יד אליעזר חלק ב· רבי אליעזר ניצברג
הלכות מאכלי עכו"ם · סימן קטז
סעיף ב
א בהג"ה בדיעבד כו' עי' ט"ז שהביא ד' האו"ה בשם המרדכי והאו"ז פא"מ דבדבר שיש בו סכנה דינו כאי' לבטלו בס' ויותר חמור כו' והביא ד' הד"מ שהק' דאמאי כ' הטור דחיישי' לגילוי אפי' במאה סאה מים וא"א שלא יהא ס' אפי' שתה נחש ממנו וכ"כ במהרי"ל שלפוחית מדג שנפלה לקדירת בשר ונתבשל שם ואסרה מהר"י סג"ל הכל משום סכנה עכ"ל משמע דלא מהני ס' דחמירא סכנחא מאסורא עכקוש"י ובנקוה"כ כ' דלק"מ דשאני זיהרא דנחש דמקלי קלי טובא וגם במהרי"ל י"ל דלא הי' ס' וכ"נ כו' אבל היכא דאיכא ס' דנתבטל לא מסתבר כלל לחלק בין אי' לסכנתא וכ"כ בס' א"ר כו' בין בלח בין ביבש מתבטל בס' עכ"ד ועי' בפר"ח ס"ק ד' שכ' נמי ליישב קושי' הט"ז שאין ענין גילוי לכאן שאין הארס מתבטל בס' כו' משום דזיהרא מקלי קלי אבל בכאן לענין הדג כל שיש ס' מתבטל טעם הדג וכאילו מאן דליתי' דמי כו' והביא קצת ראי' לדבר מהא דאמרי' בפגה"נ צ"ז א' כילכית באילפיס הוי ואתו שיילוהו לר"י וא"ל לטעמי' קפילא ארמאה ודעת רבים מהפוס' דכילכית הוא מין דג טהור כו' ולדידהו משמע דהך כילכית דהכא לא הי' השאלה אלא מדין סכנתא ואעפ"כ השיב ר"י דסגי בטעימת קפילא אלא שהר"ן כ' דכילכית ר"ל דג קטן בין טמא ובין טהור ולפ"ז אין משם ראי' ומ"מ לדינא משמע ודאי כדכתיבנא וגם מהרי"ל כשאסר משום סכנה לא אסר אלא בשביל שלא הי' ס' ודלא כהד"מ וזה פשוט כו' עכ"ד ובסי' פ"ג ס"ק ט"ז מ"ש בזה ועי' במראות הצובאות בסוף הס' בחידושיו לחולין צ"ז א' שדחה ראי' זו של הפר"ח כו' והביא ראי' להט"ז מד' הרי"ף פגה"נ גבי ריחא מלתא כו' והאריך בזה ועי' בבית יהודא מ"ש ליישב קושי' או והט"ז והאריך בזה ולפ"ד נמי דג שנפל לתוך יורה של בשר או אפכא בטל בס' יעוש"ה וכ"כ בחו"י סי' ס"ד ובשבו"י ח"ב סי' ק"ד ובחוט השני סי' ס"ז דבטל בס' ועי' בישוי"ע ס"ק ג' שהחמיר בזה דבסכנה אין בטל בס' כו' רק היכא דכונתו למצוה כגון באכילת דגים לשבת כו' יש לצרף סברת שומר מצוה לא ידע דבר רע והאריך בזה ולדינא העיקר כהאחרונים הנ"ל דבטל בס' וכ"פ במקמ"ח דבטל בס' וכ' דיש לחקור אם נפל בפחות מס' אם יכול לבטל לכתחלה ולהוסיף עד ס' דלכאורה ל"ש בזה אין מבטלין א"ל דהא אין כאן אי' רק סכנה ואם יש בה ס' שוב אין בה סכנה ואמאי לא יכול להוסיף לכתחלה כו' וכ' דמסתימת הפוס' משמע דאין רשאי להוסיף לכתחלה כו' והביא ראי' מד' הפר"ח הנ"ל שכ' להוכיח מהא דכילכית באילפס כו' דמהני ס' א"כ ממילא מוכח דאינו רשאי לבטל לכתחלה דאל"כ מאי צורך לר"י לטעמי' לקפילא הו"ל לצות להוסיף עד שישער שיהי' בודאי ס' נגד הדג א"ו דגם בזה אינו רשאי להוסיף לכתחלה עכ"ד וכן ס"ל להישוי"ע שם אך הפ"ת ס"ק ג' כ' דהכא ל"ש מבטל אי' כו' דכשהוסיפו ולא יהי' עוד טעם כו' לא יהי' עוד סכנה עכ"ד והיינו כהלכאורה של המקמ"ח הנ"ל וכ"כ בס' עין יצחק ח"א באו"ח סי' כ"ד דבסכנתא היכא דבטל מותר לערבו לכתחלה כו' והאריך בזה ועי' בבנין עולם חאו"ח סי' כ"ז מ"ש ע"ד המג"א סי' תנ"ה ס"ק ט"ו והאריך בזה וכעת ראיתי בס' ארץ צבי חיו"ד סי' ל"ג שכ' דכבר הסכימו האחרונים כהנקוה"כ הנ"ל והביא ד' הרדב"ז ח"א סי' רל"ב שכ' דדגים שנתבשלו עם הבשר דאם הי' בדגים שיעור גדול שלא נתנה הבשר בהם טעם מותר לאוכלם וכ' דיש לו ראי' מפורשת מהא דכילכית באילפס הנ"ל ועוד כ' להוכיח דלא אחשבי' במשנה דע"ז ע"ד א' בהדי דברים שאסורים בכל שהוא כו' וכ' דאע"פ שאין ס' בהדגים יכול להוסיף רוטב ולחממם עד שיתפשט הטעם בכולו ולבטל בס' דדוקא באי' אין מבטלין לכתחלה משא"כ בסכנה שאין שם אי' עליו אלא שכ"ז שהוא נו"ט יש בו סכנה לאוכלו וכשאין בו טעם אין בו סכנה ול"ש בזה לומר חמירא סכנתא מאי' כו' ופשיטא דל"ש בזה לומר חענ"נ ואפשר לסוחטו כיון דהתירא הוא וכמבואר בש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ג לענין זיתים כו' וכ' דתקשי לפ"ז בפסחים ע"ו ב' בהאי בינותא דאטוי בהדי בשרא דאסרה למיכל אפי' במלחא אמאי לא הותר להוסיף עד ס' ולבטלו כו' אמנם י"ל דאה"נ אלו הי' כדי להוסיף ולבטל שפיר הי' מותר אלא דאיהו לא אסרה למיכלה אלא בפ"ע ואה"נ אלו הי' מערבה שפיר הי' מותר ואיהו לא מיירי בהכי ואדרבה יש להוכיח מהא דחולין קי"א ב' בדגים שעלו בקערה של בשר דרב אסר לאוכלם בכותח ושמואל אמר מותר כו' ופירש"י שם וז"ל אם היו מבושלים עם בשר ממש הי' אסור לאוכלם בכותח כו' אבל בקערה זו עצמה אינה בשר וה"ל נ"ט בר נ"ט עכ"ל ולכאורה קשה מ"ש אם היו מבושלים עם בשר הי' אסור לאוכלם בכותח משמע דבלא כותח מותר לאוכלם והרי יש בו אי' סכנה א"ו מוכח מזה דאי' סכנה בטל בס' ורשאין להוסיף ולבטל ושפיר יש תקנה למיכל בלא כותח להתיר אי' סכנה ע"י שיוסיף עד שיהי' ס' אבל בכותח אסור לאוכלו אפי' ע"י ביטול בס' משום דהוי דשיל"מ וכדעת הרי"ף ומש"ה לא בטל אי' שיל"מ וכדעת החו"ד סי' ק"ב דאי' שיל"מ אע"פ שיש עליו עוד אי' שאל"מ לא בטל עכ"פ מוכח מזה דכשאין להוסיף ולבטל כו' והאריך בזה והביא לבסוף ד' הרמ"ץ חיו"ד סי' כ"ב שכ' ג"כ דבסכנה מותר לבטל לכתחלה ול"ש אפשר לסוחטו יעוש"ה והיינו כהפ"ת והעין יצחק הנ"ל וכן עיקר לדינא דבסכנה מותר לבטל לכתחלה והארץ צבי לא ראה ד' הפר"ח הנ"ל שכבר הקדימו בראי' זו מהא דכילבית באילפס הנ"ל שהרי לא הביאו:
סעיף ג
ב בהג"ה כשמבשלים יחד עי' בחידושי רע"א שהביא ד' המנח"י שמסתפק אם בכבוש יש סכנה ומד' הג"מ ב"ק קט"ז ב' מוכח דבכבוש אין סכנה דק"א דאף שנתגלה חזיא דעבר במסננת כר' נחמי' דתניא כו' אר"נ אימתי בזמן שהתחתונה מגולה אבל בזמן שהתחתונה מכוסה אע"פ שהעליונה מגולה אין בה משום גילוי לפי שהארס של נחש דומה לספוג וצף ועומד במקומו משמע דאף לאחר מעל"ע שנתגלה מהני סינון דאל"כ לא הי' לו לסתום אלא לפרש דרק תוך מעל"ע מהני סינון ואם נאמר דאף בכבוש יש סכנה לא הי' מועיל סינון להסיר הארס דכבר נאסר מחמת שנכבש הארס מעל"ע ומוכח דבכבוש אין סכנה וכן ראיתי בבית יהודא לעיל סי' ע' סעי' א' ראי' זו והאריך בזה יעוש"ה:
סעיף ו
ג אל תשקצו עי' ט"ז ס"ק ו' שהביא ד' הטור בשם הרמב"ם דמכין אותו מכת מרדות וא"ל למה לא יהא חייב מלקות גמור נ' משום דהוי לאו שבכללות שדברים הרבה נכללים בו וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו כדאיתא בפ' ד"מ עכ"ד הנה ס"ל בפשיטות דהוי אי' דאורייתא ועי' בב"י שכ' להסתפק בזה וז"ל דמד' הרמב"ם משמע דס"ל דלאו דלא תשקצו קאי רק לדברים האמורים בפ' ולא לדברים הללו אלא דרבנן אסמכוהו דברים אלו לפ' זה וכיון דמדרבנן נינהו אין לוקה רק מכת מרדות כו' ואפשר נמי דהנך מילי דאורייתא הוא אלא דקים להו לרבנן דאין לוקין כדאשכחן בחצי שיעור דאסור מה"ת ואין לוקין עכ"ל הרי דנסתפק בזה ועי' במקמ"ח שהביא ד' הפר"ח ס"ק י"א שהביא ראי' משבת צ' ב' דקא' שם ות"ק סבר מ"ט לא דלמא אכיל לי' כו' ודחה זה והוא כ' דלדעת הרשב"א דס"ל דאי' דרבנן מותר לספות לקטן בידים כו' מוכח דס"ל דהוי אי' דאורייתא והביא ד' הריטב"א במכות ט"ז ב' שדין זה הוא מחלוקת הראשונים דאיתא שם האי מאן דשתה בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו וכ' הריטב"א וז"ל מפורש במהדו"ק פי' ר' מאיר הלוי ונ' ממנו דס"ל דזה אסור מה"ת אבל כל המפרשים כ' שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכדאידך דמשהה נקביו עכ"ל הרי לנו מפורש דהוא מחלוקת הראשונים עכ"ד והט"ז והפר"ח הנ"ל לא ראו ד' הריטב"א אלו שהרי לא הביאו ועי' פרמ"ג לעיל סי' י"ג במשב"ז ס"ק א' מ"ש בזה וגם הוא לא ראה ד' הריטב"א הנ"ל שהרי לא הביאו ועי' במקום שמואל בחידושי דינים ליו"ד מה שהק' על הט"ז והב"י בתי' הב' הנ"ל מד' הרמב"ם פ"ו מהל' ת"ת והביאו הטור והמחבר לקמן סי' של"ד דעל כ"ד דברים מנדין וא' מהם המזלזל בדבר א' מד"ס ואצ"ל דבר מה"ת ואי הוי בזה חשש אי' דאורייתא ודאי דלא הוי כ' הרמב"ם דמכין אותו מכת מרדות אלא שמתא מחייב אלא נ' עיקר כתי' הא' בב"י דלאו דבל תשקצו לדברים האמורים בפ' דוקא אלא דרבנן אסמכוהו לדברים הללו אקרא דבל תשקצו ומש"ה אין לוקין עליו ומ"מ מכין אותו מ"מ כשאר אי' דרבנן כו' עכ"ד וגם הוא לא הביא ד' הריטב"א הנ"ל ועי' ביראים עמוד ב' סי' ע"ג שכ' וז"ל שלא תשקוץ את הגוף הזהירה תורה לישראל כו' דכתיב אל תשקצו אח נפשותיכם פי' אל תמאסו עצמכם ואל תאכלו במאוס ובשיקוץ כדאמר רב ביבי בר אביי באלו הן הלוקין ט"ז ב' האי מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא עובר בבל תשקצו ואמרי' נמי בפ' ר"ע צ' ב' רב כהנא הוה קאים קמי' דרב והוה קמעבר שושיבא אפומי' פי' חגב חי טהור א"ל שקלה דלא לימרו מיכל קא אכלי לי' ועבר משום בל תשקצו פי' באוכל כל דבר חי וא"ר מאן דמשהי בנקביו עובר בבל תשקצו למדנו שהזהיר הבורא שלא ימאסו ישראל לא באכילתם כו' כ"א ינהגו עצמם בקדושה כו' עכ"ל ומשמע מדבריו דהוי אי' דאורייתא וכ"כ בס' שם חדש דס"ל להיראים דהוי אי' דאורייתא אבל אין לוקין משום דכ' בסי' ע"ב דלאו זה כולל כל השרשים כו' הובא בהגהות תועפות ראם שם והוי לאו שבכללות ועי' בפרישה שכ' ע"ד הב"י הנ"ל וז"ל וא"ל דלהכי אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות ז"א דזה לא מקרי לאו שבכללות כיון שאינו קאי אלא על אי' שיקוץ והני כוללם בכלל שיקוץ נינהו עכ"ל הנה ס"ל דלא כהט"ז הנ"ל דס"ל דהוי לאו שבכללות והוא ס"ל להיפך דלא הוי לא שבכללות ועי' בתב"ש לעיל סי' י"ג ס"ק ב' שהק' על הפרישה מסנהדרין ס"ג א' דקרא דלא תעבדם כולל כל מיני עבודה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ע"ז ואפי"ה הוי לאו שבכללות ובלא"ה אישתמיטתי' להפרישה מ"ש הסמ"ג לאוין ס' קל"ב דאל תשקצו לאו שבכללות היא עכקוש"י ועי' ביד אברהם מה שהשיג על התב"ש וכ' דדעת הפוס' אינו כהסמ"ג אלא כהפרישה דהכי מבואר להדיא במכות י"ח א' ובמנחות נ"ח ב' דכל שהוא שם אחד לא חשיב לאו שבכללות וכן הוא דעת הרמב"ם והרמב"ן בס' המצות וכה"ג כ' הכ"מ לדעת הרמב"ם רפי"א מהל' ע"ז עכ"ד הנה מ"ש דכן מבואר במכות כו' כונתו ע"ד התוס' במכות שם ד"ה ולילקי והוכיחו כן מד' הגמ' שם ובזה שפיר ד' היד אברהם אבל מ"ש דכן מבואר להדיא במנחות נ"ח ב' לא ידענא מאי קאי דאדרבה מד' התוס' שם ד"ה אין לוקין מבואר להדיא כהט"ז שכ' וז"ל וא"ת מה בין זג וחרצן נא ומבושל כו' דחייב על כל אחת ואחת ואלו חלב שור וכבש ועז אינו חייב אלא אחת כו' אלמא מקרי לאו שבכללות וכן לחם קלי וכרמל כו' וי"ל דזג וחרצן ב' שמות נינהו כו' אבל חלב שור וכבש ועז שם חלב הוא וכן לחם קלי וכרמל שם חדש הוא וכן מעשר עכ"ל הרי דס"ל להדיא כהט"ז הנ"ל דכל שהוא שם א' הוי לאו שבכללות ולא כהפרישה ועל קושי' התב"ש על הפרישה מד' הגמ' סנהדרין ס"ג כ' היד אברהם עליו דנעלם ממנו מ"ש הראב"ד בספ"ג דהל' ט"ז ועי"ש עוד במקמ"ח שכ' דלכאורה ראי' להפרישה כו' מהא דאמרי' במכות שם אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' כו' ואמאי לא נימא דהך לאו דלא תשקצו הוא לאו שבכללות דכולל בין שרץ המים בין שרץ הארץ א"ו צ"ל כהפרישה כיון דכולם קאי על אי' שיקוץ וכולם בכלל שיקוץ הם לא הוי לאו שבכללות ועי' במעין החכמה ל"ט ב' מ"ש והאריך בזה ואח"כ הביא ד' הריטב"א שם שכ' די"מ דמש"ה לא חשיב לאו דלא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף משום דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכ' ע"ד וז"ל ול"נ לפמ"ש במקומו על פלוגתא דאביי ורבא בזג וחרצן דכיון דכבר הוזהר עליו בפרט כי כיילי' ועבדי' לאו כללי ולוקין עליו עכ"ל והנה מד' הריטב"א אלו מוכח אדרבה כהט"ז הנ"ל דהוי לאו שבכללות דהא לא מדחה ד' הי"מ אלא מכח כיון דכבר הוזהר עליו בפרט ואח"כ כי נכלל בלאו א' לא הוי לאו שבכללות ואי נימא כהפרישה כיון דכולם בכלל אי' שיקוץ לא הוי לאו שבכללות בלא"ה לא הוי לאו שבכללות א"ו צ"ל דמ"מ מקרי לאו שבכללות רק כיון דכבר הוזהר עליו פ"א ולפ"ז בהני מאכלים המאוסים דלא מוזהר עליהם בפרט תו מקרי לאו שבכללות והק' על הי"מ הנ"ל דהוי לאו שבכללות א"כ אמאי פוטיתא לוקה ד' והיינו כמו שפירש"י כו' ואמאי לא נימא דהוי לאו שבכללות כו' עכקוש"י והניח בצ"ע ואח"כ הביא ד' התוס' ב"מ קט"ו ב' ד"ה שנאמר דס"ל היפך מד' הפרישה שכ' וז"ל וא"ת בפ"ק דכריתות ד' אמרי' דבחלב שור וכבש ועז לא לקי אלא חדא וכן לחם קלי וכרמל וכן מעשר דגן תירוש ויצהר לא הוי לקי אלא חדא כו' וי"ל דזג וחרצן ב' שמות נינהו וכן רחים ורכב וכן כולם אבל חלב שור וכבש ועז שם חלב א' הוא וכן שם לחם ושם מעשר א' הם עכ"ל וכ"כ במנחות נ"ח ב' ד"ה אין לוקין כו' הרי דכ' סברא להיפך כיון דכולם שם א' נינהו הוי טפי לאו שבכללות עכ"ד והיינו דמוכח מד' התוס' אלו כהט"ז הנ"ל וכן משמע נמי מד' התוס' יומא ל"ו ב' ד"ה לאו כהט"ז שכ' וז"ל והא דאמר באלו הן הלוקין י"ח א' גבי זר שאכל את העולה כו' ופריך ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו התם לאו מלקות ממש קא' אלא איסורא בעלמא כו' עכ"ל והיינו כהט"ז הנ"ל דזה הוי לאו שבכללות וכן ס"ל להשם חדש בדעת היראים הנ"ל דס"ל כהט"ז דהוי לאו שבכללות וכן משמע מד' הרמב"ן בס' המצות שורש ט' כהט"ז ועי' ברמב"ם שם מ"ש בזה וכן מבואר בס' הכריתות בלשון למודים שער א' סי' כ"ט כהט"ז שכ' וז"ל או שמא יש לחלק דשאור ודבש ב' שמות נינהו וליכא שם כולל לשניהם ולכך לא חשיב לאו שבכללות אבל מעשר דגן תירוש ויצהר כולם כוללים בשם מעשר וכן לחם קלי וכרמל כוללים בשם חדש עכ"ל והיינו כהט"ז הנ"ל דכל שהוא שם א' הוי טפי לאו שבכללות ולא כהפרישה וכן מבואר להדיא בהליכות עולם שער ד' בדין לאו שבכללות כהט"ז שכ' וז"ל והמחוור שבכולן דלא מקרי לאו שבכללות אלא כגון שהוציא הכתוב הרבה דברים בשם אחד כגון לא תאכלו על הדם דדרשי' מיני' כמה ענינים או אפי' הוציאם בכמה שמות אלא שיש להם שם אחד וכללן כולם כמו ולחם וקלי וכרמל שכלולים בשם א' כל כה"ג מקרי לאו שבכללות אבל כשאין להם שם א' יכלול את כולם אינו נקרא לאו שבכללות ואע"פ שכללן בלאו א' כגון הך דמנחות גבי שאור ודבש דאתמר המעלה שאור ודבש על גבי המזבח לוקה משום שאור ולוקה משום דבש וכה"ג עכ"ל הרי שכ' להדיא דכל דהוי משם א' הוי טפי לאו שבכללות וכהט"ז ולא כהפרישה הנ"ל אך מד' התוס' מכות י"ח הנ"ל מבואר כהפרישה וד' התוס' סתרי אהדדי ממכות להא דיומא וב"מ ומנחות הנ"ל וע"ש עוד בתב"ש ובמעין החכמה שם ובס' המצות שם במגילת אסתר ובמרגניתא טבא שם ובלב שמח שם ובקנאת סופרים שם וביבין שמועה על הלי"ע כלל קע"ו קע"ז ובגינת וורדים כלל כ"ד ובספרו שושה"ע כלל י"ז י"ח ובקהלת יעקב ממהרי"ט אלגזי בתוס' דרבנן אות ל' סי' קס"ד ובדברי אמת בענין לאוין וביד מלאכי בכללי הל' סי' שצ"א שצ"ב ובמהר"ם שיק על המצות בסוף הס' שם כלל ד' מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה ואכע"מ להאריך בזה. עוד הביא הט"ז ד' רש"ל פ' הגוזל שכ' דמי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער ב"ח דהא לא אסרו התוס' אלא משום בל תשחית והכא ליכא עכ"ד ועי' במקום שמואל שם שהק' עליו דמ"ש מהא דאיתא בחולין ז' ב' בעובדא דר' ור' פנחס בן יאיר כו' א"ל עקרינא להו איכא צער ב"ח קטלינא להו איכא בל תשחית הרי דאף בדבר שבודאי נושך ומזיק אסור לקטול משום בל תשחית ומ"ש מהאי דכלב שזכר רש"ל וכ' ליישב דשאני התם שלא הזיקו עדיין ומספק אין לעבור אלאו דבל תשחית אבל כאן שכבר הזיק והפסיד המאכל אין שייך השחתה דהרי יש לו ג"כ הנאה ממה שלא יזיקו יותר וכ"כ בהדיא בסמ"ג לאוין סי' רכ"ט שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתה אין כאן אי' בל תשחית עכ"ד: