אור ברסלב
יד אליעזר חלק ב הלכות נדה

יד אליעזר חלק ב· רבי אליעזר ניצברג

הלכות נדה

הלכות גילוח

סימן קפג

סעיף א

א ממקורה . עי' תוס' נדה י"ז ב' ד"ה ודם שכ' וז"ל וה"ט דטהור דכתיב ממקור דמיה דוקא דמי מקור דהיינו חדר עכ"ל. הנה כ"כ מסברת עצמם ובאמת מבואר כן להדיא בתו"כ סוף פ' מצורע הובא ברא"ש פ' תינוקת סי' ו' וברי"ף פ"ב דשבועות וז"ל ואשה כי תהי' זבה יכול אפי' זבה מכל מקום תהי' טמאה ת"ל והיא גילתה את מקור דמי' לימד על הדמים שאינן אלא מן המקור עכ"ל ועי' ש"ך ס"ק א' הביא נמי הך דרשא דתו"כ. עוד כ' התוס' שם וז"ל א"נ דמיה כתיב מקום שמצויין שם הרבה דמים ובעלי' ליכא אלא מין אחד עכ"ל וזו הדרש לא נמצא בשום מקום ועי' בחינוך מצוה ר"א שכ' וז"ל והענין הוא לפי שהחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינן מאותן ה' מראות אינו בא ממקום טמא כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא היא הנקרא מקור ובלשון חכמים קרוי חדר כו' עכ"ל. ודבריו תמוהין דמבואר בכמה מקומות נדה י"ט א' ובתו"כ פ' מצורע הובא בב"י כאן וברמב"ם דגם דמים טהורים באים מהמקור רק דרחמנא טהרה אותם שאינם באים ממקור הם טהורים אף דם ממש וכן תמה עליו במנחת חינוך שם אות ד' ועי' בתה"ד סי' רמ"ו שכ' בהדיא דאף לובן וירוק נמי מן המקור קאתי והביא שם ד' הרמב"ן שכ' נמי כן וכן מבואר בירושלמי ריש נדה דקא' שם ולמה היא אסורה לביתה שמתוך שהיא מתרגלות בדמים טהורים הוא מתרגלות בדמים טמאים ופי' הפ"מ הואיל ואין מעונה נגוב לגמרי הרי מבואר מד' הירושלמי אלו דגם דם של מראות טהורים באים מן המקור ועי' בציון ירושלים שם שכ' נמי כן דכן מוכח מהירושלמי והביא נמי ד' התה"ד והחו"כ הנ"ל ותמה נמי ע"ד החינוך הנ"ל וכ"כ בתשובת הרמ"א ובנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קי"ב דגם מראות טהורים באים מהמקור אך בתוס' רי"ד נדה כ"ב א' הק' למ"ד מקור מקומו טמא כו' דא"כ דמים טהורים אמאי לא מקבלי טומאה מן המקור ותי' שהם אינם באים מהמקור אבל חתיכה מפלת מהמקור עכ"ל הרי דס"ל דדמים טהורים אינם באים מהמקור והיינו כד' החינוך הנ"ל ועי' בס' נר למאור סי' ל"ה שהביא ד' התוס' רי"ד והחינוך הנ"ל ומ"ש ע"ד והאריך בזה יעוש"ה:

ב באונס . עי' באר הגולה פי' באונס כגון קפצה או שראתה חי' ועוף נזקקין זה לזה וראתה כו' עכ"ד והוא מד' הרמב"ם פ"ה מהל' א"ב הל' א' מד' הרמב"ם אלו מוכח דס"ל דדם חימוד טמאה מדאורייתא והוא בכלל אונס ועי' בחידושי הרשב"א נדה כ' ב' גבי ההיא איתתא דאייתי דמא כו' אמר לה האי דם חימוד הוא כ' דיש מפרשים דם חימוד הוא וטהור והק' ע"ז דהא תבעלה להינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים והתם משום חשש חימוד הוא אלא משמע דדם חימוד טמא והא דקא' דם חימוד הוא לא כדי לטהרה אמר כן אלא כדי להראות חכמתו עכ"ל והר"ן בחידושיו שם כ' ליישב שיטות הסוברים דדם חימוד הוא וטהור והאי דצריכה לישב ז' נקיים משום דאגב חימוד מתעורר ג"כ דם נדה וחיישינן שמא בתוך דם חימוד תראה ג"כ דם נדה ומד' הרמב"ם הנ"ל מוכח דס"ל כהרשב"א דדם חימוד טמא ועי' בס' פרדס רמונים במקדש זהב ס"ק א' מה שתמה ע"ד הר"ן דמאיזה טעם נטהר דם חימוד מאחר דקי"ל דאפי' באונס טמאה ובד' הרמב"ם הנ"ל מבואר להדיא היפך וגם הק' ע"ד הרמב"ם דזהו ד' ר"י בפ"ב דזבים מ"ב אבל ת"ק שם פליג ע"ז ובפי' המשנה שם כ' דאין הל' כר' והביא ד' התוס' נזיר ס"ה ב' ד"ה בשבעה דמבואר בדבריהם דלת"ק אם ראה איש ואשה נזקקים מקרי מחמת אינם ואם ראה בהמה חי' ועוף לא מקרי אונס כו' וכ' דכאן ליכא נפ"מ בזה דגם מחמת אונס טמאה אך לענין קביעות וסת ש חילוק בזה דכל וסת שמחמת אונם אינו וסת כמ"ש בסי' קפ"ט ואם נאמר דאם ראתה מחמת חימוד מקרי אונס אינה קובעת וסת כו' ומיושב עפ"ז ד' הר"ן הנ"ל דאם נאמר דמה שראתה ע"י חימוד מקרי מחמת אונס א"כ איכא נפ"מ בזה לענין קביעות וסת עכ"ד ועי' במקמ"ח לקמן סי' קפ"ז סעי' א' מ"ש והאריך בזה יעוש"ה:

ג והוא שתרגיש. וכ' הש"ך ס"ק ב' היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אע"פ שלא הרגישה כו' ועי' במנ"י שכ' אע"ג דמתבאר לקמן סי' ק"צ דאע"ג דלא הרגישה רק בכתם בעלמא על גופה או על חלוקה טמאה היינו כשיעור גדול כגריס ועוד והמחבר דבא לומר שהיא טמאה אפי' בטיפת דם כחרדל ע"כ כ' בסתם והוא שתרגיש עכ"ד ולפ"ד א"צ לומר כמ"ש הש"ך דכאן מיירי מדאורייתא דשפיר מיירי כאן מדרבנן רק דהמחבר כ' שהיא טמאה אפי' בטיפת דם כחרדל ומש"ה כ' והוא שתרגיש ועי' בפלתי ס"ק א' ובעצ"ל ובפרמ"נ בשפתי חכם ס"ק ב' מ"ש בזה יעוש"ה:

ד שלא יצא. עי' ס"ט ס"ק ג' שהביא ד' הרמב"ן הל' נדה פ"ג שכ' וז"ל האשה מטמאה בין באונס כו' ואפי' לא יצא הדם לחוץ ולא נעקר מן המקור ועדיין הוא בביה"ח טמאה כו' ובין השיני' עצמו כלפנים בזה"ז שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה טמאה עכ"ל וכ' עליו דלא זכיתי להבין דבריו דכל עיקר דין זה אינו אלא כשנשאר בפנים ולא יצא לחוש הוא דאיכא לאפלוגי בין השיני' ולפנים או לחוץ אבל אם אח"כ יצא לחוץ ע"י בדיקת עד הרי יצא לחוץ וטמאה וא"כ מה זה שכ' בזה"ז כו' דבזה ודאי דטמאה כו' עכ"ד. ועי' בפרמ"ג בש"ח ס"ק ד' שכ' עליו דמה דפשיטא לי' למר מבעי' לי טובא דנ' דאם הכניסה איזה דבר למקור והוציאה דם אינה טמאה נדה מי"ז ובר"פ המפלת איבע"ל בהכניסה שופפרת והוציאה דם ואפשטא דטהורה הוא והביא ד' המ"ב סי' מ"ט שכ' ע"ז אלמא אע"ג שידוע שהדם בא מהמקור אפי"ה אינו טמא כיון שלא יצא לחוץ רק ע"י שופפרת כו' והרי המקור לעולם מלא דם כו' ואם תכניס לשם איזה דבר בלי ספק יהי' עליו דם אמנם התורה לא טימאה רק אם הדה יורד מעצמו מהמקור ולא כשמוציאין אותו מהמקור ותו דהא מה"ת בעי הרגשה דוקא וענין הרגשה היא הרגשת פתיחת המקור או זיבת דבר לח בבשרה ואם מצאה ע"י בדיקת עד ולא ארגשה אמרי' דודאי ארגשה וטעתה בהרגשה עד ומשום דחזקת דם מקור לבוא בהרגשה וכ"ז כשלא הכניסה להעד רק בביה"ח ומצאה שירד מעצמו מהמקור לביה"ח משא"כ אם הכניסה העד להמקור והוציאה דם הרי אין כאן הרגשה כלל וטהורה היא מה"ת וכ"ז אם הכניסה העד למקור וממילא דה"ה דאם הכניסה העד למן השיני' ולפנים מאחר דהדם המונח שם אינו מטמא להאשה ודינו כמו שמונח במקור עד שתרגיש שיצא למן השיני' ולחוץ כמבואר בש"ם וכאן ודאי לא הרגישה בזה שהרי הדם לא ירד כלל לביה"ח רק היא הוציאתו ע"י העד כו'. ומעתה אם נאמר דבכה"ג היא טהורה אתיין ד' הרמב"ן הנ"ל כפשטן כו' והביא ד' הס"ט סי' קצ"ו ס"ק כ"ו בהשגתו ע"ד הב"ח שכ' בפשיטות דאם יצא לחוץ אפי' הכניסה קנה לתוך המקור והוציאה דם טמאה משיצא לחוץ וכ' עליו דדבריו תמוהים ואח"כ הביא ד' ה"ה פ"ה הל' ה' שהביא ד' הרמב"ן דבזה"ז כו' על האי דינא דמן הלול ולחוץ אינו טמא רק מס' וע"ז הביא ה"ה ד' הרמב"ן הנ"ל כו' וכ' אמנם אין הבנה לדבריו דמה הוסיף לנו לאסור בזה"ז יותר מבזמן הש"ס והא, גם בש"ם אמרו דמן הלול ולחוץ ספי' טמא וכ' דאולי כונתו לומר דבזמה"ז אין מצרפין כלל ס' זה לס' אחר לעשות ס"ס דהוי חסרון חכמה דאם הי' בקיאה הי' יודעה שנמצא מן הלול ולפנים וממילא לא הי' כאן ס' כלל משא"כ בזמן הש"ס שהי' בקיאין בדבר אם נמלא מן הלול ולחוץ הוי ס' ואי איכא ס' אחר הוי עכ"ד. וראיתי בבנין עולם חיו"ד סי' ל"ו שכ' ע"ד הס"ט הנ"ל תמיהתי מאד על תמיהתו כי ברמב"ם פ"ג לא נמצא דבר מזה אלא בפ"ה שם הל' ב' ושם לא נמצא בסיום דבריו שהדם שהיא מוצאה בעד טמא מצד חסרון בקיאות עכ"ד. ובאמת הוא ט"ס בד' הס"ט וצ"ל הרמב"ן דכן מבואר להדיא בד' הרמב"ן הל' נדה פ"ג וכ' שם דמ"מ מוכח לכאורה כהס"ט מהא דתנן נמצא על עד שלו בתוך שיעור וס"ט חייבים חטאת כו' ואח"כ דחה זה מד' הגמ' נדה כ"ב א' גבי הרואה קרי בקוסם כו' ואח"כ הביא ד' המ"ב הנ"ל והאריך בזה יעוש"ה:

ה כחרדל . וכ' הש"ך ס"ק ג' וה"ה פחות כו' וכ"כ רש"י נדה י"ד ב' ד"ה א"ל ומ"ב א' ד"ה ולטמא וכן מבואר ברמב"ם רפ"ה מהל' א"ב ובהל' נדה להרמב"ן פ"א ובר' יונה ר"פ אין עומדין דאף בפחות מחרדל טמאה ועי' בס"ט ס"ק ד' שהביא ד' השב"י סי' ל"ח ל"ט שכ' דזה נכלל בחומרא דר"ז והביא בשם מהרשש"ך שהשיג עליו מד' רש"י הנ"ל וכ' הס"ט דמ"מ י"ל דנכלל בחומרא דר"ז לענין זה דודאי מדינא טמאה היכי דידוע בודאי שבא מהמקור אבל בספי' תלינן שבא מן הצדדין דאין דרך לדם מועטת כזה לבוא מהמקור כו' דמסתמא תלי' טפי דבא מן הצדדין כו' והביא א הב"ח כו' ונפ"מ היכא דאיכא עוד ספי' יש לצרף הך ס' שמא מן הצדדין עכ"ד ולא הביא ד' הרמב"ם והרמב"ן קי יונה הנ"ל ועי' בחידושיו לנדה נ"ב ב' שהניח זה בצ"ע. ועי' בפרמ"ג בש"ח ס"ק ג' שהביא ד' רש"י והרמב"ם והרמב"ן והר"י הנ"ל וכ' דכל זה פשוט ולא הוצרכתי לכתוב זה רק להוציא מלב השב"י סי' ל"ח שפקפק בזה ודעתו לומר דהא דתנן בנדה דמטמאי' בכ"ש לא קאי רק אזב ולא על נדה כו' והאריך בזה יעוש"ה:

ו ז' נקיים. עי' ש"ך ס"ק ד' מה שהשיג על העט"ז שכ' כהרמב"ם בענין ימי נדה וימי זיבה דכל הפוס' השיגו על הרמב"ם כו' ותימא שהעט"ז גופי' כ' בסי' קפ"ט סעיף ל"ב כו' ועי' בחו"ד ס"ק ב' ובמקמ"ח ופרמ"ג בש"ח ס"ק ד' מ"ש ליישב ד' העט"ז והאריכו בזה. ועי' בס' בגדי ישע חיו"ד סי' כ"ו מ"ש לפרש ד' הש"ך והאריך בזה יעיש"ה. והנה הרמב"ם כ' פ"ו מהל' א"ב הל' ד' וז"ל כל ז' הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן הן הנקראין ימי נדתה בין ראתה בהם דם בין לא ראתה בהם ומפני מה נקראין ימי נדה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהם דם נדה יחשב וכל י"א יום שאחר הז' הן הנקראין ימי זיבתה בין ראתה בהם דם בין לא ראתה ולמה נקראין ימי זיבה מפני שהן ראוין לזיבה וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב כו' כל ימי האשה מיום שיקבע לה וסח עד שתמות או עד שיעקור הוסת ליום אחר תספור לעולם ז' מתחלת יום הוסת ואחריהן י"א ואחריהן ז' ואחריהן י"א ותזהר במנין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה או בימי זיבה שכל ימי' של אשה כך הן ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה אלא א"כ הפסיקה הלידה עכ"ל. ועי' במ"מ שכ' ע"ד הרמב"ם אלו וז"ל וקצת סוגיות הגמ' כשפטן מורות כן אבל הרמב"ן בירר בראיות ברורות שדין התורה בספירת הנדות והזבות כך הוא האשה שראתה דם תחלה יושבת ז' לנדתה ראתה יום ח' נעשית זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ראתה ביום ט' שומרת יום עשירי ראתה בו ביום הז' זבה גדולה וצריכה ז' נקיים משעה שהאשה נעשית זבה גדולה אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור ז' נקיים כיצד הרי שראתה ג' ימים בסוף י"א ושפעה וראתה גם ביום הד' שהוא מן הימים הראויים לנדה אפי' התחילה למנות נקיים שלה וסתרה וחזרה למנותן וסתרה אינה אלא זבה שסותרת ולכשתשלים ז' נקיים ותראה תחזור לתחלת ימי נדה ראתה נדה בתחלה ולא ראתה בי"א משתראה ביום י"ט לראייתה הרי הוא נדה כבתחלה לא דאתה עד כו' ואין מונין ליום הראוי לזיבה אלא הז' תחלת נדה אין זיבה אלא בי"א שסמוכין לז' שראתה בהן נדות והזהר במנין זה שכבר טעה בו א' מגדולי המחברים עכ"ל. והוא מד' הרמב"ן הל' נדה פ"א וכן הוא דעת רש"י בערכין ח' א' גבי טועה כהרמב"ן וכן הוא נמי דעת ר' יונה בר"פ אין עומדין והק' ע"ד הרמב"ם הנ"ל וכן הוא נמי דעת הטור כהרמב"ן הנ"ל וכן משמע נמי מד' הרשב"ם ב"ב קכ"ז א' ד"ה א"ה כהרמב"ן הנ"ל:

והנה לכאורה קשה ד' הרמב"ם מדידי' אדידי' דבפ"ח שם הל' ט' כ' דאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה שהן י"א יום וא"כ איך כ' בהל' ו' שם ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש של אחריו ויום י"ח לחדש של אחריו הרי קבעה לה וסת לדילוג והרי לפי החשבון יהי' זה בימי זיבה ואין קובעת וסת בהן. ולפ"ד הרמב"ם בפ"ו הנ"ל לא משכחת כלל וסת החדש ועי' בחו"ד ס"ק ב' שהק' זה וכ' ליישב דלענין קביעת וסח אף להרמב"ם יש חילוק בין ימי זיבה הסמוכה לימי נדות שראתה בהן בין ימי נדות וזיבות שהן רק לפי החשבון ולא ראתה בהן והטעם כמ"ש הראב"ד דקים להו לרבנן דבז' ימי נדה דמים מתמרקין ואינן חוזרין עד י"ח יום וכ"כ הרמב"ם בהדיא לענין ימי נדה כו' אשה קובעת וסת בימי נדתה שאין רואה בהן כו' דס"ל להרמב"ם דזהו ממעין סתום דקא' בגמ' דקובעת וסת בימי נדתה ובהדיא כ' הראב"ד בבעה"נ והרמב"ן בחידושיו לנדה דאף בימי זיבה קובעת וסת ממעין סתום כו' ומיושב בזה קושי הש"ך ע"ד העט"ז וגם כ' בזה ליישב קושי' הרמב"ן כל הרמב"ם הנ"ל מנדה ל"ט ב' כו' והאריך בזה ועי' בישוי"ע ס"ק א' שכ' נמי דלענין הך דאין אשה קובעת וסת בימי זיבה אף הרמב"ם מודה דבעי' י"א הסמוכין לידי נדה שראתה בהן כו' ומיושב בזה קושי' מהרש"א בנדה ל"ט ב' ד"ה נדה על הרמב"ם מד' הגמ' שם והאריך בזה והיינו כד' החו"ד הנ"ל ועי' בפרמ"ג בפתיחה בענין סדר ימי הנדות והזיבות שהק' נמי ד' הרמב"ם אהדדי והביא ד' החו"ד הנ"ל וכ' אולם דלשנא דהרמב"ם בפ"ח לא משמע כן שהרי בימי נדתה חולק שם בין ימי נדתה שראתה בהם שאינה קובעת וסת ובין ימים הראוים לנדתה שהיא קובעת וסח בהם ובימי זיבתה סתם ופ' דאינה קובעת בהם וסת ולא חילק בכאן בין ימי זיבתה הסמוכות לימי נדתה ובין ימי זיבה שאינן רק לפי החשבון מכלל דס"ל דאין לחלק בזה ואף אם נרצה לדחוק בזה דמה שחילק בימי נדתה בין ימים שראתה בהן נדה ובין ימים שראוין לימי נדתה הוא משום דבימי זיבה אין חילוק בזה ואינה קובעת. וסת בימי זיבתה אפי' לא ראתה בהן זיבה רק שהן ימים הראוין לימי זיבה אך כ"ז בי"א ימי זיבה הסמוכות לימי נדתה שראתה נדה בהן דאז אינה קובעת וסת בי"א ימים הנ"ל אפי' לא ראתה מקודם בי"א ימים הנ"ל רק שהן ימים הראוין לימי זיבה אמנם בימי זיבה שאינן סמוכות לימי נדתה שראתה בהן רק שהן ימי זיבה לפי החשבון לא הוצרך לבאר דפשיטא דקובעת וסת בהן וסמך בזה על מ"ש שם מקודם דקובעת וסת החדש כסדרן או בדילוג. אמנם מד' ה"ה שם מוכח להדיא דלא ס"ל לחלק בזה שהרי ה"ה שם הביא מקודם ד' הרשב"א שפי' מ"ש אינה קובעת בימי זיבה כגון אם ראתה בר"ח ובט"ו בו לא קבעה לה וסת לפי שראיית ט"ו עומדת תוך ימי זיבה לראיית ר"ח כו' וכ' דכ"ז לפי שיטת הרמב"ן כו' שאין זיבות אלא סמוך לימי נדות כו' אבל לדעת רבינו שהיא סופרת לעולם נדות וזיבות בין תראה בין לא תראה אין לכל זה צורך. הנה מבואר דס"ל דלדעת הרמב"ם אינה קובעת וסת אפי' בימי זיבה שאינן רק לפי החשבון דאל"כ הרי גם לדעת הרמב"ם צריך לפרש כמו שפי' הרשב"א וכמבואר וכ"מ בב"י סוף סי' קפ"ט כו' ולפ"ד הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי' דלא משכחת לה וסת החדש כלל כו'. והאריך באות ב' בד' הב"י והרמב"ם שפ' כר"פ בנדה ל"ט ב' ולא כר"ה בדר"י שם כו' ומיושב ד' הרמב"ם הנ"ל ומסיק דס"ל להרמב"ם דאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה א לא ראתה כלום בימי זיבתה כל שראתה בימי נדתה אינה קובעת וסת בימי י"א. אמנם בימי זיבה שאינו רק לפי החשבון שלא ראתה גם בימי נדתה פשיטא דקובעת וסת בהן וסמך בזה על מ"ש שקובעת וסר בימי נדתה שאינה רואה בהן ומכ"ש דקובעת וסת באותן י"א יום שלאחריהן. ובאות ד' הביא קושי' הרמב"ן נדה ל"ט ב' שהק' ע"ד הרמב"ם הנ"ל מד' הגמ' שם דאר"פ דנדה ופתחה מכ"ז מנינן הנה מבואר דמעת שראתה מתחילין ימי נדה וזו היא נמי קושי' מהרש"א הנ"ל על הרמב"ם וכ' דמכאן נ' הכרע לשיטת רש"י והרמב"ן הנ"ל ולא ראה המהרש"א ד' הרמב"ן שכבר הקדימו הוא בעצמו בקושי' זו על הרמב"ם הנ"ל ועוד הביא קושי' הרמב"ן על הרמב"ם מהא דתנן היתה למודה לראות יום ט"ז ואוקמי' שמואל ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראייתה כו' וכ' ליישב עפ"ד הרש"ל בביאוריו לסמ"ג לאוין קי"א שכ' בימי נדתה שכל שראתה אפי' ביום ז' לנדתה שוב אינה נעשית זבה עד שתשב מקודם ז' ימים בנדתה כו' והאריך בד' הרש"ל דכן ס"ל להרמב"ם כו' ומיושב בזה ד' ר"פ וד' הרמב"ם הנ"ל והאריך הרבה בזה יעוש"ה. ועי' בחו"ד שכ' ליישב קושי' הנ"ל מנדה ל"ט לפמ"ש לעיל דבימי נדה וזיבה שהן בלא ראות רק לפי החשבון קובעת וסת דבריו תמוהין וכמו שתמה עליו חותני הגאון מ' יצחק צבי ז"ל אב"ד דסעייטיש דא"כ האיך דייק התם ר"פ דחיישי' לוסת בימי זיבה משום דקסבר כ"ב מכ"ב מנינן שאני התם דהוי ימי זיבה אחר ימי נדה שלא ראתה בהן א"ו הא ליתא דהרמב"ם לא כ' דקובעת וסת בימי זיבה ממעין סתום רק לר"י ור"ל אבל לשמואל דאמר התם דאין אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה אפי' ממעין סתום לא קבעה ועוד שלא יתורץ בזה הא דאמר התם נדה ופתחה מכ"ז מנינן ולהרמב"ם הא בימי זיבה קאי לפי חשבון עכ"ד חותני' וצ"ל בקושי' הנ"ל כמו שתי' הפרמ"ג עפ"ד הרש"ל הנ"ל או כמו שתי' בימי נדה בחידושיו לנדה שם וכ' דאדרבה מסוגיא זו הוציא הרמב"ם דבריו והאריך בזה. ועוד הק' שם בד"ה כגון ב' קושי' על הרמב"ם וכ' ליישב והאריך בזה ובכ"ט ב' ד"ה שבוע מה שהק' על הרמב"ם והניח בצ"ע ועי"ש עוד ש א' ד"ה אלא מה שהק' על שיטת רש"י והרמב"ן הנ"ל כו' וכ' דמזה ראי' להרמב"ם הנ"ל והאריך בזה יעוש"ה ועי"ש עוד בפרמ"ג אות ו' שהביא ד' הרמב"ן שהק' על הרמב"ם הנ"ל מפ' בא סימן נ"ד א' דאמרי' דמשמשת רביעי ימים בתוך כ"ח יום ולהרמב"ם אין זה רק בכ"ח ימים הראשונים אבל בכ"ח ימים השני' אינה משמשת כלום לי ועוד הק' עליו ממה שאמרו בנדה ל"ז ב' מה ימי נדת אינן דין לזיבה ואין ספירת ז' עולה מהן כו' והק' שם וכי דנין אפשר משא"א כו' ולהרמב"ם אמאי קרי לי' א"א הא אפשר ואפשר הוא כו' ועוד הק' עליו מהנהו פתחי נדה בטועה דערכין ח' א' כו' והביא תי' של החו"ד על הקושי' מערכין ודחה תי' וכ' הוא ליישב ג' קושי' הנ"ל והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי' בימי נדה ל"ז ב' מ"ש ליישב קושי' הנ"ל על הרמב"ם מהא דכי דנין אפשר משא"א כו' והאריך בזה ובע"ב א' ד"ה ת"ר כו' שכ' מתחלה להביא ראי' משם להרמב"ם ואח"כ דחה והאריך בזה. וראיתי ביו"ד דפוס ווילנא עם פי' מחצית השקל נדפס שם הג"ה מהגאון ר' שלמה מ"ץ דווילנא שכ' ע"ד המחה"ש שכ' דדעת הרמב"ם דאם לא הי' לה ז' נקיים בתוך הי"א יום כשבא יום י"ב שהוא ראשון לז' ימי נדה שוב אינה צריכה ז"נ דח"ו דהרמב"ם יסבור כן דלא בעיא תו ז"נ אלא כונת הרמב"ם דימי נדה שאינה רואה בהן עולין לז"נ אבל בימים שרואה בהן בז' מים אלו אחר הזיבות אינן עולין לז"נ וגם אינן סותרין דאינו סותר רק בימי זיבות כו' עכ"ד. ודבריו נכונים בזה בעיקר המחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל להרמב"ם ס"ל דימי נדה עולין לז"נ והרמב"ן ס"ל דמשעה שנעשה זבה גדולה אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור ז"נ אבל גם הרמב"ם ס"ל דבעי' ז"נ דלא כהמחה"ש בדעת הרמב"ם ועי' בס"ט בחידושיו לנדה נ"ד א' מ"ש והאריך בזה ועי' בס' משרת משה בפ"ו שם הל' ד' ה' מ"ש ליישב ד' הרמב"ם הנ"ל והאריך הרבה בזה ועי"ש עוד בפרמ"ג שהביא קושי' הר"מ סי' כ"ד על הרמב"ם פ"ז מהל' א"ב הל' י"א כו' ועוד הביא ס"פ בא סימן על הרמב"ם וכ' ליישב והאריך בזה וכ' לבסוף דכבר נתבאר דדעת הרמב"ם היא מוכרחת מכמה סוגיות וגם כבר סלקנו מדעת זו כל הקושי' שהק' ע"ז כו' עכ"ד יעוש"ה ועי' במדרש תנחומא פ' מצורע סי' ח' בפי' לרבינו שרירא גאון שם משמע דס"ל כהרמב"ם ולא כרש"י והרמב"ן הנ"ל וראיתי בשפתי חכמים סדר מצורע פ' ט"ו פ' כ"ה אות כ' שכ' ע"ד רש"י שם ד"ה על נדתה כו' דאין לומר סמוך לנדחה כלומר שלא פסקה מלראות כל ז' ימי נדתה וביום ח' לנדתה ראתה ג"כ א"ל כ עדיין נדה היא ואינה באה לכלל זבה עד שתפסוק ותטהר לכל הפחות יום אחד להראות שפסקה מלראות דם נדות ומעיינה מדם נדות הוא סתום ועתה נפתח מעין אחר עכ"ד. ודבריו תמוהין דמד' הגמ' נדה נ"ד א' גבי ח' ימים טמאים ראיתי וח"י טהורים מבואר שם להיפך דאפי' בראתה כל הז' ימי נדות וגם ראתה ביום ח' מתחיל מיום ח' ימי זיבות וא"צ לשמור רק יום כנגד יום ומשמע שם דאפי' לא הפסיקה בטהרה כלל שן יום ז' ועדיין לא נטהרה כלל מטומאת נדה מ"מ תיכף שמגיע ליל יום ח' בטל ממנה דין נדה ומתחיל ימי זיבות ואדר רבה דעיקר זבה מיירי בראתה סמוך לנדתה דבלא עת נדתה היינו סמוך לנדתה ובמופלג יום א' הוצרך ללמוד מקרא דאו כי תזוב על נדתה דאל"ה הו"א דדוקא בסמוך הוא דנעשה זבה ובמופלג ב' ימים או ג' ילפי' בתו"כ סדר מצורע ובסוף נדה ע"ג א' במה מצינו וכן ראיתי בס' בנין שלמה מהגאון ר' שלמה הנ"ל שהשיג כן על הש"ח וכ' דנעלם ממנו הש"ס דנדה הנ"ל וכ' דנ' דמה שלא כ' התורה בפירוש במופלג ב' ימים או ג' דמזה סייעתא להרמב"ם הנ"ל דחשבון ימי נדות וזיבות הולכות כסדר ואפי' אם עדיין לא עברו ז"נ מ"מ כשתגיע ימי נדות אין על הראי' רק דין נדה ואינו סותר לנקיים כלל רק דאין עולה ונפ"מ דאם למחר לא ראתה משלים אותה לז' ימי נקיים דימי נדה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבה והא דכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם אבל הך ראי' לא הוי טומאת זיבה רק טומאת נדה כיון שכבר הגיע ימי נדות כו' וא"כ י"ל דלא פסיקא לי' לכתוב במופלג ב' ימים דהא כתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ואעפ"כ טהורה כגון דראתה ביום הז' לנקיים דהוא יום א' לנדתה ומש"ה לא כ' התורה כלל אבל הדין דין אמת דאפי' מופלג ג' וד' ימים נעשית זבה גדולה או קטנה וכמו שמבואר בתו"כ ובגמ' הנ"ל ועוד השיג שם ע"ד הש"ח אות ט' שכ' פי' ואחר ז' באתה כו' ומש"ה הוצרך הקרא לומר בלא עת נדתה ללמד זה ופ' ראשונה דכתיב ואשה כי תהי' זבה מיירי שראתה יום א' או ב' ימים שהיא זבה קטנה וכ' עליו דתמוה דהרי פ' ראשונה מיירי בנדה דאפי' אם רואה יום א' טמאה ז' וכן מבואר בגמ' וברש"י כו'. ועוד תמה עליו דאיך אפשר לפרש דמיירי בזבה קטנה דהרי בזבה קטנה אינה אלא שומרת יום כנגד יום והרי בהדיא כתיב דז' ימים תהי' בנדתה הרי דלא מיירי בזבה קטנה וכ' דכדי דלא נשוי להש"ח טועה כ"כ נ' דט"ס בדבריו וצ"ל דמש"ה הוצרך הקרא דאל"ה הוי נימא דפ' ראשונה כו' וכיון בזה לד' התורה והמצוה שכ' דאי לא הוי כתיב בלא עת נדתה הו"א דב' הפרשיות מיירי בנדה רק דפ' הא' מיירי בראתה יום א' ופ' שני' בראתה ג' ימים עכ"ד. והנה הב"י הביא ד' הסמ"ג שכ' וז"ל האשה שראתה יום י"א לבדו א"צ שמירה ביום המחרת אלא מותרות באותו יום עצמו לערב אבל מד' סופרים צריכה שימור ואם ראתה יום עשירי צריכה שימור לר"י יום א' כנגדו מה"ת אבל אם ראתה יום י' ויום י"א שעכשיו כלו ימי הזיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום ב' מה"ת ויום י"א מד' סופרים מאחר שעברו ימי זיבה וכן מוכת בפ' בא סימן עכ"ל וכ' הב"י עליו וז"ל דמ"ש שי"א שבעי שימור מה"ת וי"א מד' סופרים בסוף נדה אפליגו ראב"ע ור"ע בי"א יום שבין נדה לנדה דמר יליף לה מקראי ומר סבר דהל' למ"מ ומפרש ר"י דיום י"א לא בעי שימור אבל לאחרינא בעי שימור כלומר שאם ראתה בי' צריך לשמור יום י"א כנגדו למר מקראי ולמר ה"ל למ"מ ומ"ש אבל אם ראתה עשירי ויום י"א כו' לשנא דאבל לא ניחא לי דמשמע דכה"ג לד' הכל צריך שימור י"ב מה"ת והא ליתא דלר"ל כיון דעשירי לחודי' לא בעי שימור וי"א לחודי' לא בעי שימור כי חזאי בתרווייהו משמע ודאי דלא בעי שימור וכ"נ מד' התוס' בס"פ בא סימן וצ"ע עכ"ל. ועי' בדרישה ובב"ח וביאורי מהר"א שטיין על הסמ"ג שם ובביאורי רש"ל שם מ"ש ליישב קושי' הב"י ועי' בס"ט בחדוד הלכות נ"ד א' מ"ש ליישב ד' הסמ"ג ועי' בפרמ"נ שם אות ז' מ"ש עליו ובאות ב' שם מ"ש ע"ד הסמ"ג והב"י הנ"ל והאריך בזה ועי' במי נדה ע"ב ב' מה שהביא ראי' להסמ"ג הנ"ל והאריך בזה ועי"ש עוד במהדו"ק ובמהדו"ת לסי' זה מ"ש ע"ד הב"י שהביא ב' פי' על הא דר"ש דאמר אסור לעשות כן כו' ומ"ש שם במהדו"ק ע"ד ר' ירוחם שהביא הב"י שכ' ומ"ש חכמים בכתם כגריס ועוד אינו שייך במה שהחמירו בנות ישראל אפי' על טיפת דם כחרדל שהחמיר בדם היוצא מגופה אבל לא החמירו בכתמים דרבנן דלכאורה אינם מובנים ד' ר"י דעיקר החומרא דר"ז דטיפת דם היינו לענין ז"נ אבל לענין נדה אפי' מה"ת היא טמאה בטיפה בכ"ש כו' ובכתם טהורה לגמרי בפחות מגריס ואינה נדה כלל ומה ענין זה לחומרא דר"ז ומה זה שאמר כו' החמירו הרי לענין טמאה אינו מכח חומרא רק מן הדין והו"ל לומר דאף דמן הדין טמאה בכ"ש מ"מ בכתמים שהם מדרבנן לא גזר בכה"ג וכ' ליישב ד' ר' ירוחם והאריך הרבה בזה יעוש"ה:

ז בהג"ה בין פנוי' כו'. עי' בתוה"ש ס"ק ד' שכ' עפ"ד הגמ' נדה ל"א ב' דיש חילוק בין פנוי' לנשואה ועי' בתפארת ישראל ס"ק ג' ובס"ט ס"ק ה' מה שהשיגו עליו והביא הס"ט ד' החינוך מצוה צ"ה ובאמת מוכח מד' הגמ' יבמות נ"ד ב' דאף בפנוי' יש אי' נדה דפריך מה לנדה ואשת את שכן אין אוסרן מתירן תאמר בא"א שאוסרה מתירה ואם איתא דבפנוי' ליכא אי' נדה הלא גם בנדה אוסרה מתורה דאם ימות או יגרשנה שוב ליכא אי' נדה א"ו דאף בפנוי' איכא אי' נדה מדאורייתא וכן ראיתי במקמ"ח שהביא ראי' זו ועי' במי נדה מהדו"ת שהביא ראי' מד' הגמ' יבמות שם דפריך אטו נדה בחיי אסורן לאחר מיתת אוסרן מותרין דאף בפנוי. איכא אי' נדה ועוד הביא ראי' מד' הגמ' יבמות ל"ד א' אלא נדות היכי משכחת לה בשופעת מד' רש"י ותוס' שם דאף בפנוי' איכא אי' נדה מדאורייתא יעוש"ה:

סימן קפד

סעיף א

א וסתות כו' עי' ש"ך ס"ק ב' שכ' והיינו אם לא קבעה וסת אז מסתמא וסתה כל ל' ובתוך ל' מקרי שלא בשעת וסתה ועי' בפלתי ש ס"ק א' שהק' עליו דא"כ היכי משכחת לה אשה שאין לה וסת דצריכה בדיקה לכמה פוס' הא לעולם יש לה עונה בינונית כו' והאריך בזה ועי' בקו"א שם שכ' ליישב ד' הש"ך דאזיל לטעמי' דס"ל לקמן סי' קפ"ו דגם בא"ל וסת א"צ בדיקה כו' ועי' בפרמ"נ בש"ח ס"ק ב' שכ' עליו דלא הועיל כלום דהא הש"ך כ' דבריו ע"ד הטור שכ' וסתם וסת ליום דהיינו לומר שבתוך ל' מקרי שלא בשעת וסתה והרי הטור הביא לקמן סי' קפ"ו שכ' דלא מלאו לבו לחלוק ע"ד ר"ח שמצריך בדיקה כו' והביא ד' החו"ד ס"ק א' שכ' ליישב ד' הש"ך וכ' דכבר קדמו הב"ח בזה ועי' בס"ט ס"ק א' ובמקמ"ח שכ' נמי כן ליישב ד' הש"ך הנ"ל והביאו ד' הב"ח שכ"כ בהדיא:

סעיף ב

ב צריך לפרוש. וכ' הש"ך ס"ק ה' היינו מדרבנן כן הסכמת רוב הפוס' דוסתות דרבנן עכ"ד. ואע"ג דבגמ' מייתי לה מקרא בשבועות י"ח ב' ובנדה ס"ג ב' מוהזרתם את ב"י מטומאתם אמר ר' יאשי' מכאן אזהרה לב"י שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן ס"ל להפוס' הנ"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא ועי' בבינת אדם שער בית הנשים סי' א' שכ' דבזמן הוסת אסור מדאורייתא לכ"ע כו' והאריך בזה. וכ"פ בחכ"א כלל ק"ח סי' ג' דבעונות הוסת וכן אם לפעמים רואה בתחלתו כו' אסור מדאורייתא לכ"ע. ובאמת מבואר להדיא במשמרת הבית להרשב"א בדיני הפרישה שער ב' דלמ"ד וסתות דרבנן אפי' בשעת הוסת ממש מותרת מה"ת כו' והביא כן בשם הראב"ד והאריך בזה. היינו היפך מד' הב"א הנ"ל ועי' בפרמ"נ בפתחי נדה ענין וסתות אות ד' שהשיג נמי ע"ד הב"א מד' הרשב"א והראב"ד הנ"ל. וגם דחה הראי' של הב"א שם מפסחים ע"ב ב' אשתו נדה בעל חייב ומוקמי' לה בסמוך לוסתה ואכתי תקשי מאחר דמה"ת מותר לשמחה בעונה וא"צ לשאלו איך יתקנו חז"ל להביא חולין לעזרה א"ו בזמן הוסת מה"ת אסור וא"כ צריך לשאלה אם הגיע זמן וסתה כו' ודחה דהא באמת בעל נדה רק שאנו רוצים לפטרו מקרבן מפאת שהי' טרוד לדבר מצוה א"כ מאחר שהי' סמוך לוסתה ואסור לבוא עלי' אפ"ת דאינו רק מדרבנן עכ"ז תו לירא ה"ט דטרדא והדר תו חייב חטאת מה"ת עלי שבעל נדה ובע"כ צ"ל גם לדידי' סברא ו דהא בש"ס לא אוקמי' בשעת וסתה רק סמוך לוסתה וא"כ אפי' אם הי' שואל אותה לא תהי' צריך לפרוש ממנה מה"ת וא"כ אין מה"ת אם הי' סמוך לוסתה או רחוק מוסתה ומ"ט פטרי' לי' מקרבן ברחוק מוסתה ומחייבי' לי' בסמוך לוסתה הא מה"ת אין שום חילוק בין זל"ז א"ו כיון שהי' צריך לפרוש מדרבנן ותו לא חשיב טרוד כו' וגם הביא ד' החו"ד ס"ק כ"ח שכ' בפשיטות דבשעת וסתה אסור ביוצא לדרך כו' וכ' דנעלם ממנו ד' הרשב"א והראב"ד הנ"ל דמתירין בהדיא אף בשעת וסתה כו' והאריך בזה, ועי' בבדק הבית שם שכ' ח"ל דאפי' למ"ד וסתות דרבנן אפי' ברי לה שלא ראתה אסור לה לשמש משהגיע וסתה כל אותה עונה כו' ואי' זה מה"ת מדכתיב והזרתם את ב"י מטומאתם כו' אבל לפני ושת בעונה זו כו' הוא בפלוגתא דלמ"ד וסתד"א מחזקינן לה בודאי רואה האי קרא דוהזרתם אתאי לעונה זו שלפני וסתה ולמ"ד וסתד"ר אי' עונה זו שלפני וסתה דרבנן וקרא אתאי לאי' עונה שלאחר וסתה ואע"ג דלא חזאי כו' עכ"ל. והיינו כהב"א הנ"ל אבל מד' המשמרת הבית הנ"ל מבואר להדיא דלא כהב"א הנ"ל ולא ראה הב"א ד' המשה"ב הנ"ל. ועי' במקמ"ח שהביא נמי ד' הרא"ה בבה"ב והמשה"ב הנ"ל והביא ד' הב"א וכ' ג"כ עליו דאישתמיטתי' ד' הרשב"א במשה"ב הנ"ל, וכעת ראיתי בשמלה ס"ק ד' שהביא ד' הב"א הנ"ל וכ' עליו דלא זכר ד' הרשב"א במשה"ב הנ"ל ולא ד' תשובת הרשב"א שהביא הב"י סי' קפ"ז ולא ד' הראב"ד בבעה"נ דס"ל דגם שעת הוסת לא הוי אלא דרבנן כו' יעוש"ה. ועי"ש עוד בפרמ"נ אות ה' מה שהק' ד' התוס' פסחים ע"ב ב' שכ' בפשיטות דסמוך לוסתה הוא מדאורייתא וביבמות ס"ב כ' דלמ"ד וסד"ר ד"ה בסמוך לוסתה דאינו רק מדרבנן וא"כ לפ"מ שפ' בנדה ע"ז א' דקי"ל וסד"ר א"כ היה סמוך לוסתה אינו רק מדרבנן ואיך כ' בפשיטות בפסחים סמוך לוסתה הוא מה"ת ויותר קשה דשם בפסחים קאי אליבא דר"י כו' ובנדה ט"ו א' ד"ה אפי' כ' דר"י ס"ל וסד"ר וא"כ ה"ה סמוך לוסתה אינו רק מדרבנן וכ' ליישב דלא כ' התוס' בנדה רק דיש לדקדק דר"י ס"ל וסד"ר אבל לא פסיקא להו מלתא שנאמר בבירור כן ומשום דבשבועות י"ח ב' דריש ר"י ג"כ האי אי' דסמוך לוסתה מקרא דלהבדיל כו' וזה מבואר בדבריהם בכ"ד שלא ניחא להו לומר דכל הני דרשות דשבועות שם אינן רק אסמכתא בעלמא וע"כ בנדה ט"ז א' בפסק הל' דוסתות לא הביאו התוס' שם דר"י ג"כ ס"ל דוסד"ר אלמא דלא פסיקא להו הך דר"י ס"ל וסד"ר וע"כ כ' בפסחים אליבא דר"י דסמוך לוסתה מה"ת וכדחזינן לי' בשבועות דדריש לי' מקרא כו' ולדידן דקי"ל וסד"ר ה"ה סמוך לוסתה אינו אלא מדרבנן ולא דרשי' כלל להני קראי עכ"ד וזהו דלא כהנו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' נ"ה דס"ל בפשיטות דדעת התוס' יבמות הנ"ל דסמוך לוסתה דאורייתא. ועי"ש עוד מ"ש ליישב קושי' הב"י על הרא"ש דסתרי אהדדי מנדה ליבמות כו' והאריך בזה יעוש"ה. ועי' בנו"ב שם שכ' דאין זה דומה להא דמחייבינן בשבועות חטאת ול"א אנוס הוא היינו שאפי' וסד"ר מ"מ כיון שעכ"פ מוטל עליו מדרבנן לפרוש הימנה שוב אינו אנוס לשמש עמה וממילא חייב חטאת על שגגתו ששימש עם הטמאה ודאי עכ"ד וכ"כ מסברת עצמו ובאמת מבואר מד' הרשב"א במשה"ב שם בהדיא כן ולא ראה הנו"ב הנ"ל ד' הרשב"א שכבר הקדימו בזה. וכעת ראיתי בשאילתות שאילתא פ"ט בהעמק שאלה שם אות ד' שהק' דאי נימא סמוך לוסתה הוא מדרבנן איך חייב חטאת אכניסה סמוך לוסתה כו' והביא ד' הנו"ב הנ"ל שכ' דכיון דמדרבנן אסור שוב אינו אנוס אלא שוגג וחייב חטאת וכ' עליו אלא דלא ביאר מקור לסברא זו וממ"ש התוס' ביצה כ"ב דהאוכל בלא בדיקת הריאה ונמצאת טריפה נענש כשוגג ולא כאונס כו' אין ראי' לכאן דהתם לא מיירי אלא בדין שמים אבל שיהא חייב קרבן מחמת זה לא שמענו וכ' דמ"מ נ' דבזה נחלקו רבא ורחב"א דרבא ס"ל דאכניסה לא מחייב וכ' הבעה"מ משום דס"ל דדרשה דוזהרתם אינה אלא אסמכתא והמשה"ב כ' דהבעה"מ ס"ל דגם להמסקנא דרבא הוא דרבנן ובפי' הסוגיא שם משמע דבזה נחלקו והביא עוד ראי' לסברא זו מנדה י"ב כו' אשה מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת לחייב בעלה חטאת ומסיק דאסיר שלא יהא לבו נוקפו ופורש וע"כ בשלא סמוך לוסתה מיירי דאי בסמוך לוסתה לפרוש וא"כ איך יתחייב וכן הק' בנו"ב מהדו"ת סי' צ"ו והעיקר כמ"ש בס"ט סי' ק"צ ס"ק פ"ז דאי נימא דבעי בדיקה ממילא ראוי לחוש ולפרוש לעולם באבר מת שמא ראתה ונ' דקדק רש"י שכ' בד"ה מהו כו' מי בעיא כו' ולא פי' מי רשאה כו' משום דא"א לחייב חטאת אלא א"כ נימא דבעי בדיקה אחר תשמיש וסוגיא דשבועות דקא' דשלא בשעת וסת דאנוס הוא לפי המסקנא דנדה דאסורה לקנח אחר תשמיש כדי שלא יהא לבו נוקפו הרי דמה שראו לחוש מדרבנן גורם שיבא לחיוב חטאת כו' עכ"ד. ועי"ש עוד בפרמ"נ שהק' דמ"ט של דבר דהא בכל דוכתי קי"ל דהיכא דאתחזק ג"פ הוי חזקה ובשור המועד מבואר בהדיא בקרא דבג"פ אתחזק לשור נגח ומ"ט כאן ל"א דאתחזק לה לראות בעת וסתה אחר שכבר קבעה וסתה ג"פ ובגוף הדין דוסתות שפיר י"ל דטעמו פשוט דמאן דס"ל וסד"ר הוא משום דחזקת דם לבא בהרגשה וכיון שעבר וסתה ולא הרגישה אמרי' דודאי לא ראתה וע"כ מותרת היא לבעלה מה"ת אפי' בלא בדיקה אבל מ"ש הפוס' דלמ"ד וסד"ר דה"ה סמוך לוסתה ג"כ דרבנן כו' הא ודאי קשה כיון דאתחזק ג"פ שתראה בעונה זו למה לא ניחוש מה"ת שמא תראה בשעת תשמיש ותרגיש באמת ונמצא שבעל נדה והביא ד' החו"ד בסי' הקודם שכ' דע"כ וסד"ר דקים להו לחז"ל דחזקה דוסתות הוי חזקה העשוי' להשתנות דכשהאשה באה בימים נתמעטו הדמים וחדל האורח שהי' לה כבר וכ' עליו דאין דבריו מסופקין כ"א באשה שהיא סמוך לזקנותה דאפ"ל שבקרוב יופסק וסתה משא"כ באשה שהיא עדיין בימי נעורי' הדבר ידוע שלא יופסק וסתה משך זמן רב לפי טבע הנשים כו' והאריך בזה ליישב ועי' במלא הרועים אות ה' ענין וסתות סי' י"ג שכ' ג' תי' ליישב קושי' הנ"ל והאריך בזה. ובספרו מלא הרועים הנדפס מחדש בענין השייך לערך וסתות מ"ש והאריך בזה. ועי' במהר"י הכהן מהדו"ת על הלכות קטנות הל' נדה אות א' מ"ש ליישב קושי' הנ"ל והאריך הרבה בזה יעוש"ה:

והנה הנו"ב שם הק' למ"ד וסד"ר והרי עיקר הוסת דרבנן ואיך הזהירה התורה על עונה סמוך לוסתה וכ' ליישב דאף למ"ד וסד"ר הוי חזקה זו דארב"ב ככל החזקות שבש"ס וחזקה מה"ת היא אלא דנגד חזקה זו היא חזקת האשה שבחזקת טהרה עומדת ולכך מה"ת אוקמי' חזקה להדי חזקה זהו הטעם דמ"ד וסד"ר וכבר נודע אוקמתא דרבא גיטין כ"ת ב' דלשמא מת ל"ח ולשמא ימות חיישי' כו' ומעתה גם גבי אשה דכל אשה יש לה חזקת טהרה שהרי עכשיו היא טהורה ול"ח שמא כבר נטמאה בטומאת נדה שזה נגד החזקה אבל אין להאשה חזקה שלא תראה נדה אחר שעה שאין בזה חזקה שהרי בפעם אחת עתידה לראות נדה שהרי לא תהי' טהורה לעולם ולכך איכא למיחש בכל שעה שמא תראה ולכך וסתות לענין לאסור לשמש סמוך לוסתה הוא לכ"ע מה"ת לפי חזקה דארב"ב ול"ל העמד נגד חזקה זו חזקת טהרת אשה שהרי בזה דחיישי' שמא תראה לא מרעינן עדיין חזקת טהרה והוא ממש כמו שמא ימות וא"כ ליכא חזקה הסותר לחזקת ארב"ב ולכך אסורה מה"ת כו' אבל אם כבר עבר וסתה למימר וסד"א לטמאה שעבר כו' נגד זה יש חזקת טהרה הסותר לזה לכך פסקי' הלכתא דוסד"ר כו' ומיישב בזה קושי' התוס' נדה ט' א' ד"ה הא כו' והאריך בזה. וכ"כ עוד במהדו"ת חיו"ד סי' ק"ג והאריך בזה. וכן הביא במלא הרועים ד' הנו"ב אלו ועי' בחתם סופר חיו"ד סי' קס"ו וסי' ק"ע שהביא נמי כן בשם מורו הגאון ר' נתן אדלער שכ' כהנו"ב. הנה מ"ש דנגד חזקה זו יש חזקת האשה דבחזקת טהרה עומדת כו' לא ידענא מאי קא' דהא הוי חזקה העשוי' להשתנות כיון דכך הטבע שיבוא האורח בזמנו ובחזקה שתראה אין לילך בזה בתר חזקת טהרה דמעיקרא ועי' לקמן סי' ר"א סעי' ס"ה ובתשובת הר"ן סי' ס"ו ועי' במהרי"ט ת"א סי' י"א שכ' נמי דחזקת טהרה הוי חזקה העשוי' להשתנות ועי' בש"ש שמעתא ג' פי"א מ"ש ע"ד מהרי"ט והאריך בזה:

וכן ראיתי בהגהות ר' ברוך פרענקיל שהשיג כן ע"ד הנו"ב ועי' בפרמ"נ שם שהק' נמי כן ע"ד הנו"ב והביא ד' הר"ן בתשובה סי' ס"ו דמשמע שם דלצד בידוע לנו בודאי שדרכה להיות מימי' מתמעטים אלא אפי' א"י לנו שדרכה בכך רק שהוא דבר ההוה להיות לא אזלי' בתר החזקה בזה וכגון באדם שהוא בריא כעת ומספקי' אם הי' חולה מקודם לא אזלי' בתר חזקה דמעיקרא שידוע לנו שהי' בריא ולא בתר חזקה דהשתא שהוא עתה בריא ומשום דאותה חזקה עשוי' להשתנות דהחולי מצוי' בב"א כו' והאריך בד' הב"ש סי' ל"ז ס"ק ג' כו' וכ' וא"כ ה"ה כאן ביום וסתה כיון שידוע שדרכה להשתנות ביום זה אם נאמר דגם מה"ת אמרי' הך חזקה דארב"ב שוב נתבטלה חזקת טהרה דידה שהי' לה מקודם ואין לחשבה כלל כיון שהוחזקה להשתנות ביום זה דמי ממש לחזקת נערות כו' וא"כ הו"ל לטמאה ודאי מה"ת וכ' דזהו קושי' השואל בנו"ב שם סי' נ"ו דכיון דהשני' סותרת להראשונה ובאה אח"ז דוחה את הראשונה לגמרי והשיג על הנו"ב שם שדחה ד' השואל מד' התוס' קידושין מ"ה ב' כו' ועוד הק' על הנו"ב שכ' דאוקי חזקה נגד חזקה כו' א"כ יקשה לדעת הרי"ף והר"מ ועוד פוס' דס"ל דלמ"ד וסד"ר מותר לשמש עמה בבא מן הדרך אפי' אחר שעבר וסתה ולא שהתה זמן שתספור ותטבול ולהנו"ב הרי כאן ספד"א דלמא ראתה דנגד חזקת טהרה איכא חזקת אב"ב והוי ס' השקול כו' וכ' דצריך לדחוק דס"ל כהרמב"ם דספד"א אינו רק מדרבנן לחומרא וא"כ אין כאן חשש אי' רק מדרבנן וכ' דבזה א"ש ג"כ מה שהוצרך הנו"ב לומר דעל להבא חיישי' מה"ת משום דעל להבא לא מרעים להחזקה ולמה הוצרך לזה הא בלא"ה כיון דאיכא חזקה נגד חזקה הוי ספד"א אמנם לדעת הרי"ף והר"מ הנ"ל אכתי אין איסורו רק מדרבנן והנו"ב ס"ל דאסורה מה"ת סמוך לוסתה וע"כ הוצרך לומר דעל להבא לא מרעים להחזקה כו' והאריך בזה ואח"כ השיג על הנו"ב שכ' דהא דחיישי' בגיטין שמא ימות זהו נגד חזקת חיים של הבעל בזה אמרי' כו' אבל לשמא ימות חיישי' אבל נגד חזקת היתר דידה לא מהני לן מהא דחיישי' שמא ימות כו' והשיג עליו וכ' דסותר ד"ע כו' ועוד השיג על הנו"ב שכ' דהך ברייתא דה"ז גיטך תיכף אחר גירושין לא הי"ל שעה מבוררת להיתר שלה דמיד איכא למיחש שמא ימות אחר שעה אבל אם הי' אחר הגירושין באיזה זמן חזקת היתר מבוררת הי' מעמידין אותה בחזקת היתר דידה ולא היינו חוששין אפי' על להבא כו' וכ' עליו דמסוגיא דיבמות ס"ט ב' איכא תיובתא לדבריו דשם הגם שבא הזר עלי' עכ"ז לא נאסרה בתרומה אפ"ת דודאי נתעברה דעד מ' יום מיא בעלמא הוא כו' וא"כ עד מ' יום הו"ל חזקת היתר מבוררת ועכ"ז אתר מ' יום חזר החשש למקומו מפאת הריעותא הקודמת וכ"כ י"ל כאן כו' ועוד השיג ע"ד שכ' דלכאורה ד' ר"ת הם ד' רב אדא בגיטין שם וע"כ הק' על רש"י שם כו' והאריך בזה וכ' לבסוף דאין לד' הנו"ב שום שורש ועיקר בסוגיא ואנו אין לנו כ"א לאחוז בדרכם של כל הפוס' הנ"ל שהחליטו לומר דלפ"מ דקי"ל וסדר כ"כ פרישה סמוך לוסתה אינו רק מדרבנן ובד' הראב"ד והרשב"א מבואר דאפי' בשעת וסת ממש אינו רק מדרבנן זולת הרא"ה ס"ל דאסור מה"ת אמנם גם הוא מטעם אחר אמר כן וכמו שחילק בין קודם הוסת לאחר הוסת דאי' עונה שלפני הוסת כגון אם וסתה בסוף היום שאסורה כל היום זהו אינו רק מדרבנן למ"ד וסד"ר אבל אי' העונה שלאחר הוסת כגון אם וסתה בתחילת היום אסורה כל היום מה"ת הנה מבואר דגם הוא לא ס"ל כסברת הנו"ב הנ"ל עכ"ד. אך דעת היראים בעמוד עריות סי' כ"ו דפרישה סמוך לוסתה הוא מדאורייתא שכ' וז"ל ועוד יש תולדה אחרת והוא מדאורייתא כו' דתניא בשבועות כו' והזרתם כו' אזהרה לב"י שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן עכ"ל אע"ג דס"ל דסד"ר וכן משמע נמי מד' רש"י בהריות ח' ב' ד"ה פרוש שכ' וז"ל כלומר בסמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזהרתם את ב"י כו' עכ"ל משמע דס"ל דהוי מדאורייתא דהא קאי על המשנה דקתני זו היא מ"ע שבנדה ועי' בתוס' הרא"ש שם הנדפס מחדש שהק' על רש"י דההוא קרא אסמכתא בעלמא דקי"ל וסד"ר ולק"מ דרש"י ס"ל דאף דקי"ל וסד"ר מ"מ פרישה סמוך לוסתה הוי דאורייתא וכהיראים הנ"ל אבל הרא"ש שם ס"ל דהוי דרבנן ועי' במקמ"ח שהביא ד' הנו"ב הנ"ל וכ' עפ"ד ליישב קושי' התוס' נדה ט"ו א' ד"ה אפי' כו' והאריך בזה ועי' בחתם סופר סי' קע"ה וסי' קע"ט שהביא ד' הנו"ב וד' הרא"ה הנ"ל והאריך בזה ועי' בבנין עולם חיו"ד סי' ל"ו ובישוי"ע הי' קצ"ח בד' נכד המחבר ובשאילות שמואל בכלילות שמואל כללי ה"ו אות ג' ובס' באר משה חיו"ד סי' ל"ג ובאשכול הל' נדה סי' ל"ג בנחל אשכול שם אות י"ט מ"ש ע"ד הנו"ב הנ"ל והאריכו בזה יעוש"ה ובעיקר דבר זה אי מהני חזקה או רובא להבא עי' בבאר יצחק חאה"ע סי' א' ובספרו עין יצחק חאו"ח סי' כ"ח וסי' פ' ובס' שאלות חיים חיו"ד סי' י"א י"ב מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה ואכמ"ל בזה ועי' בשמלה ס"ק א' מ"ש בד' הרא"ה והרשב"א והנו"ב הנ"ל ובד' הר"ן בשבועות והאריך הרבה בזה:

ג קריבות . עי' ט"ז ס"ק ג' שהביא ראי' מסי' שמ"ב שכ' הרא"ש להחמיר לענין אבילות בחבוק ונישוק כו' וה"ה הכא כו' ובאמת אין משם ראי' דבסי' שמ"ב לא אסר הרא"ש כלל חיבוק ונישוק ואדרבה הביא ד' הראב"ד שהתיר חו"נ ולא חולק הרא"ש שם על הראב"ד רק במה שהתיר היחוד ביום וגם המנח"י ס"ק ד' כ' ע"ד הט"ז דאין דבריו מוכרחים דש"ה דיצרו תקפו שלא בעל ולכך צריך שם ג"כ שמירה עכ"ד אלא ט"ס הוא בהט"ז וצ"ל סי' שפ"ג סעי' ג' בהג"ה שאוסר שם חו"נ והרי שם ג"כ הביאה אינה אסורה רק מדרבנן וגם כבר בעל אותה ועכ"ז אסרי' בחו"נ מחשש דשמא יבא עלי' וה"ה כאן וכ"כ בס"ט ס"ק ב' ובפרמ"נ במקשה זהב ס"ק ג' דראי' הט"ז הוא מסי' שפ"ג והאריך בזה ופ' דיש לאסור כאן בחו"נ והס"ט הביא ד' הרדב"ז סי' קס"ג שכ' בפשיטות להתיר ועי"ש עוד בש"ח ס"ק ו' מ"ש בזה ועי' בשמלה ס"ק ד' מ"ש והאריך בזה והביא ד' הס"ט וכ' עליו דאין נ' לע"ד יעוש"ה:

ד ביום . עי' ט"ז ס"ק ב' שהביא ד' האו"ז כו' וד' הב"י שכ' עליו דאין לחוש לזה כו' דאין אי' אלא ביום לחוד והביא ד' הב"ח שכ' דראוי להחמיר על זה ותמה עליו דאין להחמיר על מה שמפורש בתלמוד לקולא ועי' בנקוה"כ שהשיג עליו וכ' דמוכח בש"ס כהאו"ז והאריך בזה ובש"ך ס"ק ו' כ' דהאו"ז מיירי דרגילה לראות ביום רק שאין לה שעה קבועה כו' דבזה צריכה לפרוש כל לילה שלפניו ועי' במנח"י ס"ק ו' שכ' דאין דבריו מוכרחים כו' ועי' בס"ט ס"ק ג' ובישוי"ע ס"ק ב' ובפרמ"נ במקשה זהב ס"ק ב' וש"ח ס"ק ז' ובמי נדה מהדו"ק מ"ש ע"ד האו"ז והש"ך והאריכו בזה יעוש"ה. ובאמת מבואר להדיא באו"ז סי' שנ"ח כהב"ח שכ' וז"ל ומורי אבי העזרי אמר לי שרגילים לפרוש סמוך לוסתה כ"ד שעות שאם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל הלילה שלפניו ואם רגילה לראות בלילה פורש ממנה כל הלילה והיום שלפניו עכ"ל ומשמע מלשון שרגילים לפרוש דלחומרא בעלמא הוא דנוהגין כן וכמ"ש הב"ח הנ"ל וכן הביא חותני הגאון מ' יצחק צבי ז"ל אב"ד דסעימייטיץ ד' האו"ז וכ' ע"כ אין לחוש לחומרא זו אלא היכא דנהוג עוד הביאו הט"ז והש"ך ד' אביאסף שכ' דבתמוז וטבת בעי' חצי יום וחצי לילה כו' ועי' בפלתי ס"ק ד' ובס"ט שם ובמקמ"ח ובמי נדה שם ובמהדו"ת ובפרמ"נ במקשה זהב שם מ"ש והאריכו הרבה בזה יעוש"ה. ועי"ש עוד בש"ח שכ' בסוף דבריו ודע דכ"ז אינו רק ברואה דם או שמצאה ע"י בדיקת עד הבדוק אבל אם מצאה כתם אין לחוש בזה משום פרישה סמוך לוסתה דאין בכתמים משום וסת כו' עכ"ד:

ה בהג"ה שמשנית כו'. עי' בחו"ד ס"ק ד' שהביא ד' הנו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' מ"ו שפי' ד' הרב דהיינו שכך הוא קביעות הוסתה שבתוך אלו הב' ג' ימים תראה ובגוף אלו הימים אין לה זמן קבוע אימת לפעמים בזה ולפעמים בזה ועכ"פ לא יעברו הג"י בלא ראי' וא"כ כל הג"י וסת הן וצריך לפרוש בכולן ומכח זה כ' באשה שהוחזקה שאינה מספקת לספור ז"נ כל ז' וז' הם אצלה כוסת קבוע וצריכה בדיקה כל ז' כו'. ותמה עליו דא"כ אם אין לה קבע על כ' יום בכה"ג צריכה שתהי' ידי' בין עיני' כל הכ' יום כו' ואין הדעת סובל זה כו' ש דין הנ"ל תמוה ולא אשתמיט שום פוסק לומר כן עכ"ד. ועי' בפלתי ס"ק ה' שפי' נמי ד' הרב כהנו"ב הנ"ל. ומ"ש החו"ד על הנו"ב דלא אשתמיט שים פוסק לומר כן באמת בשה"ג רפ"ב דשבועות פי' ד' הגמ' כמו שפי' הנו"ב והפלתי ועי' בפרמ"נ בש"ת ס"ק ט' שכ' על החו"ד דנעלם ממנו ד' השוה"ג הנ"ל. וכ' אך לדינא סיים השה"ג שם ששאל את פי' מוהר"ן וא"ל דרך משא ומתן שיש להקל בכה"ג והביא ד' התה"ד סי' רמ"ז שממנו מקור הדין שהביא המחבר לקמן סי' קפ"ו סעי' ג' כו' דמוכת משם דא"א לומר כהפלתי והנו"ב הנ"ל דבכה"ג אינה חוששת רק לאחרון וזה הי' ג"כ דעת מהר"ן שהביא השה"ג שאמר שיש להקל וגם השיג על החו"ד בפי' ד' הרב והחו"ד כ' דכן הוא מבואר בבעה"נ להראב"ד כדבריו והשיג עליו דאדרבה בד' הראב"ד מבואר להיפך כו' והאריך בזה. וכ' לבסוף דהעיקר בפי' הרב כפי' הש"ך יעוש"ה:

סעיף ג

ו הביאה סימנים, עי' ט"ז ס"ק ה' שכ' דזהו פי' על מה שאמר אבל בקטנה ור"ל תרי גווני כ קטנה יש אחת שלא הגיעה לימי הנעורים ועוד יש סימן במה שלא הביאה סימנים ואז אע"פ שהגיעו ימי הנעורים קטנה הוא אבל לא הגיע לנעורים והביא סימנים עדיין קטנה היא דשומא בעלמא הם עכ"ד. וכ"כ הש"ך ס"ק י"א ל הביאה ו' מחלקת הוא כלומר או לא הביאה סימנים כו' עכ"ד. וכ"כ המנח"י ס"ק י' והחו"ד בחידושים ס"ק י' כהט"ז והש"ך ועי' ברש"י נדה ה' א' ד"ה אין חוששין שכ' וז"ל משיגיעו ימי הנעורים שהביא ב' שערות או בת י"ב שנה ויום אחד אע"פ שלא הביאה ב' שערות עכ"ל משמע מד' רש"י אלו דחדא מינייהו סגי הביאה ב' שערות אע"פ שפחותה מי"ב שנה הוי גדולה או י"ב שנה אע"פ שאין לה שערות ולכאורה דבריו תמוהים דהא מבואר בנדה מ"ו א' דפחות מי"ב שנים שהביא ב' שערות אמרי' דשומא הן ועדיין היא קטנה ועי' ברשב"א בתוה"ב שער ד' בדיני כתמים שכ' וז"ל ומסתברא דהיינו כל שהיא פחותה מבת י"ב שנה ויום א' ואע"פ שהביאה ב' שערות דהא קי"ל כרבא דאמר בפ' יוצא דופן תוך הפרק כלפני הפרק ושומא בעלמא נינהו וה"ה לבת י"ב שנה ויום א' אם לא הביאה ב' שערות דכל שלא הביאה שערות קטנה היא ודוקא שבדקוה ואין לה ואע"ג דקטנה שהגיעה לכלל שנותי' חזקה הביאה סימנים ואפי' בדקן ולא אשכחן חיישי' שמא נשרו להחמיר לענין מיאון הא אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חיישי' שמא נשרו וה"מ דאיקדשה בתוך זמן ובעל לאח"ז דאיכא ספי' דאורייתא אבל בעל בתו"ז לא כלום הואיל וליכא ספד"א ובכתמים נמי דסד"ר הוא אין חוששין שמא נשרו אלא מיהו היכא דלא בדקן חזקה הביאה סימנים ואפי' למיאונין וכדרבא כו' ומד' רש"י נ' דלעולם משהגיע לכלל שנותי' לכתמי' אע"פ שלא הביאה סימנים שהוא פי' משהגיעו ימי הנעורים שהביאה ב' שערות או בת י"ב שנה ויום א' אע"פ שלא הביאה ב' שערות ונ' שהזקיק לפרש כן מדקא' משהגיעו ימי הנעורים דאלמא בהגעת הימים בלחוד חוששין לה וזה דחוק. ומצאתי בתוספתא נדה פ"א מאימתי ראי' להיות רואה משהביאה ב' שערות וזה מבואר כדברינו עכ"ל והובא דבריו בד' חמודות פ"ק דנדה אות ט' מבואר מדבריו דלרש"י לא תליא רק בהגעת הימים אבל אם הביאה שערות פחותה מבת י"ב שנה אמרי' דשומא הן לכ"ע וצ"ל דמ"ש רש"י הנ"ל שהביאה ב' שערות כו' היינו לומר דאם אין אנו יודעים את שנותי' אמרי' דאם הביאה ב' שערות מסתמא הגיעה לכלל שנותי' וכמ"ש התוס' בקידושין ס"ג ב' ד"ה בני זה ובהרא"ש שם אבל ודאי היכא דידוע לנו שהוא פחותה מי"ב שנה לא מהני שערות לכ"ע דאמרי' דשומא הן. וכן ראיתי בפרמ"נ במקשה זהב ס"ק ה' שכ' נמי כן דכונת רש"י הנ"ל הוא היכא דאין אנו יודעים את שנותי' כו' אבל היכא דידוע שהיא פחותה מי"ב שנה לא מהני שערות לר"ע והביא ד' התוה"ב הנ"ל וכ' אך אם היא בת י"ב שנה ולא הביאה ב' שערות בזה נחלקו רש"י והרשב"א הנ"ל דרש"י ס"ל מדלא אמרו בש"ס רק משהגיעה לימי הנעורים מכלל דכאן לא תליא מידי בשערות רק בשנים דכיון שהגיעה לי"ב שנה הוי הגיע זמנה לראות וע"ז פליג הרשב"א וס"ל דגם כאן בעי' תרתי שנים ושערות והביא ראי' ע"ז מתוספתא דתניא גם כאן דתליא בשערות כו' עכ"ד. ועי' בס"ט לקמן סי' ק"ל ס"ק ה' מה שהק' ע"ד רש"י מהא דפריך הגמ' נדה ס"ו א' על רב מהא דמעשה ונתן לה ר' ד' לילות מתוך יב"ח כו' וכ' ליישב. ועי' בהגהות חשק שלמה בנדה שם שהביא ד' הרשב"א הנ"ל וכ' די"ל דגם רש"י מודה לזה דתרווייהו בעי' רק דלרש"י הוי קשה דהש"ס תלי זה בימי הנעורים ובתוספתא תלה בשערות ולפיכך כ' רש"י דאם הביאה ב' שערות ואף דלא ידעי' אם הגיעה לכלל שנים אמרי' דודאי עברו עלי י"ב שנה דשערות רק קודם יב"ש לא שכיח ובזה מיירי התוספתא ולפיכך אם הגיעה לכלל שנים אף דלא ידעי' אם הביאה ב' שטרות אמרי' דודאי הביאה מחמת חזקה דרבא ובזה מיירי הש"ס הכא כו'. ובזה עולין ד' רש"י להלכה ואין כאן מחלוקה כלל עכ"ד. והיינו כעין ד' הפרמ"נ הנ"ל. ועי"ש עוד בש"ח ס"ק י' מ"ש ע"ד הש"ך ס"ק י' שכ' דהוא יב"ש ויום א' כו' וכ' דא"צ שיהי' יום אחד דוקא בשנת י"ג אלא דמיד כשיחשב ביום של סוף שנת י"ב ונכנסה לשנת י"ג הרי היא גדולה כו' והשיג על הב"ש באה"ע סי' קנ"ה ס"ק כ' שכ' בפשיטות דכל היכא דתניא יום א' היינו מעל"ע כו' והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף ז

ז כ"ד חדשים. עי' ש"ך ס"ק י"ח שכ' דבאה"ע סי' י"ג מבואר דאין חדש העיבור עולה למנין ודבריו תמוהין וכמו שתמה בפרמ"נ בש"ח ס"ק י"ת דשם לא נאמר הלכה פסוקה בזה. ואדרבה המחבר פ' שם דחדש העיבור עולה למנין רק דהרמ"א שם הביא בשם י"א דלכתחלה יחוש גם לחדש העיבור והיינו לחומרא שלא תנשא עד מלאת כ"ד חדשים מלבד חדש העיבור משא"כ כאן דהוי קולא אם לא נחשוב חדש העיבור במנין וע"כ ד' הש"ך תמוהין מ"ש בפשיטות דאין חדש העיבור מן המנין והביא ד' הפלתי שכ' דבש"ך הישנים הנוסחא כו' די"א דאין חדש העיבור כו' והשתא א"ש שלא כ' רק דהיא ס"ל הכי ונ"מ גם כאן אי איכא חומרא בזה במה דלא נחשוב חדש העיבור חיישי' לחומרא לדיעה זו כו' והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף ח

ח בהג"ה הרגישה. עי' בחו"ד ס"ק י"א שכ' להסתפק כיון דעיקר ההיתר מכח דלא הרגישה וא"כ אם בדקה עצמה בשעת וסת ונאבד העד דשוב ליכא ראי' מהא דלא ארגשה דאימר הרגשת עד הוא כו' אפשר דטמא והניח בצ"ע ובחידושים ס"ק כ"ד כ' בפשיטות דאם נאבד העד דאסורה וכ"ש אם השליכה או פשעה באבידת העד דאסורה ועי' בפרמ"נ במקשה זהב ס"ק י"ג שכ' עליו דהנה לפ"ד הרי"ף והרמב"ם לפמ"ש הר"ן בשבועות לדעתם דאפי' בישינה שרי אחר שעבר הוסת מבואר דאפי' היכא דליכא הטעם דלא ארגשה עכ"ז לא חיישי' שמא ראתה ואין מקום לס' הנ"ל. אך לדעת המחבר שכ' טעם ההיתר מדלא ארגשה ולא כ' דין זה דאפי' ישינה מותר כו' לדידי' איכא לאסתפוקי וכ"כ לדידן דקי"ל דאסורה לשמש עד שתבדוק ג"כ איכא לספוקי מה דינה אם בדקה א"ט ונאבד העד אם מטמאין לה מס' וכ' דלפמ"ש בחידושי הרמב"ן גבי מכה דהיכא דא"א למיקם עלה דמלתא לא תיקנו חז"ל בדיקה וכ"כ הרשב"א הובא בב"י סי' קפ"ז דהיכא דלא אפשר לא תיקנו א"כ י"ל דה"ה כאן אם נאבד העד וא"א למיקם עלה דמלתא לא מטמאין לה מס' כו' והביא ד' הס"ט סי' ק"צ ס"ק ס"ד שכ' דענין זה שמא טעתה בהרגשת עד או בהרגשת שמש הוא מלתא דל"ש ול"ח להא כ"א היכא דאיכא דם לפנינו ומשום דחזקת דם לבא בהרגשה משא"כ היכא דליכא דם לפנינו ל"ח לטעות בהרגשת עד וא"כ ה"ה כאן ותו דעיקר חובת הבדיקה אינה רק מתחז"ל יש לדמות להך בדיקה דקודם תשמיש דאצרכו חז"ל לאשה דעסוקה בטהרות ועכ"ז אם נאבד העד לא אסרי' לה כמ"ש בש"ס ט"ז ב' כו' אך לפמ"ש לדמות בדיקה זו דוסתות לבדיקת הריאה ושם בנאבדה הריאה אם הי' במזיד אסורה לכ"ע ואם בשוגג נחלקו הפוס' בזה כו' א"כ י"ל דה"ה כאן אם נאבד במזיד אסורה לבעלה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ואם נאבד בשוגג תליא במחלוקת הפוס' שם וי"ל דכאן כ"ע מודו דיש להקל עכ"ד ועי' באמרי בינה ח"א בתשובות שבסוף הס' סי' ו' שכ' דחומרת החו"ד הוא לשיטתו בס"ק ט' ובחידושים ס"ק כ"ג שכ' דבאין לה וסת קבוע וכן במשנות ב' או ג' ימים צריך שתהי' לה מוך דחוק כל משך השינוי כו' וכ' דלא נתקבלו דבריו בעיני בעלי הוראה להחמיר בזה כיון דוסד"ר וכמעט הוא דבר שבלתי אפשרות ולא חייבו חז"ל רק במה דאפשר לברר וגם החומרא שהחמיר באם נאבד עד הבדוק לא נתקבל וכ' דיש קצת להוכיח להפך מנדה ט"ז א' הא ליכא תרדה טמאה אלמא וסד"א ודלמא לעולם וסד"ר ואשמועי' הברייתא אם לא בדקה להעד טהורה שהחרדה מסלקת ובליכא תרדה טמאה ומשמע קצת דאם וסד"ר אף בזה טהורה וכ' דדברתי עם גדולי ההוראה ושפה אחתי בפיהם שאין להחמיר בזה וגם רוב נשי דיה הוסת נמשך בלתי אפשר להחזיק ברחם מוך דחוק לחולשתם ואף הצנועות ביותר לא יכלו להחמיר בזה ואף אליבא דהחו"ד מ"מ אין להחמיר לחוש על הטלת מ"ר דאין דנין אפשר משא"א כו' יעוש"ה:

סעיף ט

ט שתבדוק . עי' ש"ך ס"ק כ"ג שהביא ד' הב"ח שפ' דיש להחמיר כהמרדכי כו' דדוקא בבדקה מיד לאתר וסתה כו' ועי' בס"ט ס"ק י"ב מ"ש ע"ד הב"ח ועי' בפרמ"נ בפתחי נדה בענין וסתות אות ג' מה שהק' על הס"ט והאריך בזה ועי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז דין עא"נ באיסורין מ"ש והארכתי ביה יעוש"ה:

י) וסת קבוע. עי' ט"ז ס"ק י"ג מ"ש ליישב קושי' הפרישה ועי' ס"ט ס"ק י"ג מה שדחה תי' הט"ז ומ"ש הוא ליישב קושי' הפרישה והאריך בזה ועי' בפרמ"נ במקשה זהב ס"ק י"ג מה שדחה תי' של הס"ט ומ"ש הוא ליישב והאריך בזה ואח"כ הביא ד' החו"ד ס"ק י' שכ' להסתפק באשה שעברה עלי' ג"פ ולא בדקה ולא הרגישה אם נעקר הוסת בכך דמאחר שסומכין על מה שלא הרגישה להתירה לבעלה לדעה הא' ואפשר דה"נ יש לסמוך ע"ז לענין עקירת הוסת כו' ופשיט לי' דאין הוסת נעקר במה שלא הרגישה ממה שמבואר ברמב"ן ובטור לקמן סי' קפ"ט דבעי' דוקא בדיקה ותמה עליו דהא ודאי דלדידן אין וסת קבוע נעקר אלא בבדיקה וזה מבואר בראב"ד ורמב"ן ורשב"א וטור אמנם הא אנן קי"ל דגם לבטלה אסורה עד שתבדוק וכדיעה הב' וכל עיקר ספי' של החו"ד אינו אלא לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דמותרת לבעלה בלא בדיקה והוא הדיעה הא' דס"ל דסמכי' ע"ז שלא הרגישה ולדידהו מספקא לי' להחו"ד אם נעקר ג"כ הוסת בכך כו' וא"כ מאי פשיטותא מרמב"ן וטור דלא ס"ל כהרי"ף והרמב"ם. עוד הביא ד' החו"ד שכ' דמ"ש בנדה ט"ז א' דלמ"ד וסד"א אפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה אף דלא ארגשה היינו לטהרות דטמאה אף בלא הרגשה כו' או לבעלה מדרבנן טמאה וכ' עליו הנה מ"ש דמיירי לטהרות הוא שגיאה דבהדיא אמרי' בש"ס שם טמאה נדה בברייתא דר"א ור"מ גם מ"ש דלבעלה טמא מדרבנן אין זה במשמע דלשנא דטמאה נדה משמע דהוא מה"ת דאי מדרבנן אינה טמאה רק משום כתם כו' לפמ"ש רש"י בהא דאמרי' וסד"א היינו שצריכה בדיקה מה"ת בשעת וסתה ולד' החו"ד למה הוצרכה בדיקה מה"ת אם תרגיש גם בלא בדיקה תדע שראתה דם ואם לא תרגיש הרי היא טהורה מה"ת גם לפ"ד החו"ד שכ' כו' דטמאה מדרבנן תקשה בהך דר"פ הרואה דמקשי' טובא אמימרא דשמואל ועדיין לא סליק אדעתי' דטמאה מדרבנן ואמאי לא מקשה ממימרא דשמואל גופי' כאן דאמר אפי' מצאה טהורה טמאה אף שלא הרגישה וכאן ליכא למימר כתי' התוס' שם לחלק בין זמן קרוב לזמן רחוק דהא כאן איירי בזמן קרוב כו'. אמנם הדבר ברור דלמ"ד וסד"א אפי' בדקה ומצאה טהורה היא טמאה מה"ת אפי' לא הרגישה ומשום דהך חזקה דארב"ב משוה לה לודאי וכמ"ש הרא"ש בריש נדה וה"י דומה לדם הנמצא בפרוזדור דחייבין עליו אף שלא הרגישה דאמרי' חזקת דם לבא בהרגשה ובודאי ארגשה ולאו אדעתה כו' וה"ה כאן למ"ד וסד"א כו' וכ' דבעיקר דין זה אם לא הרגישה ביום וסתה לדידן דקי"ל דאסורה עד שתבדוק פשיטא שאינו נעקר אלא בבדיקה והביא ד' הראב"ד בשער הוסתות כו' וד' הרמב"ן בהלכותיו פ"ה ובוסת שא"ק נעקר אפי' בלא בדיקה דכיון שעבר היום ולא הרגישה טהורה לבעלה וממילא נעקר הוסת ג"כ וממילא הדבר מבואר דכן הדין לדעת הרי"ף והרמב"ם גם בוסת קבוע דכיון דלדידהו היא מותרת לבעלה אפי' בלא בדיקה כמו לדידן בא"ק ה"ה לדידהו נעקר בכה"ג בג"פ כמו לדידן בא"ק עכ"ד:

סעיף י

יא סמוך לוסתה. עי' חו"ד ס"ק י"ג שהביא ד' הכני"ח סי' י' שכ' דה"ה כשחל ליל טבילה סמוך לוסתה מותר בתשמיש כו' והשיג עליו ופ' דבליל טבילה סמוך לוסתה אסור בתשמיש ועי' במנח"י לקמן סי' קפ"ז ס"ק כ"ט שכ' די"ל דבליל טבילה מותר בתשמיש סמוך לוסתה כו' והניח דין זה בצ"ע ועי' בפלתי שם ס"ק י' וכאן ס"ק י"ב שהשיג על המנח"י והכני"ח ופ' דבליל טבילה סמוך לוסתה אסור בתשמיש ועי' בס"ט כאן ס"ק י"ד שהביא ד' הכני"ח והמנח"י והשיג נמי עליהם ופ' דאסור בתשמיש בליל טבילה סמוך לוסתה ועי' בשאילת יעב"ץ ת"ב סי' י' שהשיג נמי על הכני"ח ופ' דאסור בתשמיש והיינו כהפלתי והחו"ד והס"ט הנ"ל וכ"פ בבינת אדם כלל ק"ט סי' ב' ועי' במקמ"ח שפ' נמי כן והביא ראי' לוה מד' הראב"ד בבעה"נ שהק' בהא דאמרי' נדה ס"ו א' בההיא דאתיא לקמי' דר"י כו' דהא בליל הזאת תראה וצריך לפרוש סמוך לוסת והוכיח מזה דהיכא דקובעת וסת לשעה א"צ לפרוש סמוך לוסת כו' ואי נימא דליל טבילה דינו כיוצא לדרך א"כ מאי קשי' לי' דהא שם ליל טבילה הוי כו' ומזה מבואר דס"ל דליל טבילה אין דינו כיוצא לדרך ואסור בתשמיש וכ' דתמהני על כל האחרונים שלא הרגישו בראי' זו ולא ראה ד' הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קי"ז שכבר הקדימו בראי' זו. ועי' בחמדת שלמה חיו"ד סי' כ"ג מ"ש לדחות ראי' זו והאריך בזה. ועי' בשם ארי' חיו"ד סי' מ"ש ע"ד הכני"ח הנ"ל והאריך הרבה בזה יעוש"ה. ועי"ש בנו"ב שכ' דאף בכלה בביאה ראשונה אסור בתשמיש ואין חילוק בין כלה לאשה אחרת כו' והאריך בזה, אבל בהמקנה בקו"א להל' קידושין סי' ס"א כ' די"ל דבבעילה ראשונה שהיא בעילת מצוה אין אי' סמוך לוסתה כמו כיוצא לדרך וכ"פ בשם ארי' שם להקל בבתולה בבעילה ראשונה דהיא בעילת מצוה אך באלמנה פ' דאין להקל ועי' בשיבת ציון סי' מ"א מ"ש ע"ד הנו"ב הנ"ל והאריך בזה. ועי' בפרמ"נ בש"ת ס"ק כ"ז מ"ש והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף יא

יב אסור לבא. עי' במי נדה במדו"ח מ"ש לענין אם היא באה ושוכבת אצלו אם זה הוי כאמרה טהורה או לא כו' וכ' דבחידושי י"א ב' ד"ה שמואל הוכיח דאף בזה מהני בבאה ושוכבת אצלו:

יג וא"צ לשאולה. עי' במי נדה שם שכ' להסתפק באשה שנמצא כתם ובעלה ידע מזה ואח"כ שהתה שיעור שתספור ותטבול אם נימא כיון דכתם הוי נמי ס' ולא ודאי וא"כ אתי ס' ומוציא מידי ס' דהוי ס"ס כו' או נימא דבכה"ג צריך לשאילה כו' והאריך בזה והק' דלמה מהני בזה ס"ם דהא מבואר לעיל סי' ק"י דבעי' שיהי' נודעין ב' הספי' יחד וכאן לא נודעו יחד דס' שמא ראתה נודע מיד כשהגיע שעת וסתה וס' שמא טבלה ל"ה עד שעברו ימים שתוכל לספור ולטבול ולא נודעו ב' הספי' יחד והביא שכן הק' הפרמ"ג בשם המנח"י וכבר הקדימו בקושי' זו בכללי חזקה מבעל מגיני שלמה שהובא בראש אפרים ביו' התשובות סי' י"ב וכ' המי נדה ליישב והאריך בזה. ואח"כ כ' די"ל דדין זה אי מהני ס"ם בלא נודעו יחד תליא אי ספי' דאורייתא מה"ת לחומרא או מדרבנן לחומרא כו' וכ' עוד תי' ליישב קושי' זו והאריך בזה. ובסוף הס' בהשמטות לקו"א מ"ש והאריך בזה הרבה יעוש"ה. ועי' בבית יצחק בשער הספי' סי' ל"ה מיש ליישב קושי' זו והאריך בזה. ועי' במנח"י בסי' שאח"ז ס"ק א' שהק' דאמאי א"ל לשאול הא קי"ל לעיל סי' ק"י דלא סמכי' אס"ס היכא דאיכא לברורי וכאן כיון דאפשר לברורי בשאלה מ"ט סמכי' אס"ס ואמרי' דא"ל לשאול ותי' דש"ה דאיכא עוד חזקה שהיתה בחזקת טהרה כו' ועי' בפרמ"נ בש"ח ס"ק ל"א שדחה תי' זה שכיון שעבר עלי' וסתה איתרע חזקתה והביא תי' הפלתי שם ס"ק א' דהוי ספד"ר ומדינא הו"ל למיזל לקולא רק שחז"ל החמירו בזה. ובס"ס שרי וכ' עליו דגם ז"א דגם בספד"ר אם הוא מחשש אי' בגופו ל"א ספד"ר וכמ"ש הש"ך בדיני ס"ס אות י"ז י"ח וכאן הרי עיקר החשש שמא ראתה וטמאה מה"ת וכ' ליישב דהא הרמ"א בסי' ק"י פ' דבס"ס א"צ לברר וכבר הק' המנח"י כו' דמשמע מכ"ד דצריך לברר ותי' דהיכא דאיכא טרחא א"צ לברר משא"כ היכא דאפשר לברר בדיבור בעלמא לשאול צריך לברר וא"כ א"ש כאן ממ"נ אם הוא ערה עלי' רמיא להודיע לו אם היא טמאה ושפיר יכול לסמוך עלי' במה שאינה מגדת לו שהיא טהורה בודאי רק אם לא שהתה שיעור שתוכל לטבול חיישי' שמא לא בדקה א"ע וסמכה ע"ז שלא הרגישה כו' וע"ז שפיר מהני לו מה ששהתה שיעור שתוכל לטבול מאחר דעכ"פ זה ודאי שלא הרגישה. אין כאן חשש אי' תורה בגופו ובישינה הרי איכא טרחא להקיצה וכמ"ש רש"י י"ב א' ד"ה ערה והיכא דאיכא טרחא א"צ לברר עכ"ד. ועי' בס' ארי' דבי עילאי חאו"ח סי' ח' מה שהשיג על תי' הפלתי הנ"ל דאפי' במלתא דרבנן צריך לברורי כו'. ועי' פלתי בקו"א סעי' ג' מ"ש בזה. ועי' במהר"י הכהן ח"ב הל' נדה אות י"א מ"ש ליישב קושי' זו עפ"ד הפ"י בקידושין ס"ג ב' שכ' דהא דע"א א"נ נגד החזקה משים דאמרי' דכל ע"א או' בדדמי כו' והא דאמרי' דכל היכא דאיכא לברורי לא סמכי' אחזקה או רובא דוקא אם יכולין לברר לגמרי אבל אם לא נוכל לברר כל הס' סמכי' ארוב או חזקה. ולפ"ז אף אם ישאל אותה לא תהי' נאמנת רק מדין ע"א ולא הוי בירור גמור ולכמה פוס' רוב או חזקה עדיפא מע"א כו' שוב לא נוכל לברר הדבר ע"כ א"צ לשאלה עכ"ד. ועי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז ס"ק כ"ג מ"ש בדין צריך לברורי והארכתי הרבה בזה יעוש"ה:

סימן קפה

סעיף א

א טבלתי . עי' חו"ד ס"ק א' בחידושים שכ' ואפי' שוכבת אצלו לה מהני עד שתאמר לו בפירוש טבלתי כן מוכח מתוס' עכ"ד. ועי' בשמלה ס"ק א' שכ' עליו דלא הודיעני אי' מקום התוס' ואנחנו לא נודע וכפי הסברא הפשוטה נ' דמהני ואפי' לפמ"ש הש"ך ס"ק ד' בשם הב"ח דהבעל חייב לשאול אותה כו' י"ל ש"ה שאין בידה לטהר עצמה וא"נ בדיבור גרידא כ"א באמתלא ע"כ צריכין לברר את האמתלא אם יש בה ממש או לא אבל הכא שיש בידה לטבול והיא נאמנת בדבור קל לומר טבלתי אמאי לא תהא מעשה השכיבה חשוב כדבור והביא בשם חכם א' שכ' דכונת החו"ד הוא לד' התוס' נדה י"א א' ד"ה תניא שכ' דבהניחה בחזקת טמאה אשמועי' דאפי' ערה טמאה עד שתאמר לו טהורה אני וכ' עליו דש"ה לא מיבעי' לפ"ד המרדכי בשבועות סי' תשמ"ב שהביא הא דגרסי' בירושלמי אהא דתניא הבאין מן הדרך כו' אמר ר"י שונה אני אפי' לאחר ג' שנים כו' אמר ר' חנינא זאת אומרת אסור לאשה להשהות בטומאה וכ' משמע אע"ג דודאי ראתה כו' ומיהו בהא פליגא אתלמודא דידן דבפ' כ"ה מוכח דלא שרי ר' יוחנן אלא בה' ראתה אבל ודאי ראתה לא שרי דחיישי' שמא אירע לה אונס כו' עכ"ל, וא"כ זהו דוקא כשבא מן הדרך כו' ויש לו לחוש שמא אירע לה אונס אבל כשהוא בביתו ולא נודע לו משום אונם מסתמא טבלה בזמנה ומכ"ש לפ"מ דפסקי' דכשאין בעלה בעיר אין טבילה בזמנה מצוה כו' אלא אפי' אי נימא כו' דלא פליגא תלמודא דידן אירושלמי מ"מ נ' דדוקא בבא מהדרך אין טבילתה ודאי כי שמא לא הגיע זמנה לטבול או מחמת אונס לא הי' לה באפשר לטבול אבל כשהוא בעיר ויודע מתי נטמאה וכעת זמן טבילתה וכ"ש כשהוא יודע מתי לבשה לבנים ושהכינה עצמה היום לטבילה וגם הי' בידה לטבול בלי שום אונס והיא ערה ושוכבת אצלו נ' דחזקת טבילה זו ודאי חזקה אלימתא כמו חזקת חבר דמוציא מידי ודאי עכ"ד. ועי' בסי' הקודם ס"ק י"ב הבאתי ד' המי נדה בזה יעוש"ה:

ב בהג"ה ומאחר שעברו. עי' ש"ך ס"ק א' שכ' דאם הבעל אינו יודע אם עברו או לא סומך עלי', ועי' במי נדה מהדו"ק מ"ש ע"ד הש"ך והאריך בזה. ובתוך דבריו שם כ' דאף באי' דרבנן אין ע"א נאמן נגד החזקה והביא ראי' מד' הרמ"א לעיל סי' קכ"ז וכונתו על מ"ש הרמ"א שם סעי' ג' וכל היכא דאתחזק דבר באי' כגון טבל והא קי"ל דתרומה בזה"ז דרבנן א"ו דאף באי' דרבנן אין עא"נ. ועי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז דין עא"נ באיסורין שהבאתי ד' המשנת חכמים בסוף הס' בקונטרס חוט המשולש שהביא ראי' זו וכתבתי שם דאין זה ראי' די"ל דהרמ"א מיירי בתרומות דגן תירוש ויצהר דהוי עיקר בדאורייתא אבל בתרומת פירות דאין להם עיקר בדאורייתא שפיר דאף הרמ"א ס"ל דעא"נ אף באתחזק אי' והארכתי בזה והעלתי דהעיקר לדינא דבאי' דרבנן עא"נ אף באתחזק אי' יעוש"ה. וכעת ראיתי במי נדה מהדו"ת סי' קפ"ז בתשובה שני' שם שכ' דבדרבנן אף באתחזק אי' עא"נ והביא ראי' לזה מלשון הרמ"א בסי' קכ"ז שכ' בקטן אי אתחזק אי' ל"מ כלל ובע"כ היינו בדבר שאין בידו דאם הוי בידו נאמן אף קטן בדרבנן כמ"ש המג"א בסי' תל"ז כו' ואעפ"כ כ' דרק קטן א"נ מוכת הא גדול כה"ג נאמן אף באתחזק אי' ואין בידו ודוחק לומר דהרמ"א כ"ת בשביל ב' קונים דפשט לשונו לא משמע כן ועוד דפשיטא דב' קטנים אין להם דין ב' עדים כשרים וב' קטנים רק כחד גדול דמיא וגריעי מיני' כו' ולא הוי צריך הרמ"א לכותבו א"ו דחד גדול נאמן בדרבנן אף באתחזק אי' לכך קמ"ל דקטן א"נ עכ"ד וסותר ד"ע ממה שכ' כאן ועי' בחו"ד ס"ק ב' שכ' באשה שהכשילה לבעלה באי' נדה שוב אין לה נאמנות עד שתעשה תשובה אבל שלא בשעת וסתה וכן לומר שטבלה נאמנת עכ"ד. ועי' בפרמ"נ בש"ח ס"ק א' שכ' דאם לא הכשילה לבעלה כ"א באי' דרבנן סגי לה בקבלת דברי חברות שלא תשוב עוד לכסלה אמנם אם הכשילתו באי' תורה תשובתה בזה קשה להתקבל דבעי' שתעשה התשובה דבפז"ב בההוא טבחא והיינו שתלך למקום שאין מכירין אותה ויתברר הדבר שנזדמן לפני' אי' כזה ולא עשתה האי' וזולת זה חיישי' להערמה ותשובה זו בלתי אפשר כלל לבררה בהיותה תחת בעלה ויש לעי' בזה טובא עכ"ד. ועי' בס' עיין יצחק חיו"ד סי' י"ב מה שהק' ע"ד החו"ד מהא דאמרי' בסנהדרין כ"ה החשוד על הטריפות אין לו תקנה כו' דאמאי לא דיינינן בזה על החתיכה בשר שלוקחין ממנו למיזל בת"ר דרוב בהמות כשרות הן וע"כ מוכח דשאני בחשוד דחיישי' דבהמשך הזמן יכול להיות שיכשילנו וה"ה בנ"ד וכ' ליישב דלא מיבעיא ביצתה נבלה מתי' דודאי ל"ש הך רובא לדון שם ואף דנ' דגם ביצתה טרפה מתי' דודאי ג"כ כ"כ מ"מ ל"ק דהר"ן בחולין פ"ז גבי שולח לאי' גיה"נ כו' כ' וז"ל דבהוחזקו טרפה אסור לפי שרובן של כותים מן הטרפה לוקחין דמוזלי גבייהו עכ"ל א"כ ה"ט שייך ג"כ בחשוד למכור טריפות דל"ש למזיל בת"ר בהמות כשרות הן די"ל דהחשוד מהדר בתר טריפות משום דמוזלי גבי' ועוד דהא כמו דהי' התקנה דלא לקנות בשר מא"י ולא אזלי' שם בת"ר וכמ"ש הרשב"א הובא בתב"ש סי' ס"ג ואותו הטעם שייך ג"כ בישראל חשוד ואין ראי' משם לסתור ד' החו"ד עכ"ד ועי"ש עוד בפרמ"נ שהשיג על החו"ד שכ' בפשיטות דבא"ל וסת קבוע אף בישינה מותר דז"א דבישינה אסור אף בוסת שא"ק וכ"כ בסי' הקודם בש"ח ס"ק ל"א:

סעיף ב

ג כודאי טמאה. ולא מהני אמתלא אח"כ וכמ"ש בסעי' שאח"ז והוא מד' הטור בשם הרמב"ן ועי' בט"ז ס"ק ב' מ"ש ליישב קושי' הטור על הרמב"ן דכי עדיף הוחזקה נדה מאוחרת בפירוש טמאה אני דמהני אמתלא בשם מהר"ל מפראג דשאני הוחזקה נדה דלאו כ"ע ידעי מן האמתלא וא"כ על מה סמכה כשהחזיקה עצמה נגד כ"ע משא"כ כשאו' לבעלה טמאה אני אפשר שסמכה עצמה שאח"כ תאמר לו האמתלא ולמד הט"ז דאפי' באמרה יש חילוק דאם אמרה בפני רבים שהיא טמאה לא מהני אח"כ אמתלא ע"כ כ' הפוס' אמרה לבעלה כו' והמנח"י בס"ק ג' הק' עליו מכתובות כ"ב א' דאפי' אמרה בפני רבים מהני אמתלא מהא דאמר שם גבי מעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי כו' עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי א"ע כו' אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת ומוכח דאפי' אמרה בפני רבים נאמנת באמתלא ובאמת לק"מ די"ל כמ"ש הפלתי ס"ק ב' דסברת מהר"ל הוא כיון דראוי שהיא בחזקת נדה והבעל משמש עמה והם לא ידעו מאמתלא הרי האשה והבעל בעיניהם כבועלי נדה וזה ל"ש התם בכתובות דאף באומרת בעצמה והוחזקה לכל בחזקת א"א ואח"כ תנשא לאחר אף דלא ידעו מאמתלא לא תהא נחשבת בעיניהם לעוברת על דת דאולי מת בעלה או גירשה ואין כאן לזות שפתים כלל משא"כ כאן וכ' מכח זה דלכן אם כבר עברה שיעור שתוכל לטבול אפשר דמהני אמתלא דלא הי' טמאה ומותרת בלא טבילה דאין כאן חשש אצל שכנים דהם יחשבו אולי טבלה עכ"ד ולק"מ קושי' המנח"י ושפיר ד' הט"ז הנ"ל ועי' בקו"א שם שכ' דלפ"ד הפלתי אפשר ליישב ג"כ השגת הראב"ד פי"ח מהל' א"ב הל' ט' על הרמב"ם שפ' דאם אשה אמרה טמאה אני כו' אף כי אינה נאמנת מ"מ אם מת בעלה אסורה לכהן והשיג עליו הראב"ד דלמה לא מהני אמתלא כמו גבי קפצו עלי' ב"א שאינם מהוגנים כו' ולפי הנ"ל י"ל דבשלמא גבי קפצו כו' אף דלא ידעו העולם מאמתלא לא יאמרו שמת בעלה או נתגרשה אמנם גבי אשה כיון שהיא מזלזלת נפשה ואמרה טמאה היא יאמרו העולם שנשאה אשה בעבירה ומאמתלא לא ידעו ולזאת אסורה עכ"ד. ודבריו תמוהין דהא עיקר הוכחות מהר"ל הנ"ל הוא ממה דנקט בלשון אמרה לבעלה כו' והא גם בד' הרמב"ם שם נקט הלשון אמרה לבעלה נאנסתי כו' משמע שרק לבעלה אמרה כן שלא בפני רבים וכן ראיתי במי נדה מהדו"ק שהק' כן וכ' ליישב ד' הרמב"ם עפ"ד הרמ"א לעיל סי' נ' והאריך בזה יעוש"ה אבל קושי' המנח"י שפיר מיושב עפ"ד הפלתי הנ"ל ועי' במקמ"ח מ"ש ליישב קושי' המנח"י עפ"ד מהרש"א בכתובות כ"ב ב' משום דאיכא לברורי כו' ומיושב בזה קושי' הט"ז מלעיל סי' א' גבי טבח כו' וכ' עוד תי' ליישב קושי' הט"ז והאריך בזה ועיי"ש עוד במי נדה ובעצ"ל ובפרמ"ג במקשה זהב ס"ק ב' ובשמן רקח חיו"ד סי' י"ג ובשערי תורה ח"א כלל ז' פרט ד' מ"ש ליישב קושי' המנח"י הנ"ל והאריכו בזה ומ"מ מסיק הפלתי לענין דינא דלא כמהר"ל הנ"ל והביא ראי' מאה"ע סי' קט"ו סעי' ו ומסי' קע"ח שם סעי' י' דמוכח דלא כמהר"ל ועי' בשמן רקח מה שהשיג על הט"ז וכ' דהמחבר לא ס"ל כמהר"ל והאריך בזה ובסי' מ"ד שם מ"ש בזה ועי' לעיל סי' א' בדיני חד"א ואמתלא מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה ועי"ש עוד בפלתי מ"ש ליישב קושי' הט"ז מסי' א' והאריך בזה ועי' בפרמ"ג בש"ח ס"ק ה' מ"ש להשיג עליו והאריך בזה ועי' בחו"ד ס"ק ה' מ"ש ליישב קושי' הט"ז מסי' א' וכ' דאמתלא לא מהני רק נגד שוי' אנפשי' חד"א אבל בדבר שהוא מצד נאמנות לא מהני אמתלא כו' והאריך בזה ועי' במקמ"ח שם ובפרמ"נ במקשה זהב שם ובמי נדה מהדו"ת ובתשובות בית אפרים חאה"ע סי' ז' ובערוגות הבושם שם מה שהשיגו על החו"ד והאריכו בזה ועי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז בדין עא"נ באיסורין מ"ש והארכתי בזה והעלותי דבעא"נ באיסורין היכא דהעיד בפני ב"ד א"י לחזור אף ע"י אמתלא והיכא דהעיד שלא בפני ב"ד יכול לחזור אף בלא אמתלא יעוש"ה ועי"ש עוד בעה"ב ובמי נדה מהדו"ק ובפרמ"נ שה ובראש אפרים סי' ל"ט בפרי תבואה ס"ק קס"ח ובשמל"ח לעיל סי' א' סעיף מ' ובנודע בשערים ח"א סי' כ"א ובארץ צבי חאה"ע סי' י"ג ובכתב סופר חיו"ד סי' פ"ח ובשמלה ס"ק ה' ובמהר"י הכהן ח"ב הל' נדה אות י"ג מ"ש ליישב קושי' הנ"ל מסי' א' והאריכו בזה ועי"ש עוד בפלתי מ"ש לחלק די"ל דדוקא בשכבר עבר ומן וסתה דהיא בחזקת טמאה בזה לא מהני אמתלא בהחזיקה עצמה בלבישת בגדים כו' אבל כשלא הגיע עדיין זמן וסתה דהיא בחזקת טהרה בזה אפשר דאפי' בלבישת בגדים מהני אמתלא כו' ומיושב בזה קושי' הנ"ל מהא דסי' א' והאריך בזה ועי' בפרמ"נ בש"ח שם שהשיג עליו וכ' דאין חילוק ואף בשלא הגיע זמן וסתה לא מהני אמתלא כשלבשה בגדי נדה והאריך בזה וכ"כ בעה"ב שם דאין חילוק כו' והשיג על הפלתי והביא ד' הבשמים ראש סי' קס"ו שכ' דבאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהני אמתלא אפי' כשהגיע זמן וסתה כו' ולמד מזה דכ"כ היכא דעשתה מעשה ולבשה בגדי נדה לא מהני אמתלא אף כשלא הגיע זמן וסתה כו' ועי' בכסא דהרסנא שם מ"ש בזה ועי' במי נדה מהדו"ק שם שהשיג נמי ע"ד הפלתי והק' עליו דא"כ מי הכריח הרשב"א ש לתרץ הקושי' דלמה מהני אמתלא באמרה טמאה אני כו' ולמה לא תי' בפשיטות דשם מיירי שלא בשעת וסתה ע"כ מהני אמתלא והרמב"ן מיירי בשעת וסתה בזה לא מהני אמתלא וע"כ דאף שלא בשעת וסתה ס"ל להרשב"א דלא מהני אמתלא כו' עכ"ד. ועי' בדיני חד"א ואמתלא שם מ"ש הארכתי בזה יעוש"ה וכן עיקר דינא דאין חילוק ואף בשלא הגיע זמן וסתה ל"מ אמתלא ועי' עוד בט"ז מה שהשיג על הרמ"א בתשובה סי' ב' והאריך בזה ועי' בחו"ד ס"ק ב' מה שהק' על הט"ז והאריך בזה ועי' בפרמ"נ שם במקשה זהב מה שהק' עליו והאריך בזה ובד' הט"ז ועי' במי נדה מהדו"ק מ"ש ע"ד הט"ז והאריך בזה ועי' בס"ט ס"ק א' שהביא ד' מהרש"א ביבמות פ"ח ב' שכ' דגבי עד שאו' ברי לי לא אוקמא אחזקה ומיושב בזה קושי' התוס' שם כו' נמצא לפ"ד מהרש"א כשהוא או' ברי לי לא קטלי' לי' כו' וא"כ בנדון של הרמ"א בתשובה הדין פשוט להתיר שהבעל והיא טענו ברי נגד החזקה כו' וכ' לחלק בין חזקה דמעיקרא לחזקה דהשתא כו' ובאמת כד' מהרש"א מבואר להדיא בחידושי הרשב"א קידושין ס"ו א' גבי עובדא דינאי דברי לו לא אוקמא אחזקה והס"ט לא הביא ד' הרשב"א אלו ועי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז ס"ק ע"ג מ"ש בד' הרשב"א ומהרש"א הנ"ל והארכתי בזה יעוש"ה. ועי' בפרמ"נ במקשה זהב שם ע"ד הס"ט דל"ד להתם דשם איכא מ"מ תרי סהדי דאפקי מחזקתה ואף דהוי תרי ותרי עכ"ז ל"ד ספי' דתרי ותרי לשארי ספי' כידוע עכ"ד ועי"ש עוד בקו"א שהק דאמאי בעלה לוקה עלי' דלמא ראתה כתם כו' ומדאורייתא טהורה לגמרי והניח בצ"ע וכן הק' בס"ט לקמן סי' קצ"ה ס"ק כ' וכ' דצ"ל כיון דלא עברה בשוק של טבחים דאלו עברה היתה תולה בה וכיון דלא עברה תלי' במצוי דודאי ראתה ובהרגשה ראתה עכ"ד:

סעיף ג

ד טהורה אני. עי' ש"ך ס"ק ב' דא"נ לומר דרך שחוק אמרתי לך תחלה והב"ח הביא בשם סה"ת דאפי' או' משטה הייתי בך א"נ ועי' בפרמ"נ בש"ח ס"ק ב' שהביא ד' הקצה"ח סי' פ' וסי' פ"א שהוכיח דבממון ל"מ שום אמתלא זולת טענת השטאה והשבעה שהם טענות גדולות והק' דאם בממון מהני טענת השטאה וכ"ש באיסור כו' שיועיל טענת השטאה והוכיח מזה דגם בממון ל"מ טענת השטאה כ"א בתבעו והודה לו אבל בהודה מעצמו א"ל משטה וכ' הוא עליו דלפ"ז לדעת הפוס' שהביא הש"ך שם ס"ק י"ב דס"ל דגם במודה מעצמו י"ל משטה לדידהו גם כאן י"ל משטה הייתי בך והשיג עליו דהא ודאי ליתא ולא אישתמיט חד מהפוס' שיאמר כן וכ' דל"ד לממון כלל דשם בממון לא הי' מחיוב להשיב לו חוץ לב"ד וע"כ אמרי' ששוחק בו וכמ"ש הש"ך סי' פ"ח כו'. הנה מבואר דאפי' בממון אם הי' מחויב להשיב לו ל"א דדיחוי קא מדחה לו וא"ל משטה אני בך וא"כ כאן הרי היא מחויבת להודות לבעלה אם היא טהורה או לא ולמה זה שיחקה בו בדברים כאלו ע"כ א"י לומר משטה לכ"ע וכ' אמנם נ' דגם כאן תליא בראות עיני המורה אם הוא רואה לפי הענין שהי' דרך שחוק נאמנת לומר משטה הייתי אך ראוי לעונשה שלא תשחוק בדברים הללו והכל לפי הענין עכ"ד:

ה א"נ . עי' חו"ד ס"ק ג' שכ' להסתפק דאם עברו עלי' ימים שראוין לספור ולטבול ויש לה מגו דטבלתי ואמרה לא טבלתי וטהורה הייתי אם נאמנת בלא אמתלא מטעם מגו וכ' דא"נ והביא ראי' מכתובות כ"ב א' גבי א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דא"נ בלא אמתלא אף דאית לה מגו דמת בעלה וכ"כ בישוי"ע ס"ק א' ובהפלאה בכתובות שם ובהמקנה בקו"א סי' מ"ז ובעצי ארזים שם ס"ק ת' דא"נ אף במגו בלא אמתלא והאריכו בזה ועי' במקמ"ח שהביא ראי' מד' מהרש"א בכתובות שם ד"ה חזרה ומד' הב"י בסי' זה דא"נ אף במגו בלא אמתלא והאריך בזה וכ"כ בפרמ"נ בש"ח שם דא"נ אף במגו בלא אמתלא ועי' בעצ"ל ובתשובות בית אפרים חאה"ע סי' א' מ"ש והאריכו בזה. ועי' לעיל סי' א' בדיני חד"א מ"ש והארכתי בזה והעלותי כן לדינא דלא מהני מגו בלא אמתלא יעוש"ה ועי"ש עוד בפרמ"נ שכ' דאם מתחלה כשחזרה ואמרה טהורה אני ושאלה הלא מקודם אמרת טמאה את השיבה ע"ז אמתלא שאינה מתקבלת ע"פ הדין כגון שאמרה שדרך שחוק אמרה וכדומה אז גם אם אח"כ נתנה אמתלא המתקבלת ע"פ הדין שוב אין מקבלין לאמתלא דידה כיון שלא אמתלא זו מיד הודית שאין לה אמתלא וראי' לזה מהתוספתא דטהרות הביאה הר"ש ספ"ה דטהרות דאם משהגיעוהו אמר תנאי הי' בלבי אין שומעין לו עכ"ד ובאמת אין זו ראי' דהתם כיון שאמרו לו סימנים שנדר שלא הי' יכול להעיז פניו ולהכחישן ומש"ה או' אח"כ תנאי הי' בלבי מש"ה אין שומעין לו אבל הכא אף שאמרה תחלה אמתלא שאינה מתקבלת ע"פ הדין מ"מ כשאמרה אח"כ אמתלא המתקבלת עפ"י הדין שפיר י"ל דמהני אך אע"פ שאין ראי' מהתוספתא מ"מ נ' כהפרמ"נ כיון שלא אמרה אמתלא זו מיד הרי הודית שאין לה אמתלא וכן עיקר לדינא:

תוכן העניינים

יד אליעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה