אור ברסלב
יד אליעזר חלק ב הלכות נדה › סימן קפג

יד אליעזר חלק ב· רבי אליעזר ניצברג

הלכות נדה · סימן קפג

הלכות נדה

סעיף א

א ממקורה . עי' תוס' נדה י"ז ב' ד"ה ודם שכ' וז"ל וה"ט דטהור דכתיב ממקור דמיה דוקא דמי מקור דהיינו חדר עכ"ל. הנה כ"כ מסברת עצמם ובאמת מבואר כן להדיא בתו"כ סוף פ' מצורע הובא ברא"ש פ' תינוקת סי' ו' וברי"ף פ"ב דשבועות וז"ל ואשה כי תהי' זבה יכול אפי' זבה מכל מקום תהי' טמאה ת"ל והיא גילתה את מקור דמי' לימד על הדמים שאינן אלא מן המקור עכ"ל ועי' ש"ך ס"ק א' הביא נמי הך דרשא דתו"כ. עוד כ' התוס' שם וז"ל א"נ דמיה כתיב מקום שמצויין שם הרבה דמים ובעלי' ליכא אלא מין אחד עכ"ל וזו הדרש לא נמצא בשום מקום ועי' בחינוך מצוה ר"א שכ' וז"ל והענין הוא לפי שהחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינן מאותן ה' מראות אינו בא ממקום טמא כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא היא הנקרא מקור ובלשון חכמים קרוי חדר כו' עכ"ל. ודבריו תמוהין דמבואר בכמה מקומות נדה י"ט א' ובתו"כ פ' מצורע הובא בב"י כאן וברמב"ם דגם דמים טהורים באים מהמקור רק דרחמנא טהרה אותם שאינם באים ממקור הם טהורים אף דם ממש וכן תמה עליו במנחת חינוך שם אות ד' ועי' בתה"ד סי' רמ"ו שכ' בהדיא דאף לובן וירוק נמי מן המקור קאתי והביא שם ד' הרמב"ן שכ' נמי כן וכן מבואר בירושלמי ריש נדה דקא' שם ולמה היא אסורה לביתה שמתוך שהיא מתרגלות בדמים טהורים הוא מתרגלות בדמים טמאים ופי' הפ"מ הואיל ואין מעונה נגוב לגמרי הרי מבואר מד' הירושלמי אלו דגם דם של מראות טהורים באים מן המקור ועי' בציון ירושלים שם שכ' נמי כן דכן מוכח מהירושלמי והביא נמי ד' התה"ד והחו"כ הנ"ל ותמה נמי ע"ד החינוך הנ"ל וכ"כ בתשובת הרמ"א ובנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קי"ב דגם מראות טהורים באים מהמקור אך בתוס' רי"ד נדה כ"ב א' הק' למ"ד מקור מקומו טמא כו' דא"כ דמים טהורים אמאי לא מקבלי טומאה מן המקור ותי' שהם אינם באים מהמקור אבל חתיכה מפלת מהמקור עכ"ל הרי דס"ל דדמים טהורים אינם באים מהמקור והיינו כד' החינוך הנ"ל ועי' בס' נר למאור סי' ל"ה שהביא ד' התוס' רי"ד והחינוך הנ"ל ומ"ש ע"ד והאריך בזה יעוש"ה:

ב באונס . עי' באר הגולה פי' באונס כגון קפצה או שראתה חי' ועוף נזקקין זה לזה וראתה כו' עכ"ד והוא מד' הרמב"ם פ"ה מהל' א"ב הל' א' מד' הרמב"ם אלו מוכח דס"ל דדם חימוד טמאה מדאורייתא והוא בכלל אונס ועי' בחידושי הרשב"א נדה כ' ב' גבי ההיא איתתא דאייתי דמא כו' אמר לה האי דם חימוד הוא כ' דיש מפרשים דם חימוד הוא וטהור והק' ע"ז דהא תבעלה להינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים והתם משום חשש חימוד הוא אלא משמע דדם חימוד טמא והא דקא' דם חימוד הוא לא כדי לטהרה אמר כן אלא כדי להראות חכמתו עכ"ל והר"ן בחידושיו שם כ' ליישב שיטות הסוברים דדם חימוד הוא וטהור והאי דצריכה לישב ז' נקיים משום דאגב חימוד מתעורר ג"כ דם נדה וחיישינן שמא בתוך דם חימוד תראה ג"כ דם נדה ומד' הרמב"ם הנ"ל מוכח דס"ל כהרשב"א דדם חימוד טמא ועי' בס' פרדס רמונים במקדש זהב ס"ק א' מה שתמה ע"ד הר"ן דמאיזה טעם נטהר דם חימוד מאחר דקי"ל דאפי' באונס טמאה ובד' הרמב"ם הנ"ל מבואר להדיא היפך וגם הק' ע"ד הרמב"ם דזהו ד' ר"י בפ"ב דזבים מ"ב אבל ת"ק שם פליג ע"ז ובפי' המשנה שם כ' דאין הל' כר' והביא ד' התוס' נזיר ס"ה ב' ד"ה בשבעה דמבואר בדבריהם דלת"ק אם ראה איש ואשה נזקקים מקרי מחמת אינם ואם ראה בהמה חי' ועוף לא מקרי אונס כו' וכ' דכאן ליכא נפ"מ בזה דגם מחמת אונס טמאה אך לענין קביעות וסת ש חילוק בזה דכל וסת שמחמת אונם אינו וסת כמ"ש בסי' קפ"ט ואם נאמר דאם ראתה מחמת חימוד מקרי אונס אינה קובעת וסת כו' ומיושב עפ"ז ד' הר"ן הנ"ל דאם נאמר דמה שראתה ע"י חימוד מקרי מחמת אונס א"כ איכא נפ"מ בזה לענין קביעות וסת עכ"ד ועי' במקמ"ח לקמן סי' קפ"ז סעי' א' מ"ש והאריך בזה יעוש"ה:

ג והוא שתרגיש. וכ' הש"ך ס"ק ב' היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אע"פ שלא הרגישה כו' ועי' במנ"י שכ' אע"ג דמתבאר לקמן סי' ק"צ דאע"ג דלא הרגישה רק בכתם בעלמא על גופה או על חלוקה טמאה היינו כשיעור גדול כגריס ועוד והמחבר דבא לומר שהיא טמאה אפי' בטיפת דם כחרדל ע"כ כ' בסתם והוא שתרגיש עכ"ד ולפ"ד א"צ לומר כמ"ש הש"ך דכאן מיירי מדאורייתא דשפיר מיירי כאן מדרבנן רק דהמחבר כ' שהיא טמאה אפי' בטיפת דם כחרדל ומש"ה כ' והוא שתרגיש ועי' בפלתי ס"ק א' ובעצ"ל ובפרמ"נ בשפתי חכם ס"ק ב' מ"ש בזה יעוש"ה:

ד שלא יצא. עי' ס"ט ס"ק ג' שהביא ד' הרמב"ן הל' נדה פ"ג שכ' וז"ל האשה מטמאה בין באונס כו' ואפי' לא יצא הדם לחוץ ולא נעקר מן המקור ועדיין הוא בביה"ח טמאה כו' ובין השיני' עצמו כלפנים בזה"ז שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה טמאה עכ"ל וכ' עליו דלא זכיתי להבין דבריו דכל עיקר דין זה אינו אלא כשנשאר בפנים ולא יצא לחוש הוא דאיכא לאפלוגי בין השיני' ולפנים או לחוץ אבל אם אח"כ יצא לחוץ ע"י בדיקת עד הרי יצא לחוץ וטמאה וא"כ מה זה שכ' בזה"ז כו' דבזה ודאי דטמאה כו' עכ"ד. ועי' בפרמ"ג בש"ח ס"ק ד' שכ' עליו דמה דפשיטא לי' למר מבעי' לי טובא דנ' דאם הכניסה איזה דבר למקור והוציאה דם אינה טמאה נדה מי"ז ובר"פ המפלת איבע"ל בהכניסה שופפרת והוציאה דם ואפשטא דטהורה הוא והביא ד' המ"ב סי' מ"ט שכ' ע"ז אלמא אע"ג שידוע שהדם בא מהמקור אפי"ה אינו טמא כיון שלא יצא לחוץ רק ע"י שופפרת כו' והרי המקור לעולם מלא דם כו' ואם תכניס לשם איזה דבר בלי ספק יהי' עליו דם אמנם התורה לא טימאה רק אם הדה יורד מעצמו מהמקור ולא כשמוציאין אותו מהמקור ותו דהא מה"ת בעי הרגשה דוקא וענין הרגשה היא הרגשת פתיחת המקור או זיבת דבר לח בבשרה ואם מצאה ע"י בדיקת עד ולא ארגשה אמרי' דודאי ארגשה וטעתה בהרגשה עד ומשום דחזקת דם מקור לבוא בהרגשה וכ"ז כשלא הכניסה להעד רק בביה"ח ומצאה שירד מעצמו מהמקור לביה"ח משא"כ אם הכניסה העד להמקור והוציאה דם הרי אין כאן הרגשה כלל וטהורה היא מה"ת וכ"ז אם הכניסה העד למקור וממילא דה"ה דאם הכניסה העד למן השיני' ולפנים מאחר דהדם המונח שם אינו מטמא להאשה ודינו כמו שמונח במקור עד שתרגיש שיצא למן השיני' ולחוץ כמבואר בש"ם וכאן ודאי לא הרגישה בזה שהרי הדם לא ירד כלל לביה"ח רק היא הוציאתו ע"י העד כו'. ומעתה אם נאמר דבכה"ג היא טהורה אתיין ד' הרמב"ן הנ"ל כפשטן כו' והביא ד' הס"ט סי' קצ"ו ס"ק כ"ו בהשגתו ע"ד הב"ח שכ' בפשיטות דאם יצא לחוץ אפי' הכניסה קנה לתוך המקור והוציאה דם טמאה משיצא לחוץ וכ' עליו דדבריו תמוהים ואח"כ הביא ד' ה"ה פ"ה הל' ה' שהביא ד' הרמב"ן דבזה"ז כו' על האי דינא דמן הלול ולחוץ אינו טמא רק מס' וע"ז הביא ה"ה ד' הרמב"ן הנ"ל כו' וכ' אמנם אין הבנה לדבריו דמה הוסיף לנו לאסור בזה"ז יותר מבזמן הש"ס והא, גם בש"ם אמרו דמן הלול ולחוץ ספי' טמא וכ' דאולי כונתו לומר דבזמה"ז אין מצרפין כלל ס' זה לס' אחר לעשות ס"ס דהוי חסרון חכמה דאם הי' בקיאה הי' יודעה שנמצא מן הלול ולפנים וממילא לא הי' כאן ס' כלל משא"כ בזמן הש"ס שהי' בקיאין בדבר אם נמלא מן הלול ולחוץ הוי ס' ואי איכא ס' אחר הוי עכ"ד. וראיתי בבנין עולם חיו"ד סי' ל"ו שכ' ע"ד הס"ט הנ"ל תמיהתי מאד על תמיהתו כי ברמב"ם פ"ג לא נמצא דבר מזה אלא בפ"ה שם הל' ב' ושם לא נמצא בסיום דבריו שהדם שהיא מוצאה בעד טמא מצד חסרון בקיאות עכ"ד. ובאמת הוא ט"ס בד' הס"ט וצ"ל הרמב"ן דכן מבואר להדיא בד' הרמב"ן הל' נדה פ"ג וכ' שם דמ"מ מוכח לכאורה כהס"ט מהא דתנן נמצא על עד שלו בתוך שיעור וס"ט חייבים חטאת כו' ואח"כ דחה זה מד' הגמ' נדה כ"ב א' גבי הרואה קרי בקוסם כו' ואח"כ הביא ד' המ"ב הנ"ל והאריך בזה יעוש"ה:

ה כחרדל . וכ' הש"ך ס"ק ג' וה"ה פחות כו' וכ"כ רש"י נדה י"ד ב' ד"ה א"ל ומ"ב א' ד"ה ולטמא וכן מבואר ברמב"ם רפ"ה מהל' א"ב ובהל' נדה להרמב"ן פ"א ובר' יונה ר"פ אין עומדין דאף בפחות מחרדל טמאה ועי' בס"ט ס"ק ד' שהביא ד' השב"י סי' ל"ח ל"ט שכ' דזה נכלל בחומרא דר"ז והביא בשם מהרשש"ך שהשיג עליו מד' רש"י הנ"ל וכ' הס"ט דמ"מ י"ל דנכלל בחומרא דר"ז לענין זה דודאי מדינא טמאה היכי דידוע בודאי שבא מהמקור אבל בספי' תלינן שבא מן הצדדין דאין דרך לדם מועטת כזה לבוא מהמקור כו' דמסתמא תלי' טפי דבא מן הצדדין כו' והביא א הב"ח כו' ונפ"מ היכא דאיכא עוד ספי' יש לצרף הך ס' שמא מן הצדדין עכ"ד ולא הביא ד' הרמב"ם והרמב"ן קי יונה הנ"ל ועי' בחידושיו לנדה נ"ב ב' שהניח זה בצ"ע. ועי' בפרמ"ג בש"ח ס"ק ג' שהביא ד' רש"י והרמב"ם והרמב"ן והר"י הנ"ל וכ' דכל זה פשוט ולא הוצרכתי לכתוב זה רק להוציא מלב השב"י סי' ל"ח שפקפק בזה ודעתו לומר דהא דתנן בנדה דמטמאי' בכ"ש לא קאי רק אזב ולא על נדה כו' והאריך בזה יעוש"ה:

ו ז' נקיים. עי' ש"ך ס"ק ד' מה שהשיג על העט"ז שכ' כהרמב"ם בענין ימי נדה וימי זיבה דכל הפוס' השיגו על הרמב"ם כו' ותימא שהעט"ז גופי' כ' בסי' קפ"ט סעיף ל"ב כו' ועי' בחו"ד ס"ק ב' ובמקמ"ח ופרמ"ג בש"ח ס"ק ד' מ"ש ליישב ד' העט"ז והאריכו בזה. ועי' בס' בגדי ישע חיו"ד סי' כ"ו מ"ש לפרש ד' הש"ך והאריך בזה יעיש"ה. והנה הרמב"ם כ' פ"ו מהל' א"ב הל' ד' וז"ל כל ז' הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן הן הנקראין ימי נדתה בין ראתה בהם דם בין לא ראתה בהם ומפני מה נקראין ימי נדה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהם דם נדה יחשב וכל י"א יום שאחר הז' הן הנקראין ימי זיבתה בין ראתה בהם דם בין לא ראתה ולמה נקראין ימי זיבה מפני שהן ראוין לזיבה וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב כו' כל ימי האשה מיום שיקבע לה וסח עד שתמות או עד שיעקור הוסת ליום אחר תספור לעולם ז' מתחלת יום הוסת ואחריהן י"א ואחריהן ז' ואחריהן י"א ותזהר במנין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה או בימי זיבה שכל ימי' של אשה כך הן ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה אלא א"כ הפסיקה הלידה עכ"ל. ועי' במ"מ שכ' ע"ד הרמב"ם אלו וז"ל וקצת סוגיות הגמ' כשפטן מורות כן אבל הרמב"ן בירר בראיות ברורות שדין התורה בספירת הנדות והזבות כך הוא האשה שראתה דם תחלה יושבת ז' לנדתה ראתה יום ח' נעשית זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ראתה ביום ט' שומרת יום עשירי ראתה בו ביום הז' זבה גדולה וצריכה ז' נקיים משעה שהאשה נעשית זבה גדולה אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור ז' נקיים כיצד הרי שראתה ג' ימים בסוף י"א ושפעה וראתה גם ביום הד' שהוא מן הימים הראויים לנדה אפי' התחילה למנות נקיים שלה וסתרה וחזרה למנותן וסתרה אינה אלא זבה שסותרת ולכשתשלים ז' נקיים ותראה תחזור לתחלת ימי נדה ראתה נדה בתחלה ולא ראתה בי"א משתראה ביום י"ט לראייתה הרי הוא נדה כבתחלה לא דאתה עד כו' ואין מונין ליום הראוי לזיבה אלא הז' תחלת נדה אין זיבה אלא בי"א שסמוכין לז' שראתה בהן נדות והזהר במנין זה שכבר טעה בו א' מגדולי המחברים עכ"ל. והוא מד' הרמב"ן הל' נדה פ"א וכן הוא דעת רש"י בערכין ח' א' גבי טועה כהרמב"ן וכן הוא נמי דעת ר' יונה בר"פ אין עומדין והק' ע"ד הרמב"ם הנ"ל וכן הוא נמי דעת הטור כהרמב"ן הנ"ל וכן משמע נמי מד' הרשב"ם ב"ב קכ"ז א' ד"ה א"ה כהרמב"ן הנ"ל:

והנה לכאורה קשה ד' הרמב"ם מדידי' אדידי' דבפ"ח שם הל' ט' כ' דאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה שהן י"א יום וא"כ איך כ' בהל' ו' שם ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש של אחריו ויום י"ח לחדש של אחריו הרי קבעה לה וסת לדילוג והרי לפי החשבון יהי' זה בימי זיבה ואין קובעת וסת בהן. ולפ"ד הרמב"ם בפ"ו הנ"ל לא משכחת כלל וסת החדש ועי' בחו"ד ס"ק ב' שהק' זה וכ' ליישב דלענין קביעת וסח אף להרמב"ם יש חילוק בין ימי זיבה הסמוכה לימי נדות שראתה בהן בין ימי נדות וזיבות שהן רק לפי החשבון ולא ראתה בהן והטעם כמ"ש הראב"ד דקים להו לרבנן דבז' ימי נדה דמים מתמרקין ואינן חוזרין עד י"ח יום וכ"כ הרמב"ם בהדיא לענין ימי נדה כו' אשה קובעת וסת בימי נדתה שאין רואה בהן כו' דס"ל להרמב"ם דזהו ממעין סתום דקא' בגמ' דקובעת וסת בימי נדתה ובהדיא כ' הראב"ד בבעה"נ והרמב"ן בחידושיו לנדה דאף בימי זיבה קובעת וסת ממעין סתום כו' ומיושב בזה קושי הש"ך ע"ד העט"ז וגם כ' בזה ליישב קושי' הרמב"ן כל הרמב"ם הנ"ל מנדה ל"ט ב' כו' והאריך בזה ועי' בישוי"ע ס"ק א' שכ' נמי דלענין הך דאין אשה קובעת וסת בימי זיבה אף הרמב"ם מודה דבעי' י"א הסמוכין לידי נדה שראתה בהן כו' ומיושב בזה קושי' מהרש"א בנדה ל"ט ב' ד"ה נדה על הרמב"ם מד' הגמ' שם והאריך בזה והיינו כד' החו"ד הנ"ל ועי' בפרמ"ג בפתיחה בענין סדר ימי הנדות והזיבות שהק' נמי ד' הרמב"ם אהדדי והביא ד' החו"ד הנ"ל וכ' אולם דלשנא דהרמב"ם בפ"ח לא משמע כן שהרי בימי נדתה חולק שם בין ימי נדתה שראתה בהם שאינה קובעת וסת ובין ימים הראוים לנדתה שהיא קובעת וסח בהם ובימי זיבתה סתם ופ' דאינה קובעת בהם וסת ולא חילק בכאן בין ימי זיבתה הסמוכות לימי נדתה ובין ימי זיבה שאינן רק לפי החשבון מכלל דס"ל דאין לחלק בזה ואף אם נרצה לדחוק בזה דמה שחילק בימי נדתה בין ימים שראתה בהן נדה ובין ימים שראוין לימי נדתה הוא משום דבימי זיבה אין חילוק בזה ואינה קובעת. וסת בימי זיבתה אפי' לא ראתה בהן זיבה רק שהן ימים הראוין לימי זיבה אך כ"ז בי"א ימי זיבה הסמוכות לימי נדתה שראתה נדה בהן דאז אינה קובעת וסת בי"א ימים הנ"ל אפי' לא ראתה מקודם בי"א ימים הנ"ל רק שהן ימים הראוין לימי זיבה אמנם בימי זיבה שאינן סמוכות לימי נדתה שראתה בהן רק שהן ימי זיבה לפי החשבון לא הוצרך לבאר דפשיטא דקובעת וסת בהן וסמך בזה על מ"ש שם מקודם דקובעת וסת החדש כסדרן או בדילוג. אמנם מד' ה"ה שם מוכח להדיא דלא ס"ל לחלק בזה שהרי ה"ה שם הביא מקודם ד' הרשב"א שפי' מ"ש אינה קובעת בימי זיבה כגון אם ראתה בר"ח ובט"ו בו לא קבעה לה וסת לפי שראיית ט"ו עומדת תוך ימי זיבה לראיית ר"ח כו' וכ' דכ"ז לפי שיטת הרמב"ן כו' שאין זיבות אלא סמוך לימי נדות כו' אבל לדעת רבינו שהיא סופרת לעולם נדות וזיבות בין תראה בין לא תראה אין לכל זה צורך. הנה מבואר דס"ל דלדעת הרמב"ם אינה קובעת וסת אפי' בימי זיבה שאינן רק לפי החשבון דאל"כ הרי גם לדעת הרמב"ם צריך לפרש כמו שפי' הרשב"א וכמבואר וכ"מ בב"י סוף סי' קפ"ט כו' ולפ"ד הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי' דלא משכחת לה וסת החדש כלל כו'. והאריך באות ב' בד' הב"י והרמב"ם שפ' כר"פ בנדה ל"ט ב' ולא כר"ה בדר"י שם כו' ומיושב ד' הרמב"ם הנ"ל ומסיק דס"ל להרמב"ם דאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה א לא ראתה כלום בימי זיבתה כל שראתה בימי נדתה אינה קובעת וסת בימי י"א. אמנם בימי זיבה שאינו רק לפי החשבון שלא ראתה גם בימי נדתה פשיטא דקובעת וסת בהן וסמך בזה על מ"ש שקובעת וסר בימי נדתה שאינה רואה בהן ומכ"ש דקובעת וסת באותן י"א יום שלאחריהן. ובאות ד' הביא קושי' הרמב"ן נדה ל"ט ב' שהק' ע"ד הרמב"ם הנ"ל מד' הגמ' שם דאר"פ דנדה ופתחה מכ"ז מנינן הנה מבואר דמעת שראתה מתחילין ימי נדה וזו היא נמי קושי' מהרש"א הנ"ל על הרמב"ם וכ' דמכאן נ' הכרע לשיטת רש"י והרמב"ן הנ"ל ולא ראה המהרש"א ד' הרמב"ן שכבר הקדימו הוא בעצמו בקושי' זו על הרמב"ם הנ"ל ועוד הביא קושי' הרמב"ן על הרמב"ם מהא דתנן היתה למודה לראות יום ט"ז ואוקמי' שמואל ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראייתה כו' וכ' ליישב עפ"ד הרש"ל בביאוריו לסמ"ג לאוין קי"א שכ' בימי נדתה שכל שראתה אפי' ביום ז' לנדתה שוב אינה נעשית זבה עד שתשב מקודם ז' ימים בנדתה כו' והאריך בד' הרש"ל דכן ס"ל להרמב"ם כו' ומיושב בזה ד' ר"פ וד' הרמב"ם הנ"ל והאריך הרבה בזה יעוש"ה. ועי' בחו"ד שכ' ליישב קושי' הנ"ל מנדה ל"ט לפמ"ש לעיל דבימי נדה וזיבה שהן בלא ראות רק לפי החשבון קובעת וסת דבריו תמוהין וכמו שתמה עליו חותני הגאון מ' יצחק צבי ז"ל אב"ד דסעייטיש דא"כ האיך דייק התם ר"פ דחיישי' לוסת בימי זיבה משום דקסבר כ"ב מכ"ב מנינן שאני התם דהוי ימי זיבה אחר ימי נדה שלא ראתה בהן א"ו הא ליתא דהרמב"ם לא כ' דקובעת וסת בימי זיבה ממעין סתום רק לר"י ור"ל אבל לשמואל דאמר התם דאין אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה אפי' ממעין סתום לא קבעה ועוד שלא יתורץ בזה הא דאמר התם נדה ופתחה מכ"ז מנינן ולהרמב"ם הא בימי זיבה קאי לפי חשבון עכ"ד חותני' וצ"ל בקושי' הנ"ל כמו שתי' הפרמ"ג עפ"ד הרש"ל הנ"ל או כמו שתי' בימי נדה בחידושיו לנדה שם וכ' דאדרבה מסוגיא זו הוציא הרמב"ם דבריו והאריך בזה. ועוד הק' שם בד"ה כגון ב' קושי' על הרמב"ם וכ' ליישב והאריך בזה ובכ"ט ב' ד"ה שבוע מה שהק' על הרמב"ם והניח בצ"ע ועי"ש עוד ש א' ד"ה אלא מה שהק' על שיטת רש"י והרמב"ן הנ"ל כו' וכ' דמזה ראי' להרמב"ם הנ"ל והאריך בזה יעוש"ה ועי"ש עוד בפרמ"ג אות ו' שהביא ד' הרמב"ן שהק' על הרמב"ם הנ"ל מפ' בא סימן נ"ד א' דאמרי' דמשמשת רביעי ימים בתוך כ"ח יום ולהרמב"ם אין זה רק בכ"ח ימים הראשונים אבל בכ"ח ימים השני' אינה משמשת כלום לי ועוד הק' עליו ממה שאמרו בנדה ל"ז ב' מה ימי נדת אינן דין לזיבה ואין ספירת ז' עולה מהן כו' והק' שם וכי דנין אפשר משא"א כו' ולהרמב"ם אמאי קרי לי' א"א הא אפשר ואפשר הוא כו' ועוד הק' עליו מהנהו פתחי נדה בטועה דערכין ח' א' כו' והביא תי' של החו"ד על הקושי' מערכין ודחה תי' וכ' הוא ליישב ג' קושי' הנ"ל והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי' בימי נדה ל"ז ב' מ"ש ליישב קושי' הנ"ל על הרמב"ם מהא דכי דנין אפשר משא"א כו' והאריך בזה ובע"ב א' ד"ה ת"ר כו' שכ' מתחלה להביא ראי' משם להרמב"ם ואח"כ דחה והאריך בזה. וראיתי ביו"ד דפוס ווילנא עם פי' מחצית השקל נדפס שם הג"ה מהגאון ר' שלמה מ"ץ דווילנא שכ' ע"ד המחה"ש שכ' דדעת הרמב"ם דאם לא הי' לה ז' נקיים בתוך הי"א יום כשבא יום י"ב שהוא ראשון לז' ימי נדה שוב אינה צריכה ז"נ דח"ו דהרמב"ם יסבור כן דלא בעיא תו ז"נ אלא כונת הרמב"ם דימי נדה שאינה רואה בהן עולין לז"נ אבל בימים שרואה בהן בז' מים אלו אחר הזיבות אינן עולין לז"נ וגם אינן סותרין דאינו סותר רק בימי זיבות כו' עכ"ד. ודבריו נכונים בזה בעיקר המחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל להרמב"ם ס"ל דימי נדה עולין לז"נ והרמב"ן ס"ל דמשעה שנעשה זבה גדולה אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור ז"נ אבל גם הרמב"ם ס"ל דבעי' ז"נ דלא כהמחה"ש בדעת הרמב"ם ועי' בס"ט בחידושיו לנדה נ"ד א' מ"ש והאריך בזה ועי' בס' משרת משה בפ"ו שם הל' ד' ה' מ"ש ליישב ד' הרמב"ם הנ"ל והאריך הרבה בזה ועי"ש עוד בפרמ"ג שהביא קושי' הר"מ סי' כ"ד על הרמב"ם פ"ז מהל' א"ב הל' י"א כו' ועוד הביא ס"פ בא סימן על הרמב"ם וכ' ליישב והאריך בזה וכ' לבסוף דכבר נתבאר דדעת הרמב"ם היא מוכרחת מכמה סוגיות וגם כבר סלקנו מדעת זו כל הקושי' שהק' ע"ז כו' עכ"ד יעוש"ה ועי' במדרש תנחומא פ' מצורע סי' ח' בפי' לרבינו שרירא גאון שם משמע דס"ל כהרמב"ם ולא כרש"י והרמב"ן הנ"ל וראיתי בשפתי חכמים סדר מצורע פ' ט"ו פ' כ"ה אות כ' שכ' ע"ד רש"י שם ד"ה על נדתה כו' דאין לומר סמוך לנדחה כלומר שלא פסקה מלראות כל ז' ימי נדתה וביום ח' לנדתה ראתה ג"כ א"ל כ עדיין נדה היא ואינה באה לכלל זבה עד שתפסוק ותטהר לכל הפחות יום אחד להראות שפסקה מלראות דם נדות ומעיינה מדם נדות הוא סתום ועתה נפתח מעין אחר עכ"ד. ודבריו תמוהין דמד' הגמ' נדה נ"ד א' גבי ח' ימים טמאים ראיתי וח"י טהורים מבואר שם להיפך דאפי' בראתה כל הז' ימי נדות וגם ראתה ביום ח' מתחיל מיום ח' ימי זיבות וא"צ לשמור רק יום כנגד יום ומשמע שם דאפי' לא הפסיקה בטהרה כלל שן יום ז' ועדיין לא נטהרה כלל מטומאת נדה מ"מ תיכף שמגיע ליל יום ח' בטל ממנה דין נדה ומתחיל ימי זיבות ואדר רבה דעיקר זבה מיירי בראתה סמוך לנדתה דבלא עת נדתה היינו סמוך לנדתה ובמופלג יום א' הוצרך ללמוד מקרא דאו כי תזוב על נדתה דאל"ה הו"א דדוקא בסמוך הוא דנעשה זבה ובמופלג ב' ימים או ג' ילפי' בתו"כ סדר מצורע ובסוף נדה ע"ג א' במה מצינו וכן ראיתי בס' בנין שלמה מהגאון ר' שלמה הנ"ל שהשיג כן על הש"ח וכ' דנעלם ממנו הש"ס דנדה הנ"ל וכ' דנ' דמה שלא כ' התורה בפירוש במופלג ב' ימים או ג' דמזה סייעתא להרמב"ם הנ"ל דחשבון ימי נדות וזיבות הולכות כסדר ואפי' אם עדיין לא עברו ז"נ מ"מ כשתגיע ימי נדות אין על הראי' רק דין נדה ואינו סותר לנקיים כלל רק דאין עולה ונפ"מ דאם למחר לא ראתה משלים אותה לז' ימי נקיים דימי נדה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבה והא דכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם אבל הך ראי' לא הוי טומאת זיבה רק טומאת נדה כיון שכבר הגיע ימי נדות כו' וא"כ י"ל דלא פסיקא לי' לכתוב במופלג ב' ימים דהא כתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ואעפ"כ טהורה כגון דראתה ביום הז' לנקיים דהוא יום א' לנדתה ומש"ה לא כ' התורה כלל אבל הדין דין אמת דאפי' מופלג ג' וד' ימים נעשית זבה גדולה או קטנה וכמו שמבואר בתו"כ ובגמ' הנ"ל ועוד השיג שם ע"ד הש"ח אות ט' שכ' פי' ואחר ז' באתה כו' ומש"ה הוצרך הקרא לומר בלא עת נדתה ללמד זה ופ' ראשונה דכתיב ואשה כי תהי' זבה מיירי שראתה יום א' או ב' ימים שהיא זבה קטנה וכ' עליו דתמוה דהרי פ' ראשונה מיירי בנדה דאפי' אם רואה יום א' טמאה ז' וכן מבואר בגמ' וברש"י כו'. ועוד תמה עליו דאיך אפשר לפרש דמיירי בזבה קטנה דהרי בזבה קטנה אינה אלא שומרת יום כנגד יום והרי בהדיא כתיב דז' ימים תהי' בנדתה הרי דלא מיירי בזבה קטנה וכ' דכדי דלא נשוי להש"ח טועה כ"כ נ' דט"ס בדבריו וצ"ל דמש"ה הוצרך הקרא דאל"ה הוי נימא דפ' ראשונה כו' וכיון בזה לד' התורה והמצוה שכ' דאי לא הוי כתיב בלא עת נדתה הו"א דב' הפרשיות מיירי בנדה רק דפ' הא' מיירי בראתה יום א' ופ' שני' בראתה ג' ימים עכ"ד. והנה הב"י הביא ד' הסמ"ג שכ' וז"ל האשה שראתה יום י"א לבדו א"צ שמירה ביום המחרת אלא מותרות באותו יום עצמו לערב אבל מד' סופרים צריכה שימור ואם ראתה יום עשירי צריכה שימור לר"י יום א' כנגדו מה"ת אבל אם ראתה יום י' ויום י"א שעכשיו כלו ימי הזיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום ב' מה"ת ויום י"א מד' סופרים מאחר שעברו ימי זיבה וכן מוכת בפ' בא סימן עכ"ל וכ' הב"י עליו וז"ל דמ"ש שי"א שבעי שימור מה"ת וי"א מד' סופרים בסוף נדה אפליגו ראב"ע ור"ע בי"א יום שבין נדה לנדה דמר יליף לה מקראי ומר סבר דהל' למ"מ ומפרש ר"י דיום י"א לא בעי שימור אבל לאחרינא בעי שימור כלומר שאם ראתה בי' צריך לשמור יום י"א כנגדו למר מקראי ולמר ה"ל למ"מ ומ"ש אבל אם ראתה עשירי ויום י"א כו' לשנא דאבל לא ניחא לי דמשמע דכה"ג לד' הכל צריך שימור י"ב מה"ת והא ליתא דלר"ל כיון דעשירי לחודי' לא בעי שימור וי"א לחודי' לא בעי שימור כי חזאי בתרווייהו משמע ודאי דלא בעי שימור וכ"נ מד' התוס' בס"פ בא סימן וצ"ע עכ"ל. ועי' בדרישה ובב"ח וביאורי מהר"א שטיין על הסמ"ג שם ובביאורי רש"ל שם מ"ש ליישב קושי' הב"י ועי' בס"ט בחדוד הלכות נ"ד א' מ"ש ליישב ד' הסמ"ג ועי' בפרמ"נ שם אות ז' מ"ש עליו ובאות ב' שם מ"ש ע"ד הסמ"ג והב"י הנ"ל והאריך בזה ועי' במי נדה ע"ב ב' מה שהביא ראי' להסמ"ג הנ"ל והאריך בזה ועי"ש עוד במהדו"ק ובמהדו"ת לסי' זה מ"ש ע"ד הב"י שהביא ב' פי' על הא דר"ש דאמר אסור לעשות כן כו' ומ"ש שם במהדו"ק ע"ד ר' ירוחם שהביא הב"י שכ' ומ"ש חכמים בכתם כגריס ועוד אינו שייך במה שהחמירו בנות ישראל אפי' על טיפת דם כחרדל שהחמיר בדם היוצא מגופה אבל לא החמירו בכתמים דרבנן דלכאורה אינם מובנים ד' ר"י דעיקר החומרא דר"ז דטיפת דם היינו לענין ז"נ אבל לענין נדה אפי' מה"ת היא טמאה בטיפה בכ"ש כו' ובכתם טהורה לגמרי בפחות מגריס ואינה נדה כלל ומה ענין זה לחומרא דר"ז ומה זה שאמר כו' החמירו הרי לענין טמאה אינו מכח חומרא רק מן הדין והו"ל לומר דאף דמן הדין טמאה בכ"ש מ"מ בכתמים שהם מדרבנן לא גזר בכה"ג וכ' ליישב ד' ר' ירוחם והאריך הרבה בזה יעוש"ה:

ז בהג"ה בין פנוי' כו'. עי' בתוה"ש ס"ק ד' שכ' עפ"ד הגמ' נדה ל"א ב' דיש חילוק בין פנוי' לנשואה ועי' בתפארת ישראל ס"ק ג' ובס"ט ס"ק ה' מה שהשיגו עליו והביא הס"ט ד' החינוך מצוה צ"ה ובאמת מוכח מד' הגמ' יבמות נ"ד ב' דאף בפנוי' יש אי' נדה דפריך מה לנדה ואשת את שכן אין אוסרן מתירן תאמר בא"א שאוסרה מתירה ואם איתא דבפנוי' ליכא אי' נדה הלא גם בנדה אוסרה מתורה דאם ימות או יגרשנה שוב ליכא אי' נדה א"ו דאף בפנוי' איכא אי' נדה מדאורייתא וכן ראיתי במקמ"ח שהביא ראי' זו ועי' במי נדה מהדו"ת שהביא ראי' מד' הגמ' יבמות שם דפריך אטו נדה בחיי אסורן לאחר מיתת אוסרן מותרין דאף בפנוי. איכא אי' נדה ועוד הביא ראי' מד' הגמ' יבמות ל"ד א' אלא נדות היכי משכחת לה בשופעת מד' רש"י ותוס' שם דאף בפנוי' איכא אי' נדה מדאורייתא יעוש"ה:

תוכן העניינים

יד אליעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה