל גופו עולה בהם בפ"א פשיטא דהיא מה"ת דכתיב ורחץ במים את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם אמנם הא דבעי' מ"ס כו' צריך ביאור אם הוא ד"ת או רק מדרבנן והביא ד' הגמ' בכתובות ק"ד א' אהך דאשה ששהתו כו' א"ל כל מדת חכמים כך הוא במ"ס טובל במ"ס חסר קורטוב א"י לטבול ולשון זה מורה דהא דבעי' מ"ם אינו רק מדרבנן והביא ד' השימקו"ב שם בשם תלמידי ר"י כו' דחז"ל תיקנו זאת דפחות משיעור מ"ס א"י לטבול אף שכל גופו עולה בהם אמנם בהרבה מקומות נ' שהך מלתא כו' היא ד"ת כו' וכ' דנ' דנפקא לי' דגבי בעל קרי כתיב ורחץ במים כל בשרו וה"ל למכתב ורחץ כל בשרו במים כמו דכתיב לעיל גבי זב ורחץ בשרו במים חיים ע"כ דבכאן בעי' כל בשרו שכל גופו עולה בהם היינו שהמים יהי' מיוחדים למקוה שגופו של אדם בינוני עולה בהם וע"כ כתיב במים קודם והיינו מים מיוחדים לרחוץ בהם כל בשרו והיינו מ"ס אבל זב דטבילתו במעין ומעי' לא בעי' מ"ס ודי בכ"ש רק שיהא גופו עולה בהם ע"כ כתיב ורחץ בשרו במ"ח דלא בעי' מים המיוחדים למקוה רק בכ"מ מי מעי' שרחץ בהם בשרו טהור הזב וכ' דזהו ביאר לשון הש"ס בחגיגה י"א ורחץ בשרו במים במי מקוה ופירש"י דכתיב במים בפת"ח משמע שמיוחד למקוה את כל בשרו שכל גופו עולה בהם וכמה הן אמה על אמה ברום ג"א ורש"י נדחק בביאור לשון מים המיוחדים למקוה שלא יהי' שאובים והתוס' כו' פי' דמי מקוה היינו באשבורן ונ' כפשטן שיהי' מים המיוחדים למקוה של סתם בנ"א דהיינו שיהי' מ"ס דאם יכול להתכסות בהם גופו ול"מ פחות משיעור אף אם הוא אדם קטן שגופו עולה בפחות עכ"ד. ועי' בב"ח לעיל סי', ק"כ שכ' דלד' הכל מ"ס דנדה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכדכ' ב"י סי' ר"א להרמב"ם והראב"ד וכ"כ הסמ"ג בהל' מקואות רמ"א א"ו ר"י בר שמואל דהא דתנינא בת"כ המעי' מטהר בכ"ש והמקוה במ"ס זהו מדרבנן דמה"ת די ברביעית אם כל הגוף הנטבל עולה בהם כו' וכשם שאמרו מקוה במ"ס מדרבנן כך מעי' מטהר בכ"ש אפי' מדרבנן כו' אמנם לטבול אדם צריך אף במעי' מ"ס כו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש בהל' מקואות ונ' ד' ר"י ב אין להשיב כו' דכ' להדיא דשיעור מ"ס מדרבנן הוא כו' והאריך בזה יעוש"ה. הנה מ"ש דדעת הראב"ד דמ"ס אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הב"י תמהני עליו דאדרבה הא דעת הראב"ד בס' בעה"נ דמ"ס הוא מה"ת הובא בב"י עצמו לקמן בסי' זה שכ' בשער המים וז"ל וא"ת כיון דלרבנן לית להו גוד אחית כי ממלא בכתף ונותן לתוכו אמאי אינו נפסל בשאובים והלא מקוה חסר הוא התם משום דשאובה דרבנן הוא ומש"ה אמרי' בי' גוד אחית וחשבי' ליה מקוה שלם אבל לענין הטבילה הא קי"ל דמ"ס מה"ת הם הלכך אפי' למעלות דרבנן אמרי רבנן דל"א גוד אחית עכ"ל הרי להדיא דהראב"ד ס"ל דמ"ם מה"ת הם היפך מד' הב"ח בדעת הראב"ד ועי' בריב"ש סי' רצ"ד שהביא ד' השואל שר"ל דמ"ס הם מדרבנן והא דתניא בת"כ סדר שמיני פ"ט המעי' מטהר בכ"ש והמקוה במ"ס היינו מדרבנן כו' והוא השיב ע"ד וכ' וז"ל לא כי אלא מדאורייתא בעי' מ"ם לאדם הטובל במי מקוה דהכי תניא בחגיגה י"א א' כו' מים שכל גופו עולה בהם וכמה הם אמה על אמה כו' ושיערו חכמים מ"ם הנה דרשו תחלה שצריך מי מקוה ר"ל שהמקום שטובל כו לא יהי שאובין כו' וזהו מדכתיב במים בפתח הב' כלומר המים המיוחדים ודרשו עוד מדכתיב כל בשרו שיהי' כל גופו עולה בהם ר"ל בשל בהם מלשון תעלה בא' ואמה וזהו אמה על אמה כו' הל' שהמקום שיטבול בו האדם המחזיק כל גופו ושיהי' בטל במים שבו דהיינו אמה על אמה כו' צריך שיהי' מלא מים כשיבא האדם לטבול כו' וכ"ו הוא מה"ת כו' והביא ד' רש"י פסחים ק"ט א' שפי' נמי כן וכ' ואמת שאין מ"ם כתוב בתורה כו' אלא שכך למדו חכמים מפי השמועה שמה שכתוב בתורה את כל בשרו ר"ל כל גופו עולה בהם כו' כמו שלמדו מהלכה למ"מ שאכילה הכתיבה בתורה הוא בכזית והאוכל ביוה"כ בככותבות כו' ואעפ"כ עונשין על השיעורין בכרת ומיתה ומלקות כו' וה"נ אמרי' בעירובין ד' ב' גבי חציצה כו' וכבר כ' הרשב"א כו' ואפי אדם קטן שכל גופו עולה בפחות מכן לא יטבול בפחות ממ"ס שכן קבלו מסיני מים שכל גופו של אדם בינוני עולה ואפי' חסר קורטוב פסול שכל בשיערו חכמים כך הוא כו' מצינו למדין דמ"ס ד"ת ולא תימא מדרבנן וקראי אסמכתא א אלא דאורייתא ממש הוא דתניא בתוספתא השמא שירד לטבול ס' טבל כו' ואפי' טבל ס' יש בו מ"ס כו' ב' מקואות א' יש בו מ"ם וא' אין בו טבל בא' מהן וא"י באיזה טבל ספי' טמא אלמא מדספי' טמא ש"מ דאורייתא הן עכ"ל. ואני מצאתי משנה מפורשת פ"ו דמקואות ס' שהוא כשפופרת הנוד כו' פסולה מפני שהיא מה"ת כו' עכ"ל. הרי דס"ל להריב"ש והרשב"א דמ"ם הם מה"ת וכהראב"ד והישוי"ע לא הביא ד' הריב"ש והרשב"א והראב"ד הנ"ל וגם הב"ת לא הביא ד' הריב"ש אך הסמ"ג בהל' מקואות הביא ד' ר"י בר שמואל שכ' דהא דתניא בת"כ המעי' מטהר בכ"ש והמקוה במ"ם הוא מדרבנן דמה"ת די ברביעית כו' ועי' ברא"ש הל' מקואות סי' א' שהביא נמי ד' ר"י והאריך בזה. מסיים וג' ד' ר"י כי אין להשיב על הראי' שהביא וגם מסתבר הואיל ושערו חכמים מי מקוה אמה על אמה כו' מים שכל גופו עולה בהם לא פלוג באדם לשטר בכל א' לפי גופו עכ"ל הרי דס"ל להסמ"ג והרא"ש כר"י דמ"ס הם מדרבנן והיינו כדעת השואל בריב"ש הנ"ל ועי' בדברי אמת בענין מקואות מה שהשיג על הט"ז באו"ח סי' קנ"ט וכ' דטבילת אדם במקוה של מ"ם הם מה"ת כו' והביא ד' רש"י פסחים י"ו ב' ד"ה בקרקע שכ' דכי כתיב מ"ס באדם הוא דכתיב וכ' דכך הם ד' המרדכי פ' השוכר את הפועל דשיעור מקוה הל' למ"מ הוא וגם הביא ד' הריב"ש ואח"כ הביא הוא ראי' מחגיגה י' דאמרו כו' הן הן גופי תורה כו' לא צריכא לשיעור מקוה דלא כתיבא כו' שיערו חכמים מ"ס כו' הרי דשיעור מקוה אע"ג דלא כתיבא בהדיא הרי הוא מגופי תורה ובר"ה י"ג אמרו כל מדות חכמים כך הוא במ"ס טובל כו' כביצה מטמא טומאת אוכלין כו' ג' על ג' מטמא מדרס כו' הרי דכולן שיעור תורה הן עכ"ד. ובאמת בריב"ש עצמו הביא ראי' זו מהא דחגיגה הנ"ל וצ"ל דעיקר ראי' הד"א הוא מהא דקא' הגמ' בחגיגה שם לא צריכא אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא כו' וכעדשה מן השרץ בודאי הוי מה"ת וה"נ מ"ס דמקוה הם מה"ת זהו כונת הד"א הנ"ל. ועי' בשמלה ס"ק א' שהק' ע"ד הב"ח הנ"ל מהא דחגיגה י' כו' והטומאות כעדשה מן השרץ וכי יאמר דגם שיעור כעדשה הוא דרבנן עכ"ד. והיינו כהד"א ולא ראה ד' הד"א הנ"ל שכבר הקדימו בזה וכעת ראיתי בדברי חיים הל' מקואות סי' א' אות ב' שהק' נמי על הב"ח מד' הגמ' חגיגה וגם הוא לא ראה ד' הד"א הנ"ל שכבר הקדימו בזה וכ"נ עיקר דשיעור מ"ם באדם למקוה הוי מה"ת וכהראב"ד והרשב"א והריב"ש והמרדכי ורש"י הנ"ל ודעת המחבר דבאדם אף במעי' בעי' מ"ם והא דמעי' מטהר בכ"ש היינו טבילת כלים והוא דעת ר"ת והר"ש והרא"ש בשם ר"י והטור ודעת הרמב"ם והראב"ד דאף בטבילת אדם מעי' מטהר בכ"ש ועי' בישוי"ע שם שכ' דהא דטבילת אדם במעי' צריך מ"ס הוא מדרבנן כו' ומיושב בזה ד' השור שלא תקשה עליו מלעיל סי' ק"כ והאריך בזה. ובאמת כן מבואר בפרישה ס"ק ג' שב' אע"פ שורחץ את בשרו במים שמיני' גמרו מ"ם במקוה כתיב חכמים תיקנו אף במעי' עכ"ד. וכ"כ עוד בדרישה ס"ק ג' שכ' וז"ל וצ"ל כיון דמה שהצריכו מ"ס במעי' אינו אלא משום לא פלוג כו' עכ"ל. וכן משמע מד' הריטב"א במכות ד' א' שכ' וז"ל ויש מחלקין בשבילה בתוך כלי שבנהר שאע"פ שמטבילין בו כלי אין מטבילין בו אדם שהחמירו בו בזה כשם שהחמירו בו לענין מעי' שאין בו מ"ם ואין זה מתחוור עכ"ל. והיינו דלא מתחוור לי' לחלק בדי טבילה בכלי בין כלי לאדם אבל בהא נ' דמודה דמה שצריכין במעיין מ"ם לאדם זהו רק מחומרא דרבנן והישוי"ע הנ"ל לא הביא ד' הריטב"א והדרו"פ הנ"ל שמבואר כדבריו ועי' בשמלה שם שהביא ד' הריטב"א והדרו"פ והביא ד' הרא"ש בהל' מקואות שנ' מדבריו דהוי רק דרבנן וכ' אבל מד' התוס' נזיר ל"ח ד"ה בר מההוא מוכח דס"ל דמדאורייתא בעי' גם במעי' מ"ס לאדם שכ' וז"ל ול"ל דקודם ביטול איירי ובאדם דהא מקוה בעי' מ"ס א"כ גם המעי' לא מטהר אדם בכ"ש דבעי' מים שכל גופו יתכסה בהן עכ"ל, הרי דס"ל דמדאורייתא בעי' גם במעי' מ"ס כמו כו'. ובהג"ה שם כ' אבל הא פשיטא דלהרמב"ם והראב"ד לא בעי' במעי' מ"ס אפי' מדרבנן ודלא כמ"ש בחכ"א כלל קכ"ב סי' ד' וכ' עוד דפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד ור"ת והר"ש והרא"ש הנ"ל תליא בגירסאות של המשנה פ"א דתנן למעלה מהן מי מקוה כו' למעלה מהן מי מעי' כו' והאריך הרבה בזה יעוש"ה. וראיתי בד"ח שני אות א' שכ' להסתפק בזה. אם הא דבעי' מ"ם באדם אף במעי' הוא מה"ת דלכאורה אך מעי' דמזה ילפי' דסגי בב"ש לא פליג הכתוב בין אדם לכלי וכ"מ קצת ברא"ש פ' תינוקת דהוא מדרבנן עכ"ד. ולא הביא ד' הריטב"א והדרו"פ הנ"ל דס"ל דהוא מדרבנן וגם לא הביא ד' התוס' נזיר דמשמע מדבריהם דהוא מה"ת ועי' במהרי"ט ח"ב ביו"ד סי' י"ח מ"ש והאריך בזה. ועי' במהר"ם שיק מצוה קע"ז שהביא ד' הגמ' פסחים י"ז ב' דמבואר דבכלים הוא רק מדרבנן ומה"ת סגי ברביעית והק' מזה ע"ד רש"י בריש נדה מקוה שנמדד כו' כל טהרות שנעשו על גביו ופירש"י שנשתמשו בכלים שטבלו בו כו' וקשה דהא בכלים ל"צ מ"ס כ"א ברביעית וא"כ בודאי אזדא מכאן טומאה דאורייתא ולא נשאר כ"א ס' טומאה דרבנן ובטומאה דרבנן ס"ל למשנה זו אפי' אתחזק אי' אמרי' בדרבנן להקל שהרי במתני' מסיים בד"א בטומאה חמורה כו' וא"כ קשה לרש"י כיון דודאי אזלא טומאה דאורייתא ואין כאן ס' אלא אם נשאר טומאה דרבנן וה"ל ספד"ר ולקולא כו' והניח בצ"ע. והק' עוד ע"ד הרמב"ם פ"י ממקואות כו' ומ"ש ליישב ומ"ש ע"ד הרמב"ם והראב"ד הנ"ל והאריך בזה יעוש"ה:
סעיף ב
ג אף בזוחלין. כן הוא דעת רוב הפוס' דמעי' מטהר באשבורן הובא בבאר הגולה ס"ק ח' ועי' בשימקו"ב ביצה י"ז ב' שכ' וז"ל והרא"ה פי' שלא התירו בשפ"ה או בקליפת השום אלא כשעושה עירוב מקוה עם המקוה שזה וזה את באשבורן והם ממון אחד אבל בשא"מ כגון שנתערב במעי' שאינו מטהר אלא בזוחלין אינן עושין עירוב להוציאה מידי שאיבה עכ"ל הרי דס"ל להרא"ה דמעי' אינו מטהר באשבורן דלא כדעת רוב הפוס' ועי' בשמלה ס"ק ו' שהביא ד' הרא"ה אלו וגם הביא ד' הב"י בבד"ה שהביא ד' הריטב"א מכות ד' א' בשם הרא"ה דמשמע נמי דס"ל דמעי' אינו מטהר באשבורן והעיקר לדינא כדעת רוב הפוס' והמחבר דמעי' מטהר אף בזוחלין וכ"ש באשבורן:
ד בהג"ה פסולין מה"ת. והוא מד' מהרי"ק שורש קט"ו ודייק מהא דקא' הש"ס בשבח ס"ה ב' שמא ורבו הנוטפין על הזוחלין ולמה ניחוש לזה מספי' וע"כ שיש כאן פסול תורה ועי' בישוי"ע ס"ק ג' שתמה עליו דהא דעת הרבה פוס' דאף ספד"ר היכא דאתחזק אי' אזלי' להחמיר כו' וכיון דאשה זו בחזקת טמאה ויש ס' בטבילה אף בדרבנן אמרי' דניחוש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין אך לפמ"ש הר"ש כו' דהא דאמרי' היכא דאתחזק אי' אף בדרבנן אזלי' לחומרא היינו מקום שהי' מתחלה טומאה דרבנן דאז מעמידין אותו בחזקתו הקודמת אבל אם הי' טמא מדאורייתא וטבל והס' אם הטבילה מועלת מדרבנן ומה"ת בודאי נטהר ל"ש בזה לומר אוקמא אחזקה דהרי מחזקתו הראשונה בודאי מצא שהי' טמא מה"ת ועכשיו אינו רק טמא מדרבנן שוב אמרי' ספד"ר לקולא א"כ ה"ה בזה כו' עכ"ד ובאמת בלא"ה לק"מ די"ל דמהרי"ק ס"ל דסד"ר אף היכא דאתחזק אי' אזלי' לקולא ובס"ק ד' כ' ליישב דעת המרדכי דס"ל שהוא רק פסול דרבנן מקושי' מהרי"ק מהא דאבוה דשמואל הנ"ל דהדבר תלוי' בפלוגתא דרבוותא ביז הראב"ד להרמב"ן אי בעי' דוקא דנוטפין רבו על הזוחלין אבל בשוין כשר או אף בשוין פסול כו' והאריך בזה יעוש"ה:
ה מתערבין כו'. עי' בישוי"ע ס"ק ה' שכ' דהא דזוחלין שרבו על הנוטפין כשרים י"ל דמטעם ביטול הוא כמו בכל אי' שבתורה שבטלים ברוב אמנם י"ל דל"ש בזה ענין ביטול כיון דשניהם היתר הם וראוים לטבילה אלא שבמי גשמים צריכים לעשות מפני וכדומה להקיתן שיהי' אז במקום אחד כדי שיהי' שם אשבורן עליהם ומטעם זה לא חל שם פסול עליהם דנימא דיתבטלו באותן שהם זוחלין דהרי היתר בהיתר חשיבי וכ"ש שהם מים במים והרי שא לאחר זמן כ' הר"ן בנדרים צ"י דחשיב כמו מב"מ היתר בהיתר כו' וכ"ש בזה איך נימא דיתבטל הרי חשיב היתר בהיתר דלא בטל כו' וכ' דמ"מ אפשר לומר דמתורת ביטול הוא כו' והאריך בזה וכ' דבזה א"ש דהתוס' הק' מה חשש שמאי תרבו הנוטפין כו' נימא קמא קמא בטל ולפמ"ש אין כאן ביטול דהיתר בהיתר אינו בטל רק באם נתרבו הנוטפים על הזוחלים הרי הוא טובל בנוטפים ג"כ לכך לא עלתה לו טבילה אבל בזוחלין מרובין גם הנוטפים נעשו זוחלים שדרכן בזחילה או משום דעיקר טבילה בזוחלין אבל לא מטעם ביטול הוא א"כ ל"ש בזה לומר קמא קמא בטל כיון דמעולם אין שום ביטול עלה ור"ת ס"ל כדעת הסוברין דגם היתר בהיתר שייך ביטול ובדשיל"מ אינו סובר כהר"ן כו' רק כמ"ש הפוס' משום דעד שאתה אוכלו באי' כו' וא"כ הי' קשה לו אמאי לא נימא קמא קמא בטל כו' אמנם הדבר נכון דרב ושמואל הם החמירו בטבילה בנהרות והם אזלי לטעמן דס"ל בלא"ה מב"מ לא בטל בכל התורה וכ"ש בזה וע"כ ל"ש בזה לומר קמא קמא בטל וכיון דלא נתבטל הדר אמרי' כיון שרובו נוטפין הרי הוא טובל בנוטפין ג"כ והיינו לרב ושמואל ולדידן דקי"ל מב"מ בטל ברוב אמרי' קמא קמא בטל וא"כ אין כאן נוטפין כלל ולכך מתיר ר"ת טבילה בנהרות וכ' דבהכי ניחא אף לפי תי' התוס' כו' דאם הוא מרובה כ"כ עד שנתבטל ההיתר אח"כ ל"א קמא קמא בטל בתוך ההיתר ג"כ ניחא כו' דמהראוי לומר שלא נתרבו הנוטפין ונתבטלו הזוחלין משום דמוקמי' הזוחלין טל חזקתן שהם כשרים כמו שהי' כיון דא"י אם נפלו כ"כ מי גשמים עד שרבו על הזוחלין עי' תוס' יבמות פ"ב כו' ובזה א"ש כיון דרב ושמאל ס"ל דמב"מ לא בטל א"כ אין ההיתר נהפך להיות אי' ברוב אי' וגם אין האי' נהפך להיתר ברוב היתר רק דברוב אי' אסור דאמרי' דהטבילה היתה בחלק הנוטפין אבל אינו אוסר את חלק הזוחלין א"כ ל"ש לומר העמד הדבר על חזקתו שהרי באמת חלק הזוחלין כמו שהי' והיינו לרב ושמואל דמב"מ לא בטל אבל למאי דקי"ל דמב"מ בטל ונעשה מהמיעוט כמו הרוב בזה פשיטא דמוקמי' הדבר על חזקתו ואמרי' דלא נשתנה ול"ח דרבו נוטפין על הזוחלין וע"כ טובלין בנהרות לשיטת ר"ת עכ"ד. ועי' בפ"י בשבת שם שכ' על קושי' התוס' דקושי' זו היינו לפי שיטת ר"י שכ' התוס' ב"ב ס"ו א' דהך ברייתא דת"כ דאיירי בפסול שאובין והיקשא דמים למקוה אינו אלא מדרבנן כו' וא"כ משמע דלענין נוטפין וזוחלין נמי מדרבנן ומש"ה קש להו נימא קמא קמא בטל משא"כ לפי' ר"ת דס"ל דהאי ברייתא דת"כ פסולה דאורייתא היא אין מקום לקושי' זו דשפיר מצינו לחלק בין פסול מקוה דאורייתא ובין י"נ שהוא מדרבנן עכ"ד ודבריו תמוהין דהא בבכורות נ"ה ב' ד"ה אך ובב"ק ק' ב' ד"ה א"ל הר"ת הוא דמקשה דנימא קמא קמא בטל והר"ת ס"ל בכולו שאוב פסול מדאורייתא וכן ראיתי בשמלה ס"ק ז' שכ' על הפי' דאשתמיטתי' ד' התוס' בכורות ולא הביא ד' התוס' ב"ק הנ"ל דמבואר נמי דס"ל כן לר"ת ועוד השיג על הפ"י וכ' עליו דמה דפשיטא לי' דמאן דס"ל דהיקשא דמעי' הוי אסמכתא בעלמא ממילא גם פסול זוחלין לא הוי רק דרבנן דליתא והביא ראי' הריטב"א נדרים מ' שכ' וז"ל ולשיטתי' דאידך רבנן דס"ל דכי רבו נוטפין על הזוחלין פסולין לטהר בזוחלין אפי' במקום שהי' נמשך בתחלה משא"כ במקום שלם של טהרה שאינו נפסל לעולם אע"פ שרבו עליו מים שאובים איכא לפרושי דשאני פסול שאיבה דליתא מדאורייתא אפי' במקוה חסר ואפי' רובה שאובין ולא מפסל מקוה חסר בשאובין אלא מדרבנן כו' אבל הא דקי"ל שאין נוטפין מטהר בזוחלין אלא באשבורן מדאורייתא כו' עכ"ל הרי שכ' דפסול שאובין דרבנן ופסול זוחלין דאורייתא ועכצ"ל דס"ל דנהי דהך דרשא דת"כ לענין שאובין הוי רק אסמכתא בעלמא כו' מ"מ הדרשא לפסול דזוחלין הוי דרשא גמורה או י"ל דס"ל אע"ג דדרשא דת"כ הוי אסמכתא בעלמא מ"מ פסול זוחלין הוי דאורייתא דילפי' דכתיב במים ודרשי' במי מקוה דיינו אשבורן כמ"ש התוס' בחגיגה והביא עוד ד' הריטב"א שם שכ' להוכיח מכאן דל"א קמא קמא בטל דלא כרב דימי הרי דאע"ג דכ' לפשיטות דזוחלין לאורייתא מ"מ אינו מחלק בענין קמא קמא בטל בין זוחלין לי"נ וכן י"ל לדעת התוס' בשבת וכ' דעי"ל דדעת התוס' דאע"ג דעיקר זוחלין דאורייתא וי"נ דרבנן ויש לחלק בענין קמא קמא בטל בין דאורייתא לדרבנן מ"מ הק' שפיר דאע"ג דזוחלין דאורייתא היינו דוקא כשהן בפ"ע אבל כשמתערבין עם הנהר אפי' אם הי' מתערבין בפ"א באופן דל"ל קמא קמא בטל מ"מ לא הוי רק דרבנן כמ"ש התוס' בבכורות משום דכל הנהרות מחוברין אל הים הגדול ביותר מעירוב מקואות וכיון דהוי רק דרבנן יש לנו לומר קמא קמא בעל והביא ד' התשב"ץ ח"א סי' י"ז בשם הרשב"א דס"ל בפשיטות דהוי דאורייתא ומפ"ז השיג על החתם סופר חיו"ד סי' ר"ב שכ' דהרשב"א בשבת ס"ה ס"ל דזוחלין לא הוי רק דרבנן, כו' והאריך בזה ומסיק דנ' ברור דלי כא מאן דפליג בפסול זוחלין ולכ"ע הוי מדאורייתא עכ"ד ועי' בד"ח דין י"ח מה שהשיג על החתם סופר והאריך בזה ומסיק דכיון דאין הכרח לומר דזוחלין דרבנן מה"ת לומר דאסמכתא בעלמא הוא דבר שאינו מפורש בשום פוסק מהראשונים והתה"ד ומהרי"ק והב"י והד"מ כ' שהוא מה"ת ודאי לא נחלוק עליהם בכדי ולדעת כולם פסול דנוטפים בזחילה מה"ת עכ"ד ועי' בס' שפת הים ת"ב סי' כ"ב מה שהשיג על החתם סופר הנ"ל והאריך הרבה בזה ומסיק דעלה בידינו דליכא פלוגתא בזה כלל דסבור א' מהפוס' הראשונים דזוחלין מדרבנן עכ"ד וע' בס' עדות ביהוסף סי' י"ח מ"ש והאריך בזה ועי' בס' שי למורא בבכורות שם שהשיג נמי כן על הפי' הנ"ל מד' התוס' שם ובב"ק בשם ר"ת ועוד הק' שם ע"ד התוס' שכ' בשם ר"ח דאיכא למימר מן הדין קמא קמא בעל כו' דהא רב ושמואל ס"ל מב"מ לא בטל כר"י ואיך שייך לומר קמא קמא בטל כיון דהוי במשהו כו' וכ' מתחלה ליישב דר"ת ס"ל דכולו שאוב ג"כ אינו פסול רק מדרבנן וס"ל לר"ת דבאי' דרבנן בטל לר"י מב"מ וכמבואר בחולין צ"ט ב' בתוס' ואח"כ דחה זה דהתוס' שם מסיים ולפי פי' האחרון ל"ק כל הנך דבימי משה כו' ואי ס"ל דכולו שאוב דרבנן א"כ אין התחלת קושי' מימי משה וגם התחלת ד' ר"ת לא א"ש דהק' במה מטהרים מצורעים כו' ועל כל טמאי מתי מדבר מישאל ואלצפן כו' ואי כולו שאוב הוי רק מדרבנן א"כ לק"מ דאז לא הי' כלל הגזירה כו' דכולו שאוב כשר מה"ת ולא עוד הא מבואר ב"ב ס"ו א' בתוס' ד"ה מכלל דר"ת ס"ל דכולו שאוב פסול מדאורייתא וא"כ קשי' איך קא' הר"ת דמן הדין יש לנו לומר קמא קמא בטל כו' וכ' עוד די"ל דר"ת ס"ל דהא דמים הנוטפים אסורים בזחילה הוי רק מדרבנן וע"כ אמרי' בטל באי' דרבנן אף מב"מ כו' וכאן לא הוי פסול מחמת שאוב רק הפסול מחמת החשש דמקוה אינו מטהר כמבואר בתוס' שבת וא"כ שפיר קא' הר"ת דקמא קמא בטל כו' והאריך בזה ועי' בחתם סופר סי' ר"ב מ"ש והאריך בזה ועי' בשם ארי' חיו"ד סי' ע' ע"א שכ' דזחילה גופי' הוי ד"ת כד' הב"י והד"מ רק בתערובות הנוטפים הוי רק דרבנן מטעם דקמא קמא בטל והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי"ש עוד בישוי"ע מה שהק' בהא כו' דעביד מפצי מה מועיל דמפץ הוא דבר המקבל טומאה מדרבנן והכשירו של המקוה צריך להיות בדבר שאינו מקבל טומאה וכ' ליישב עפ"ד התה"ד כו' והאריך בזה ובס"ק ל"ג מ"ש ליישב קושי' זו ובס"ק ו' מ"ש על התה"ד ובס"ק ח' מ"ש עוד לוישב קושי' התוס' הנ"ל והאריך בזה ועי' בתשובת מהר"י הכהן מהדו"ת בהל' קטנות הל' נדה אות ט"ו שכ' ע"ד הישוי"ע הנ"ל דודאי אין דין ביטול לזה כלל דבכ"מ דאמרי' דין ביטול הוא באי' שנתערב בהיתר והאי' אסר את ההיתר ואמרי' דהאי' בטל בו ואיננו אבל במקוה שיש בה כ"א סאה כשרים ונוספו בה י"ט סאין שאובין אין השאובין אוסרין את הכשרים רק שאינם מעולים שנא' דהוי כאלו הי' בה מ"ס כשרים ועוד דלא מצינו ביטול רק בשנוכל לומר דהאי' בטל בהיתר והוי כאלו אינו כו' ואף אם נאמר דכמאן דאיתא הוא עכ"פ אינו רוצה בקיומו ולא ניחא לי' בהאי' שבא בההיתר אבל הכא הרי צריך לי' השאובין דבלעדם לא הי' לו מקוה כשרה ולא אשכחן ביטול באופן הזה וכ' ליישב קושי' התוס' שבת הנ"ל והאריך הרבה בזה ובספרו שם חיו"ד סי' ל"ב השיג על הישוי"ע נמי כן והאריך בזה ועי' בבית שלמה ביו"ד ח"ב סי' ס"א בהג"ה מבן המחבר שם מ"ש ליישב קושי' הישוי"ע הנ"ל והאריך בזה ועי' עוד בשמלה ס"ק י' ובארץ צבי חיו"ד סי' מ' ובס' הפלאות נדרים בנדרים מ' מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה:
ו בהג"ה בנהרות. עי' בשמלה ס"ק י"ג מ"ש ליישב ד' הרא"ם מקושי' הב"י וכבר קדמה הב"ח בזה:
סעיף ג
ז בהג"ה פסול מה"ת. הנה בת"כ סדר שמיני אלו אמר מקוה מים יהי' טהור יכול אפי' מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחלה יהי' טהור ת"ל מעי' מה מעי' דבידי שמים אה מקוה בידי שמים ומשמע הת"כ אלו דהיכא דמילא מים על כתיפו ועשה מקוה פסול מה"ת אך בב"ק ס"ז א' קא' הגמ' שאני שאיבה דמדרבנן הוא וכן בב"ב ס"ו א' קמתמה הגמ' מכלל דשאיבה דאורייתא והא קי"ל דרבנן ומסיק נמי שאני שאיבה דרבנן ומשמע דאפי' מקוה שכולו שאוב דרבנן והנה רש"י פי' שם בב"ק שאיבה דרבנן מה שמקוה נפסלת בג' לוגין מים שאובין דרבנן הוא וכן בב"ב יהי' נמי הפי' כן לפ"ד רש"י וכמ"ש הר"ן פ"ב דשבועות וז"ל משום דסתמא קתני צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה משמע דפוסל את המקוה בסוף בג' לוגין כדקי"ל דג' לוגין פוסלין את המקוה עכ"ל וע"ז קמתמה דפסול זה אינו אלא מדרבנן אבל בכולו שאוב ס"ל לרש"י דפסול מה"ת וכדמשמע מד' הת"כ הנ"ל וכן הוא דעת הרשב"ם דכולו שאוב פסול מה"ת והתוס' שם ד"ה מכלל כ' דגם ר"ת ס"ל דכולו שאוב פסול מה"ת והביא ראי' מד' הת"כ אך התוס' שם דחו ראי' זו די"ל דהוי רק אסמכתא כמו כמה דרשות דת"כ וכ"כ הר"ן שם דלהנך דס"ל דכולו שאוב דרבנן הוי הך דרשא דת"כ אסמכתא בעלמא ועוד הביא התוס' בשם ר"ת ראי' מהא דתנן פ"ב דמקואות מד' ר"א א' רביעית בתחלה פוסל המקוה וג' לוגין על פני המים ומדמחמיר בתחלה טפי מבסוף משמע דבתחלה פסולין מדאורייתא עכ"ל וכ"כ הר"ן שם והרא"ש הל' מקואות סי' א' בשם ר"ת שהביא ראי' זו ועי' בשמלה ס"ק ט"ז שהק' דאיך מייתי ראי' מד' ר"א והא רבנן חולקין על ר"א וס"ל די' לוגין גם בתחלה וכ' ליישב והאריך בזה עוד הביאו התוס' שם ראי' מהתוספתא פ"ב דמקואות צינור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה ס' מהצינור למקוה ס' מהמכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש רוב מקוה כשר מפני שזה ס' מים שאובים ומדמכשרינן כשיש רוב מקוה מ"ס וכשאין רוב פסלי' מ"ס אלמא קודם שיהא רוב המקוה הוי שאיבה דאורייתא ולאחר שיש רוב במקוה הוי מדרבנן ומכשרי' מ"ס ומרישא דהך תוספתא הביא ר"י ראי' דאפי' כולו שאוב דרבנן דאיתא שם מקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא כשר מפני שזה ס' מים שאובים למקוה ומדמכשיר לי' זה מ"ם ש"מ דכולו שאוב מדרבנן כו' ובשם הרשב"א כ' דאדרבה יש להוכיח מזה דכולו שאוב דאורייתא כו' ועי' בישוי"ע ס"ק י' מה שדחה ראי' ר"י מהתוספתא והאריך בזה ועי' בס' א' מחכמי זמנינו נקרא עצי ברושים חיו"ד סי' מ"ט שהביא בשם גדול א' שדחה ראי' זו מהתוספתא די"ל דהך ברייתא אתיא כר' יוסי דמתני' דמקואות מ"ב דס"ל דאפי' בטמא טומאה קלה וס' טבל ס' לא טבל אמרי' דספי' טמא דס"ל דספד"ר נמי אזלי' לחומרא היכא דיש לו חזקת אי' או חזקת טומאה וא"כ לדידי' ה"ה נמי דס' מים שאובים אזלי' לחומרא כו' כיון דגברא יש לו חזקת טומאה ולכך הוצרך לטעמא דחזקת מקואות כשרות דאז הוי ס' השקול דכמו דיש לגברא חזקת טומאה ה"נ יש למקוה חזקת כשרות ומודה ר"י דספי' טהור כו' אבל לעולם אימא לך דכולו שאוב נמי מדרבנן והוא השיג עליו והאריך בזה ועי' בישוי"ע ס"ק י"א שכ' נמי כד' הגדול א' שהביא העצי ברושים והאריך בזה והעצי ברושים לא ראה ד' הישוי"ע שהדי לא הביאו ובס"ק י"ב הק' הישוי"ע ע"ד התוס' פסחים י"ז ב' שהוכיחו מהתוספתא דכולו שאוב דרבנן והאריך בזה ליישב יעוש"ה ועי' בחתם סופר חיו"ד סי' קצ"ח שהק' דמאי מתמה הגמ' ב"ב הנ"ל מכלל דשאיבה דאורייתא וגם מסקי' שאני שאיבה דרבנן ולמדו מזה דאפי' כולו שאוב דרבנן והרי הוי' בטהרה בעי' מדאורייתא ועי' בשמלה שם שהביא שכן הק' נמי הגאון ר' צבי הירש העלער וכ' ליישב והאריך בזה יעוש"ה ועי"ש עוד בישוי"ע ה"ק ט"ו שכ' דשאיבה שהמשיכוה אף לדידן דקי"ל דבכולה שאיבה פסולה אף ע"י המשכה מ"מ אינו רק מדרבנן כו' והאריך הרבה בזה ובתשובה בסוף הסי' מ"ש בזה ובס"ק י"ז הביא ד' התוס' פסחים כ"ו שתי' דגזרי' שמא יטביל בתוך הכלי עצמה מבואר דבתוך הכלי פסול מה"ת אף למאן דס"ל דכולו שאוב דרבנן וכ' די"ל דדוקא לענין שלא לפסול את המקוה מהני נקב המטהרו מידי טומאה משום דאינו רק מדרבנן אבל לענין טבילה בתוך הכלים ל"מ אם ניקב בכדי טהרתו וכ' דזהו כונת הראב"ד כו' ובס"ק י"ח הביא ד' התוס' פסחים וכ' דבתוך הכלי עצמה יש פסול מה"ת ואם יצאו מן הכלי ואינו רק מד"ס בו' והאריך בזה. וכ' דהטעם דאין טובלים בכלים משום דכתיב אך מעי' ובור מקוה מים מקוה דומיא דמעי' מה מעי' מן הארץ אף מקוה בארץ ולא בכלי ובס"ק כ"ג כ' דכן מבואר בתשובת הרא"ש כו' והאריך בזה ובס"ק ל"ה שם מ"ש והאריך בזה ובסוף הסי' בד' נכד המחבר מ"ש והאריך בזה. ועי' בשמלה ס"ק כ"ג שהביא דעת המרדכי בשבועות בשם ר"י הלוי ודעת רש"י בחגיגה כ"א ב' ד"ה בכלי דאף טבילה בכלים הפסול מחמת המים שבהם הם שאובים כו' והאריך בזה. והביא ד' הר"ן שם שכ' וז"ל והיינו נמי דתניא סיפא צינור המקלח למקוה כו' אלמא שלא טהרו חכמים ס' מים שאובים למקוה אלא דוקא דאיכא רוב מקוה כשר דכיון דמדאורייתא ברובא בטל ומכאן ואילך דרבנן ספי' בשר כו' עכ"ל. והביא קושי' שם אמרי אש כו' דא"כ לר"י דס"ל מב"מ לא בטל האם יאמר דאסור להשלים מיעוט המקוה בשאובים כו' וכ' ליישב והאריך בזה. ועי' במהר"י הכהן הל' נדה אות ט"ו שהביא ד' הר"ן שכ' דלהפוס' דס"ל דכולו שאוב דרבנן הא דדרשי' בת"כ מה מעי' בידי שמים אף מקוה בידי שמים הוי אסמכתא בעלמא והביא ד' הרמב"ם פ"ד דמקואות דמטעם אחר הוא שכ' וז"ל מד"ס שאיבה פסולה למקוה ולא עוד אלא במקוה מים שאינה שאובים שנפל לתוכה ג' לוגין מ"ש פסלו הכל אע"פ שפסול מ"ש מד"ס למדוהו בהיקש שהרי הוא או' אך מעי' ובור מקוה מים עכ"ל מבואר מדבריו שהוא משום דלא נלמוד רק בהיקש וזהו בשיטתי' דס"ל בריש הל' אישות דהנלמוד מי"ג מדות לא הוי רק מד"ס וגם היקש הוא בכלל זה שהוא כענין הי"ג מדות אף דלא נמנה בפירוש במנינא כמבואר בשמלה חלק י"ג מדות ולפ"ז האי דינא אי כולו שאוב הוא מדאורייתא או מדרבנן יבוא בזאת הפלוגתא אי דבר הנלמד בי"ג מדות הוא מדאורייתא או מד"ס ועכ"פ חמירא דס' מדרבנן דבדרבנן לכ"ע ספי' לקולא ובד"ס לכמה שיטות הוא כס' דאורייתא והביא ד' הפרמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת לענין גז"ש והיקש כו' ומ"ש בכונת רש"י בחגיגה י"א א' ד"ה במים נקודתו בפתח כו' והאריך בזה וכ' לבסוף דנמצינו למדין מזה ג' שיטות השיטה הא' היא דכל שאובה הוא דאורייתא והשני' שהוא דרבנן והג' מד"ס כו' עכ"ד יעוש"ה:
סעיף ד
ח בהג"ה אזלי' לקולא. הטעם דס' מ"ש לקולא וכן מבואר לקמן סעיף ס"ז ס"ט דס' מ"ש לקולא ועי' בס"ס לעיל סי' קצ"ט ס"ק מ' שהק' משם סעי' ט' אם. לא עיינה ביה"ס כו' עלתה לה טבילה והיינו ביה"ס הא בשאר הגוף אם לא עיינה מיעוט הגוף כו' לא עלתה לה טבילה וכן מבואר בסי' קצ"ח סעי' כ"ה הרי דמחמירין אף דליכא ריעותא בגופה משום דהעמד טמא על חזקתו ומ"ש מהא דס' מ"ש וב' ליישב עפ"ד הריטב"א עירובין ל"ו א' בשם הר"מ בר שניאור שכ' למה אלימא חזקת שבכ"מ אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שהס' בא ממנו וכן גבי מקוה אמרי' העמד שמא על חזקתו ול"א העמד טהרות על חזקתן עכ"ל והביא דכ"כ נמי הרא"ם בס' מים עמוקים סי' כ"א כו' והאריך בזה. ועי' לעיל סי' קצ"ח ס"ק ב' מ"ש ע"ד הישוי"ע ס"ק ג' יעוש"ה. ועי' בישוי"ע ס"ק י"א מ"ש בזה:
סעיף ז
ט בסיד ובבנין. וכ' הש"ך ס"ק כ"ה כלומר תרתי בעי' חדא שיהא ניקב נקב המטהרו ועוד צריך שיקב בארץ או שיהא בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי כו' עכ"ד. עי' בתשובת רע"א סי' מ' שהק' ד' המחבר אהדדי דהכא ס"ל דדוקא תרתי בעי' נקב המטהרו וגם קבוע בארץ ולקמן סעי' מ' כ' המחבר דכלי שנקבה בכולי' אפי' בכ"ש אינו חשוב כלי לפסול את המקוה הרי דאפי' לא קבעו בארץ מהני נקב כ"ש כו' וכ' ליישב דבהכרח לומר דהמחבר הכריע להל' דלענין לפסול המים היוצאין מהכלי למקוה מדין שאובין כיון דלהרבה פוס' שאובין דרבנן בזה סמכי' על שיטת הר"ש והרא"ש דמהני נקב כ"ש אפי' לא קבעו אבל לטבול בו דהוא דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם דבעי נקב המטהרו וקבעו בארץ כו' והאריך בזה ובאמת בלא"ה וכמ"ש בס' אורי וישעי סי' נ"א דבסעי' מ' מיירי דלוקח כלי גדול ונתנה בתוך מקוה כשרה בזה די בנוקבה כ"ש ואף בלא קבוע בארץ אבל בכאן דלוקח כלי גדול כו' וקבעו בארץ פירושו דעושה מזה הכלי עץ מהמקוה ע"כ אינו מועיל רק שיקבענה בארץ וכ' דבזה ניחא נמי דהכא הצריך המחבר להיות נקב המטהרו ובסעי' מ' די בכ"ש כו' והאריך בזה, ועי' בשמלה ס"ק כ"ה ובס' עצי ברושים הנ' מקואות סי' מ"ז מ"ח מ"ש והאריכו בזה. ועיי"ש עוד בתשובת רע"א סי' ל"ט מ"ש לענין אם סתמו לנקב החבית בשעה שמחובר לקרקע הוי כמו קבעו ולבסוף חקקו דאין נעשה כלי במחובר והביא ד' המרכבת המשנה פ"ו מהל' מקואות שכ' בפשיטות להקל בזה והביא ד' הבית מאיר שכ' כיון דכבר קנה שם כלי בתלוש וע"י החיבור בארץ לא עבר שמו אלא שע"י הנקב מקרי כלי פסול ושוב כשנסתם חוזר להיות כלי כו' והביא ראי' מההיא דקסטילין כו' והוא כ' עליו די"ל דדוקא בחברו לכלי בעורו שלם דבעודן חיבורו לא הועיל כלום החיבור לקרקע לבטל שם כלי ממנה וקנה שם כלי עם חיבורו בקרקע בזה אף דנקבי אח"כ וחזר וסתמו הוא כדמעיקרא להיות כלי במחובר אבל אם ניקב הכלי קודם שחיברו י"ל כיון דבשעת חיבורו לא הי' עליו שם כלי וכבר נתבשל שם כלי ע"י החיבור בזה אף דסתמו אח"כ לא נעשה כלי במחובר והוי כקבעו ולבסוף חקקו וכ' דבנ"ד דכל הטבילה תוך הגיגית י"ל אף בקבעו ולבסוף חקקו הטבילה פסולה דהא בב"ב ס"ו מבואר דלגבי דאורייתא אף כקולב"ח הוי כלי כההיא דדף של נחתומים רק לענין מקוה דשאובים דרבנן מהני קבולב"ח א"כ אם הטבילה בגיגית דהוא פסול דאורייתא כו' גם קבולב"ח ל"מ ובאמת בש"ע ואחרונים לא כ' דין דקבולב"ח רק לענין מים הנמשכים דרך כלי כזה כשרים אבל לא הזכירו לענין לטבול בתוך הכלי זולת הטור כ' ולפיכך גיגית שקבעוהו בארץ אין טובלין בה כיון שהי' עליו שם כלי קודם שקבעו משמע דאף לסבול בתוכה שרי אם לא הי' עליו שם כלי בתלוש גם מהרמב"ם ספי"א מהל' כלים משמע הכי כו' אבל מ"מ מה נעשה כיון דבסוגיא דב"ב הנ"ל מפורש בהיפך והביא דבס"ט סי' קצ"ח הביא בשם מהרח"ש שהק' כן והאריך בזה, וסיים דאם סתמו הנקב הנשים שטבלו בתוכם לא עלתו להם טבילה עכ"ד, ועי' בנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ב שהק' נמי קושי' מהרח"ש ולא ראה ד' מהרח"ש הנ"ל שכבר הקדימו בקושי' זו והאריך בזה ליישב וכ' דבנדה דאורייתא אסירה לטבול בתוך הכלי בקבולב"ח ואפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה אך בבעלת כתם כו' ובדיעבד עלתה לה טבילה כו' והיינו כד' הגאון רע"א והגאון רע"א לא ראה ד' הנו"ב שהרי לא הביאו ועי' בישוי"ע באו"ח סי' קנ"ט ס"ק ז' שהביא נמי קושי' מהרח"ש וכ' דמ"מ אין לדחות דבריהם והאריך בזה. ועי' בחתם סופר חיו"ד סי' קצ"ח שהביא נמי קושי' מהרח"ש והאריך הרבה בזה. והביא ד' המרכבת המשנה שכ' לענין כלי שחיברו בקרקע דפשוט דמהני נקיבה ממ"נ כו' וכיון דמותר לנוקבו מותר לסותמו תמו אח"כ דבשעת נקיבה בטל מתורת כלי והסתימה אח"כ השיב כקבולב"ח כו' דזהו דין פשוט עכ"ד וכ' עליו דלא הרגיש דהרי בש"ס לא שריא אלא בשאיבה דרבנן ולא לטבול בתוכו והוא הזכיר רבנן בדבריו ולא נזכר דא"כ לא יועיל קבולב"ח לסבול בתוך הכלי שהוא קפידא דאורייתא ופשיט לי' האי דינא ככל הפוס' הנ"ל כו' וכ' י"ג עקרים בדין מקוה וגם הביא ד' הבית אפרים חיו"ד סי' מה שהשיג על הנו"ב ובסי' ר"ה שם בתוך הגומא שטובלין בו צריך להעמיד חבית גדולה של עץ אשר בתוכו יזובו המים ובתוכו יטבלו דצריך לנקוב החבית כשפ"ה בעודו תלוש לבטלו מהיות כלי קבול ואח"כ יכולין לסותמו בסיד ובצרורות כו' אם אין תקנה לסתום הנקב של חבית אח"כ בהיותו מחובר בברזא של עץ אי אפשר ע"י סיר לבד תגבר תהלוכות המים ולא יהא באפשרי להתם במים חיים אח"כ והביא ד' מהרח"ש ח"ג סי' כ"א שכ' דפשטות משמעות הרא"ש והטור מבואר להתיר בזה דכיון דבטל לי' מתורת כלי בתלוש מה שנעשה כלי אח"כ במחובר ה"ל כקבולב"ח דשרי כו' והביא ד' המרכבת המשנה הנ"ל שפ' כן הל' למעשה כו' וגם הביא ד' הבאר יעקב שהאריך בזה. וכ' דאין לזוז מפסק הגאונים מחמת קושי' ונדחק ג"כ בישוב קושי' מד' הגמ' דב"ב הנ"ל והביא ד' הנו"ב שהעלה לאי' מחמת קושי' הנ"ל והאריך הרבה בזה. וסיים שלא לזוז מפסק הראשונים ויכול ליקח גיגית שלא נעשית מעיקרא לקרקע ולנקבו בשפ"ה שלא ע"מ לתקנו בברזא ולקובעה בקרקע בבנין ולבטלה שם לעולם ואם אולי יצטרכו לסתום הנקב בברזא אח"כ אין בכך כלום וכ' דמ"מ הואיל דהנו"ב אוסר לא אסמוך על דברי עד שיסכים עמי עוד גאון עכ"ד. ובסי' ר"ו שם כ' דבתשובה אחת הסכמתי לד' הנו"ב שע"י שהברזא עשוי לכך מעיקרא ה"ל ככלי העשוי לקבל בענין זה והדרנא שמצאתי להבית אפרים חיו"ד סי' נ"ג שדחה ד' הנו"ב אך מ"מ מסיים בסוף תבנא לדינא דאין חשש אם נסתם בברזא של עץ ומ"מ חוששי' לד' הגאון נו"ב וגם במאיר נתיבים ראיתי שחושש לזה לכן שפיר דמי לעשות נקב א' גדול כמוציא רמון ולסותמו בסיד וצרורות דרך בנין וזה יהי' סתום ועוד יעשו נקב כשפ"ה עם ברזא ולפתוח הברזא בכל עת שבאה לטבול כו' וכ' עליו דהוא עצה נכונה בענין זה והאריך הרבה בזה. וסיים דהיכא שאינה מחוברת בקרקע בבנין רק תלוי בשלשלאות ואז בעי' מדינא שיהי' הנקב פתוח בשעת טבילה ואי לאו פסולה מה"ת כו' עכ"ד. ובסי' רי"ז הביא ד' המרכבת המשנה והבאר יעקב הנ"ל וכ' דמנהג כל ערי ישראל להתיר לטבול בכלי שקולב"ח ותלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר וכ' נמי להתיר כשהחקיקה וקביעות באים כאחת כו' והאריך בזה ועי' בישוי"ע ס"ק כ"ג מ"ש ליישב קושי' מהרח"ש והאריך בזה. ובסוף הסי' מ"ש ליישב קושי' הנו"ב הנ"ל והאריך בזה. ועי' בשמלה מס"ק כ"ו עד ס"ק ל' ובתשובות בית אפרים שם מ"ש והאריכו בזה. ועי' במשכנות יעקב חיו"ד סי' מ"ד שכ' דיש ליזהר הרבה שלא לקבוע לתוך הנקב ברזא המתוקנת לכך לסתום ולפתוח כי גם שיזהרו לפתוח אותו תמיד בעת הטבילה ולחבר המים אל הטבילה עכ"ז לא יצא הגיגית מתורת כלי כיון שעומדת לכך לפתוח ולסתום ע"י הברזא כו' והוא מבואר ביומא גבי בן קטין עשה י"ב דד לכיור כו' וע"כ כיון דאורחי' בהכי אין בזה שם נקב עליו לבטלו מתורת כלי שזה דרך תשמישו ויש לדמות גם נ"ד כו' ועוד יש לפקפק בזה הרבה באותן הקובעין הגיגית למעלה ולא בקרקעית המקוה רק שנקבעת לדופני המקוה מן הצד וא"כ היא מיוחדת למדרס ודמיא להא דתנן ג' עגלות הן כו' ולא דמיא למה שהתירו הפוס' לקבוע גיגית דהתם שעומדת על הארץ ממש אין תור מדרס עלי' והוי כמו שעומדין על הארץ משא"כ הכא כו' וגם יש בזה חשש מדין החיבור מדין הניצוק כו' דאינן חיבור ע"כ מהראוי לבטל תקנה זו דקביעת גיגית בשום אופן שיהי' ודי להקל בהטלת חמין לתוך המקוה כו' וכ' דהצעתי דברים אלו לפני מו"ר הגאון מ' חיים מוואלאזין והסכים לזה שאין לקבוע כלי בשום אופן עכ"ד. ולא הביא ד' הנו"ב הנ"ל. ועי' בעזרת יהודא חיו"ד סי' ל"ב מ"ש ליישב קושי' הנו"ב והאריך הרבה בזה. ופ' להקל במקוה הנעשה מכלי שקולב"ח ועי'. בד"ח הל' מקואות סי' ל"ה מ"ש ע"ד הנו"ב והאריך הרבה בזה, ובסי' ל"ח שם ובבית שלמה ביו"ד ח"ב סי' מ"ח מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה. ועי' בס' ארץ לבי חיו"ד סי' ל"ט ובבית שלמה סי' ע"ג מ"ש ליישב קושי' הנ"ל והאריכו בזה:
סעיף יט
י פסולים. עי' בשמלה ס"ק מ"ט מה שחקר לענין מקוה שנפסל ע"י ג"ל אי אמרי' שכל המים נתהפכו להיות כשאובים ממש ואם נפלו מאותן המים ג"ל למקוה חסר פסלוהו או דלמא אינן פוסלין אלא לפי חשבון השאובים שבהם והביא ד' הר"ן פ' כל הבשר כו' והאריך בזה. ובס"ק מ' מ"ש ע"ד הרשב"ם ב"ב ס"ו א' ובס"ק מ"ה מ"ש בזה ד' שיטות והאריך הרבה בזה יעוש"ה:
סעיף כד
יא י"ט פעמים. עי' בתשובות רע"א סי' רכ"א אות ט' שהביא קושי' בנו הגאון ר' שלמה דהרי כשנוטל נוטל מהתערובות לפי חשבון כו' א"כ בכל פעם שנותן לתוכו משקה פוחת בנטילת המים וא"כ יכול לעשות כן ל' פעמים ויותר ועדיין ישאר רוב מים והאריך בזה ליישב ובסי' רכ"ב שם אות כ"ה מ"ש הגאון רע"א ליישב קושי' זו והאריך בזה. ועי' בשמלה ס"ק נ"ג ולפ"ד יש ליישב קושי' זו יעוש"ה. ועי"ש עוד ס"ק נ"ב נ"ד ובס"ק ס"ב מה שהביא ו' שיטות ובישוי"ע ס"ק כ"ב מ"ש והאריכו בזה:
סעיף לט
יב ע"י אדם. עי' בדרו"ח מהגאון רע"א בסוף הס' בכתבים שם שנשאל על מה שרצו לעשות מקוה ע"י מעשה חושב כדרך אוהרווערק להגביה המים ע"י נענוע שלשלת דהיינו שבשעת הנענוע אין המים נמשכים ובאים ממקוה עד אחר פיסוק נענוע השלשלת המים מגביהים עצמם למעלה נשפכין לסילון ומשם למקום החפירה ונקוו שמה המים וזה יהי' המקוה לטבול בה והשיב להתיר והאריך בזה. וסיים דאם אפשר בקל לתקן שאחר שיצאו המים מהצינור יהי' קרקע ג"ט שיעברו המים על הקרקע ההיא ומשם להמקוה טוב יותר ואם א"א בכך יש לסמוך ולהתיר על הנ"ל והסילון יהי' של עץ ושאין בו בית קיבול עכ"ד יעוש"ה:
סעיף מ
יג מים בכלי. עי' ט"ז ס"ק מ"ז והנה דין זה הוא מד' הטור בשם הרא"ש בתשובה והב"י כ' שלא מצא תשובה זו ועי' בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' ל"ג שכ' שמצא תשובה זו בס' חיים שאל שהדפיס שם קיצור תשובת הרא"ש שבסוף ס' חזה התנופה כו' יעוש"ה:
יד בהג"ה אף במעי'. עי' במשכנות יעקב חיו"ד סי' מ"ג שהביא דעת כמה פוס' המחמירים דס"ל דאף המעי' נפסל בשאיבה והביא הרבה ראיות לדבריהם והאריך בזה וכ' אח"כ אחרי שדעת הרבה גדולים כו' דמעי' כפסל בשאובים לאדם כל שהוא פחות ממ"ס לדעת הסוברים דבעי מ"ס לאדם כו' חלילה להקל בדבר ואף בס' אם נפלו ג"ל אין לזלזל כ"כ בספי' וצריך לנקב הכלי ששאובין בו רק בדיעבד אולי יש להקל בס' מ"ש למקוה ובפרט לעשות רוב שיעור המקוה בשאובים על סמך המעי' קטן יש בזה ס' דאורייתא לרעת רוב הפוס' דרובו שאוב מה"ת כו' א"כ מאן חשוב כו' להקל באי' כרת דאורייתא נגד כל הגדולים האלה וראיות ברורות והמקיל עתיד ליתן את הדין ונ' דאף הרא"ש להלכה אמר כן ואולי אם בא מעשה לידו לא הי' מיקל כ"כ בדבר כו' וכ' דאכתי יש לצדד קולא מצד א' דכל מה שכ' בזה הוא לדעת הפוס' דבעי מ"ס לאדם אבל לד' הפוס' דמטהר בכ"ש אף לאדם א"כ ודאי דמי ממש למקוה שלימה שאינה נפסל בשאובים לדעת רוב הפוס' אף ברוב שאובים זולת קצת פוס' כו'. ולפ"ז אולי בעת הדחק הגדול יש לסמוך על הפוס' הנ"ל להקל בדיעבד בלא נקבו הכלי ונפלו ג"ל כיון דפסול ג"ל בודאי מדרבנן י"ל כדאי הוא לסמוך עליהם כו' אולם אם רוב המקוה נעשה כך ודאי אין להקל אף דיעבד בשל תורה כו' והאריך בזה. ועוד כ' לחקור במקומות שלנו שחופרים בעומק עד שמוצאין מים נובעים מעצמן אם דין מעי' להם והביא ד' מהרי"ק שכ' בפשיטות דכל הבארות דין מעי' להם והביא ראי' ממשנה באר שנפל לתוכה חרסית דכשר אף לזב דבעי' מ"ח ולא חילק בדבר וכ' עליו דחילוק גדול יש בדבר דהא ודאי אם חופרין באר ומוצאין שם מעי' נובע מעצמו וממקורו ודאי דכשר אף לזב דבעי מ"ח וכמבואר במשנה ההיא ומקרא מלא הוא ויחפרו כו' וימצאו שם באר מ"ח הרי להדיא דבאר חפירה מקרי מ"ח כו' אבל ודאי לא בכל הבארות נמצאים מ"ח ויש כמה בארות שהמים שבהם נובעין מהנהר שקרוב להם דרך גידי הארץ ולא מצד עצמן והנהו ודאי לא מקרי מ"ח ופסולין לזבין ובארות ראשונות של עבדי יצחק יוכיחו שרבו עליהם עבדי אבימלך לאמר לנו המים וכ' הרמב"ן שאמרו שמימיהם הי' באין מן הנחל הסמוך ולכן אמרו לנו המים אבל האמת הי' שהי' מעין מ"ח ולא מהנהר רק מקור נובע מ"ת ואין מימיו מהנחל כו' הרי להדיא דרק באר נובע מעצמותו נקרא מ"ח ולא באר הנובע מהנהר מתחת הקרקע וא"כ פסולין לזבין וי"ל שאין שם מעי' עלי' כלל לכל מילי ובעי מ"ס כמקוה לכ"ע וכ' דכן מוכח מהתוספתא הביאה הר"ש התופר כו' בצד הנהר כו' הרי הן כמו תמצית בצד המעי' אם המים באין מתחת המעי' הרי הן כמעי' כו' הרי להדיא דחופר בצד הנהר ובאין לתוכו מי הנהר אינן כמעי' רק כמו תמצית דבעי מ"ס אף לכלים רק בצד המעי' מחלק אם באין מחמת המעי' וכו' דהיינו במעי' גמור בתחלת מקורו דשם כל שחופר בצדו ומוצאין מים שם מעי' עליהם אבל בנהר דאין מקור ומעי' כלל רק מנהר הן נמשכין מתחלת המעי' וכל זמן שהן מחוברין כשפ"ה למעי' שם מעי' עליהם אבל המים הבאין מהם לבאר חפירה דרק הקרקע פסק שם מעי' מהם שהרי אין חיבורן כשפ"ה רק דרך חלחול הקרקע נקבים דקים לכן שם מקוה עליהם ונידונין כמו תמצית וכ"פ הרמב"ם כהתוספתא כו' עכ"פ הדין דין אמת דבארות הנמשכין ממי נהר דרך נקבי הקרקע אין נקראים מים כלל ולפ"ז יש תי' לקושי' הר"י כו' וא"כ ודאי נפל כל צדדי היתר השאובין במקואות שלנו כי מאן מפיס איזו מקוה הוא באר נובע מעצמו ואיזו מצד הנהר ובפרט במקומות העומדות בין הנהרות ואין מעיינות מים נמצאים שם כלל שבודאי רוב בארות שלהם הם מימי הנהרות הסמוכים להם דרך לחלוחית הארץ ודאי אין דין מעי' להם חלילה להקל להם בשום לד מצדדי השאובין כו' ויוכלו לבוא לידי אי' כרת ברוב שאובין לדעת הפוס' אף המקילין במעי' כו' והאריך בזה וסיים הכלל העולה שבמקומות הסמוכים לנהר כל שיש לספק שאין למעי' מקור בפ"ע רק מהנהר נמשכין לו המים מתחת לקרקע חלילה לשום מורה להקל בשום קולא של מעי' שלא לפסול בג"ל ומכ"ש ברוב שאובים אף בדיעבד כי הוא ס' אי' כרת כו' והביא ד' מהרי"ט ח"ב שהסכים לכל דברי אלה הן בדין המעי' לחוש לד' החולקים על הרא"ש כו' וגם בדין חלק קצת רק בסגנון א' והביא תוספתא ג"כ עכ"ד ועי' בעונג יו"ט חיו"ד סי' פ"ה מה שהשיג עליו וכ' דודאי אם נימא דמעי' אינו נפסל בשאיבה יש להכשיר גם מקוה עומדת בצד הנהר כו' והאריך בזה וגם השיג עליו במה שכ' דגם מהרי"ט כ"כ וכ' עליו שאין ד' מהרי"ט ענין לדבריו כלל כו' והאריך בזה וסיים הרי נתבאר דגם אם עומדת בצד הנהר נמי אינה נפסלת בשאיבה להנך רבוותא דס"ל דמעי' אינו נפסל בשאיבה עכ"ד ועי' בעין יצחק חיו"ד סי' כ' מה שהשיג על המשכי"ע הנ"ל מטעם אחר דאין ראי' מהתוספתא הנ"ל דהתוספתא אזיל לטעמי' כו' דס"ל דכל הנהרות פסולין לקדש א"כ ס"ל דנהר אין דינו כמעי' דחיישי' שמא רבו מי גשמים כו' והאריך בזה וגם דחה ד' המשכי"ע מהרמב"ם והאריך הרבה בזה וכ' אח"כ דאף לפי חומרת המשכי"ע אין מקום להחמיר היכא דהחפירה רחוק ד' אמות מנהר ולא חיישי' שמא מי הנהר נמשכים שם רק תלי' דמהסתם יש לו מקור נובע לבדו דהא לשון התוספתא והרמב"ם הוא דהחופר בצד הנהר כו' ומצינו בט"ז נ' כו' מאי בצד בצד ד' אחות דידי' כו' אבל ברחוק ד"א ל"ש בזה לשון בצד ה"ה הכא דתני בתוספתא לשון בצד הוא משמע דרק תוך ד"א מן הים והנהרות יש לחוש דמי הנהרות נמשכים שם אבל ברחוק ד"א לא חיישי' לזה כו' ע"כ דעתי מסכמת להקל אם המקום רחוקה ביותר מד' אמות מהנהר דכמו דהקילו במעי' דנפלו שם ג"ל מ"ש דאם אפשר לנקותה כו' טוב להחמיר אבל אם יש טורח גדול בדבר או בדיעבד שלא עשו כן יש לסמוך אמקילין דס"ל דאין שאיבה פוסלת במעי' וכמבואר ברמ"א דהך קולא יש לנהוג גם במקומות הסמוכים להנהרות ועכ"פ ברחוקה ד"א מהנהר גם לד' התוספתא יש להקל כן וכיון דעיקר חשש ג"ל שאובים אינו אלא מדרבנן יש לסמוך ולהקל כו' עכ"ד ובסי' כ"א שם מ"ש והאריך בזה יעוש"ה. ועי' בס' עצי ברושים הל' מקואות סי' מ"ה מה שהשיג על המשכי"ע בפי' התוספתא כו' והביא ד' העונג יו"ט הנ"ל בפי' התוספתא ודחה דבריו וגם הביא ד' העין יצחק הנ"ל בפי' התוספתא ודחה דבריו והאריך בזה ועי' בצ"צ חיו"ד סי' קס"ז מ"ש ע"ד המשכי"ע הנ"ל ומ"ש בפי' התוספתא והאריך בזה יעוש"ה. ועי' בס' עולת יצחק סי' קפ"ג שהביא ד' הטוב טו"ד בתשובת שבסוף הס' שם סי' מ"ד ובשואל ומשיב מהדורא תליתאה סי' כ"א שחולקים נמי על המשכי"ע הנ"ל והקילו בזה ואינם ת"י:
סעיף מא
טו לא חשיבי לדעת. עי' ש"ך ס"ק צ"ג שהביא ד' הב"ח שכ' בטעם של הרמב"ם דאע"ג דקי"ל ר"מ ור' יוסי הל' כר"י הני מילי היכא דפליגי אליבא דנפשייהו אבל הכא דפליגי אליבא דב"ש וב"ה לא וכ' עליו דצ"ע דבכמה דוכתי משמע דבכל גווני הל' כר"י עכ"ד ובאמת אין זו השגה וכמ"ש ביד מלאכי בכללי ה"ר אות תקפ"ג דכונת הב"ח היכא דפליגי אם נמנו ורבו ב"ש על ב"ה או מחלוקת במקומה עומדת טפי מסתברא דנימא דלא פליגי מדנימא דפליגי כו' דלמעט במחלוקת עדיף וכמ"ש השארית יוסף בנתיב הפלוגתא כלל ג' בשם הר"ן דחידושיו לב"מ דכשיבואו אמוראים סתם וסובל עניינים פי' אשר ממנו יראה שחולקים ופי' שאינם חולקים יש לנו לדרש הפי' אשר יראה שאינם חולקים ואפי' שהוא פי' דחוק כו' עכ"ד וא"כ גם הב"ח ס"ל דבכל גווני הל' כר"י רק כאן במקומות הטעם דטפי מסתברא דנימא דלא פליגי מדנימא דפליגי ושפיר ד' הב"ח ואין כאן שום השנה וע' בישוי"ע ס"ק כ"ה ובבאר יעקב ובשמלה ס"ק ע"א מ"ש ע"ד הש"ך והאריכו בזה ובישוי"ע ס"ק כ"ד מה שהק' ע"ד הש"ך ס"ק פ"ט והאריך בזה ועי' במי נדה מהדו"ק מה שהק' על הש"ך ס"ק ע"ז דסותר ד"ע מהא דכ' בסעי' מ"ד כו' וכ' ליישב קושי' הש"ך והאריך בזה ועי' בשמלה ס"ק כ"ח מ"ש ליישב קושי' הש"ך ס"ק פ' והביא כן בשם הנטע שעשועים סי' מ"ד:
סעיף מד
טז ונמשכו כו'. עי' בישוי"ע ס"ק כ"ח ובשמלה ס"ק ס"ת ובמרכבת המשנה פ"ד מהל' מקואות ובשאילתות פ' אחרי שאילתא נ"ו בהעמק שאלה שם ובצ"צ חיו"ד סי' קס"ג ובד"ח פ"ד דמקואות ובס' יד מאיר סי' מ"ז מ"ש בד' הרמב"ם והחכמי מערב והאריכו בזה ועי' בדברי אמת קונטרס ג' בענין מקואות מ"ש ע"ד הרמב"ם והחכמי מערב ומ"ש בענין הך כללא דאמר ר"י הל' כסתם משנה ומ"ש בהך כללא דמשנת ראב"י קב ונקי אי אמרי' אף היכא דפליג עם ברים ואי אמרי' הך כללא אף בברייתא והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי' ביד מלאכי כללי ה"מ מאות תי"ד עד אות תי"ח ובחו"י סי' צ"ד ובמלא הרועים אות ש' קונטרס שונה הלכות ובסדר התנאים ואמוראים סי' י"ט באבן ציון שם אות ב' ובצ"צ שם מ"ש בהך כללא דמשנת ראב"י והאריכו בזה ואי"ה במק"א אבאר זה באריכות ולענין הל' הסכמת הפוס' כהרמב"ם וכמו שפ' המחבר דאין השאיבה מטהרה בהמשכה אלא במיעוטא ורוב כשרים ועי' בב"י שכ' דגם דעת הרי"ף יש לפרש הכי וכ"כ הרז"ה בהשגות על בעה"נ לדעת הרי"ף ועי"ש עוד בשמלה מ"ש לדידן דפסקי' כולו או רובו שאוב פסול מה"ת צ"ע אי גם בהמשכה פסול מה"ת או דאינו פסול רק מדרבנן והביא ד' מהרי"ט ביו"ד סי' י"ז שכ' בפשיטות דשאיבה בהמשכה לכ"ע הוי דרבנן כו' וכן בתשב"ץ ח"ג סי' כ' כ' בפשיטות דאינה פסולה אלא מדרבנן אבל בשו"ת אמרי אש ס"י האריך להוכיח מדעת הרבה גדולי הראשונים דס"ל דהוי דאורייתא כ' דלפ"ד יש ליישב קושי' התוס' ביבמות פ"ב ב' ד"ה דלא נשקול שהניחו בקושי' ויש להוכיח במכח קושי' זו דכולו או רובו שאוב ואפי' בהמשכה פסול מ דאורייתא כו' והאריך בזה ובס"ק ע"ה כ' להסתפק אם יש כאן כ' סאה מי גשמים ונתן לתוכן פחות מכ' סאה שאובין בהמשכה ואח"כ ניתוספו עוד מעט מ"ג אם נאמר כיון שרק המיעוט הי' שאובים בהמשכה כשר או נימא דשאובים אינם מטהרין בהמשכה אלא כשיש רוב מקוה כשרה דהיינו כ' סאה ומשהו אבל כל שאין רוב מקוה נפסלה בג"ל שאובים אפי' בהמשכה כו' והאריך בזה והביא ד' התשב"ץ ח"ג סי' י"ב כו' דמוכח מדבריו דס"ל דבעי' דוקא רוב מקוה ובס"ק ע"ו מ"ש לענין אי בעי' שנתערבו מתחלה כו' והאריך בזה ובס"ק ע"ז מ"ש לענין אי בעי' כ"א סאה או סגי בכ' סאה ומשהו ובס"ק פ' מ"ש והאריך בזה יעוש"ה:
סעיף מח
יז בידו דף. עי' ש"ך ס"ק ק' ד שהביא קושי' המע"מ דלעיל סעי' י"ד העתיק המחבר לשון הרמב"ם דאפי' בדבר המק"ט מד"ס אין מזחילין בו כו' ובאמת לק"מ וכמ"ש בשמלה ס"ק פ"ד כי בודאי גם בדינא דהכא שהוא מד' הרא"ש גם דבר המק"ט מד פוסל וכן מוכח ממתני' דנקט עלי קנים שאינם מק"ט כלל אפי' מד"ס ומשמע דע"י דבר המק"ט אפי' מד"ס תו ל"ה הוייתן בטהרה כו' ומ"מ בדינא דהכא דף וכן שאר פשוטי כלי עץ אינן פוסלין וטעמא כיון שדין זה הוא אליבא דהרא"ש ואיהו ס"ל דפשוטי כ"ע אינן מק"ט אפי' מדרבנן כו' עכ"ד ועי' בישוי"ע ה"ק כ"ט מ"ש והאריך בזה ובס"ק ל"א ובשמלה ס"ק פ"ב וס"ק פ"ה מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה:
סעיף נ
יח המק"ט. עי' בשמלה ס"ק ק"צ שהביא ד' החתם סופר חיו"ד סי' רי"ח שנשאל בענין מקוה העשוי בגיגית טמונה בקרקע כהלכתה אך נקובה בשולי להוציא משם את המים לנקותה והברזא מנחושת אם יש לחוש בזה משום הוי' בטהרה ועלה בדעת השואל כי לדעת הרמב"ם פ"ט מהל' כלים אע"פ שאינו משמש בפ"ע כיון שיש לו שם בפ"ע מק"ט והשיב לו ששגה קצת כי גם הרמב"ם שכ' שהעדשה מק"ט בפ"ע כו' היינו מפני שעדיין הוא תכשיט שראוי לתלות ע"י הצינורא אבל ברזא הלזה שאיננו כלי תשמיש בפ"ע מה לי שמו עליו או לא וטהור הוא וכ' הוא ע"ד דנ' דהדין עם השואל כו' והאריך בזה יעוש"ה:
יט וי"מ שמתיר כו'. והוא מד' הרא"ש ועי' בתשובת מהרי"מ סי' י' שהק' על דין זה דמאי שנא מסכך סוכה באו"ח סי' תרכ"ט כו' והק' ד' המחבר אהדדי דבאו"ח פ' בפשיטות כד' ר"ת וביו"ד סי' ר"א הביא ב' דיעות דעת הר"ש והרא"ש כו', ומ"ש ע"ד הנו"ב מהדו"ת סי' קל"ז כו' והאריך בזה יעוש"ה:
סעיף נב
כ הבא לערב. עי' בשמלה ס"ק צ"ב שהביא ד' הג"ט סי' מ"א שכ' להסתפק אי מותר לעשות ההשקה בשבת דיש לדמות דבר זה למ"ש הפוס' דאין מבטלין אי' בשבת כו' והאריך בזה ומסיק דמותר להשיק מ"ש למים כשרים בשבת ויו"ט יעוש"ה:
כא בהג"ה וקלוח המים כו'. עי' במי נדה מהדו"ק שנשאל במקוה גדולה נובעת ממעי' ומחמת חוזק הצונן שלה כו' עשו חפירה קטנה סמוך להגדולה ממש ועשו לה תיבה גדולה מנוקבת כנהוג וגם עשו נקב בדופן המפסיק בין המקוה הגדולה להקטנה אי דליכא כותל כלל בין הקטנה והגדולה רק התיבה עצמה של הקטנה הנקבעת בארץ היא בעצמה המחיצה שבין הגדולה והקטנה וע"י הנקב שבמחיצה המבדלת יוצאין המים ונמשכים המים מהגדולה להקטנה ומתמלאת ולפעמים כשהמים רבים בהקטנה חוזרין המים מהקטנה לגדולה ועמדו המערערים לפסול את המקוה הקטנה דכיון שהמים חוזרין מנה הגדולה מחמת ריבוי המים שבה או מחמת הטבילה שטובלין בה יש לה דין זוחלין כו'. והשיב דברור שאין כאן מיחוש כו' דלא נחשבו זוחלים רק אם הזחילה היוצאת יוצאת ע"ג הקרקע לא לתוך מחיצות לחזור ולהתאסף יחד אם הזחילה הוא למקום שיש בו מחיצות וחוזרים ונאספים שם כו' אין לחוש בזה לזחילה כלל ואדרבה משנה שלימה שנינו כו' דעירוב מקואות כשפ"ה כו' והאריך הרבה בזה ובד' מהרי"ק שהביא הש"ך ס"ק ל' ועי' בשמלה ס"ק צ"ד שהשיג עליו וכ' כי המערערים כדין ערערו כו' והאריך בזה יוש"ה:
כב נשאר לעולם כו'. והוא מד' הרא"ש בתשובה כלל ל"א כו' והביא ג' ראיות לזה ועי' ב"י וד"מ מה שהביאו ד' ר' ירוחם כו' ועי' בתשובות בית אפרים חיו"ד סי' נ"ג מ"ש בטעם פלוגתתן והאריך בזה ועי' בשמלה ס"ק צ"ה מ"ש ע"ד והאריך בזה ואח"כ הביא ד' ג"ט סי' י' שהשיג ע"ד הרא"ש בה"ג ראיות והאריך בזה והוא השיג עליו והאריך בזה יעוש"ה:
כג רחב כשפ"ה. עי' בבית שלמה ביו"ד ח"ב סי' נ"א שהביא ד' הגאון ר' שלמה קלוגער שכ' דשיעור כשפ"ה שצריך לעירוב מקואות אינו מה"ת דמה"ת די בעירוב כשערה רק שחז"ל חששו דכיון דחוט השערה הוי דבר מועט אולי יהי' פחות מזה ולכן הוצרכו שיעור יותר כו' ומש"ה לענין פסול זוחלין אם יש שם נקב כחה"ש כבר הוא עירוב מקואות ואין בזה חש זוחלין והביא ראי' מפ"ק דסוכה דפריך הגמ' שיעורין דאורייתא נינהו ומאי פריך נימא דהכונה על שיעור עירוב מקואות דבעי' כשפ"ה דזה הוי מהלמ"מ ובע"כ דזה הוי רק מדרבנן והשיג עליו דהוא נגד ד' הרמב"ם וגם נגד משנה ערוכה דז"ל הרמב"ם פ"ח דמקואות ה"ל ח' ס' יש בנקב כשפ"ה ס' אין בו אין מצטרפין מפני שעיקר הטבילה מה"ת וכל שעיקרו מה"ת אע"פ ששיעורו ה"ל ס' שיערו להחמיר עכ"ל הרי דשיעור כשפ"ה לענין עירוב מקואות הוא מהלמ"מ ולא מדרבנן כו' ובמשנה פ"ו דמקואות ס' כשפ"ה ס' כשאינה כשפ"ה פסולה מפני שהוא מה"ת ואף שהרמב"ם פי' שר"ל שעיקר הטבילה הוא מה"ת מ"מ מבואר עכ"פ דשיעור כשפ"ה הוא מהלמ"מ מדמדמה הך דשפ"ה להך דכזית מן המת וכעדשה מן השרץ כו' ושיעור כזית וכעדשה הלמ"מ הוא כו' ועוד מדפסל מ"ס ע"כ דהלמ"מ הוא ומש"ה אם יש ס' כו' פסול מס' כו' אבל אם נאמר דהוא מדרבנן כו' פשיטא דאם יש שם כחה"ש וס' אם יש כשפ"ה דאזלי' להקל אף שעיקר הטבילה הוא מה"ת וכדמפורש בפסחים מ"ד כו' דאף היכי דגוף האי' הוא מה"ת כל ששיעורו רק מדרבנן אזלי' בס' שיעורו להקל כו' ובסי' נ"ב שם השיג על הראי' הנ"ל מסוכה כו' והאריך בזה יעוש"ה:
סעיף נה
כד נתמלא. ולכאורה קשה הא הוי הוייתן ע"י האדם המק"ט אך י"ל כמ"ש בשמלה ס"ק ק' עפ"ד הט"ז א ע"ג שכ' דאינו אסור אלא אם ממשיך בדבר המק"ט במקום שלא הי' שם מים תחלה אלא ע"י ההמשכה שהוא ממשיך עתה ועושה מלאכה במקום ההוא משא"כ כשמנענע בידיו תוך המקוה ועי"ז ממילא הולכין המים חוץ למקומם לא הוי המשכה ע"י דבר המק"ט וכ"כ י"ל כאן והביא ד' מהרי"ט סי' י"ז שכ' נמי כן כו' והביא ד' הזכרון יוסף סי' י"ג שהביא ד' הט"ז וכ' עליו ותדע דאל"כ מילוי מים מהמעי' ע"י כלי לקידוש היכי משכחת לה אע"כ כיון שמכנים הכלי למלאות מהמעי' והמעי' במקומו לא מקרי נוה שממלא בידיו הוייתו ע"י טומאה כו' עכ"ד. ובס"ק ק"ב שם מ"ש והאריך בזה. ובס"ק ד' הריב"ש ק"ז מ"ש בד' הריב"ש והאריך בזה. ובס"ק ק"י הק' על המחבר סעיף ס"ד ד מה כ' דין זה שאינו נוהג בזה"ז כו' ותי' דאתי לאשמועי' דגם כר וכסת נחשבים כלים לעשות שאובין עכ"ד:
סעיף סה
כה כשר הדבר כו'. וכ' הש"ך ס"ק קל"ח הטעם שאין סומכין על החזקות במקום שאפשר להתברר כו' עי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז ס"ק כ"ג מ"ש בענין זה דצריך לברר והארכתי הרבה בזה יעוש"ה:
סעיף סו
כו הכלים פסול. והוא מהתשב"ץ וכ' העט"ז הטע' משוה דהוייתן ע"י דבר המק"ט והש"ך ס"ק ק"מ השיג עליו במ"ש כדאיתא בפ' חומר בקודש דשם ליתא האי מלתא כלל ועי' בשמלה ס"ק קי"ב שכ' דבאמת בתשב"ץ שם ניחא זה שהועתק בב"י כדאיתא בפ' חומר בקודש וז"ל כובש אפי' חבילי עצים ואפי' חבילי קנים פי' לפי שאינן כלים כדי שיתפחו המים כו' ולשון זה מורה כפי' הלבוש עכ"ד:
סעיף סז
כז ס' מ"ש טהור. ולכאורה קשה מזה על הש"ך לעיל סי', ק"י בכללי ס"ם אות כ' דס"ל דסד"ר נגד אתחזק איסורא אזלי' לחומרא א"כ אמאי אמרי' הכא דס' מ"ש טהור הרי האדם בחזקת טמא הוא וגם הכא הוי יש לו עיקר בדאורייתא דהא דעת הרבה פוס' דכולו שאוב פסול מדאורייתא וכן ראיתי בשיורי טהרה לעיל סוף סי' קצ"ט שהק' נמי כן וכ' דא"כ מוכח דאזלי' בס' אי' מד"ס להקל אפי' בדבר שיש לו עיקר מה"ת והביא ד' מהרי"ט חיו"ד סי' י"ט שכ' דל"א ס' מ"ש טהורים אלא דוקא היכא שיש לו חזקת כשרות כהך דסעי' ס"ז כו' וכהך דסעי' ס"ח כו' והאריך הרבה בד' מהרי"ט ובד' הרמ"א יעוש"ה, ועי' בישוי"ע ס"ק ל"ו שכ' כמי כד' המהרי"ט והאריך בזה ולא הביא ד' מהרי"ט הנ"ל ובס"ק ל"ז מ"ש והאריך בזה, ועי' בס' ג"ט בנחל ס"ק מ"ז מ"ש לישב קושי' הנ"ל הובא דבריו בשמלה ס"ק קי"ג דכך היתה מתחלה הגזירה דנ"ל שפוסלין לא יפסלו אלא בודאי ולא בס', ומ"ש לענין ס' שינוי מראה אזלי' נמי להקל והוא השיג עליו מד"ע שכ' דשאני מ"ש דרך היתה מתחלה הגזירה כו' ולפ"ז אין לנו להקל בס' שינוי מראה עכ"ד:
סעיף סח
כח כל א' כו'. עי' שמלה ס"ק קט"ז שהביא בשם הג"ט שכ' דהיינו דוקא שהמקואות עומדים רחוקים זה מזה בענין שאינן ראוין להתערב אבל אם עומדים זה בצד זה וראוין להתערב או שיש נקב ביניהם וסתום בברזא ונפלו גל לתוך א' מהם כו' שניהם טהורים וכן קי"ל בסי' קי"א סעי' ז' לענין או"ה כו' והוא כ' עליו דבאמת לענין או"ה מעיקר הדין גם כי לא נתערבו רק ראוין להתערב מצטרפין והביא ד' הירושלמי פ"ד דתרומות על המשנה דסאה תרומה שנפלה ע"פ המגורה כו' ובס"ק קט"ו מ"ש והאריך בזה יעוש"ה:
סעיף עא
כט שהטמא בחזקתו. עי' שמלה ס"ק קי"ז שהביא ד' הרמב"ם שכ' וז"ל אבל אם טבל מטומאה קלה שאכל אוכלין טמאין כו' הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הוי ס' טהור כו' עכ"ל וכ' דיש להוכיח מזה דבעלת כתם אע"ג דהוי רק מדרבנן כיון שעיקרו מה"ת ס' טבילתה להחמיר כמו טבל מטומאה חמורה כו' עכ"ד:
ל למפרע טמאות. והיינו כת"ק דפ"ב דמקואות מ"ב ודלא כר"ש והטעם משום דהוי תרתי לריעותא וכמבואר בריש נדה ועי' לעיל סי' פ"א מ"ש בענין תרתי לריעותא והארכתי בזה, ועי' בשמלה ס"ק קי"ח מ"ש ליישב ד' הרמב"ם שפ' בפ"ט מהל' מקואות כסתם מתני' דמקואות דהוי טומאה ודאי ופ' בפ"ה מהל' תרומות כברייתא דחבית דהוי רק ס' והאריך בזה. ועי' במקמ"ח בריש נדה מ"ש ליישב ועי' בסי' פ"א שם מ"ש ליישב ד' הרמב"ם והארכתי בזה יעוש"ה:
סעיף עג
לא ב' מקואות. עי' בישוי"ע ס"ק ל"ח מה שהק' ע"ד הרשב"א שס"ל דהיכא דאיקבע איסורא אף בדרבנן אזלי' לחומרא מד' התוספתא דמקואות הובא ברמב"ם פ"י דמקואות ב' מקואות כו' וכ' ליישב דהעיקר תלוי דבב' חתיכות א' של היתר וא' של אי' אם יאכל שניהם קעביד איסורא כאלו אכל האי' לחוד וכיון דאכילת שניהם אסור חשיב איקבע אי' דהרי אסור לאכול שניהם אבל במקוה א' כשרה וא' פסולה דאם ירד הטמא ויטבול בב' המקואות הרי הוא טהור גמור ואינו מזיק למה שטבל במקוה הכשר אם טבל במקוה פסולה לא חשיב איקבע אי' דהרי אינו מזיק מה שטבל במקוה הפסולה רק מה שלא טבל במקוה הכשרה וזה לא חשיב איקבע אי' כיון דאין מעשה הטבילה בפסולה מטמא את האדם אלא דמה שלא שבל בהכשרה הוא נשאר טמא כמו שהי' ושלילת הדבר המכשיר לא חשיב קביעות כו' והאריך בזה יעוש"ה:
לב להטיל חמין. עי' שמלה ס"ק ק"כ מ"ש לענין טבילה בחמין והאריך בזה. ובס"ק קכ"א כ' לענין להטיל חמין במקוה ולחמם אח המקוה ע"י כלי הנקרא סאמוואהר שמשימים אותו תוך המקוה ונותנים בתוכו גחלים בוערות וכ' דנשאלה שאלה זו לכבוד הגאון ר' צבי הירש העלער מהגאון ר' שלמה קלוגער ופשטי' להתירא מהירושלמי ביומא פ' אמר להם אהא דמייתי ר' יהודא או' עששית של ברזל הי' מרתיכין מעיוה"כ דמשילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן מקשה ויחם לו תמין ומשני שלא יהי' או' ראי נו כ"ג סובל ביוה"כ הרי כי חימום ע"י עששית עדיף טפי מהטלת מים חמין וכ' דהיא ראי' ברורה והביא דבמי נדה רוצה לדחות ראי' זו וכ' עליו דאין דבריו מוכרחים וכ' דגם מתשובת דבר שמואל סי' ש"י מוכח להתיר כו' וכ' דהכי נקטינן להתירא והביא ד' הב"י לעיל סי' קפ"ז שכ' בשם הרשב"ץ באשה שיש לה מכות ופצעים שהמים הקרים מזיק לה יעשו לה תקנה לטבול כמו שהי' עושין לכ"ג ביוה"כ עששית של ברזל כו' עכ"ד. ועי' במי נדה מהדו"ק שכ' שיש בזה אי' מדרבנן לכ"ע והביא ראי' מהרדב"ז ח"א סי' צ"ה כו' ועוד ראיות והאריך הרבה בזה. וכ' לבסוף אף שקבענו כן להלכה מ"מ למעשה הכל תלוי לפי ראות עיני המורה דבעיר גדולה ורואה המורה שיש מפונקת וחולשת בה שיבאו לידי ביטול טבילה ע"י חיזוק הצינה ויש חשש ביטול פ"ו וכמה מכשולים כו' וח"א שם בתקנה דהטלת חמין כ"כ שיש הרבה טובלת בזאח"ז וביני ביני יצטנן אז אני מבטל דעתי בזה ויכול המורה לפי ראות עיניו להורות היתר להקל בעשיות הסאמוואהר כי אף שיהי' בזה חשש אי' מדבריהם הרי מצינו כיוצא בזה בכמה ענינים שלא העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה ויכול לסמוך גם בזה במקום ביטול מצוה אבל בעיר קטנה דלא שכיחי מפונקת וחולשת כת כ"כ ואם ישנן מעט המה ודי להם בהטלת חמין למקוה אז חלילה להורות היתר בעשיות הסאמוואהר ליגע בתקנת חז"ל כו' עכ"ד:
לג ולרחוץ כו'. עי' שמלה ס"ק קכ"ב שכ' דלפ"ז ה"ה להשליך על ראשה מים חמים בכלי לחמם את גופה אסור וכן הוא ברדב"ז לפי שיטה זו ואולם מאחר שהוכיח שם דהעיקר לדינא כהפוס' להתיר הכלי נ' דאפי' במקום שנהגו לאסור שתחזור למרחץ מ"מ אם נהגו להקל בשפיכת מים חמים על הגוף אין למחות והיא טהורה עכ"ד. ובס"ק קי"ט מ"ש והאריך בזה יעוש"ה: