אור ברסלב
יד אליעזר חלק ב הלכות מאכלי עכו"ם

יד אליעזר חלק ב· רבי אליעזר ניצברג

הלכות מאכלי עכו"ם

הקדמה

סימן קיב

סעיף א

א של עכו"ם עי' בחידושי רע"א שכ' מצא פת בדרך אזלי בתר רוב עוברי דרכים עירובין ס"ד ב' ומשמע דאם הם מחצה על מחצה הוי סד"ר ולהקל כו' עכ"ד ועי' בפר"ח ס"ק י"ג שכ' דמסתברא דבמחצה עמ"ח יש להחמיר כו' והיינו דלא כהחידושי רע"א ולא ראה החידושי רע"א ד' הפר"ח אלו שהרי לא הביאו ובאמת ד' הפר"ח תמוהים דהא הוי סד"ר ולקולא וכן ראיתי בפרמ"ג בש"ד ס"ק י"ג שתמה על הפר"ח דאמאי ל"א סד"ר לקולא וכן עיקר לדינא דהוי סד"ר וכהפרמ"ג והחידושי רע"א הנ"ל ועי' בבכור שור בעירובין שם ובהגהות מצפה איתן שם מ"ש בזה:

סעיף ב

ב בהג"ה וי"א כו' עי' במקמ"ח מ"ש בשם המנח"י שדקדק מד' התו"ח דבי' ימי תשובה יש לזהר אף שפת פלטר יפה יותר וכ' מיהו בהשלכת קיסם יש להקל אף בי' ימי תשובה וכ"כ הפר"ח עכ"ד:

סעיף יד

ג כותח כו' עי' בישוי"ע ס"ק ה' שכ' דאף דסד"ר לקולא אבל כשבא לפנינו דבר אי' ושנים ס' אי' ס' היתר ונודע הדבר כא' א"ל בזה כיון דסד"ר לקולא וא"כ הני תרי דס' עליהם אם הם אסורים אנו מתירין אותן מספי' א"כ ממילא הך דאי' ודאי בטל בהנך תרי דכיון דהאי מוחזק בודאי אי' אין לנו לומר מס' שיתבטל ויהי' נחשב כהיתר דהרי אתחזק אי' ואין לנו להוציאו מחזקתו מס' ודוקא כשהס' נולד מקודם על הני ב' אם הם מותרים דאז כבר התרנו אותם מטעם סד"ר לקולא כשנתערב אח"כ בשנים אלו חדא דאי' אמרי' דנתבטל אבל כשב' החתיכות עם החתיכה הג' באו לפנינו ואנן ידעי' דא' ודאי אי' הוא ועל הב' אחרים אנו מסופקים לא שייך בזה ביטול כו' וכ' דבזה ניחא הך דזימן ב' ומצא ג' כו' והאריך בזה יעוש"ה:

סימן קיג

סעיף א

א שאינו נאכל עי' ב"ח מה שהק' על הטור והמחבר שלא כ' דאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לאכול אף דבר שנאכל כמות שהוא חי כו' ועי' בישוי"ע ס"ק א' מ"ש ליישב והאריך בזה ובס"ק ב' מ"ש אם מותר לבטל בידים בישולי עכו"ם כו' ומ"ש לענין ביטול אי' דרבנן לכתחלה כו' והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף ה

ב שלא כיון עי' ט"ז ס"ק ה' שהק' בד' הטור שכ' דאם ידע שיש בשר בתנור אסור מס' שמא כיון וגבי אם נתן ישראל בשר ע"ג גחלים והניח עכו"ם וא"י אם סלקו העכו"ם מן האש מותר משום סד"ר לקולא ואמאי אסור כאן מס' שמא כיון ובאמת לק"מ וכמ"ש בישוי"ע ס"ק ד' דבאמת היכא שאנו מסופקין אם נעשה בזה מעשה חדשה כו' מוקמי' הדבר על חזקתו לומר שלא נעשה בה ענין חדש כו' וכאן כיון שאם לא סלקו העכו"ם מהאש וחזר והעמידו אין כאן אי' מהכ"ת נימא שנעשה בזה ענין חדש הרי זהו חזקת הגוף לומר שלא נעשה בזה מעשה חדשה דבר האוסר וגם חזקת היתר של המתבשל אבל כאן שנעשה מעשה האוסר שהבשר נצלה ע"י בישול העכו"ם ואנו מסופקין על הכונה של העכו"ם אין כאן חזקה להיתר וכ' דבאמת מ"ש הפוסק' בס' סלקו העכו"ם להתיר משום סד"ר קשה דאף בדאורייתא מותר בס' שמא נעשה מעשה האוסרו אלא בכ"מ החמירו חז"ל מבלי לסמוך על החזקה כ' כאן כיון דגוף הדבר הוא אי' דרבנן לא ראו חז"ל להחמיר עכ"ד:

סעיף ח

ג למאכל בן דרוסאי ע"י במקמ"ח שכ' להסתפק לפ"מ דאיתא במנחות נ"ז א' לענין שבת כל היכא דבישל מצד אחד כמאב"ד לאו כלום הוא וה"נ נימא כן לענין בישולי עכו"ם כו' דלאו כלום הוא ושוב אין בישול העכו"ם נאסר אף צד א' שנתבשל כבר כמאב"ד והכא מיירי שכבר נתבשל מב' צדדים כמאב"ד או דאין לדמות בש"ע לאי' שבת דקיל הוא אי' בש"ע ואם נתבשל מצד א' כמאב"ד מהני עכ"פ מעשה עכו"ם שלא לאסור אותו צד שנתבשל ע"י ישראל כמאב"ד וכ' דמסתימת הפוס' משמע דבזה מועיל אף אם נתבשל רק מצד א' כמאב"ד מועיל בישולו דישראל שלא לאסור אח"כ מחמת בש"ע אותו צד שנתבשל כמאב"ד ומיישב בזה ד' הרמ"א סו' ו' כו' והאריך בזה ומה שהביא מד' הרא"ה בבה"ב יעוש"ה:

סימן קיד

סעיף ד

א דמיהם יקרים עי' בישוי"ע ס"ק א' מ"ש לענין אם דמי היין עם הני דברים המה שוה בשוה חיישי' שמא עירב בתוכו יין כו' ואם עושה כן כדי להכשיל לישראל כו' והביא ד' מהרי"ט שכ' דלא חיישי' שמא כיון להכשיל לישראל כו' והאריך בזה ובס"ק ב' שם מ"ש ע"ד הרמ"א שכ' ע"ד שאין ס' לבטלו והאריך בזה ועי' במקמ"ח מה שהק' על הש"ך ס"ק י"א והאריך בזה ומה שהק' על הרמ"א סעי' ח' יעוש"ה:

סעיף יב

ב הרשב"א כו' עי' ש"ך ס"ק כ"א ועי' בישוי"ע ס"ק ד' מ"ש ע"ד הש"ך כו' ומ"ש על ה"ר יונה שהתיר הדבש אף די"א שמערבין בתוכו בשר נבלה מ"מ כיון דהשתא נעשה דבש בתר השתא אזלי' כו' ומ"ש על המג"א סי' רט"ז לענין המוסק כו' ובד' הט"ז סי' תס"ז ס"ק ו' והאריך בזה ואח"כ כ' לענין הצוקר שנתברר שמערבין בתוכו דם הרבה כו' וכ' להתיר והאריך בזה ועי' בספרי תורת אליעזר הלכות פסח סי' תס"ז ס"ק ה' מ"ש ע"ד המג"א וע"ד הר' יונה הנ"ל ומ"ש לענין הנוקר והארכתי הרבה בזה יעוש"ה:

סימן קטו

סעיף א

א שחלבו עכו"ם עי' בס' באר יצחק חיו"ד סי' י"ג מ"ש לענין הפאקטין שמחזיקין ישראלים ובנסעם להעיר אינם מניחים שם רק עכו"ם אם מותר לעשות גבינות מחלב כו' והאריך בזה ופ' דאסור לעשות גבינות מהחלב ולפמ"ש הישוי"ע ס"ק א' יש להתיר לעשות גבינות מהחלב היכא דליכא דבר טמא בעדרו יעוש"ה ועי' בס' דברי יוסף סי' תשנ"ד מ"ש והאריך בזה ועי"ש עוד בישוי"ע ס"ק ב' מ"ש ע"ד הש"ך ס"ק י"ז והאריך בזה ובס"ק ד' מ"ש ע"ד הש"ך ס"ק כ' והביא ראי' לד' הראב"ד שכ' דאף רב ושמואל דס"ל דמב"מ לא בטל היינו דוקא לענין אי' אכילה אבל לא לענין אי' הנאה והאריך בזה ובס"ק ז' מ"ש לענין חמאה של עכו"ם והאריך בזה יעוש"ה ועי' במקום שמואל בחידושי דינים ליו"ד מ"ש והאריך בזה:

סימן קטז

סעיף ב

א בהג"ה בדיעבד כו' עי' ט"ז שהביא ד' האו"ה בשם המרדכי והאו"ז פא"מ דבדבר שיש בו סכנה דינו כאי' לבטלו בס' ויותר חמור כו' והביא ד' הד"מ שהק' דאמאי כ' הטור דחיישי' לגילוי אפי' במאה סאה מים וא"א שלא יהא ס' אפי' שתה נחש ממנו וכ"כ במהרי"ל שלפוחית מדג שנפלה לקדירת בשר ונתבשל שם ואסרה מהר"י סג"ל הכל משום סכנה עכ"ל משמע דלא מהני ס' דחמירא סכנחא מאסורא עכקוש"י ובנקוה"כ כ' דלק"מ דשאני זיהרא דנחש דמקלי קלי טובא וגם במהרי"ל י"ל דלא הי' ס' וכ"נ כו' אבל היכא דאיכא ס' דנתבטל לא מסתבר כלל לחלק בין אי' לסכנתא וכ"כ בס' א"ר כו' בין בלח בין ביבש מתבטל בס' עכ"ד ועי' בפר"ח ס"ק ד' שכ' נמי ליישב קושי' הט"ז שאין ענין גילוי לכאן שאין הארס מתבטל בס' כו' משום דזיהרא מקלי קלי אבל בכאן לענין הדג כל שיש ס' מתבטל טעם הדג וכאילו מאן דליתי' דמי כו' והביא קצת ראי' לדבר מהא דאמרי' בפגה"נ צ"ז א' כילכית באילפיס הוי ואתו שיילוהו לר"י וא"ל לטעמי' קפילא ארמאה ודעת רבים מהפוס' דכילכית הוא מין דג טהור כו' ולדידהו משמע דהך כילכית דהכא לא הי' השאלה אלא מדין סכנתא ואעפ"כ השיב ר"י דסגי בטעימת קפילא אלא שהר"ן כ' דכילכית ר"ל דג קטן בין טמא ובין טהור ולפ"ז אין משם ראי' ומ"מ לדינא משמע ודאי כדכתיבנא וגם מהרי"ל כשאסר משום סכנה לא אסר אלא בשביל שלא הי' ס' ודלא כהד"מ וזה פשוט כו' עכ"ד ובסי' פ"ג ס"ק ט"ז מ"ש בזה ועי' במראות הצובאות בסוף הס' בחידושיו לחולין צ"ז א' שדחה ראי' זו של הפר"ח כו' והביא ראי' להט"ז מד' הרי"ף פגה"נ גבי ריחא מלתא כו' והאריך בזה ועי' בבית יהודא מ"ש ליישב קושי' או והט"ז והאריך בזה ולפ"ד נמי דג שנפל לתוך יורה של בשר או אפכא בטל בס' יעוש"ה וכ"כ בחו"י סי' ס"ד ובשבו"י ח"ב סי' ק"ד ובחוט השני סי' ס"ז דבטל בס' ועי' בישוי"ע ס"ק ג' שהחמיר בזה דבסכנה אין בטל בס' כו' רק היכא דכונתו למצוה כגון באכילת דגים לשבת כו' יש לצרף סברת שומר מצוה לא ידע דבר רע והאריך בזה ולדינא העיקר כהאחרונים הנ"ל דבטל בס' וכ"פ במקמ"ח דבטל בס' וכ' דיש לחקור אם נפל בפחות מס' אם יכול לבטל לכתחלה ולהוסיף עד ס' דלכאורה ל"ש בזה אין מבטלין א"ל דהא אין כאן אי' רק סכנה ואם יש בה ס' שוב אין בה סכנה ואמאי לא יכול להוסיף לכתחלה כו' וכ' דמסתימת הפוס' משמע דאין רשאי להוסיף לכתחלה כו' והביא ראי' מד' הפר"ח הנ"ל שכ' להוכיח מהא דכילכית באילפס כו' דמהני ס' א"כ ממילא מוכח דאינו רשאי לבטל לכתחלה דאל"כ מאי צורך לר"י לטעמי' לקפילא הו"ל לצות להוסיף עד שישער שיהי' בודאי ס' נגד הדג א"ו דגם בזה אינו רשאי להוסיף לכתחלה עכ"ד וכן ס"ל להישוי"ע שם אך הפ"ת ס"ק ג' כ' דהכא ל"ש מבטל אי' כו' דכשהוסיפו ולא יהי' עוד טעם כו' לא יהי' עוד סכנה עכ"ד והיינו כהלכאורה של המקמ"ח הנ"ל וכ"כ בס' עין יצחק ח"א באו"ח סי' כ"ד דבסכנתא היכא דבטל מותר לערבו לכתחלה כו' והאריך בזה ועי' בבנין עולם חאו"ח סי' כ"ז מ"ש ע"ד המג"א סי' תנ"ה ס"ק ט"ו והאריך בזה וכעת ראיתי בס' ארץ צבי חיו"ד סי' ל"ג שכ' דכבר הסכימו האחרונים כהנקוה"כ הנ"ל והביא ד' הרדב"ז ח"א סי' רל"ב שכ' דדגים שנתבשלו עם הבשר דאם הי' בדגים שיעור גדול שלא נתנה הבשר בהם טעם מותר לאוכלם וכ' דיש לו ראי' מפורשת מהא דכילכית באילפס הנ"ל ועוד כ' להוכיח דלא אחשבי' במשנה דע"ז ע"ד א' בהדי דברים שאסורים בכל שהוא כו' וכ' דאע"פ שאין ס' בהדגים יכול להוסיף רוטב ולחממם עד שיתפשט הטעם בכולו ולבטל בס' דדוקא באי' אין מבטלין לכתחלה משא"כ בסכנה שאין שם אי' עליו אלא שכ"ז שהוא נו"ט יש בו סכנה לאוכלו וכשאין בו טעם אין בו סכנה ול"ש בזה לומר חמירא סכנתא מאי' כו' ופשיטא דל"ש בזה לומר חענ"נ ואפשר לסוחטו כיון דהתירא הוא וכמבואר בש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ג לענין זיתים כו' וכ' דתקשי לפ"ז בפסחים ע"ו ב' בהאי בינותא דאטוי בהדי בשרא דאסרה למיכל אפי' במלחא אמאי לא הותר להוסיף עד ס' ולבטלו כו' אמנם י"ל דאה"נ אלו הי' כדי להוסיף ולבטל שפיר הי' מותר אלא דאיהו לא אסרה למיכלה אלא בפ"ע ואה"נ אלו הי' מערבה שפיר הי' מותר ואיהו לא מיירי בהכי ואדרבה יש להוכיח מהא דחולין קי"א ב' בדגים שעלו בקערה של בשר דרב אסר לאוכלם בכותח ושמואל אמר מותר כו' ופירש"י שם וז"ל אם היו מבושלים עם בשר ממש הי' אסור לאוכלם בכותח כו' אבל בקערה זו עצמה אינה בשר וה"ל נ"ט בר נ"ט עכ"ל ולכאורה קשה מ"ש אם היו מבושלים עם בשר הי' אסור לאוכלם בכותח משמע דבלא כותח מותר לאוכלם והרי יש בו אי' סכנה א"ו מוכח מזה דאי' סכנה בטל בס' ורשאין להוסיף ולבטל ושפיר יש תקנה למיכל בלא כותח להתיר אי' סכנה ע"י שיוסיף עד שיהי' ס' אבל בכותח אסור לאוכלו אפי' ע"י ביטול בס' משום דהוי דשיל"מ וכדעת הרי"ף ומש"ה לא בטל אי' שיל"מ וכדעת החו"ד סי' ק"ב דאי' שיל"מ אע"פ שיש עליו עוד אי' שאל"מ לא בטל עכ"פ מוכח מזה דכשאין להוסיף ולבטל כו' והאריך בזה והביא לבסוף ד' הרמ"ץ חיו"ד סי' כ"ב שכ' ג"כ דבסכנה מותר לבטל לכתחלה ול"ש אפשר לסוחטו יעוש"ה והיינו כהפ"ת והעין יצחק הנ"ל וכן עיקר לדינא דבסכנה מותר לבטל לכתחלה והארץ צבי לא ראה ד' הפר"ח הנ"ל שכבר הקדימו בראי' זו מהא דכילבית באילפס הנ"ל שהרי לא הביאו:

סעיף ג

ב בהג"ה כשמבשלים יחד עי' בחידושי רע"א שהביא ד' המנח"י שמסתפק אם בכבוש יש סכנה ומד' הג"מ ב"ק קט"ז ב' מוכח דבכבוש אין סכנה דק"א דאף שנתגלה חזיא דעבר במסננת כר' נחמי' דתניא כו' אר"נ אימתי בזמן שהתחתונה מגולה אבל בזמן שהתחתונה מכוסה אע"פ שהעליונה מגולה אין בה משום גילוי לפי שהארס של נחש דומה לספוג וצף ועומד במקומו משמע דאף לאחר מעל"ע שנתגלה מהני סינון דאל"כ לא הי' לו לסתום אלא לפרש דרק תוך מעל"ע מהני סינון ואם נאמר דאף בכבוש יש סכנה לא הי' מועיל סינון להסיר הארס דכבר נאסר מחמת שנכבש הארס מעל"ע ומוכח דבכבוש אין סכנה וכן ראיתי בבית יהודא לעיל סי' ע' סעי' א' ראי' זו והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף ו

ג אל תשקצו עי' ט"ז ס"ק ו' שהביא ד' הטור בשם הרמב"ם דמכין אותו מכת מרדות וא"ל למה לא יהא חייב מלקות גמור נ' משום דהוי לאו שבכללות שדברים הרבה נכללים בו וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו כדאיתא בפ' ד"מ עכ"ד הנה ס"ל בפשיטות דהוי אי' דאורייתא ועי' בב"י שכ' להסתפק בזה וז"ל דמד' הרמב"ם משמע דס"ל דלאו דלא תשקצו קאי רק לדברים האמורים בפ' ולא לדברים הללו אלא דרבנן אסמכוהו דברים אלו לפ' זה וכיון דמדרבנן נינהו אין לוקה רק מכת מרדות כו' ואפשר נמי דהנך מילי דאורייתא הוא אלא דקים להו לרבנן דאין לוקין כדאשכחן בחצי שיעור דאסור מה"ת ואין לוקין עכ"ל הרי דנסתפק בזה ועי' במקמ"ח שהביא ד' הפר"ח ס"ק י"א שהביא ראי' משבת צ' ב' דקא' שם ות"ק סבר מ"ט לא דלמא אכיל לי' כו' ודחה זה והוא כ' דלדעת הרשב"א דס"ל דאי' דרבנן מותר לספות לקטן בידים כו' מוכח דס"ל דהוי אי' דאורייתא והביא ד' הריטב"א במכות ט"ז ב' שדין זה הוא מחלוקת הראשונים דאיתא שם האי מאן דשתה בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו וכ' הריטב"א וז"ל מפורש במהדו"ק פי' ר' מאיר הלוי ונ' ממנו דס"ל דזה אסור מה"ת אבל כל המפרשים כ' שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכדאידך דמשהה נקביו עכ"ל הרי לנו מפורש דהוא מחלוקת הראשונים עכ"ד והט"ז והפר"ח הנ"ל לא ראו ד' הריטב"א אלו שהרי לא הביאו ועי' פרמ"ג לעיל סי' י"ג במשב"ז ס"ק א' מ"ש בזה וגם הוא לא ראה ד' הריטב"א הנ"ל שהרי לא הביאו ועי' במקום שמואל בחידושי דינים ליו"ד מה שהק' על הט"ז והב"י בתי' הב' הנ"ל מד' הרמב"ם פ"ו מהל' ת"ת והביאו הטור והמחבר לקמן סי' של"ד דעל כ"ד דברים מנדין וא' מהם המזלזל בדבר א' מד"ס ואצ"ל דבר מה"ת ואי הוי בזה חשש אי' דאורייתא ודאי דלא הוי כ' הרמב"ם דמכין אותו מכת מרדות אלא שמתא מחייב אלא נ' עיקר כתי' הא' בב"י דלאו דבל תשקצו לדברים האמורים בפ' דוקא אלא דרבנן אסמכוהו לדברים הללו אקרא דבל תשקצו ומש"ה אין לוקין עליו ומ"מ מכין אותו מ"מ כשאר אי' דרבנן כו' עכ"ד וגם הוא לא הביא ד' הריטב"א הנ"ל ועי' ביראים עמוד ב' סי' ע"ג שכ' וז"ל שלא תשקוץ את הגוף הזהירה תורה לישראל כו' דכתיב אל תשקצו אח נפשותיכם פי' אל תמאסו עצמכם ואל תאכלו במאוס ובשיקוץ כדאמר רב ביבי בר אביי באלו הן הלוקין ט"ז ב' האי מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא עובר בבל תשקצו ואמרי' נמי בפ' ר"ע צ' ב' רב כהנא הוה קאים קמי' דרב והוה קמעבר שושיבא אפומי' פי' חגב חי טהור א"ל שקלה דלא לימרו מיכל קא אכלי לי' ועבר משום בל תשקצו פי' באוכל כל דבר חי וא"ר מאן דמשהי בנקביו עובר בבל תשקצו למדנו שהזהיר הבורא שלא ימאסו ישראל לא באכילתם כו' כ"א ינהגו עצמם בקדושה כו' עכ"ל ומשמע מדבריו דהוי אי' דאורייתא וכ"כ בס' שם חדש דס"ל להיראים דהוי אי' דאורייתא אבל אין לוקין משום דכ' בסי' ע"ב דלאו זה כולל כל השרשים כו' הובא בהגהות תועפות ראם שם והוי לאו שבכללות ועי' בפרישה שכ' ע"ד הב"י הנ"ל וז"ל וא"ל דלהכי אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות ז"א דזה לא מקרי לאו שבכללות כיון שאינו קאי אלא על אי' שיקוץ והני כוללם בכלל שיקוץ נינהו עכ"ל הנה ס"ל דלא כהט"ז הנ"ל דס"ל דהוי לאו שבכללות והוא ס"ל להיפך דלא הוי לא שבכללות ועי' בתב"ש לעיל סי' י"ג ס"ק ב' שהק' על הפרישה מסנהדרין ס"ג א' דקרא דלא תעבדם כולל כל מיני עבודה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ע"ז ואפי"ה הוי לאו שבכללות ובלא"ה אישתמיטתי' להפרישה מ"ש הסמ"ג לאוין ס' קל"ב דאל תשקצו לאו שבכללות היא עכקוש"י ועי' ביד אברהם מה שהשיג על התב"ש וכ' דדעת הפוס' אינו כהסמ"ג אלא כהפרישה דהכי מבואר להדיא במכות י"ח א' ובמנחות נ"ח ב' דכל שהוא שם אחד לא חשיב לאו שבכללות וכן הוא דעת הרמב"ם והרמב"ן בס' המצות וכה"ג כ' הכ"מ לדעת הרמב"ם רפי"א מהל' ע"ז עכ"ד הנה מ"ש דכן מבואר במכות כו' כונתו ע"ד התוס' במכות שם ד"ה ולילקי והוכיחו כן מד' הגמ' שם ובזה שפיר ד' היד אברהם אבל מ"ש דכן מבואר להדיא במנחות נ"ח ב' לא ידענא מאי קאי דאדרבה מד' התוס' שם ד"ה אין לוקין מבואר להדיא כהט"ז שכ' וז"ל וא"ת מה בין זג וחרצן נא ומבושל כו' דחייב על כל אחת ואחת ואלו חלב שור וכבש ועז אינו חייב אלא אחת כו' אלמא מקרי לאו שבכללות וכן לחם קלי וכרמל כו' וי"ל דזג וחרצן ב' שמות נינהו כו' אבל חלב שור וכבש ועז שם חלב הוא וכן לחם קלי וכרמל שם חדש הוא וכן מעשר עכ"ל הרי דס"ל להדיא כהט"ז הנ"ל דכל שהוא שם א' הוי לאו שבכללות ולא כהפרישה ועל קושי' התב"ש על הפרישה מד' הגמ' סנהדרין ס"ג כ' היד אברהם עליו דנעלם ממנו מ"ש הראב"ד בספ"ג דהל' ט"ז ועי"ש עוד במקמ"ח שכ' דלכאורה ראי' להפרישה כו' מהא דאמרי' במכות שם אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' כו' ואמאי לא נימא דהך לאו דלא תשקצו הוא לאו שבכללות דכולל בין שרץ המים בין שרץ הארץ א"ו צ"ל כהפרישה כיון דכולם קאי על אי' שיקוץ וכולם בכלל שיקוץ הם לא הוי לאו שבכללות ועי' במעין החכמה ל"ט ב' מ"ש והאריך בזה ואח"כ הביא ד' הריטב"א שם שכ' די"מ דמש"ה לא חשיב לאו דלא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף משום דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכ' ע"ד וז"ל ול"נ לפמ"ש במקומו על פלוגתא דאביי ורבא בזג וחרצן דכיון דכבר הוזהר עליו בפרט כי כיילי' ועבדי' לאו כללי ולוקין עליו עכ"ל והנה מד' הריטב"א אלו מוכח אדרבה כהט"ז הנ"ל דהוי לאו שבכללות דהא לא מדחה ד' הי"מ אלא מכח כיון דכבר הוזהר עליו בפרט ואח"כ כי נכלל בלאו א' לא הוי לאו שבכללות ואי נימא כהפרישה כיון דכולם בכלל אי' שיקוץ לא הוי לאו שבכללות בלא"ה לא הוי לאו שבכללות א"ו צ"ל דמ"מ מקרי לאו שבכללות רק כיון דכבר הוזהר עליו פ"א ולפ"ז בהני מאכלים המאוסים דלא מוזהר עליהם בפרט תו מקרי לאו שבכללות והק' על הי"מ הנ"ל דהוי לאו שבכללות א"כ אמאי פוטיתא לוקה ד' והיינו כמו שפירש"י כו' ואמאי לא נימא דהוי לאו שבכללות כו' עכקוש"י והניח בצ"ע ואח"כ הביא ד' התוס' ב"מ קט"ו ב' ד"ה שנאמר דס"ל היפך מד' הפרישה שכ' וז"ל וא"ת בפ"ק דכריתות ד' אמרי' דבחלב שור וכבש ועז לא לקי אלא חדא וכן לחם קלי וכרמל וכן מעשר דגן תירוש ויצהר לא הוי לקי אלא חדא כו' וי"ל דזג וחרצן ב' שמות נינהו וכן רחים ורכב וכן כולם אבל חלב שור וכבש ועז שם חלב א' הוא וכן שם לחם ושם מעשר א' הם עכ"ל וכ"כ במנחות נ"ח ב' ד"ה אין לוקין כו' הרי דכ' סברא להיפך כיון דכולם שם א' נינהו הוי טפי לאו שבכללות עכ"ד והיינו דמוכח מד' התוס' אלו כהט"ז הנ"ל וכן משמע נמי מד' התוס' יומא ל"ו ב' ד"ה לאו כהט"ז שכ' וז"ל והא דאמר באלו הן הלוקין י"ח א' גבי זר שאכל את העולה כו' ופריך ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו התם לאו מלקות ממש קא' אלא איסורא בעלמא כו' עכ"ל והיינו כהט"ז הנ"ל דזה הוי לאו שבכללות וכן ס"ל להשם חדש בדעת היראים הנ"ל דס"ל כהט"ז דהוי לאו שבכללות וכן משמע מד' הרמב"ן בס' המצות שורש ט' כהט"ז ועי' ברמב"ם שם מ"ש בזה וכן מבואר בס' הכריתות בלשון למודים שער א' סי' כ"ט כהט"ז שכ' וז"ל או שמא יש לחלק דשאור ודבש ב' שמות נינהו וליכא שם כולל לשניהם ולכך לא חשיב לאו שבכללות אבל מעשר דגן תירוש ויצהר כולם כוללים בשם מעשר וכן לחם קלי וכרמל כוללים בשם חדש עכ"ל והיינו כהט"ז הנ"ל דכל שהוא שם א' הוי טפי לאו שבכללות ולא כהפרישה וכן מבואר להדיא בהליכות עולם שער ד' בדין לאו שבכללות כהט"ז שכ' וז"ל והמחוור שבכולן דלא מקרי לאו שבכללות אלא כגון שהוציא הכתוב הרבה דברים בשם אחד כגון לא תאכלו על הדם דדרשי' מיני' כמה ענינים או אפי' הוציאם בכמה שמות אלא שיש להם שם אחד וכללן כולם כמו ולחם וקלי וכרמל שכלולים בשם א' כל כה"ג מקרי לאו שבכללות אבל כשאין להם שם א' יכלול את כולם אינו נקרא לאו שבכללות ואע"פ שכללן בלאו א' כגון הך דמנחות גבי שאור ודבש דאתמר המעלה שאור ודבש על גבי המזבח לוקה משום שאור ולוקה משום דבש וכה"ג עכ"ל הרי שכ' להדיא דכל דהוי משם א' הוי טפי לאו שבכללות וכהט"ז ולא כהפרישה הנ"ל אך מד' התוס' מכות י"ח הנ"ל מבואר כהפרישה וד' התוס' סתרי אהדדי ממכות להא דיומא וב"מ ומנחות הנ"ל וע"ש עוד בתב"ש ובמעין החכמה שם ובס' המצות שם במגילת אסתר ובמרגניתא טבא שם ובלב שמח שם ובקנאת סופרים שם וביבין שמועה על הלי"ע כלל קע"ו קע"ז ובגינת וורדים כלל כ"ד ובספרו שושה"ע כלל י"ז י"ח ובקהלת יעקב ממהרי"ט אלגזי בתוס' דרבנן אות ל' סי' קס"ד ובדברי אמת בענין לאוין וביד מלאכי בכללי הל' סי' שצ"א שצ"ב ובמהר"ם שיק על המצות בסוף הס' שם כלל ד' מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה ואכע"מ להאריך בזה. עוד הביא הט"ז ד' רש"ל פ' הגוזל שכ' דמי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער ב"ח דהא לא אסרו התוס' אלא משום בל תשחית והכא ליכא עכ"ד ועי' במקום שמואל שם שהק' עליו דמ"ש מהא דאיתא בחולין ז' ב' בעובדא דר' ור' פנחס בן יאיר כו' א"ל עקרינא להו איכא צער ב"ח קטלינא להו איכא בל תשחית הרי דאף בדבר שבודאי נושך ומזיק אסור לקטול משום בל תשחית ומ"ש מהאי דכלב שזכר רש"ל וכ' ליישב דשאני התם שלא הזיקו עדיין ומספק אין לעבור אלאו דבל תשחית אבל כאן שכבר הזיק והפסיד המאכל אין שייך השחתה דהרי יש לו ג"כ הנאה ממה שלא יזיקו יותר וכ"כ בהדיא בסמ"ג לאוין סי' רכ"ט שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתה אין כאן אי' בל תשחית עכ"ד:

סימן קיז

סעיף א

א לעשות סחורה הנה התוס' בפסחים כ"ג א' ד"ה אמר כ' וז"ל וא"ת דאמרי' בב"ק פ"ב ב' אסור לישראל לגדל חזירים תפ"ל דמדאורייתא אסור וי"ל דנפ"מ למיקם בארור א"נ הא דאסור מדאורייתא היינו להשתכר ולמכור לנכרי לאכול אבל להשתכר בשומנו או בעורו לא או שמגדל שלא למכור אלא למשוח ולהדליק אפי"ה בחזירים אסור עכ"ל הרי דס"ל דמה"ת אסור לעשות סחורה בדבר האסור וכן משמע פשטות ד' הגמ' שם דמה"ת אסור לעשות סחורה בדבר האסור דפריך א"ה אפי' לכתחלה נמי ומשני ש"ה דאמר קרא יהי' בהוייתן יהו משמע דהוי מה"ת וכ"כ הרא"ש בב"ק פ' מרובה סי' י"ב וז"ל ואפי' כדי למשוח מהן עורות דאלו למוכרו לנכרים אף מדאורייתא אסור כדתנן בפ"ז דשביעית אין עושין סחורה בנבילות כו' ובפ' כ"ש כ"ג א' דריש מקרא יהי' בהוייתן יהו עכ"ל והיינו כד' התוס' הנ"ל דמה"ת אסור לעשות סחורה וכן משמע מד' התוס' שם פ"ב ד"ה לא יגדל ועי' עוד בתוס' סוכה ל"ט א' ד"ה וליתב וכ"כ הנ"י שם ד"ה אין מגדלין וז"ל והכא בעי למימר אפי' לגדל שלא לאכילה דאילו לצורך אכילה מדאורייתא אסור לעשות סחורה בכל דבר טמא כדתנן בשביעית פ"ז אבל הכא מיירי לגדלם כדי למשוח בהן עורות ובהכי מותר מידי דהוי אסוסים וחמורים שעומדים למלאכה ומותר לעשות בהם סחורה והכי מפרש בירושלמי דשביעית הרא"ש והרא"ה עכ"ל הרי דס"ל להנ"י והרא"ה נמי כהתוס' הנ"ל דאסור מה"ת לעשות סחורה וכ"כ ר' ירוחם נתיב ט"ו אות ט"ז וז"ל ועוד פשוט דאסור מה"ת עכ"ל וכ"מ מד' הרמב"ם פ"ח מהל' מאכ"א הל' ט"ז שכ' וז"ל כל מאכל שאסבה"נ אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרים וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אע"פ שמותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים האסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה לפיכך אין עושין סחורה לא בנבילות ולא בטריפות ולא ברמשים עכ"ל ומשמע מדבריו דבשאר אי' אסור מה"ת לעשות בהם סחורה חוץ מן החלב דהתירה התורה לעשות סחורה דאם איתא דס"ל דרבנן אסרו לעשות סחורה מנין לו להרמב"ם שגם על חלב לא גזרו דומיא דשאר אי' א"ו דס"ל להרמב"ם דאי' סחורה הוא מה"ת ומש"ה כ' חוץ מן החלב וכ"כ המשל"מ שם דכן מוכח מד' הרמב"ם וכן משמע עוד מד' הרמב"ם שם הל' י"ח שכ' וז"ל זה הכלל כל שאי' מה"ת אסור לעשות בו סחורה וכל שאי' מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספק בין בודאי עכ"ל מ"ש בין בין בספק בין בודאי לא קאי אלא ארישא דמלתא דקא' דכל שאסור מה"ת אסור לעשות בו סחורה וע"ז אמר בין בספק בין בודאי דלא תימא דוקא באי' ודאי איכא סחורה ולא בס' אי' ואזיל הרמב"ם לשיטתי' דס"ל דאי' הספק אינו אלא מדרבנן וס"ד דדמי לחלב שחלבו עכו"ם דמותר לעשות בו סחורה קמ"ל דל"ד אי' דרבנן שעיקר אי' מדרבנן לס' אי' תורה וכ"כ בפ"מ ח"א סי' ג' דזהו כונת הרמב"ם הובא דבריו בארעא דרבנן מערכת אות א' סי' כ"ה והעלה דדעת הרמב"ם דמה"ת אסור לעשות סחורה ממה שאסור הסחורה בס' אי' תורה ועי' בתויו"ט בשביעית פ"ז מ"ג שכ' דאין הכרע בד' הרמב"ם הנ"ל אי ס"ל דאסור מה"ת לעשות סחורה או מדרבנן אבל העיקר בדעת הרמב"ם דס"ל דאסור מה"ת וכהפ"מ והמשל"מ הנ"ל וכ"כ הפר"ח ס"ק א' דכן ס"ל להרמב"ם דמה"ת אסור לעשות סחורה ודייק מד' הרמב"ם שכ' חוץ מן החלב כו' וכהמשל"מ הנ"ל וכ"כ בבינת אדם שער או"ה סי' פ"ג דדעת הרמב"ם דאסור מה"ת וכ' הגם דלפמ"ש הט"ז פי' בתוס' י"ל גם ברמב"ם כן אך נודע כי אין דרך הרמב"ם בכך ומכ"ש דהוכחת הט"ז אינו מוכח לגמרי עכ"ד אך הבאר יעקב כ' בדעת הרמב"ם דס"ל דאסור מדרבנן והאריך בזה ועי' בתשובת רע"א סי' ע"ד שכ' נמי דדעת הרמב"ם דאסור מדרבנן וכונת הרמב"ם הנ"ל שכ' חוץ מן החלב כו' הוא כמ"ש הט"ז בד' התוס' סוכה כ"ו והק' על המשל"מ בדעת הרמב"ם דאיך אמרי' בפסחים שם ר"ע א"ו אי' והיתר לא צריך קרא הא צריך להתיר לסחור דבשאר אי' אכילות אסור מה"ת והניח בצ"ע ועי' בנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ס"ב ובכתב סופר חיו"ד סי' ע"ד מ"ש בד' הרמב"ם הנ"ל והעיקר בדעת הרמב"ם דס"ל דאסור מה"ת וכהמשל"מ והפ"מ והפר"ח והב"א הנ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושיו לב"ק פ"ב ב' דאסור מה"ת שכ' וז"ל וא"ת תפ"ל דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים כו' ובפ' כ"ש אמרי' ציידי חי' כו' ושם אמרו שאסור ד"ת דכתיב ושקץ יהי' בהוייתן יהו וי"ל דהכא אפי' נזדמנו לו כו' דאסור לגדלם כו' עכ"ל הרי דס"ל דאסור מה"ת וכ"כ עוד הרשב"א בתשובה ח"א סי' ש"א דאסור מה"ת אך מד' הרשב"א בתשובה ח"ג סי' רכ"ג הובא כאן בב"י כ' וז"ל דדבר שמגדל אדם אותם לאכילה ואין רובן עשויין לתשמיש אסרה רחמנא לעשות בהם סחורה גזירה שמא יבא לאכול בהן אבל חמור וגמל שאין אדם מגדל רובן אלא למלאכה בזה ל"ש גזירה זו ומש"ה שרי רחמנא עכ"ל וכ"כ עוד הרשב"א בתשובה ח"א סי' תפ"ט וכ' הבר"י דנ' מד' הרשב"א אלו דס"ל דאי' סחורה אינו אלא מדרבנן אבל באמת ז"א דהא כ' הרשב"א בהדיא בב"ק ובתשובה סי' ש"א הנ"ל דאסור מה"ת ולפ"ד סתרי ד' הרשב"א אהדדי וצ"ל דמ"ש בתשובה סי' רכ"ג גזירה שמא יבא לאכול מהן טעמא דקרא הוא דמפרש וכמ"ש הט"ז ס"ק א' שהתורה אסרה משום זה מדרבינן התירא משום לכם ואיסורא משום יהי' הרי הדבר מסור לחכמים שהם יבחרו מה יהי' אסור ומה יהי' מותר דוגמא לדבר אי' מלאכה דחוה"מ כו' וע"כ דנו חכמים שבכל מידי דהוא מאכל יש לאסרו שמא יבא לאוכלו אבל דבר המיוחד למלאכה מותר עכ"ד. וכ"כ הפר"ח דזהו כונת הרשב"א כהט"ז אבל באמת ס"ל להרשב"א דאסור מה"ת וכמ"ש בב"ק ובסי' ש"א הנ"ל והפר"ח שם לא הביא רק ד' הרשב"א דסי' ש"א הנ"ל דנ' מדבריו דס"ל דאסור מה"ת ולא ידענא אמאי לא הביא ד' הרשב"א דב"ק הנ"ל דס"ל בהדיא דאסור מה"ת והתשובת הרשב"א אינו ת"י ולפ"מ שהביא הב"י ד' הרשב"א שפיר י"ל כהט"ז והפר"ח הנ"ל וכעת ראיתי בס' ברית יעקב חיו"ד סי' מ"ב שהביא ד' הרשב"א דסי' רכ"ג הנ"ל שכ' וז"ל נשאלתי אם החזיר מותר בהנאה במה שהתרת לקחת בחובו חדא שהוא בעצמו אינו אסבה"נ ד"ת ואפי' לעשות בו סתירה אלא מדבריהם כו' וכל שאינן עומדין לתשמישין אסור לעשות בהם סחורה גזירה שמא יבוא לאכול מהן כיון דמ"מ לאכילה הוא עומד יצאו חמור וגמל כו' עכ"ל הרי שכ' להדיא דאי' סחורה הוא רק מדבריהם ותמה על הט"ז ופר"ח הנ"ל שלא ראו ד' הרשב"א אלו רק ראו ד' הרשב"א שהביא הבר"י הנ"ל וכ' דע"כ מ"ש הרשב"א סי' ש"א הנ"ל דאסור לעשות סחורה באיסורין מדכתיב ושקץ יהי' הוא דרך אסמכתא ועיקר אי' הוא מדרבנן כמ"ש בסי' רכ"ג הנ"ל עכ"ד והיינו כד' הבר"י בדעת הרשב"א ולא הביא ד' הבר"י הנ"ל אבל מד' הרשב"א ב"ק הנ"ל מבואר דס"ל דאסור לעשות סחורה ד"ת והברית יעקב לא הביא ד' הרשב"א דב"ק הנ"ל. ולפ"ד סתרי ד' הרשב"א אהדדי וכדי שלא יסתרו ד' הרשב"א אהדדי בע"כ צ"ל כמ"ש הט"ז והפר"ח בדעת הרשב"א ומ"ש בסי' רכ"ג הנ"ל אלא מדבריהם כונתו משום גזירה שמא יבא לאוכלו וכמ"ש לבסוף והיינו דמסרו לחכמים וגזרו במידי דאכילה אבל בדבר המיוחד למלאכה מותר וכהט"ז והפר"ח הנ"ל וכן הוא נמי דעת הבינת אדם שם בדעת הרשב"א דס"ל דאסור מה"ת והאריך בזה. אך הבאר יעקב כ' בדעת הרשב"א דס"ל דהוי אי' דרבנן והשיג על הט"ז בד' הרשב"א מפסחים כ"ג דפריך ולחזקי' ל"ל לא יאכל ול"ל לכם הא אצטריך לכם להורות דהדבר מסור לחכמים כו' וגם דחה ראי' הט"ז מהא דחוה"מ והאריך הרבה בזה ועי' בתשובת רע"א שם שכ' נמי דדעת הרשב"א דהוי אי' דרבנן ומיישב סתירת הרשב"א כו' והאריך בזה ועי' בס' יד אלי' בפסקים סי' ס"ט שכ' דדעת הרשב"א דאסור מה"ת והאריך בזה ועי' בתויו"ט שם שכ' נמי ליישב ד' הרע"ב שם שכ' ולא אסרו דכונתו דהדבר מסרו לחכמים וכמו שתי' הט"ז והפר"ח ד' הרשב"א הנ"ל וכן הוא נמי דעת התשב"ץ ח"ג סי' רצ"ב דמה"ת אסור לעשות סחורה שכ' וז"ל והעולה מזה שלא התירן הכתוב אלא אם נזדמן לו בדיעבד אבל לכתחלה לצוד אותם ולמוכרן אסור כו' ואח"כ כ' אבל אם מצא קונים ומולחה להרויח אסור שזו היא סחורה לכתחילה שאסרה תורה כו' ובסוף כ' והדבר פשוט שאם מצא קונה אפי' בזול הרבה שהוא עובר על דברי תורה אם אינו מוכר מיד עכ"ל הרי דס"ל דאסור מה"ת וכו' מבואר להדיא באו"ז הל' שביעית סי' ש"ל כמה פעמים דמה"ת אסור לעשות סחורה וכן הוא נמי דעת מהר"ם חלאוה בחידושיו לפסחים כ"ג דאסור מה"ת וכ' דלא אסרו אלא במידי דאכילה גזירה שמא יבוא לאכול מהן והיינו כד' הרשב"א הנ"ל והוא מתלמידי הרשב"א וכן מוכח מד' הר"ש בשביעית שם דס"ל נמי דמה"ת אסור לעשות סחורה והכתיב או מכור אלא לקנות ולהרויח אסור כו' עכ"ל ואי נימא דס"ל דאי' סחורה הוא רק מדרבנן א"כ מאי מקשה מהא דכתיב או מכור הא מה"ת בודאי שרי א"ו מוכת דס"ל דאי' סחורה הוא מה"ת וכן הוא נמי דעת היש"ש ב"ק שם סי' ל"ט דאסור מה"ת שכ' וז"ל וא"ל שמגדלים כדי להרויח ולעשות עמהם סחורה דהא פשיטא שאסור כדאיתא בפ' כלל גדול אין עושין סחורות לא בנבילה וטרפה כו' ודרשי' מקרא טמאים יהי' לכם לכל מילי וכן בפ' כ"ש אלא איירי אפ' לגדלם כדי למשוח בהן עורות או לגדלם מחמת עיורם אפי"ה אסור עכ"ל. משמע דס"ל דמה"ת אסור לעשות סחורה ועי' בבאר יעקב שכ' דדעת מהרש"ל בפסחים שם דאי' סחורה הוא מדרבנן והאריך בזה ובאמת מד' היש"ש הנ"ל משמע דס"ל דאסור מה"ת וכן הוא נמי דעת הסמ"ע בסי' ת"ט ס"ק ד' דאי' סחורה הוא מה"ת וכן הוא נמי דעת המ"ב בתשובה סי' כ"ה בהגהות בנו שם דאסור מה"ת ויש להביא ראי' לדבריהם דאסור מה"ת מהא דתניא בספרי סדר נשא סי' כ"ג מיין ושכר יזיר שומע אני מסחורתו ומרפואתו ת"ל לא ישתה מותר הוא בסחורתו וברפואתו ואי נימא דאי' סחורה הוא מדרבנן א"כ איך הו"א דנזיר אסור לעשות סחורה ביין הלא דברים ק"ו מה דברים האסורים באכילה לכל העולם התירה התורה לעשות בהם סחורה נזיר ביין שאיסורי' שרי לאחרינא לא כ"ש דשרי לעשות סחורה ביין א"ו דדברים האסורים לכל העולם אסור מה"ת לעשות בהם סחורה ומש"ה הוצרך הספרי לילף היתר סחורה לנזיר ביין מקרא דלא ישתה אבל מותר הוא בסחורה והטעם דאי' נזיר הוא אי' קל שאיסורי' שרי לאחרינא וגם יש היתר לאי' ע"י שאלה ופי' בנו"ב שם שכ' דדעת התוס' פסחים וב"ק הנ"ל הוא דאי' סחורה מדרבנן והאריך בזה וכ' לבסוף. ומעתה לא מצאנו לשום א' מפוס' הראשונים שיהי' מפורש בו שאי' הסחורה בדברים טמאים הוא מה"ת שלא מצינו זה רק בד' התוס'. ולפמ"ש גם ד' התוס' אין מוכיחים כן עכ"ד. ובאמת הא מבואר להדיא בד' הרשב"א והרא"ש והנ"י והרא"ה בב"ק והאו"ז ור' ירוחם והיש"ש והסמ"ע והמ"ב הנ"ל דמה"ת אסור לעשות סחורה ולא ראה הנו"ב ד' הפוס' הנ"ל שהרי לא הביאם וגם הוכחתי מד' הספרי הנ"ל דאסור מה"ת וגם פשטות ד' התוס' פסחים הנ"ל משמע דס"ל דאסור מה"ת דלא כהנו"ב הנ"ל רק דהתה"ד סי' ר' כ' בשם הגליון תוס' דאסור מדרבנן ועי' בתיו"ט שם שהק' דאי אמרי' דמה"ר אסור א"כ מאי פריך הגמ' בבכורות ו' כ' חלב מנ"ל דשרי כו' ואלא מדכתיב ואת עשרת חריצי חלב ודלמא לסחורה דהא אם חלב אסור באכילה אסור ג"כ בסחורה עכקוש"י והניח בצ"ע. וכן הק' המשל"מ שם ולא ראה שכבר הקדימו התויו"ט בקושי' זו וכ' ליישב דלא נאסרה הסחורה אלא במכוין להסתחר בדברים האסורים אבל אם נזדמנו לו דברים טמאים פשיטא דמותר למוכרם כו' וא"כ פשיטא דמי שהי' לו בהמות לגיזה ואכילה דחלב שלהם מותר למוכרו שהרי אין כונתו להסתחר בדברים האסורים אלא שנזדמנו לו עכ"ד. וכ"כ הפר"ת שם ליישב בתי' הב' ובתי' הא' כ' דהתם הק' לעולם דחלב אסור משום אמה"ח ונתרבה היתר סחורה מקראי דקבלה עכ"ד. ועי' בהגהות ר' דוד לוריא שם שכ' נמי ליישב דמיירי בנזדמנו ועי' בנו"ב שם שהק' נמי קושי' התויו"ט וגם הוא לא ראה שכבר הקדימו התויו"ט בקושי' זו ודחה תי' המשל"מ וכ' ליישב דהא מה דקאמר הגמ' וחלב כו' מנ"ל דשרי היינו משום דסבר לאוסרו משום אמה"ח ואמה"ח עצמו מותר בסחורה דאיתקש לדם ודם איתקש למים דמותר בהנאה וה"ה לסחורה עכ"ד. וכ"כ בתוס' חדשים בשביעית ליישב כן ועי' בתוס' ראשון לציון שם שכ' נמי מתחלה ליישב כן ואח"כ דתה זה וכ' עוד תי' ליישב קושי' הנ"ל והאריך בזה ועי' בישוי"ע ס"ק ב' ובחתם סופר סי' ק"ו וסי' ק"ת ובגליון מהרש"א ובבאר יעקב ובמראה הפנים בירושלמי ס"פ מרובה ובשביעית פ"ז הל' א' ובס' זכר ישעי' על הרמב"ם פכ"א מהל' מכ"א מ"ש ליישב קושי' התויו"ט ומ"ש ע"ד התויו"ט הנ"ל והאריכו בזה יעוש"ה. ועי' בברית יעקב שם שהביא ראי' דאי' סחורה הוא רק אי' דרבנן מב"ק י' ב' אלא טעמא דכ' רחמנא והמת הי' לו כו' ואח"כ דחה זה והאריך בזה ועי' בזכר ישעי' שם מ"ש לדחות ראי' זו ואח"כ הביא ד' הרמב"ם והמשל"מ הנ"ל וכ' דלפמ"ש הט"ז בד' התוס' כן י"ל בד' הרמב"ם וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דאסור רק מדרבנן והאריך בזה. ולבסוף הביא תשובת מנחם עזרי' סי' ל' שכ' דאי' סחורה הוא רק מדרבנן ומפרש מה דקא' הרמב"ם חוץ מן החלב משום דכיון דהתיר התורה לא גזרו רבנן בזה וסיים דהוי ספק דרבוותא אי אי' סחורה הוי דאורייתא או דרבנן עכ"ד. וכבר הבאתי דעת כמה פוס' הראשונים דס"ל דאסור מה"ת וגם הבאתי דעת כמה אחרונים דס"ל בדעת הרמב"ם הנ"ל דאסור מה"ת דלא כדעת המנחם עזרי' בדעת הרמב"ם ובסי' מ"ג שם האריך עוד בענין זה והביא ד' הספרי הנ"ל דמבואר דהוי מה"ת וגם מבואר מד' הספרי דבאי' שבועה ליכא אי' בחורה כו' ובסי' י"ד שם מ"ש והאריך בזה יעוש"ה ועי' בקהלת יעקב להרי"ט אלגזי בתוס' דרבנן סי' רל"ב שהביא ד' הספרי הנ"ל וכ' דמוכח דבאי' נזיר או מי שנשבע או נדר ואסר עליו אכילת דבר פ' מותר לסחור בהם כו' והאריך בד' הספרי הנ"ל ולא ראה הברית יעקב הנ"ל ד' הקהלי"ע אלו שכבר הקדימו ואח"כ הביא הקהלי"ע שם ד' השי למורא סי' י"ז שכ' ליישב ד' הרשב"א דס"ל דאסור מה"ת ובקהלי"ע תמה עליו דמד' הרשב"א בתשובה סי' רכ"ג הנ"ל מבואר דאסור מדרבנן והק' דמד' הרשב"א בב"ק הנ"ל מבואר דס"ל דאסור מה"ת היפך ממ"ש בתשובה הנ"ל והאריך בזה וכ' ליישב ד' הרשב"א דפלוגתא דחזקי' ור"א הל' כחזקי' וכמ"ש הרשב"א בתו"ה כו' בשם הרמב"ן דליתא לדר"א במקום חזקי' רבי כו'. והרשב"א בב"ק הק' על מתני' כו' וכונתו להקשות דלר"א ע"כ מה"ת הוא ומה יענה למתני' דלא יגדל חזירים אבל בתשובה כ' שהוא מדרבנן דלענין הל' לא קי"ל כר"א אלא כחזקי' דלדידי' הוי מדרבנן וכ' ליישב בזה ד' ראבי"ה שהביא המרדכי פ' כ"ש שכ' דמותר לעשות סחורה בדבר טמא כו' והאריך בזה וכבר כתבתי לעיל ליישב ד' הרשב"א שלא יסתרו דבריו אהדדי והעיקר בדעת הרשב"א דס"ל דאסור מה"ת וכמ"ש השי למורא בדעת הרשב"א ואח"כ הביא ד' הרמב"ם הנ"ל והאריך וכ' דדעת הרמב"ם דאסור מדרבנן והיינו כהמנחם עזרי' הנ"ל בדעת הרמב"ם ולא ראה הקהלי"ע ד' המנחם עזרי' הנ"ל שהרי לא הביאו אבל כבר הבאתי לעיל כמה אחרונים דס"ל בדעת הרמב"ם דאסור מה"ת וכן עיקר בדעת הרמב"ם דס"ל דאסור מה"ת ועי' ביד אלי' שם מ"ש בד' הרמב"ם והאריך בזה ואח"כ כ' שם עוד הקהי"ע להוכיח מד' התוס' במעילה י"ג א' ד"ה אתיא דס"ל דאסור מה"ת והאריך הרבה בזה יעוש"ה:

ב והנה הט"ז ס"ק א' הביא ד' התה"ד סי' ר' שכ' בשם הגליון תוס' שכ' ע"ד התוס' פסחים הנ"ל דלאו דאורייתא ממש קא' דבאמת אינו אלא מדרבנן דאסמכתא בעלמא הוא וכ' הט"ז אלא דק"ל ממ"ש התוס' פ' לולב הגזול ל"ט א' ד"ה וליתיב וז"ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח למכור ביוקר דהיינו נמי סחורה ובפ"ז דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית כו' ולא בנבילות וטריפות כו' לא משכחת שיהי' כולם שוים לענין סחורה אלא בכה"ג דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי עכ"ל ואם איתא דאי' סחורה כו' אינו אלא מדרבנן מאי מוכיחים התוס' מנו"ט מן הפ' דמכור לנכרי דהתם ודאי מותר מה"ת אלא דרבנן אסרוהו ומתני' ק"א דמדרבנן הם שוים. ונ' לתרץ דאין כת ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להתיר דאין כת ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא אי' ולא היתר מפורש מה"ת משא"כ במקום שיש היתר מפורש מה"ת וזהו בכלל מאמרם שמעתי שב"ד מכין ועונשים שלא מן הדין ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה דקשה פשיטא שאין כח בשום אדם לעבור על ד"ת כו' ולפי הנ"ל א"ש טפי דכאן נתכוין שאף להחמיר אין להם כח במקום שהם עוברים על ד"ת ע"כ מוכיחים התוס' שפיר מדמצינו היתר בתורה ודאי חכמים לא אסרוהו כלל למכירה אע"כ דגם מדרבנן מותר והיינו היכא דלא קנה להרויח עכ"ד. וכ"כ עוד בחו"מ סי' ב' ובאו"ת סי' תקפ"ח ס"ק ה' וכ' ליישב בזה קושי' הר"ן דמ"ש מילה דדחיא שבת ולא גזרי' שמא יעבור התינוק ד"א בר"ה כו' דהתורה רבתה בפירוש וביום השמיני ואפי' בשבת לא רצו לעקור ד"ת בפירוש משום גזירה כו' עכ"ד וכן מבואר בתוס' ב"מ ס"ד ב' ד"ה ולא ישכור כהט"ז שכ' וז"ל ולפי' ר"ת צ"ל דה"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם עכ"ל. והיינו לאסור בלא נכייתא הרי מבואר כד' הט"ז וכ"כ החתם סופר שם סי' ק"ו ובברית יעקב שם סי' מ"ב דמד' התוס' אלו מבואר כהט"ז הנ"ל וכ' דכן מבואר נמי בנ"י שם ס"ז בהא דרבינא אכל בנכייתא שכ' וז"ל ואפי' מדרבנן משמע דליכא אי' כלל דודאי כל מה דשרי רחמנא בהדיא ואמר לעבדי הכי כדאמר בשדה אחוזה ש"מ דמלתא דהתירא הוא לגמרי עכ"ל הרי דס"ל להנ"י נמי כהט"ז הנ"ל וכן משמע נמי מד' התוס' ב"מ שם ע' ב' ד"ה תשיך כהט"ז הנ"ל שכ' וז"ל וא"ת מאי פריך מהאי קרא הא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו כו' וי"ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא תשיך לא הי' להם לחכמים לאסור עכ"ל ומשמע מד' התוס' אלו דס"ל כהט"ז הנ"ל אבל באמת אין ראי' וכמ"ש בתשובת רע"א שם די"ל במקום שעשאו הכתוב למצוה אין ראוי לחכמים לאסרו והכי דייקא לשנא דתוס' וכ' דכן מ"ש הכ"מ פ"ג מהל' מלכי הל' ז' כיון דמצינו שהזהיר הכתוב דינו לבוקר משפט לא הי' גוזרים דהמלך לא דן היינו כיון דעשאו הכתוב מצוה לדון לא רצו חכמים לאסרו עכ"ד וכ"כ בברית יעקב שם מתחלה להביא ראי' להט"ז מד' התוס' ב"מ ע' הנ"ל ואח"כ דתה זה דשאני התם כיון דקא' קרא למצוה ע"כ אין יכולים חכמים לבטל מצות התורה אבל היכי דלא קא' קרא למצוה כמו במכירת נו"ט וחלב דהוי רשות יש כת ביד חכמים לאסור אפי' מה דכתיב מפורש בתורה. עכ"ד והיינו כד' התשובת רע"א הנ"ל ולא ראה הברית יעקב ד' התשובת רע"א הנ"ל שכבר הקדימו בזה ועי' בחו"י סי' קמ"ב שהק' על הט"ז הנ"ל דגדולה מזו אפי' מה שהוא לדעת קצת פוס' מצוה מה"ת מצינו שאסרו חכמים משום גזירה והוא לנכרי תשיך שחז"ל אסרוהו שמא ילמד ממעשיו עכקוש"י ועי' בנו"ב שם שהק' נמי כן וכ' ליישב דרבית לא אסרו בהחלט שהרי כדי חייו מותר וא"כ לא עקרו חכמים ההיתר לגמרי עכ"ד ועי' בחתם סופר שם סי' ק"ט שכ' ב' תי' ליישב קושי' הנ"ל והאריך בזה ואח"כ הביא ד' התוס' ב"מ ס"ד הנ"ל דמבואר להדיא כהט"ז וכ' דנעלמו מהגאונים ד' התוס' הנ"ל וכ' אלא שיש ללמוד מכאן דוקא באותו דבר עצמו לא העמידו דבריהם כגון בבית עיר תומה בעצמו אבל שאר ענינים כיוצא בזה במשכנתא גזרו ואסרו אותו הענין בעצמו שאסרה התורה שהרי אין שום חילוק בין בית עיר חומה לשארי בתים ושדות ואסרוהו חכמים כו' עכ"ד. ולפ"ד תשובת רע"א והברית יעקב הנ"ל אין ראי' מד' התוס' להט"ז הנ"ל ולא נעלמו מהגאונים ד' התוס' ב"מ הנ"ל ועי' בליקוטי חתם סופר סי' נ"ב שכ' נמי כן ליישב קושי' החו"י הנ"ל וכ' נמי ליישב בזה קושי' טל הט"ז מס"פ הבע"י למ"ד הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה כו' והאריך בזה ועי' בבאר יעקב בתשובת הגאון ר' יוסף מאיטינגו שם שכ' על קושי' החו"י הנ"ל דאדרבה מד' הגמ' שם מוכח כהט"ז מקושי' התוס' הנ"ל ולד' הט"ז י"ל בפשיטות טפי כיון דהתורה התירה בהדיא לא ה"ל לחכמים לאסור וכך קושי' הש"ס ואפשר גם לכונו בד' התוס' והא דכ' התוס' דמצוה לאסרם כו' ולא כ' בפשיטות לסברת הט"ז י"ל לרווחא דמלתא כ"כ או אפשר דהתוס' בב"מ לא ס"ל סברת הט"ז ומ"מ אין סתירה מש"ה על הט"ז דלדידי' אתיא סוגיות הש"ס בפשיטות עכ"ד. ומ"ש או אפשר דהתוס' לא ס"ל כהט"ז כונתו כמ"ש בתשובת רע"א והברית יעקב הנ"ל דשאני התם שק כיון דקאמר קרא למצוה כו' והבאר יעקב שם השיג על הגאון ר' יוסף הנ"ל במ"ש דהתוס' הנ"ל לרווחא דמלתא כ"כ הוא דחוק דאדרבה קצת ראי' דבכיון גדול כ"כ דבלא"ה יש לדקדק למה הק' קושי' הנ"ל כו' על המתרץ ולא ציינו דבריהם על המקשה מיד דפריך הכי אלא נ' דלפמ"ש ועוד שאמר הכתוב כדי לאסרם ובאו לחזק דבריהם והביאו ראי' לדבריהם דמאי פריך וע"כ כתי' דה"פ כיון דאמר רחמנא מצוה לאסרם לא הי' לחכמים לאסור וא"כ ש"מ דסברא הוא כן א"כ מוכח קצת מדסמכו דבריהם דלא לרווחא דמלתא כ"כ וגם השיג על מ"ש דאין סתירה על הט"ז מהש"ס וכ' דיש סתירה על הט"ז והאריך בזה. ובתשובה שאח"ז חזר הר' יוסף והשיג על הבאר יעקב והעמיד דבריו הנ"ל והאריך בזה ובתשובה שאח"ז חזר הבאר ועקב והשיג על הר' יוסף הנ"ל והאריך בזה. וע"ש עוד בתשובת הר' יוסף שהק' על הט"ז הנ"ל מהא דקי"ל הפסח נאכל עד חצות וכן כל הנאכלין ליום ולילה משום גזירה ואע"ג דלר"ע התירה התורה מדכתיב חפזון עד שעת חפזון כי' עכקוש"י עי' בתשובת הבאר יעקב שם שכ' דמעולם לא כיון הט"ז לדבר שנדרש ממשמעות התורה כמו הכא דאיכא למדרש עוד חפזון דמצרים כדאמרי' בברכות ט' אלא דר"ע לא ס"ל מ"מ זה לא מקרי מפורש בתורה כמו בנבלה דכתיב או מכור לנכרי כו' וכ"כ בחו"מ סי' ב' להדיא כו' משא"כ שאר לא נאמר בפירוש להיתר אך ע"י דרשה כגון חפזון הנ"ל דאיכא למימר הרי ואיכא למימר הכי אע"ג דקי"ל להיתר מכח דרש עד בוקר יש כח ביד חכמים לגזור עליו והביא הוכחה לזה מיבמות צ' גבי הזאה ואיזמל גזירתן דוחה פסח ומילה אשר נדרש מקרא דדוחה שבת כו' ואח"כ הק' על הט"ז מד' הגמ' יבמות שם דקא' כיון דמצינו לאלי' בהר הכרמל שקרב בבמה בשעת אי' הבמות אשר מפורש האי' בקרא ואפי"ה הקריב כ"ש שיש כח ביד חכמים להחמיר ולאסור דבר המפורש היתר שלו בתורה כו' והאריך בזה. והביא ד' הבית יעקב סי' מ"ב שגם הוא השיג על הט"ז מהא דיבמות הנ"ל. ועוד השיג על ט"ז מריש ברכות דחכמים עשו סייג לדבריהם שלא והא אדם בא מן השדה כו' הרי דמה"ת חייב לקרות ק"ש כל הלילה והם עשו סייג שאם לא קרא קודם חצות שוב לא יקרא ואע"פ שכתוב ובשכבך כו' והוא השיג עליו וכ' דאשתמיטתי' האי מעשה דר"ג ובניו ריש ברכות ואף שיהי' כדבריו אפשר לדחות לפמ"ש לעיל דכל היכא דבא הדבר מכח דרשה ואינו מפורש בתורה אף לשיטת הט"ז כח בידם לעקור א"כ י"ל דבשכבך לא מקרי מפורש כיון דאפשר לפרשו כדעת ר"א בריש ברכות ועוד השיג על הבית יעקב שם לדחות קושי' הט"ז שהק' ד' החו"ד אהדדי כו' והאריך בזה ועי' בתשובה שאח"כ בתשובת הר' יוסף שם שדחה הוכחת הבאר יעקב מהא דהזאה ואיזמל כו' ומ"ש ליישב הקושי' מהא דאלי' בהר הכרמל הנ"ל ומ"ש על ראי' הבית יעקב מהא דק"ש והאריך בזה ועי' בתשובה שאח"כ מהבאר יעקב שם מה ה שדחה ד' הר' יוסף הנ"ל והאריך בזה ועי"ש עוד בתשובת הר' יוסף שהביא ד' החו"י בהשמטות שם שכ' ועוד גדולה מזו דקרא אמר כל עץ ג' שנים יהי' ערלים כו' והשיג עליו כו' וגם השיג על החו"י שם מ"ש ממעשר ועי' בחתם סופר שם שהשיב נמי על החו"י ואח"כ הביא הר' יוסף שם קושי' החו"י שם על הט"ז הנ"ל ממעשה שבת למ"ד דאסור מדרבנן אע"ג דכתיב בתורה כי קדש הוא הוא קדש ואין מעשי' קדש וכ' למ"ש דכיון דלא התירה התורה בהדיא מעשה שבת א"כ יש כח ביד חכמים לאסרו ועוד בזה לא הוי כמיעקר ד"ת דמ"מ מקיים המקרא אף לפי גזירת חכמים דמ"מ לא הוי קדש דאי הוי קדש הוי אסור בין לו ובין לאחרים לעולם כדס"ל לר"י הסנדלר אבל לפי גזירת חכמים אינו אסור כ"כ כדס"ל לר"מ ור"י וא"כ מקוים המקרא שפיר אף לפי גזירת חכמים ולא הוי כמו עקר ד"ת כו' והאריך בד' הבית יעקב שם ועי' בתשובה שאח"כ בד' הבאר יעקב שם מ"ש ע"ד הר' יוסף הנ"ל ומ"ש בד' החו"י והט"ז הנ"ל והאריך הרבה בזה ועי' בהשמטות מגליון אלפס על הרי"ף בב"מ שהביא ד' הנ"י הנ"ל דה"ל כהט"ז וכ' דגם רש"י בביצה י"ב א' ד"ה אלא כו' מוכח דס"ל כהט"ז וגם מד' ר"ח בר"ה כ"ט ב' כו' גבי יצא תק"ש כו' מוכח נמי דס"ל כהט"ז. ומיושב בזה ד' הרי"ף פ' כירה גבי מבשל בשבת כו' דס"ל נמי כהט"ז והאריך בזה ועי"ש עוד בחתם סופר שכ' דהתוס' בר"פ מקום שנהגו שכ' ואספת דגנך בא להתיר מלאכה בכל יום דמשמע דאי' מלאכה ביום הקרבן הוא מה"ת לא ס"ל כהט"ז אך עי' בברית יעקב שם שהביא ראי' מהירושלמי פ' מקום שנהגו דס"ל כהט"ז והאריך בזה עוד הק' החתם סופר שם על הט"ז מלא תבשל גדי בחלב אמו וחכמים אסרו כבישה וצלי ותי' כו' דהכא לא כתיב אלא האזהרה מבישול לומר שהתורה לא אסרה אלא הבישול והכבישה והצלי' לא דברה בו התורה והניחה לחכמים לעשות כרצונם סייג וגדר לפי המקום והזמן. וכן אך ביום הראשון תשביתו אמרי' אך חלק שהחמץ אינו אסור אלא מחצי היום וחכמים אסרוהו ב' שעות קודם משום דלא כתיב בהדיא עד תאכלוהו ואז תשביתוהו ולא הוזכר ההיתר בקום ועשה עכ"ד. ובסי' ע"ג שם מ"ש והאריך בזה ועי' בשעה"מ פ"ה מהל' יסוה"ת הל' ח' שכ' ליישב עפ"ד הט"ז הנ"ל ד' הגמ' ע"ז מ"ד א' דקא' ר' יוסי והלא כבר נאמר ואשליך את עפרו כו' וא"כ שמפורש התירו בתורה אין להם כח לאסור ולומר אף הוא נעשה זבל כו' והביא ד' החו"י הנ"ל שתמה עליו וכ' דגם מד' התוס' מ' ב' ד"ה על חיין מבואר דלא כהט"ז שכ' וז"ל במע"ש חוץ לירושלים א דאי בירושלים מותר לקנות ממנו בהמה לזבחי שלמים דמוכח פ"ק דמע"ש כו' והשתא אם איתא לד' הרב כו' אמאי הוצרכו להוכיח ממתני' דמע"ב והלא מקרא מלא דבר הכתוב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן א"ו מוכח דאפי' בדבר המפורש יש כח ביד חכמים לאסור ומש"ה הוצרכו להוכיח ממתני' כי היכא דלא תימא דבירושלים נמי גזרו חכמים ועכצ"ל דמ"ש התוס' ד"ה וליתיב דאזלי לשיטתם בפכ"ש דס"ל דאי' סחורה מה"ת ואח"כ כ' אמנם מצאתי בשימקו"ב כתו' בסנהדרין פ"ב אההיא דמלכי בית דוד דן כו' שכ' משם תוספי הרא"ש וז"ל הק' הר"מ מאי קא מייתי מדכתיב דינו לבקר משפט הא בההוא שעתא שנא' הפרשה הי' מלכי ישראל ג"כ דנין דאכתי לא נעשה אותו מעשה דינאי המלך ול"ל דמינאי המלך ואילך קא' דמלכי בית דוד דנין דא"כ הייכי מייתי סייעתא מקרא דדינו לבקר משפט דההיא קראי הי' קודם מיהו הא ל"ק כיון שהקב"ה ציוה להם בהדיא לדון לא הי' חכמים גוזרים עליהם שלא לדון וכה"ג בפ' א"נ כו' ופריך והא כתיב לנכרי תשיך ומאי פריך והא לא אסור אלא מדרבנן אלא ר"ל כיון דכתיב לנכרי תשיך לא הי' להם לחכמים לגזור ה"נ הכא כו'. ולכאורה נ' שהדברים נוטים לד' הט"ז אמנם נ' דהתם שאני דמדאורייתא מצוה נמי איכא ומש"ה כ' ואין כח לחכמים לגזור דבר שמדאורייתא איכא מצוה בעשייתה וכן מדוקדק מד' התוס' פ' א"נ כו' עכ"ד והיינו כד' התשובת רע"א הנ"ל ואח"כ כ' גם ממ"ש התוס' פ' נערה נ"א ב' ד"ה אונס וז"ל אע"ג דאבוה דשמואל חיישי' קא' משמע לו' דמדאורייתא דאי מדרבנן כו' ולדעת הט"ז מאי ק"ל אפי' נימא דחיישי' מדרבנן קא' פריך שפיר אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה כיון שמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור וכן נ' מד' התוס' בחולין י"ב א' ד"ה פסח כמו שתראה המע"י שם עכ"ד. וכן ראיתי בבנין עולם חיו"ד סי' י' שהק' נמי קושי' אלו על הט"ז מד' התוס' פ' נערה ומד' התוס' חולין י"ב הנ"ל ולא ראה ד' השעה"מ הנ"ל שכבר הקדימו בזה הקושי'. ועוד הק' מד' התוס' בר"פ מקום שנהגו הנ"ל ומחולין כ"ז ב' כו' גבי אין שחיטה לעוף מה"ת כו' ומקידושין ע"ג א' גבי ס' ממזר כו' וכ' מתחלה ליישב דדוקא בדבר המפורש בכתוב להדיא להיתר בזה ס"ל להט"ז דאין כח ביד חכמים לאסור וכהא דאי' סחורה דמפורש בתורה להיתר מדכתיב לכם שלכם יהא וה"ט כיון שמפורש בתורה להיתר יהי' מחזי מלתא דרבנן כחוכא ואיטלולי אם יהי' אוסרים אבל במה שלא נזכר כ"כ בפירוש רק שמע מכללא ומדיוקא דקרא בזה יש להם כח לאסור כו' וא"כ א"ש הא דאונס רחמנא שריא מדיוקא דקרא הוא והיא לא נתפשה כו' וכן הא דכתיב ושפך את דמו אין זה מפורש בכתוב כ"כ דבשפיכה בעלמא סגי שלא ע"י שחיטה דהא גם חי' נזכר בכתוב שם וחי' ודאי דצריכה שחי' מה"ת כו'. וגם מיושב בזה הא דקשה על הט"ז מאכילת ק"פ דפליגי ראב"ע ור"ע כו' ואעפ"כ אסור מדרבנן לאחר חצות ולפמ"ש א"ש דגם שם אינו מפורש שמותר לאחר חצות וכן א"ש הא דחכמים ס"ל בפ"ק דברכות גבי ק"ש של ערבית דלכתחלה אסור לאחר עד אחר חצות אע"ג דדרשו ובשכבך כ"ז שכיבה שהוא כל הלילה דגם שם אינו מפורש במקרא דהא יכולין לפרש זמן תחילת שכיבה וכר"א דס"ל עד סוף האשמורה ראשונה כו' וא"ש ג"כ מה דאמרו בריש סנהדרין ג' א' כו' ד"ת חד נמי כשר כו' ורבנן הוא דגזרו משום יושבי קרנות הרי אע"ג דהכתוב מתיר בחד גזרו רבנן דגם זה מפורש בכתוב כ"כ דמלשון תשפוט אין הכרח דר"ל ביחיד דכל התורה בלשון יחיד נאמרה. וראי' לזה שהרי שם איכא מ"ד דפליג על רב אחא וס"ל דמה"ת בעי' ג' מומחין ובהג"ה שם כ' והא דמדאורייתא נדה א"צ ז' נקיים כו' ומצינו שאסרו חכמים כמ"ש בנות ישראל החמירו על עצמן כו' וכן כתמים שמפורש בתורה בבשרה עד שתרגיש כו' וחכמים גזרו על הכתמים כו' דכ"ז אינו מפורש כ"כ בכתוב להיתר וכן הא דאיתא בקידושין י"ד א' כו' ת"ל ויבמה ביאה גומרת כו' ואעפ"כ מצינו שתיקנו חכמים מאמר ביבמה וכן מ"ש חכמים דגט מהני ביבמה לפוסלה מן האחין אע"ג דנלמד מקרא דאין גט מועיל ביבמה כו' א"ש לפמ"ש דאין זה דבר דמפורש בתורה כ"כ רק נלמד מדיוקא דקרא עכ"ד. והיינו כד' הבאר יעקב הנ"ל ולא ראה הבנין עולם ד' הבאר יעקב הנ"ל שכבר הקדימו בזה ואח"כ דחה זה דעדיין אינו מיושב הא דד' התוס' חולין הנ"ל מבשר תאוה וכן הא דואספת דגנך הנ"ל דשם מפורש ההיתר בכתוב ואפי"ה אסרו חכמים. ועוד הק' דהא מצינו בדם טיהר של יולדת דמקרא מלא הוא בתורה תשב בדמי טהרה ומצינו שאסרו האחרונים לבעול על דם טוהר כו' ואין סברא לחלק בין אי' חכמים למנהג דק"ו הוא אם חכמי התלמוד לא הי' יכולים לאסור דבר המפורש במקרא להיתר ק"ו לחכמים האחרונים בזה"ז. ומפ"ז כ' ליישב דהא דכ' הט"ז הנ"ל כו' היינו דאם האי' שהי' אוסרים לא יהי' נוגע לענין אחר כלל רק לאותו דבר שמפורש התירו בתורה כגון לגבי אי' סחורה דמיירי בי' הט"ז דכתיב לכם וה"ט משום שיהי' דבר תמוה בעיני הבריות לאסור דבר המפורש התירו ונוציא לעז על חכמים שעוברים על מ"ש בתורה לא תוסיף עליו אבל אם רוצים לאסור ולגזור על דבר אחד שהוא נוגע לכמה ענינים שאין התירם מפורש בתורה רק שע"י אותה גזירה שרוצים לגזור יהי' נכלל בזה גם דבר שמפורש התירו בזה באמת יש להם כח דאין זה דבר תמוה בעיני הבריות כיון דעיקר הדבר מה שאוסרים הוא לענינים אחרים. ובזה מתורץ הקושי' מד' התוס' גבי בשר תאוה דשם עיקר גזירת חכמים לר"מ לחוש למיעוטא נוגע לכמה ענינים מאי' תורה רק שעי"ז נגרר ג"כ אי' אכילת בשר דחוששין למיעוט שמא במקום נקב שחוט בזה יש להם יכולת לגזור וכן בהא דאי' מלאכה בע"פ וביום שמקריבין קרבן עיקר אי' דבריהם הוא על יחיד המקריב ביום קרבנו שאין זה נגד מ"ש ואספת דגנך דלכל ישראל נאמר רק אגב זה נמשך האי' גם לכל ישראל משום שמקריבין בכל יום ולכן שפיר כ' התוס' דמוכח מהירושלמי הזה שהוא אי' דאורייתא כו' עכ"ד ועי' בברית יעקב שם שכ' ליישב ד' הט"ז כמ"ש הב"ע הנ"ל מתחלה כו' ומיישב בזה קושי' השעה"מ הנ"ל מכתובות נ"א ב' ומהא דקידושין י"ב ב' רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה אע"ג דבקרא כתיב ובעלה כו' ומכתובות כ"ז ב' דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כו' דבכל הני אינו מבואר בקרא והביא ראי' לזה מהא דקי"ל דנשבעין היסת על עבדים וקרקעות כו' וכן בכופר הכל לפי' התוס' ב"מ ג' א' כו' וכ' דבזה נדחו ד' הט"ז הנ"ל באו"ח שכ' ליישב קושי' הר"ן כו' משום דהתורה ריבתה בפירוש וביום השמיני אפי' בשבת כו' דהדבר מוכרח דכה"ג דאתיא רק הדרשא דרבוי מכלל ופרט יכולים חכמים להחמיר על ד"ת כו'. וכ' אח"כ ליישב קושי' מתוס' חולין הנ"ל גבי בשר תאוה כו' די"ל דש"ה כיון דלא למצוה קא' קרא וגבי פסח וקדשים איכא מצוה באכילתן ע"כ פריך כפי וכ"ת דלא אכיל בשרא ולימא כיון דבלא מצוה יכולים להחמיר אפי' מה שכתוב בתורה פסח וקדשים דאיכא מצוה ודאי יכולים להחמיר כו' וגם הביא ראי' להט"ז מד' התוס' חולין ה' א' ד"ה ע"פ כו' וכן מוכח מד' התוס' חולין ח' ב' ד"ה לא לסחוף כו' כד' הט"ז וכן בתוס' פסחים ע"ד א' ד"ה כבולעו כו' דמבואר כד' הט"ז וכ' דבזה יש להבין ד' התוס' בקידושין ח' ב' ד"ה צדקה כו' דכונת התוס' עפ"ד הט"ז כו' וגם כ' דלפ"ד הט"ז הנ"ל יש ליישב קושי' התוס' בחגיגה י"ז ב' ד"ה ופנית על רש"י שם כו' והאריך בזה. ובסי' מ"ד שם מ"ש והאריך בזה ועי"ש עוד בחו"י ובבאר יעקב ובקה"י ובנו"ב ובתשובת רעי"א ובחתם סופר ובכתב סופר שם ובשם אר"י חיו"ד סי' כ"ו מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה:

ב בהג"ה לפועליו עכו"ם. עי' ש"ך ס"ק ג' מ"ש להתיר לקנות כדי להאכיל לפועליו עכו"ם ועי' במקמ"ח ובמקום שמואל סי' ע"ז מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה:

סימן קיח

סעיף ח

א הלוקח בשר. עי' בישוי"ע ס"ק ט' שכ' דאף דבע"ז ל"ט אמר רב חבית בחותם א' אסור והיינו חתיכת דג וחתיכת בשר ומשמע דדג ובשר שוין הן כו' מ"מ יש לחוש לבשר שנתחלף יותר מדג שנתחלף בדג טמא לפמ"ש התוס' נדה י"ח א' כו' דגבי ט' חניות איכא חזקה דבהמה בחי' כו' מבואר מזה אף דאין אנו דנין על בהמה ידוע אם נשחטה כהוגן רק על החתיכה אם היא של נבלה או של כשרה כו' מ"מ שייך חזקת אי' לומר שחתיכה זו שאנו דנין עלי' היא מהחניות הטריפות כיון דאף אי נימא שהיא כשרה ע"כ היתה קודם השחי' בחזקת אי' כו' וכיון שכן אם מסופקים בעכו"ם שהביא. חתיכת בשר אם היא כשרה או טרפה שהחליפה העכו"ם יש לנו חזקת אי' המסייע לומר שהיא נבלה כיון דבהמה בחי' בחזקת אי' עומדת. ודומה ממש להא דט' חניות אבל חתיכת דג שאנו מסופקין אם הוא דג טהור או טמא אין לנו חזקה דמעיקרא לא להיתר ולא לאי' כו'. אמנם אף היכא דליכא חזקת אי' מ"מ אסור לאל ל אם לא שלח הבשר בחותם בתוך חותם אך בשלח בשר ע"י מי שאינו מוחזק בכשרות בזה יש לחלק בין בשר לשאר דברים ואף דגם שאר דברים המה חשש תורה אם יחליפו מ"מ כיין דאין כאן חזקה לאי' מהכ"ת ניחוש לחליפין אבל חתיכה של בשר דיש חזקה לאי' יש לחוש לחליפין אף שאין השליח חשוד גמור רק שאינו מוחזק בכשרות דהרי הרמב"ם כ' דאין לסמוך על השוחט רק אם הוא מוחזק בכשרות ולענין לקנות שאר דברים קי"ל דקונים מכל אדם אף שאינו מוחזק בכשרות כו' לכך נקט הרמב"ם והש"ע דאף בבשר מותר לשלוח עוף ע"י מי שאינו מוחזק בכשרות וכ"ש שאר דברים עכ"ד. ובס"ק ח' מ"ש והאריך בזה ועי' ש"ך ס"ק ל"ח ל"ט מה שהביא בשם ש"ל ועי' במקמ"ח מ"ש ליישב ד' הרמ"א יעוש"ה:

סימן קיט

סעיף א

א אין לסמוך עי' ש"ך ס"ק א' שהביא ד' הב"י שכ' דגבי שוחט צריך שיהי' מוחזק ככרות הרי מבואר דאין לסמוך על סתם ב"א שאינן מוחזקין בהדיא בכשרות והק' דכאן מבואר בדבריו דאם אינו חשוד קונין ממנו ודיינינן לי' כמוחזק בכשרות וכ' ליישב דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא כו' ועי' בישוי"ע ס"ק ב' שכ' ליישב דשחי' שאני כיון דבהמה בתי' בחזקת אי' עומדת כו' ע"כ אין להתיר עד שייודע שהשוחט שנשחטה בהמה זו על ידו הוא מוחזק בכשרות אבל שאר דברים שאין מוחזקין באי' אף אם אין המוכר מוחזק בכשרות קונין ממנו וכיון דרוב ישראל כשרים הם יש כאן חזקה דאתיא מכח רובא כו' וכ' עוד לחלק כיון דכל אדם בעת לידתו כשר הוא חשוב כמוחזק בכשרות אבל שחי' דעד שיהי' גדול ולמד הלכות ומוחזק בעצמו שלא יתעלף שחיטתו אסורה א"כ בעת שאנו מתחילין לדון עליו אם שחיטתו כשרה יש לנו ס' אם הוא אדם כשר ואין ידוע לנו לכן בעי' שיהי' מוחזק בכשרות עכ"ד ועי' במקמ"ח שכ' נמי ליישב כתי' הא' של הישוי"ע והביא ד' רש"י ביבמות פ"ח א' ד"ה ואמר כו' דמוכח דסחמא דמלתא מחזקינן כל אדם בחזקת כשרות כו' והאריך ביה. וע"ש עוד בישוי"ע מ"ש ע"ד הרמב"ם דאף שאר דברים אין לקנות רק מן המוחזק בכשרות ומ"ש ע"ד הש"ך והאריך בזה ובס"ק א' שם יעוש"ה:

סעיף ב

ב בהג"ה חשוד עי' ט"ז ס"ק ד' שהק' על הרמ"א דאי במוחזק שעובר עבירה בשאר אי' הא אפי' שלא לתיאבון נאמן הוא בשאר אי' כו' ואי לאותו דבר שהוא מוחזק אפי' הוא לתיאבון א"נ כיון דהוא חשוד לאותו דבר ועוד הק' דלא מצינו שיהי' חשוד גרע טפי מעובר מעובר לתיאבון דאי תימא דשם חשוד מורה שעושה כן במזיד אפי' יש היתר לפנינו כו' דא"כ ה"ל כעכו"ם גמור כמ"ש רמ"א כי' ב' דמי שאוכל נבילות שלא לתיאבון דינו כמומר להכעיס כו' א"כ מאי קא' דלא מקרי חשוד עכקוש"י. ובאמת קושי' השני' לק"מ דמ"ש רמ"א בסי' ב' כו' דדינו כמומר להכעיס היינו לענין שחי' דוקא דלא מקרי בר זביחה כיון דאוכל נבילות אפי' שלא לתיאבון אינו חושש כלל על אי' שאינו זבוח ואינו מקרי בר זביחה אבל פשיטא דלא מקרי מומר לכל התורה אלא בעושה דוקא הדבר להכעיס וא"כ לק"מ קושי' הט"ז דנהי דחשוד הוא היינו דעושה שלא לתיאבון ולא להכעיס מ"מ לא מקרי ישראל מומר ונאמן הוא בשאר אי' וגם לאותו דבר דנו ומעידים דכישראל חשבינן לי'. וכן ראיתי במקמ"ח שכ' נמי כן ליישב קושי' הט"ז השני' ועל קושי' הא' של הט"ז הנ"ל כ דכונת הרמ"א כמו שיטת הרא"ה בב"ה קי"ט א' כו' והאריך בזה. ועי' במקום שמואל בחידושי דינים שכ' נמי כעין זה ליישב קושי' שני' של הט"ז הנ"ל וכ' ועוד אף לפי שיטתו משכחת לה דחשוד דן בשל אחרים לענין אם אכל רק פ"א נבילות אף להכעיס דזה לא מקרי מומר להכעיס אלא פסול לעדות וחשוד לאותו דבר ואפי"ה א"צ בדיקת סכין לשל אחרים וכמ"ש הש"ך בסי' ב' ס"ק כ' כו'. ובזה נדחו כל ד' הט"ז וע"ש עוד מ"ש ע"ד הט"ז ומ"ש שם עוד להשיג על תי' הש"ך ה"ק א' שהבאתי בס"ק א' שכ' לחלק בין שוחט לשאר אי' דהרי שוחט גופי' לא למד הרמב"ם אלא השאר אי' והיינו מהא דאיתא בע"ז ל"ט ב' אין לוקחין ימ"ח מת"ג בסוריא כו' וכ' ליישב קושי' הש"ך הנ"ל שהרי לא כ' הטור דהתם כל אדם בחזקת כשרות אלא לאכול עמו ובזה אפי' הרמב"ם מודה כמבואר בב"י והיינו מטעם דלא שביק התירא ואכל אי' ולוה כל אדם בחזקת כשרות אבל לענין לוקח ממנו נ' דגם הטור מודה כו' וכ' דכל זה לדעת הרמב"ם אבל הראב"ד בהשגות פי"א מהל' מכ"א דס"ל דאפי' לוקח מכל אדם אמרי' התם כל אדם בחזקת כשרות הוא. וכ"נ מפירש"י שפי' בהך דסוריא כו' חנוני שבסוריא חשיד. וכ"פ ר"ל בן חביב כו' וכן הסכימו שאר אחרונים גם בד"מ גופי' כ' אמנם המנהג אינו כן אלא מחזקינן כל אדם בחזקת כשרות וצ"ע למה השמיטו כאן בהג"ה ובט"ז כ' דדעתו דלא ינהגו הכי לכתחלה דלא אכשר דרא כו' ואני או' הנח להם לישראל כי' בפרט שיש להם על מי שיסמכו וכנ"ל ברור ונכון בלי גמגום ופקפוק עכ"ד:

סעיף ה

ג על אי' חמור. עי' ש"ך כ"ק י"ב שהביא לשון הטור וכ' דכונתו דל"מ החמור ממנו בעונש דאז אפי' הקל ממנו בעונש חמור בעיני ב"א חשוד גם עליו כו' ועי' בחו"ד שכ' עליו לא ידעתי מה יענה להא דבכורות ל"ו דהחשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית אף דמעשר חמור בעונש דטבל במיתה ושביעית בלאו כו' עכ"ד. ודבריו תמוהים וכמו שתמה עליו במקמ"ח דהוא פי' חשוד על המעשר היינו כאינו מעשר פירותיו וליתא דכבר כ' התוס' בבכורות ל' א' ד"ה מעשרות דהפי' חשוד על המעשרות היינו שנותן מע"ש בחזקת חולין כו' א"כ הוי רק לאו בעלמא דלא תוכל לאכול בשכריך ומ"ש בשביעית היא לאו ליתא דרק הוא בעשה דלאכלה ולא לסחורה וא"כ הכי הי"מ להקשות כיון דחשוד על המעשרות דהוא אי' לאו מכ"ש דחשוד על השביעית דהיא אי' עשה בעלמא דקיל ממנו בעונש אף דהוא חמור בעיני הבריות והביא ד' הרא"ש דמבואר להדיא מטעם הוכחה זו דלא אזלי' בתר ק"ו בעונש שמים רק מה דחמור בעיני הבריות כו' וכ' אמנם ליישב ד' הש"ך נ' דמפרש המשנה דהחשוד על המעשר כו' אין הפי' דחשוד לאכול מעשר חוץ לחומה אלא הפי' דחשוד למכור מעשר בתורת חולין אינו חשוד למכור שביעית בתורת פירות שאר השנים כו' ולפ"ז י"ל דסברת הש"ך דזה לא מקרי חמור בידי שמים וקל בידי שמים כיון דאיהו גופי' לא עבד לי' רק מוכר לאחריני א"כ עובר רק אלאו דלפני עור ולא מקרי חמור בידי שמים זו מזו והכל בלאו א' דלפני עיר כו' והש"ך מיירי דחמור בידי שמים וקל בעונש שמים היינו דאיהו גופי' חשוד לאכול דבר שחמור בעונש שמים כ"ש דחשוד לאכול קל בידי שמים אף דחמור בעיני הבריות כו' עכ"ד. עוד כ' הש"ך דכל זה לא איירי אלא כו' אם הם מין אי' אחד כגון ששניהם בדבר מאכל כו' הא לא"ה לא וכן דעת הרמב"ן בתשובה כו', וכן משמע מד' המחבר בסי' ב' דכ' דמומר לערלות אינו מומר לשחי' והוא מהש"ס חולין ה' אע"פ שהדבר ידוע דמילה חמור בעונש ובעיני הבריות משחי' א"ו כדאמרן עכ"ד. ועי' בדגול מרבבה שכ' עליו דאין ראי' ממילה דאף שהיא תמורה בעונש כרת מ"מ יש לו זמן כל ימי חייו משא"כ שאר אי' שאם עבר שוב אין לו תקנה עכ"ד ובאמת ראי' זו מהא דחולין הנ"ל מבואר בתשובת הרמב"ן הובא בב"י ומה שדחה הדג"מ ראי' הנ"ל עי' במקמ"ח שכ' דזה תליא במחלוקת של הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' מילה הל' כ' דהרמב"ם ס"ל דבכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימל א"ע הרי הוא מבטל מ"ע אבל איני חייב ברת עד שימות והוא ערל במזיד. והראב"ד חולק עליו וכ' וז"ל אין בזה תבלין וכי משום התראת ס' פוטרין אותו מן השמים וכל יום עומד באי' כרת עכ"ל. וא"כ לשיטת הרמב"ם דכל ימי חייו יש לו תקנה עד שימות א"כ י"ל דקיל הוא בעיניו אי' זה אבל לדעת הראב"ד דמי ממש לאי' חמור כיון דכל יום הוא עומד באי' כרת וכל יום כ"ז שלא מל עובר בעשה באי' כרת אף דאם ימול אח"כ נפטר מאי' כרת מ"מ כ"ז שלא מל עובר בכל יום אי' כרת רק אח"כ כשימול נתקן האי' וכל האי' אם עשה תשובה מועיל כו'. עכ"ז כ"ז שלא עשה חשובה הוא בעונש בידי שמים כן ג"כ מילה נהי דאח"כ כשימול הי' נפטר מהכרת מ"מ כ"ז שלא מל עובר כל יום על אי' עונש כרת א"כ י"ל דהרמב"ן ס"ל כהראב"ד וממילא ראייתו נכונה ועי' לקמן סי' רס"א כרמ"א דמשמע דס"ל כהראב"ד כו' א"כ ד' הש"ך נכונים אליבא דהלכתא והביא ראי' מהא דהק' התב"ש לעיל סי' ב' על הך דינא דסעי' ח' מבכורות מה' גבי כהן שנשא בעבירה כו' והאריך בזה ועי' ביד אברהם שכ' נמי ע"ד הדג"מ דז"א לפמ"ש בהג"ה לקמן בריש הל' מילה דבכל יום עובר באי' כרת וא"כ לא מתקן על העבר במה שמל אח"כ עכ"ד ועי' במהרי"ט אלגזי בבכורות פ"ד אות ל"ד מ"ש והאריך בזה ועי' בש"ך ס"ק י"ג שהביא ד' הפרישה ומ"ש עליו ועי' במקמ"ח מ"ש ע"ד הפרישה והש"ך והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף ז

ד ובשל אחרים. עי' ש"ך ס"ק י"ח שכ' לחלק מהא דלממון פסול לעדות דלענין ממון כתיב אל תשת רשע עד דכל היכא דנקרא רשע אסור להעיד עכ"ד. וכן מבואר להדיא בתוס' בכורות ל"ו א' ד"ה אומר כהש"ך ועי' במקמ"ח שכ' דבעיקר הדבר הוא מחלוקת הראשונים דהרמב"ם פי"ב מהל' מעשר פ' דהחשוד על הדבר נאמן בשל אחרים והראב"ד השיגו כו' והאריך בזה. ומ"ש להביא ראי' להפר"ח והתפארת למשה מר"ה בר"פ אם אין מכירין כו' לא ראה ד' המח"א הל' עדות סי' י"ט שכבר הקדימו בזה ועי' במקום שמואל בחידושי דינים מ"ש ע"ד הרמב"ם והראב"ד ומ"ש ליישב קושי' הב"י על הרמב"ם והאריך בזה. ועי' בפר"ח ס"ק י"ז ובמהרי"ט אלגזי שם אות ל"ב מ"ש והאריכו בזה ועי' בחו"ד מ"ש ע"ד הש"ך שכ' אבל במומר כו' והאריך בזה. ועי' בכתב סופר חיו"ד סי' ע"ז מ"ש ע"ד הרמ"א בהג"ה והאריך הרבה בזה יעוש"ה:

סעיף ח

ה אפי' בשבועה עי' בישוי"ע ס"ק ג' ד' ובמהרי"ט אלגזי שם אות ל"ד מ"ש והאריכו בזה ועי' לעיל סי' ב' ס"ק ד' מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה:

סעיף יג

ו המוכר יחזור. עי' ש"ך ס"ק כ"ה כ"ז ועי' בפר"ח ס"ק כ"ד ובמקמ"ח ובמח"א הל' אונאה סי' כ"ז ובמהרי"ט אלגזי שם פ"ה אות נ"א מ"ש והאריכו בזה ועי' בספרי דמשק אליעזר סי' רל"ד ס"ק א' מ"ש ע"ד הנתיבות שם ס"ק ג' והארכתי בזה יעוש"ה. ועי' בחו"ד מ"ש ליישב קושי' הט"ז ס"ק י"ד והש"ך ס"ק כ"ט כו' ופ' כהט"ז:

סעיף יח

ז בהג"ה דברי חבירות. עי' בברית אברהם חיו"ד מסי' א' עד סי' י"א מ"ש והאריך הרבה בזה יעוש"ה:

סעיף יט

ח בהג"ה אי' דאורייתא. עי' ט"ז ס"ק י"ח שהק' על הרמ"א דברשב"א במשה"ב כו' מבואר דלגבי מומר לתיאבון שאו' פ' מומחה שחט לי אז דוקא נאמן ושם מיירי באי' דאורייתא שהרי שחי' דאורייתא וכ"כ שם בהדיא במשה"ב דאפי' באי' דאורייתא סמכי' ע"ז שאו' בפירוש איש פ' משום מרתת כו' עכקוש"י. ועי' בש"ך ס"ק ל"ז מ"ש ליישב כו' ועי' בחו"ד מ"ש עליו דאין לו הבנה וכ' לפרש דבריו ועי' בעה"ב לעיל סי' ב ס"ק ה' דד' הש"ך פשוט כו' והאריך בזה ועי' עוד בש"ך מ"ש ליישב קושי' הנ"ל ומה שדחה תי' של הפרישה ופי' בחו"ד מ"ש ליישב קושי' הנ"ל. עוד הק' הט"ז מהא דבסי' פ"ו אנו סומכין אפי' על ד' עכו"ם כשאו' ביצים אלו מעוף פ' הם והלא זה אי' דאורייתא ועי' בחו"ד שכ' ליישב דבעכו"ם שייך יותר מרתת וכמ"ש התוס' חולין ג' ב' כו' דמומר לא מרתת כ"כ כו' שמחזיקים אותו בכשר ועוד דגבי ביצים מרתת יותר דשמא הישראל הלוקח מכיר בעצמו הביצים שמעוף ותפס תיכף בשקר עכ"ד. וכבר קדמו התב"ש בסי' ב' ס"ק ט"ו בתי' הא' ועי' במילואים שכ' נמי ליישב כן דבעכו"ם שייך יותר מרתח ולא ראה ד' החו"ד והתב"ש שכבר הקדימו בזה אבל באמת ד' החו"ד תמוהים וכמו שתמה עליו בעה"ב שם דהא בסי' פ"ו איתא להדיא הך דינא גם בישראל ומיירי בישראל חשוד דלא מהימן רק באו' משל עוף פ' כו' וא"כ לא תיקון כלום דאכתי קשה מישראל חשוד דמהימן ואמרי' דישראל ג"כ מרתח אף בדאורייתא כו' עכ"ד. עוד כ' התב"ש שם ליישב דשאני התם משום דאיכא בהדי סימנים ועי' בעה"ב שם דתמה עליו דהא בחולין ס"ג ב' איתא כו' באו' של עוף פ' טהור ופריך ולבדוק בסימנים כו' ומשני לא צריכא דחתיכות ולבדוק בחלבון וחלמון ומשני דטרופות בקערה כו' ומסיק דסי' לאו דאורייתא. וקשה דלפי הס"ד דמשני בטרופות בקערה א"כ איך מהני מה שאו' מעוף פ' דהטעם משום דמרתת הא מרתת לא מהני בדאורייתא והתם א"ל דסימנים מסייעין הא ע"כ מיירי בשבורות וטרופות כדמשני התם. א"ו מוכח דאפי' בלא סי' מהני כשאו' מעוף פ' משום דמרתת ומוכח דמרתת מהני אף בדאורייתא כו' עכ"ד. אך יש ליישב קושי' הנ"ל כהתי' הב' של החו"ד דגבי ביצים מרתת יותר כו' או כמ"ש הש"ך כיון שהוא עצמו מוכר לו סמכי' עלי' או כמ"ש העה"ב שם ליישב עפ"ד הרשב"א והר"ן בחולין שם שכ' כיון דאיכא מיעוטא דטמאין ומיעוטא דנבילות וטריפות אמרי' סמוך מיעוטא למיעוטא ואתרע לי' רובא א"כ באו' הנכרי מעוף פ' וטהור י"ל דמש"ה מהימן משום דמסייעין לי' רובא דרוב טהורין רק דחיישי' למיעוטא. ובזה מהני סברא דמרתת כו' עכ"ד. ועי' במטה יהונתן מ"ש נמי ליישב כעין זה עפ"ד הר"ן הנ"ל. אך סיים וזה ידוע דכל היכא דאיכא ב' מיעוטי אינו אסור אלא מדרבנן. ומעתה לק"מ דהתם הוא ג"כ אי' דרבנן לכך הוא נאמן באו' מעוף פ' וטהור הוא עכ"ד. ועל תי' זה יש לתמוה וכמו שתמה בהג"ה שם דהא כ' הר"ן דהוי מחצה ע"מ או רובא וא"כ הוי ספי' דאורייתא עכ"ד אבל לפ"ד העה"ב הנ"ל הוא נכון יותר דהטעם דמהימן משום דמסייעין לי' רובא רק דחיישי' למיעוטא. ובזה מהני סברא דמרתת וכנ"ל ועי' עוד בעה"ב סי' פ"ו ס"ק ב' שכ' על תי' הנ"ל דזה ניחא לפ"ד הרשב"א והר"ן דעופות טהורים הם רוב אבל לפ"מ שתי' בתוס' דיש מאה עופות וכולם מין איה י"ל דבכל מין יש עופות טמאים הרבה וליכא רובא. הדרא קושי' לדוכתא דאיך נאמין לעכו"ם באו' של עוף פ' וטהור וכ' ליישב די"ל דדוקא התם באו' ממומחה קניתי אינו ירא כ"כ דאפי' אם יבא ויאמר שלא קנה ממנו לא יהי' נתפס כ"כ בשקרא כיון דהוא מכחישו ומאי חזית דהוא או' שקר דלמא המומחה משקר אבל באו' ביצה זאת מעוף פ' וטהור אם יתברר הדבר שאין ביצים כאלו מאותו עוף הוא דבר הנראה ונוכל לכל ששקר ואי' להכחיש כלל וכה"ג דהוי דבר דעבודא לגלויי לכל י"ל דמהני אף באי' דאורייתא דמרתת טפי כו'. וכ' ליישב ד' התב"ש מקושי' הנ"ל די"ל דלפי הס"ד הוי ס"ל דסמכי' על הך סברא דמרתת לחוד אף בלא סי' אבל לפי האמת דמסיק דסי' דרבנן וא"ל לאוקמי בטרופות י"ל דבאמת לא מהימן רה מטעם צירוף סי' דוקא כו' והאריך הרבה בזה ובסי' פ"ג ס"ק ג' יעוש"ה:

ועי' במקמ"ח שכ' נמי ליישב הקושי' מהא דסי' פ"ו משום דאיכא סי' דקא מסייע הא לא"ה לא סמכי' כו' והביא ד' רש"י חולין ס"ד א' ד"ה אבל שכ' וז"ל סייעתא הוי הנך סי' לעכו"ם לדבריו ואם אמר לך של עוף פ' טהור סמוך עליו דקא מסייע לי' סי' עכ"ל הרי מבואר מדבריו דלהכי סמכי' כי אמר משל עוף פ' וטהור משום דאיכא סי' דקא מסייע לי' הא לא"ה לא סמכי' כו' וכ' דכן מבואר בד' הרשב"א בחידושיו שם כו' ומד' הרשב"א בתה"א ס"ה א' כו' כהרמ"א. וכ' ליישב ד' הרשב"א שלא יסתרו דבריו אהדדי מהא דכ' במשה"ב הנ"ל כו' ועי' בעה"ב שם מ"ש שאין ראי' מד' רש"י הנ"ל ומ"ש בד' הרשב"א והאריך בזה ובקושי' מהא דסי' ב' הנ"ל כ' ליישב עפ"ד הר"ן בחולין שם ככ' וז"ל ודאמרי' ב' ראשים כדים טמאה לאו ודאי טמאה אלא כיון דרובא טמאים הכי איתניהו אפי' אמר של עוף פ' וטהור הוא לא סמכי' עלה עכ"ל. למדנו מד' הר"ן דסמכי' על הך סברא דאו' של עוף פ' טהור הוא אפי' בדאורייתא רק היכא דהס' הוא ס' השקול בזה סמכי' על עכו"ם כו' דמרתת אבל היכא דמעיד נגד רובא כמו בב' ראשים כדים אף דאיכא מיעוט דטהורים מ"מ כיון דהעכו"ם מעיד נגד רובא לא סמכי' על הך סברא דמרתת. ובזה מיושב ד' הרמ"א דקאי על הך דינא דגבינה כו' דנאמן אף דמעיד נגד רובא דרובא אינן נאמנים לענין גבינה וכמו שפי' הרמ"א בסעי' א' כו' א"כ כשמעיד ממומחה פ' הוא מעיד נגד רובא ולזה א"נ כה"ג באי' דאורייתא רק באי' דרבנן סמכי' ע"ז כו' וכן הרשב"א שהוציא דין זה מכאי דנאמן לומר איש פ' מעשר הוא ג"כ נגד הרוב דרוב אינם נאמנים על המעשר כו' וזה סברת הב"י בשם הרשב"א דוקא באי' דרבנן סמכי' אבל היכא שאינו מעיד נגד רובא סמכי' אפי' באי' דאורייתא:

ובזה מיושב דפ' מומחה שחט לי דשם אינו מעיד נגד רובא דאדרבה רוב המצוין אצל שחי' מומחין רק דחיישי' שמא הוא בעצמו שחט לזה סמכי' טל הך סברא דמרתת אפי' בדאורייתא וכן ל"ק מהא דסי' פ"ו דשם העכו"ם אינו מעיד נגד הרוב וכמ"ש הר"ן ולזה סמכי' אפי' בדאורייתא וגם כ' ליישב בזה ד' המחבר לקמן סי' רצ"ד סעיף כ"ט גבי עכו"ם כו' שאמר של ערלה הן כו' א"נ כו' ואמאי סתם הרמ"א כו' דאזיל לשיטתי' כו' דס"ל דהיכא דמעיד נגד הרוב לא סמכי' על הך סברא דמרתת באי' דאורייתא כו' א"כ שם הוא נגד הרוב דרוב פירות אינם ערלה כו' ולהכי א"נ אפי' להחמיר כו' אף דבאי' דרבנן סמכי' ע"ז להקל כו' אבל מ"מ א"נ להוציא מחזקת היתר להחמיר היכא דמעיד נגד הרוב ואיכא דלהשביח מקחו אמר כן כו' עכ"ד. אך הט"ז הק' עוד מדין הב' שכ' הרשב"א כיון דאם הביא לו מנחה כו' דאין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר וזה מצינו אותו אפי' באי' דאורייתא כו' אלמא בדאורייתא נמי אמרי' כן כו' ופ' כן דאפי' באי' בדאורייתא סמכי' אהך סברא דמרתת ודלא כהרמ"א ועי' בפר"ח ס"ק ל"ד שהשיג נמי על הרמ"א דכיון דטעמא משום מרתת שמא ימצא שקרן מטעם זה יש להאמינו אפי' באי' דאורייתא וכ' דכן מוכח מד' הרשב"א במשה"ב הנ"ל כו' וכ' דכן העליתי לעיל סי' פ"ג שלא כדעת הרמב"ם דלוקחים ביצים מן העכו"ם באו' של עוף פ' טהור הוא משום דמרתת אע"ג דהוי אי' דאורייתא. וקרוב לזה אמרי' בפ' החולץ גבי אשת מודעינהו דאחוה דמיתנא דגלויי מלתא בעלמא הוי ואפי' קרוב ואפי' אשה מהימני ולפיכך יש להתיר בב' הדינים שהזכיר המחבר ואפי' באי' דאורייתא וכן דעת הט"ז ועיקר ודלא כהש"ך עכ"ד. ועי' בביאורי הגר"א ס"ק מ' שהשיג נמי על הרמ"א וכ' דליתא כו' וסיים דכבר השיגו ט"ז ופר"ח. ובאת מבואר להדיא מד' המחבר לעיל בסי' הקודם סעיף י' דאף באי' דאורייתא סמכי' על הך סברא דמרתת שכ' המניח עכו"ם בביתו ובו דברים ש"ם הוחלפו יש בהם אפי' אי' תורה אם הוא יוצא ונכנס או אפי' שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות יותר ולא חיישי' שמא החליף אפי' אם הוא נהנה בחליפין כו' לפי שהוא מתירא בכל שעה לומר עתה יבוא ויראני הרי מבואר להדיא דסמכי' על הך סברא דמרתת אפי' באי' דאורייתא וכהט"ז והפר"ח הנ"ל ולא ידענא אמאי לא הביאו הט"ז והפר"ח והביאורי הגר"א ראי' מד' המחבר דסמכי' על הסברא דמרתת אף באי' דאורייתא וגם מסתימת ד' המחבר הנ"ל משמע דאין חילוק דאפי' אם מעיד נגד הרוב נמי סמכי' על הך סברא דמרתת אפי' באי' דאורייתא ודלא כהמקמ"ח הנ"ל ועי"ש עוד בעה"ב סי' פ"ו ובכתב סופר חיו"ד סי' ע"ו מ"ש והאריכו בזה:

תוכן העניינים

יד אליעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה