אור ברסלב
יד אליעזר חלק ב הלכות יין נסך

יד אליעזר חלק ב· רבי אליעזר ניצברג

הלכות יין נסך

הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קכג

סעיף א

א אסור בהנאה. עי' ברמב"ן פי"א מהל' מכ"א הל' א' שכ' וז"ל יין שנתנסך לע"ז אסבה"נ והשותה ממנו כ"ש לוקה מה"ת וכן האוכל כ"ש מתקרובות ע"ז מבשר או מפירות כו' כ"ש לוקה שנא' אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם עכ"ל. ובהל' ב' כ' וז"ל יין שנתנסך לה כזבח שקרב לה וכיון שאין זה משום ע"ז הוא אין לו שיעור שנא' בע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל והרמב"ן בס' המצות חולק עליו ועי' במקמ"ח ובמעין החכמה כו' ב' ד"ה ברוך ובמנחת חינוך מצוה קי"א אות א' ובמהר"ם שיק מצוה קי"ב ובס' נר מצוה על ס' המצות מצות ל"ת כ"ה ול"ת קנ"ד מ"ש בד' הרמב"ם והרמב"ן והאריכו בזה והנר מצוה שם הק' על הפלתי סי' ס"א שכ' לדעת הרמב"ם דס"ל דבתקרובות עכו"ם בעי כזית כו'. והא הרמב"ם הנ"ל כ' בהדיא דתקרובות עכו"ם לא בעי שיעור וחייב אף בכ"ש והאריך בזה וכבר קדמו בקושי' זו באור חדש בפסחים ע"ג א' ובבאר יצחק חאו"ח סי' י"ט ועי' בישוי"ע ס"ק ב' שהק' על התוס' בע"ז שכ' ליישב מה דקשה לר"ת דס"ל דסתם יינם בטל בס' מהך דעכבת יין דקא' הש"ס דאינו בטל והתם סתם יינם הוא ותי' דאתיא כר"י דס"ל בעלמא מב"מ אף באלף לא בטל והק' דהא מבואר בתולין צ"ט ב' דקא' הגמ' שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וכ' התוס' ד"ה שאני דבאי' דרבנן ס"ל לר"י ג"כ דמב"מ בטל וכיון דסתם יינם אינו רק גזירה דרבנן אף ר"י מודה דמב"מ בטל עכקוש"י וכ' ליישב והאריך בזה. ובאמת לק"מ די"ל דר"ת ס"ל דאף באי' דרבנן ס"ל לר"י דמב"מ לא בטל והא דקא' הגמ' שאני ציר דזיעה בעלמא הוא כמ"ש הריטב"א שם ד"ה שאני וז"ל ויש רוצים ללמוד מכאן שלא אמר ר"י מב"מ במשהו אלא באי' של תורה ונ' דשאני הכא שהאי' בעצמו הוא גרוע שהוא זיעה בעלמא וכשם שהתירו במיא דביעי לפי שהוא ולא כלום והכי דייק לשנא וכשם שהקיל ר' יוסי לדונו בששה עשר ואע"פ שכל אי' של דבריהם בס' וכן עיקר עכ"ל וכן י"ל דס"ל לר"ח הנ"ל ועי' ברש"י חולין קט"ז ב' ד"ה בז' דס"ל נמי דאף באי' דרבנן ס"ל לר"י דמב"מ לא בטל ועכצ"ל לרש"י דהא דקא' הגמ' שאני ציר דזיעה בעלמא הוא כמ"ש הריטב"א וכן ס"ל לר"ת הנ"ל ולק"מ קושי' הישוי"ע הנ"ל ועי' בשעה"מ פי"א מהל' מכ"א הל' ג' מ"ש ע"ד הרמ"א בהג"ה והאריך בזה יעוש"ה

סעיף יא

ב בהג"ה יין צמוקים עי' ש"ך ס"ק כ"ג שהביא ראי' ממ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות היכא שאין יין מצוי יקח הצמוקים וישרה אותם במים ויסחוט אותם ויברך עליו בורא פרי הגפן כו' ובאמת מבואר כן להדיא בב"ב צ"ג ב' דקא' הגמ' שם של מרתף ושל צמוקים בכולן לא יבא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן מקדשין עליו לכתחלה וכמבואר בש"ס שם א"כ הרי מבואר דצמוקים חשוב יין גמור וברכתו בורא פרי הגפן וכן ראיתי במקמ"ח שתמה על הש"ך דאמאי לא הביא מד' הגמ' הנ"ל ועי' בס' דברי יוסף סי' תתמ"ז מ"ש והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף יד

ג החרצנים כו'. עי' ש"ך ס"ק כ"ו מה שהשיג על הב"י מד' הריב"ש סי' רצ"ה שכ' דבסתם יינם אפרן אסור כו' ומע"ז ס"ב ב' בחטין שקבל בשכר יי"נ דאפרן אסור ועי' בדגמ"ר מ"ש על הש"ך ועי' בישוי"ע ס"ק י' ובמקמ"ח מ"ש והאריכו בזה. ועי' בס' נחלי מים בקונטרס עין המים שם סי' ט' שהביא ד' התשב"ץ ת"ג סי' רצ"א דמבואר כד' הדגמ"ר והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף יז

ד מאימתי. עי' בישוי"ע ס"ק י"ב שהביא ד' הראב"ד הובא בריטב"א ע"ז נ"ו ב' שכ' דר"י לא ס"ל דמב"מ לא בטל אלא לענין אי' אכילה ולא לענין הנאה כיון דחידוש הוא כו' ומ"ש עליו והאריך הרבה בזה יעוש"ה.

סימן קכד

סעיף ח

א בתשובה. עי' בישוי"ע ס"ק ה' שכ' להסתפק בהא דקי"ל דא"א אוסר דבר שא"ש רק בעכו"ם או בישראל מומר דבישראל שאינו מומר אמרי' לצעורי' מכוין איך הדין במומר שעשה תשובה קודם שניסך היין דכיון שעשה חשובה אינו שוב בגדר מומר ואינו אוסר דבר שא"ש וכ' ונ' דהיין אסור אף שאו' שעשה תשובה דבאמת הא דאמרי' לצעורי' מכוין אף שאו' שלא כיון לצעורי הוא משום דא"א משים עצמו רשע ובישראל מומר אמרי' דמסתמא כיון לע"ז וע"י דיבורו שעשה תשובה אנו רוצין להכשיר היין הרי הוא או' שלא ע"ז ניסך ועוד דל"א שנאמן לומר שעשה חשובה רק לענין מגעו ביין סתם ולא לענין מוסך בפירוש לע"ז כו' והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף יב

ב עכו"ם שנכנס. עי' בישוי"ע ס"ק ז' שהק' דמה הק' הגמ' בע"ז כ"ז על רבא מברייתא דאגרדמים כו' והאריך בזה ליישב ועי' במקמ"ח מ"ש ע"ד הט"ז ס"ק ט' והדרישה דאשתמיטתי' להו ד' התוס' והרא"ש בשם ר"י כו' והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף כג

ג חבית כו' עי' תוס' ע"ז כ"ט ב' ד"ה אמר שהק' על רש"י להך לשנא דאמר עד הברזא אסור האיך יהי' זה שהיין כולו מעורב ויהי' חציו אסור וחציו מותר בשתי' ועי' במקמ"ח שכ' ליישב עפ"ד התוס' בתמורה ל' א' ד"ה ואידך כו' דהיכא דהאי' נולד אחר התערובות סמכי' אברירה כו' והביא מע"ז ע"ב ב' גבי ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא כו' והאריך בזה. ומ"ש שם ע"ד הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ע' והאריך בזה. ועי' בישוי"ע ס"ק י"ב מ"ש והאריך בזה יעוש"ה:

סימן קכו

סעיף ב

א הא דניצוק כו'. עי' ש"ך ס"ק ג' ועי' בעצ"ל מ"ש בשם הר הכרמל והנחלת שבעה והבית הלל לענין הפ"מ כו' והאריך בזה. ועי' לעיל סי' כ"ג ס"ק ב' מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה:

סעיף ה

ב המערב כו'. עי' ט"ז ס"ק ו' שכ' בתוך דבריו דהרשב"א ס"ל דסתם יינם בטל בס' כו' ועי' במקמ"ח שתמה עליו דאדרבה הרשב"א ס"ל דגם בסתם יינם או' בכ"ש וכמו שמבואר ברשב"א בתה"א קמ"ט א' לחלוק על ר"ח וסיים דבריו וכ"פ כל הפוס' כו' ועוד פוק חזי מה עמא דבר שאוסרין בכ"ש ואפי' בסתם יינם והביא ד' הב"י סי' קל"ד שהביא ג"כ דעת הרשב"א דס"ל דסתם יינם במשהו כו' והאריך בזה. והשיג ע"ד אור הגנוז וכ' אח"כ ליישב ד' הט"ז עפמ"ש הגה"מ פי"ו מהל' מכ"א והביא הר"י והד"מ סי' קל"ד דאפי' למ"ד דסתם יינם אינו בטל בס' היינו דוקא יין שנגע בו עכו"ם שנתערב אבל ניצוק בטל בס' לכ"ע ומביאו הש"ך ס"ק י"ג א"כ י"ל נהי דס"ל להרשב"א דסתם יינם אוסרים במשהו מ"מ כיון אי' אלא משום ניצוק בטל בס' לכ"ע כו' עכ"ד:

סימן קכז

סעיף א

א ולחשוב בלבי. והוא מד' הרא"ש בפ' הנזקין סי' ח' וז"ל והריצב"א הי' או' דאפי' היכא דהי' לו לידע אם שתק מעיקרא ולבסוף צווח ומכחישו אם נותן אמתלא לדבריו דמה ששתק מעיקרא לא בשביל שהודה אלא מתיישב ומחשב בדבר לדעת אם הוא או' אמת או לאו הך שתיקה לאו להודאה דמיא כיון שיש לתלות השתיקה דלא להודות שתק כי ההיא דאמרי' בפ' המפקיד ל"ז א' גבי גזלתי אחד מכם וא"י איזהו כל א' או' אותי גזל ומוקי לה כגון ששתק בשעה שכולן תובעין אותו לא הויא שתיקה כהודאה משום דמימר אמר אכל חד וחד אמינא דלמא האי הוא עכ"ל והיינו שפ' כר"י בב"מ שם דאמר הלה שתק אבל רב מתנה שם דאמר הלה ציווח ס"ל דאי שתק אמרי' שתיקה כהודאה דמיא ואף דיש לתלות השתיקה דלא להודות שתק אפי"ה אמרי' דשתיקה כהודאה דמיא ועי' בהגהות אשר"י שם שכ' וז"ל ר"מ אמר צווח אבל שתיקה כהודאה דמיא ופי' ר"י ב"ר שמואל ואי טעין ואמר כל מה ששתקתי לפי שהייתי מחשב בלבי להתברר אם אתה הוא שגזלתי ה"נ דמהימן א"כ כל היכא שיש לתלות שתיקתו בעבור שמחשב בלבו מה לומר ל"א שתיקה כהודאה דמיא דאל"כ כל אדם נתפש בב"ד שאין יכול למהר ולענות אלא הכל לפ"מ שב"ד יכולין להבין דעתו של שותק כפי זה דנין עכ"ל:

ולכאורה דבריו תמוהים דהא ר"י דאמר הלה שתק ס"ל דל"א הכא שתיקה כהודאה דמיא משום דיכול לתלות ולומר דמה ששקתי לפי שהייתי מחשב בלבי להתברר אם אתה הוא אותו שגזלתי אך הגהות אשר"י קאי ע"ד ר"מ דאמר הלה צווח אבל אם שתק אמרו דשתיקה כהודאה דמיא אף דיכול לתלות ולומר מה ששתקתי לפי שהייתי מחשב בלבי להתברר כו' אפי"ה אמרי' שתיקה כהודאה דמיא והאיך כ' הגהות אשר"י הנ"ל דאף לר"מ ל"א שתיקה כהודאה דמיא היכא דיש לתלות השתיקה לפי שהייתי מחשב בלבי כו' והוא נגד הגמ' הנ"ל וכן הק' בתומים סי' פ' ס"ק ג' על הגהות אשר"י דמשמע מלשונו דאף להך מ"ד הלה צוות כ"כ כו' אבל לא משמע כן בגמ' כו' וכן מבואר באס"ז דלמדו זאת להך מ"ד דס"ל אפי' הלה שתק עכקוש"י והניח בקושי' אבל באמת ניחא ד' הגהות אשר"י דס"ל דפלוגתא דר"י ור"מ הוא היכא שלא טען אמתלא בפירוש וס"ל לר"י דאנן טעניני' עבורו האמת לא אף אי לא טען ול"א שתיקה כהודאה דמיא ור"מ ס"ל דלא טעניני' עבורו ואמרי' שתיקה כהודאה דמיא אבל היכא דטעין אמתלא בפירוש אף ר"מ מודה דאמרי' שתיקה כהודאה דמיא וזהו כונת הגהות אשר"י הנ"ל ופי' ר"י ב"ר שמואל ואי טען ואמר כל מה ששתקתי כו' ה"נ דמהימן היינו אף לר"מ נמי מהימן בזה ומה שמסיים כל היכא שיש לתלות שתיקתו בעבור שמחשב בלבו כו' הייני שפ' כר"י הנ"ל דאף אי לא טען אנן טעניני' עבורו את האמתלא ושפיר ד' הגהות אשר"י וראיתי בהגהות ארץ צבי על הגהות אשר"י שם שכ' מזה נ' דהגהות אשר"י פ' כמ"ד הלה צווח אבל בשתק שתיקה כהודאה דמיא וע"ז המציא באו' בפי' ונותן אמתלא ואמר כל מה ששתקתי כו':

אמנם לפ"ז סיום הג"א שכ' כל היכא שיש לתלות כו' דאינו טוען האמתלא בפי' או שמת דאנן אמרי' ולשיטתו הנ"ל נ' דדוקא בטוען בעצמו כו' עכ"ד. ולפמ"ש ז"א דהג"א הנ"ל פ' כר"י וזהו שכ' כל היכא שיש לתלות כו' דאף דאינו טוען האמתלא בפי' אנן טעניני' עבורו דס"ל דבזה פליגי ר"י ור"מ ופ' כר"י ומ"ש בתחלה אם טען ואמר כל מה ששתקתי כו' היינו לומר דבזה דטען אמתלא בפי' אף לר"מ ל"א שתיקה כהודאה דמיא ושפיר ד' הג"א הנ"ל ועי' בהגהות מרדכי שם סי' ת"ל שכ' וז"ל נ' לר"י לפסוק מכאן דכל דבר שיש לתלות שתיקתו לפי שמחשב בלבו מה יאמר ל"א שתיקה כהודאה ואם אמר לחבירו נתנסך יינך ושתק ויש לתלות שתיקתו לפי שמחשב בלבו מה יענה דל"א שתיקה כהודאה דמיא עכ"ל משמע נמי דס"ל דפליגי באם לא טען אי טעניני' עבורו ופ' כר"י דטעניני' עבורו היכא שיש לתלות שתיקתו כו' ול"א שתיקה כהודאה דמיא והיינו כהג"א הנ"ל ועי' בש"ך חו"מ סי' פ"א ס"ק י"ז שהביא ד' הפסקי מהר"ם רקנטי סי' תכ"ג שכ' וז"ל פ' ריא"ז דשתיקה כהודאה וכל היכא דיש לחלות שתיקתו בעבור שחשב בלבו מה לומר ל"א שתיקה כהודאה והכל כפי מה שבד' יכולין להבין דעתו של שותק כך דנין עכ"ל משמע נמי דס"ל דר"י ור"מ פליגי באם לא טען אי טעניני' עבורו ופ' כר"י דטעניני' עבורו היכא שיש לתלות שתיקתו כו' ול"א שתיקה כהודאה דמיא וע"ז כ' הש"ך וכ"כ בהג"א פ' המפקיד בשם או"ז באורך יותר וכונתו דהג"א נמי ס"ל כן דפליגי באם לא טען אי טעניני' עבורו ופ' כר"י והיינו כמ"ש בכונת הג"א הנ"ל וע"ז כ' הש"ך ויש סעד לזה ממה דאמרי' התם ל"ז ב' ומ"ד הלה שותק שתיקה לאו כהודאה מצי א"ל הא דשתיק כו' האי הוא עכ"ד והיינו שפ' הג"א והפסקי מהר"ם רקנטי הנ"ל כר"י דהיכא דיש לתלות שתיקתו ל"א שתיקה כהודאה דמיא דס"ל דבזה פליגי ר"י ור"מ וכן ס"ל להגהות מרדכי הנ"ל אבל מד' הרא"ש בשם הריצב"א הנ"ל משמע דס"ל דבעי' שיטעון אמתלא בפי' אבל אנן לא טעני' עבורו והיינו דס"ל דר"י ור"ח פליגי היכא דטען אמתלא בפי' אי אמרי' בזה שתיקה כהודאה דמיא ופ' כר"י דהיכא דטען אמתלא בפי' ל"א שתיקה כהודאה דמיא אבל היכא דלא טען כ"ע ס"ל דלא טעני' עבורו ואמרי' שתיקה כהודאה דמיא אף לר"י הנ"ל. והיינו דלא כהג"א והגהות מרדכי והפסקי מהר"ם רקנטי הנ"ל דס"ל דפליגי באם לא טען אי טעני' עבורו ופ' כר"י דאפי' אי לא טען טעני' עבורו ול"א שתיקה כהודאה דמיא אבל הרא"ש הנ"ל לא ס"ל כן. וכן ראיתי בשערי תורה ח"א כלל ג' פרט י"ד שכ' דהרא"ש חולק על הנ"א והגהות מרדכי ועל הפסקי מהר"ם רקנטי הנ"ל כו'. והאריך הרבה בזה ומ"ש ע"ד השמיקו"ב שם דמשמע דפ' כר"מ ומ"ש בפרט א' שם יעוש"ה:

וראיתי בכנה"ג על חו"מ סי' קל"ח בהגהות הטור אות ז' שהביא בשם בנימין זאב סי' ל"ז ומשפטי שמואל סי' קי"ב דהיכא שיש לתלות השתיקה מאיזה טעם שתק ל"א שתיקה כהודאה דמיא עכ"ד והנה אין הבנימין זאב והמשפטי שמואל ת"י ולא ידענא אמאי לא הביא הכנה"ג ד' הג"א והגהות מרדכי והפסקי מהר"ם רקנטי הנ"ל שכ' בהדיא דהיכא דיש לתלות השתיקה מאיזה טעם שתק ל"א שתיקה כהודאה דמיא ואף אי לא טעין טעני' עבורו ולמה צריך להביא מד' הבנימין זאב והמשפטי שמואל והמחבר פ' כהרא"ש בשם הריצב"א הנ"ל משמע דס"ל דבעי' שיטעון האמתלא בפי' אבל אי לא טען לא טעני' עבורו ועי' בט"ז ס"ק ב' שכ' אבל אם אמר תחלה שתקתי שלא חשתי להשיבך אינו נאמן אע"פ שבחו"מ סי' פ"א מצינו שיכול לומר כן לענין הודאת ממון שאני התם דיכול לומר אני ידעתי האמת שלא יזיק לי דבריך שאתה או' שיש לך מנה בידי כיון שאין אני מוציא מפי שום דבר אבל כאן אדם עשוי שלא לחוש אם או' שהוא שותה עכ"ד. ובאמת לק"מ לפמ"ש התוס' ביבמות פ"ח א' ד"ה דשתיקה ובקידושין ס"ו א' ד"ה רבא דלא הוי הודע ממש דא"כ ל"ש לומר התם נאמן העד אלא הטעם הוא דכיון דשתיק הוי רגל"ד כו' ובכה"ג נאמן העד כו' והובא בש"ך שם ס"ק ו' וא"כ לק"מ דהא עיקר הטעם דעא"נ באיסורין דכיון דה"ל רגל"ד מש"ה נאמן העד אבל התם בסי' פ"א בממון ובתביעת בע"ד דל"ש לומר הטעם הנ"ל שפיר אמרי' דשתיקה לא הוי כהודאה ואף דאיכא רגל"ד מ"מ הא אין מוציאין ממון ע"י רגל"ד. וכן ראיתי בנחל יצחק סי' פ"א ס"ק א' שכ' נמי כן ליישב ועוד כ' ליישב עפ"ד הש"ך ס"ק י"ח שהביא ד' ר' ירוחם בנתיב כ"ג כו' וכ' ליישב קושי' בסתירת ד' ר' ירוחם ועוד כ' ליישב קושי' הט"ז ובס"ק ב' מ"ש ליישב קושי' הט"ז והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי' ביד מלאכי כללי הדינים בכללי הש"ס אות תקמ"ב שכ' שתיקה כהודאה דמיא דאמרי' לאו דוקא בממון אלא אף לענין איסורא כו' מהרי"ק שורש קנ"ג מפ' יש נוחלין וכ"כ בח' בחו"מ סי' רס"ט ובעל זרע אברהם חיו"ד סי' ג' כ' בפשיטות דבמידי דאי' ל"ש שתיקה כהודאה ובחזון ניום על ס' קדשים קס"ז א' קונטרס מיוחד לזה בארוכה עכ"ד. הנה ס' זרע אברהם אינו ת"י. ולכאורה דבריו תמוהין דהא מבואר כאן דאף באי' אמרי' שתיקה כהודאה דמיא וצ"ל דס"ל דהא דאמרי' הכא שתיקה כהודאה דמיא לאו דהוי הודאה ממש אלא משום דהוי רגל"ד ומש"ה עא"נ היכא דהבע"ד שותק וכ"כ בנחל יצחק שם ס"ק ב' דזהו כונת זרע אברהם והאריך הרבה בדין שתיקה כהודאה ועי"ש ביד מלאכי ובכנה"ג ובשערי תורה מ"ש בדין שתיקה כהודאה והאריכו בזה ועי' בתשובת גאוני בתראי סי' כ"ג בתשובת הב"ח שם מ"ש והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף ג

ב עא"נ באיסורין. עי' בישוי"ע ובמקמ"ח ובעצ"ל מ"ש והאריכו הרבה בזה ועי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז ס"ק י' דין עא"נ באיסורין מ"ש והארכתי הרבה בענין זה יעוש"ה:

סימן קכט

סעיף ו

א בחזקת כו'. ע' בנקוה"כ שהביא ד' ר' ירוחם שכ' דבזה"ז העכו"ם יודעים שאפי' יפסיד מזה לא יחלל שבת. ולפ"ז יש להחמיר עכ"ד. ולכאורה ד' ר' ירוחם מוקשים מנ"ל להמציא סברא מחודשת מה דמבואר בפשיטות בש"ס להתיר אך עי' במקמ"ח שמיישב בטוב ד' ר' ירוחם עפ"ד הגמ' דקא' ההוא ישראל ועכו"ם דהוי יתבי בארבי כו' ואינהו לא ידעי דעבדי' כר"י דאמר מוליכו פחות פחות מד"א כו' והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף יא

ב רוב בני השכונה. ע' ט"ז ס"ק י"ז וש"ך ס"ק כ"ז שהביאו ד' הרשב"א במשמה"ב בית ה' שער ד' שכ' דאע"ג דרוב וקרוב הולכין אחה"ר אפי' בקורבא דמוכח שאני הכא כיון שנמצא בתוך השכינה גופי' וכ"כ הפרישה וכבר קדמו הרשב"א בזה ועי' בש"ך ס"ק מ' שכ' עמ"ש הטור והרשב"א שאין דרך לגנוב מכרם זה ולהצניע מתוכו כו' אבל בלאו ה"ט הוי שרי אע"ג דאפי' בקורבא דמוכח אזלי' בת"ר הכא כיון שנמצא בתוך הכרם עדיף טפי עכ"ד. וכונתו הוא כמ"ש הרשב"א ועי' בתפארת למשה ובס' אור הגנוז שהשיגו על הש"ך בס"ק מ' וכ' עליו דלא דק דבגמ' מוכח גבי ההוא חצבא דערלה דשריא רבינא ורצה הש"ס לומר משום דרוב וקרוב הולכין אחה"ר הרי אף בנמצא בתוכו אזלי' יותר בת"ר מקורבא והוא תמה עליהם דהם סוברים דהש"ך מדעת עצמו כ"כ ואשתמיטתי' להם שד' הש"ך הם ד' הרמב"ן ב"ב שם ד"ה אבל שכ' וז"ל אבל ענבים מצנעי פי' עבידי ודאי דמצנעי ואפי' לר"ח אסור דכי האי לאו קרוב לחוד הוא אלא במקומו ממש והחזקה כאן הי' וכ"נ וה"נ מוכח בקידושין פ"ק דאמרי' בברייתא כרם הנטוע ירק וירק כמכר חוצה לו בארץ אסור והיינו משום דדרכן של הגננון למכור על פתח גגותיהן כו' הלכך כמו שהוא במקומו דמי וכיון דמקום שהוא מקומותיהן ומצוי ליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ל. וכ' דבאמת כפ' לקמן סי' רצ"ב סעי' י"א דענבים שנמצאו טמונים בו אסורים שקרוב הדבר שגנבם וטמנם בתוכן והט"ז שם ס"ק י"ז כיון מדעת עצמו לדעת הרמב"ן הנ"ל דבמקומו עדיף טפי דאמרי' כ"נ וכ"ה ועדיף טפי מקורבא דמוכח כו'. וכ' דלא כוון הש"ך לכונת הגדולים הנ"ל כי לפי מה שהראה מקום לס"ק כ"ז כ' דכונתו לסברת הרשב"א הנ"ל דהוי שכונה בפ"ע ולא אזלי' בת"ר לולי הטעם משום דאין דרך לגנוב מכרם זה ולהצניע בתוכו וכמו שתי' הט"ז ס"ק כ"ז ואדרבה תמהתי על הש"ך למה הוצרך לזה כיון שמבואר בסי' רצ"ד גבי ענבים שנמצאו טמונים דאסורים כו' מ"מ צ"ל דמקומו עדיף טפי וכהרמב"ן הנ"ל א"כ לא הוצרך לסברת הרשב"א הנ"ל דבלא"ה דבמקומו עדיף טפי, וביותר תמהתי על הט"ז דהט"ז כ' בהדיא בסי' רצ"ד הך סברא דהרמב"ן א"כ למה הוצרך לדחוק בס"ק כ"ז שהכרם הוא מובדל ומטעם דהוא שכונה בפ"ע בלא"ה דמקומו עדיף מרוב ולולי הך סברא דאין דרך להצניע בתוכו הי' מותר כו' וכ' ליישב קושי' הנקוה"כ על הט"ז ובהג"ה שם הביא ראי' לד' הרמב"ן מב"מ כ"א ב' גבי קציעות בדרך כו' ומד' התוס' שם ד"ה תאינה כו' והאריך בזה. ועי' בישוי"ע ס"ק ג' שהביא ד' הט"ז ס"ק כ"ז וד' הש"ך ס"ק מ' הנ"ל וד' הט"ז שדקדק מד' הש"ס ב"ב כ"ד א' דאין לחלק בזה כו' וכ' דבאמת יש כאן חזקה כ"נ כ"ה ואינו דומה לשאר קורבא כיון דכאן מקומו ממש מהכ"ת נימא דממ"א בא לכאן והנה ביבמות קט"ו גבי עובדא דשומשיי ואח"ז הביא הש"ס עובדא דיצחק ר"ג וכ' הרמב"ן שם דהני ב' עובדי חדא היא ותליא בהך אי אמרי' כ"נ כ"ה. ומעתה א"ש דרבינא דס"ל שם דחיישי' שמא פונן וס"ל דאין סומכין על הך מלתא דכ"נ כ"ה ואין להחמיר כאן משום דכ"נ כ"ה רק דקורבא עדיף מרובא וע"כ למאן דס"ל דרובא עדיף מקורבא מתירין אבל לדידן דקי"ל כרב אשי דס"ל דלא חיישי' שמא פינן ס"ל דאמרי' כ"נ כ"ה א"כ אף דרובא עדיף מקורבא מ"מ צריכין לה"ט דאי גנבי לא מצנעי כו' והביא ד' הרמב"ן הנ"ל כו' ועי' עוד במקמ"ח לעיל סי' ס"ג ובקצה"ח סי' רס"ב ס"ק ב' ובשערי תורה ת"ג כלל ו' פרט ב' ובדברי חיים דיני יו"ט סי' ח' ובדיני אבידה סי' א' מ"ש בד' הרמב"ן הנ"ל והאריכו בזה. ועי' בספרי דמשק אליעזר סי' רנ"ט ס"ק ב' מ"ש בזה יעוש"ה:

ג רוב גנבי העיר. עי' ש"ך ס"ק כ"ח שהק' דבש"ס לא מתיר אלא משום ס"ם ס' עכו"ם כו' אבל ברוב גנבי עכו"ם לא דליכא ס"ם כיון דרוב גנבי עכו"ם עכקוש"י ועי' במקמ"ח שכ' דכעין קושי' הש"ך הק' התוס' בכתובות ט' א' ד"ה ואב"ע כו' והפ"י תמה על התוס' כו' וכ' כיון דס' א' הוא שקול אפי' השני לא שכיח שפיר מקרי ס"ס לטעם של הרשב"א דהל' רובא ולפ"ד הפ"י מתורץ קושי' הש"ך נהי דרוב גנבי עכו"ם מ"מ מצרפין הך מיעוט להך ספי' אימר לא נגע ואדעתא דממון אתיא והל' רוב להקל אך הביא ד' הריב"ש סי' שע"ב דמבואר דלא כהפ"י כו'. ולפ"ד קשה קושי' הש"ך וכ' ליישב עפ"ד התוס' כתובות שם שכ' דהאי רובא דברצון אינו רוב גמיר אלא הוי מדרבנן ובמקום ספי' חשבו רבנן רצון לגבי אונס רובא כו'. ולפ"ז מיושב קושי' הש"ך לפי דרוב גנבי עכו"ם נינהו מ"מ אינו אלא מדרבנן כו' וכיון דאינו אלא מדרבנן היכא דיש ס' אחר משווינן הך רובא דרוב עכו"ם לספי' ומשוינן מזה ס"ס להתיר כו' וכ' דמד' התוס' הנ"ל מוכח דלא כהש"ך לעיל סי' נ"ג ס"ק י"ד כו' והביא ראי' לשיטת הטוש"ע בזה מזבחים ע"ד א' גבי טבעת של ע"ז כו' דמבואר דבאי' דרבנן מצרפין המיעוט נגד הרוב לעשות מזה ס"ם והאריך בזה. ועי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז ס"ק כ"ב מ"ש ע"ד הפ"י והריב"ש הנ"ל והארכתי הרבה בזה יעוש"ה:

סעיף יז

ד סימן כ"ו. עיי' בישוי"ע ס"ק ב' שהק' דאמאי אמרי' דאם בא ישראל ונתן בה סי' מותרת בשתי' למוצאה הא אנן קי"ל סי' דרבנן ודוקא באבידה סמכי' על סי' ולא במלתא דאיסורא כו' ואף באי' דרבנן אין סומכין על הסי' כו' אמנם הדבר נכון דבאמת איירי שיש לו טב"ע בדבר אלא דבאבידה לא מהדרי' בטב"ע שמא משקר אבל לענין אי' מהני טב"ע שאו' שהוא היתר דלענין אי' ע"א נאמן ואף כנגד הרוב אמנם הני גדולים שהביא הרשב"א ס"ל דלא מהני סי' רק ביש בחבית חב"ח והישראל מכיר חותמו ולכך מהני דאל"ה יש כאן ב' חששות שמא נפל מיד העכו"ם שיש לו סי' כאלו ושמא פינן העכו"ם ולא ניחא להו לאוקמי ביש טב"ע דהרי חבית של יין אין בו טב"ע כו' וחותם יש לו ראי' דלאו של עכו"ם הוא ובצירוף סי' מהני ואח"כ כ' ליישב קושי' השימקו"ב ב"מ כ"ד ב' כו' והאריך בזה. ועי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז ס"ק נ"ג מ"ש לענין אי מהני באי' דרבנן סי' אמצעים והארכתי הרבה בזה יעוש"ה. ומ"ש הישוי"ע הנ"ל דע"א נאמן אף נגד הרוב וכ"כ עוד בספרו ישוי"ע באה"ע סי' קנ"ח ס"ק א' עי' בספרי דמשק אליעזר סי' ל"ג ס"ק ב' מ"ש והארכתי בזה. והעליתי דברובא דליתא קמן אין ע"א נאמן וברובא דאיתא קמן ע"א נאמן יעוש"ה:

סימן קלא

סעיף א

א ישראל בחצרו. עי' מקמ"ח שבא לבאר מחלוקת של הרמב"ם והפוס' דהרמב"ם פ' כרשב"א דכל רשות עכו"ם אחת הם וכל הפוס' פ' כת"ק וכ' דעיקר מחלוקת דרשב"א ות"ק דרשב"א ס"ל דחיישי' לגומלין ות"ק ס"ל דל"ת לגומלין כו'. והאריך בזה בדברים נכונים יעוש"ה:

ב ואם רוכלי. עי' ש"ך ס"ק י"א ועי' בדגול מרבבה מ"ש על הש"ך ועי' במקמ"ח מה שהק' על הש"ך ואח"כ הק' דמנ"ל סברא זאת דהרי"ו לשיטתו אזיל שחולק על הך דינא דסי' קכ"ט וס"ל דהשתא מוחזקים אנו העכו"ם שומרי שבתות כראוי דנשתנה דין זה מחכמי הש"ס כו' אבל לפ"מ דאפסק לעיל סי' קכ"ט הך דינא דאנו בחזקת שאינו שומרי שבתות כראוי י"ל דאין לחלק בין מקום דאיכא פסידא לליכא פסידא כו' מתייראין פן יבואו בשבת ויו"ט עכקשו"י והניח בצ"ע:

סימן קלב

סעיף א

א ליקח דמים. עי' ש"ך ס"ק א' וט"ז ס"ק א' שהביאו ד' הר"ן שכ' דאע"ג לא יהיב דמי אא"כ יהיב לי' ישראל חמרא לא מחסר שהרי בתורת תשלומי נזקי חייב לו ולא משום מכר ועי' במקמ"ח שהק' דמ"מ לתסר משום שרוצה בקיומו דהרי הישראל רוצב"ק היין דאי לא יהיב חמרא לא יהיב לי' דמי והוי כמו המתן עד שאביא לך מעות ע"ז וי"נ דאסור דז"א דנ' דהך איסורא דרצב"ק הוא מדרבנן כמ"ש הפר"ח באו"ת סי' ת"נ ודוקא היכא דבגרמא דידי' נעשה קיום לי"נ או לע"ז אסרו חז"ל הדמים עבור זה דרצב"ק אבל היכא דלא גרמא כלל מעשה דידי' להיות רצב"ק ונהי דממילא רצב"ק מ"מ לא מתסר עבור זה הדמים וזהו שיטת הראב"ד שהביא הש"ך ס"ק ל"ט כו' והביא דכן הק' הישוי"ע בהל' פסח כו' והאריך בזה ועי' בספרי תורת אליעזר סי' ת"נ מ"ש בענין זה דרצב"ק והארכתי בזה יעוש"ה. ועי' בישוי"ע ס"ק א' מ"ש והאריך בזה:

ב ואם לקח. עי' ט"ז ס"ק ג' ועי' במקמ"ח שכ' עליו דנעלם ממנו ד' הש"ע סי' קמ"ד סעי' ב' וסותר ד"ע ממ"ש שם כו' וכ' דכונת המחבר שכ' דין זה בשם יש מי שאו' כו' משום דהמחבר לקמן סי' ש"ך גבי בכור חושש לדעת רש"י דעכו"ם אינו קונה במשיכה לכך הביא דין זה בשם יש מי שאו' דלדעת רש"י אין מקום להך דינא עכ"ד ועי' בישוי"ע ס"ק ב' ג' ובעצ"ל מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה:

סעיף ב

ג ומשמשך . עי' ט"ז ס"ק ד' וש"ך ס"ק י"ז דדעת המחבר דעכו"ם קונה בין בכסף ובין במשיכה והוא דעת הרמב"ם כפ"מ שביאר ה"ה דעתו בפ"א מהל' זכי' ועי' בתשובת כתר כהונה סי' נ"א שהביא קושי' בשם הגאון רע"א דהכא מבואר דנתינת המעות מעכו"ם מהני ואלו גבי בכור בסי' ש"ך פ' דבעי' תרווייהו כסף ומשיכה ותי' הכתר כהונה דהמחבר ספוקי מספקא לי' אי הל' כהרמב"ם דעכו"ם מישראל קונה בכסף או כר"ת דגבי עכו"ם משיכה בעי' וגבי יי"נ דאי' דרבנן נינהו כו' מש"ה סמך לסברת הרמב"ם אבל גבי בכור דאיכא אי' דאורייתא כו' מש"ה פ' דבעי' תרווייהו ועי' במקמ"ח מ"ש ע"ד הכתר כהונה וכ' ב' תי' לתרץ קושי' זו והאריך בזה יעוש"ה. ועי' בישוי"ע ס"ק ד' מ"ש והאריך בזה. ועי' בעצ"ל מ"ש אי שייך קנין חצר לעכו"ם ומ"ש על המרש"ק שהביא הח"י סי' תמ"ח והאריך הרבה בזה. ועי' בדברי יוסף סי' תתצ"ט ותת"ק מ"ש והאריך בזה. ועי' בספרי דמשק אליעזר סי' קכ"ג ס"ק ב' מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה:

ד בהג"ה והגביהו כו' עי' ש"ך ס"ק כ"ה ועי' בספרי דמשק אליעזר סי' ר' ס"ק ט' מ"ש בזה יעוש"ה. ועי' בישוי"ע ס"ק ח' מ"ש והאריך בזה:

סימן קלג

סעיף ג

א עכו"ם ששכר. עי' מקמ"ח שהבית ד' המשנת חכמים שנסתפק לדעת הרמב"ן דתקרובות עכו"ם אין לו דין ע"ז עצמה אם נאסרה החלופין וכ' עליו דאין מקום לספק דבודאי אסורין מדרבנן והוכיח כן מחליפי י"נ דלהרמב"ן אסבה"נ אף דלא קאי ע"ז איסורי דוהיתה חרם כו'. עוד הביא ד' הפר"ח באו"ח סי' ת"נ שכ' דלדעת רש"י בע"ז ס"ד א' ד"ה ורבנן משמע דאי' דרצב"ק לא שייך רק בע"ז ולא בשאר אי' וכ' אך בתוס' ע"ז ל"ב ב' ד"ה והא מוכח להדיא דאף בחמץ בפסח שייך דין זה דרב"ק וכ"מ דעת הפוס' באו"ח סי' ת"נ וכ' דמוכח מר"פ השוכר אף הפועל דאף בשאר אי' שייך דין זה דרב"ק כו' ואח"כ דחה זה והביא ד' הר"ן דמוכח מדבריו דס"ל דאף בשאר אי' שייך דין זה דרב"ק והאריך בזה ועי' בספרי תורת אליעזר סי' ת"נ ס"ק ה' מ"ש והארכתי בדין זה דרב"ק יעוש"ה. ועי' בישוי"ע ס"ק א' מ"ש והאריך בזה:

ב פחות מש"פ. עי' ט"ז ס"ק ו' שהק' למה לא חשיב התנא במשנה פ' הזהב כו' דשכר י"נ אינו אוסר בפחות מש"פ ועי' בנקוה"כ שכ' ליישב דתנא ושייר כו' ועי' בספרי דמשק אליעזר סי' ש"ג ס"ק א' מ"ש ליישב ד' הש"ך שם ס"ק א' עפ"ד הנקוה"כ יעוש"ה. ועי' בבאר יעקב מ"ש על הנקוה"כ וכ' ליישב קושי' הט"ז לפמ"ש הש"ך ס"ק א' דעיקר הטעם דאסור השכירות משום קנס וכן הוא מסקנת הש"ס בע"ז ס"ג א"כ י"ל כמו שמתרץ הש"ס בב"ק ה' א' כו' בקנסא לא קמיירי ה"נ איכא למימר הכא דבקנסא לא קמיירי עכ"ד. ועי' בש"ך שכ' דמד' התוס' ע"ז י"ט ב' משמע דאפי' פמש"פ אסור בע"ז אלא דהתם ה"ט דעכו"ם אינו מקפיד אמכוש אחרון עכ"ד. ועי' בישוי"ע ס"ק ד' מ"ש ע"ד הש"ך דאין ראי' מד' התוס' נגד זה הדין והאריך בזה ועי' במשנת חכמים הל' ע"ז סי' י"ז ביבין שמועה אות ב' מ"ש והאריך בזה יעוש"ה:

סימן קלד

סעיף ב

א כולו לעכו"ם. עי' בישוי"ע ס"ק כי' שהק' בהא דמשני הש"ס בחולין מ"א א' דאית לי' שותפות בגווי' דאסור מכת תערובות אמאי לא יחלקו השותפות ואמרי' הוברר הדבר שזה חלקו מתחלה ויין שלו נאסר ושל חבירו מותר וכמו דקא' הש"ס בתמורה ל' לענין מחיר כלב. אמנם בדאורייתא קי"ל דאין ברירה וכיון דהוא י"נ גמור ל"א הוברר הדבר לאחר חלוקה כו'. ועי' במקו"ח סי' תמ"ח ס"ק א' ובפתח הבית דיני ברירה סי' ד' ענף ט' ובחידושי הר"ן על ב"מ בסוף הס' בח"ת של המביא לבית הדפוס מ"ש ליישב קושי' הנ"ל והאריכו בזה יעוש"ה:

יב בהג"ה בטל ס'. עי' בישוי"ע ס"ק י"ג שהביא ד' התוס' בע"ז בשם ר"ת דס"ל דסתם יינם בטל כו' והתוס' הביאו ראי' מהך דעכבת יין דאינו בטל וכ' דהך סוגיא כר"י דס"ל מב"מ לא בעל והק' דהא בחולין צ"ט ב' אהא דקא' הש"ס שאני ציר דזיעה בעלמא כ' התוס' דאינו אסור אלא מדרבנן ובאי' דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטל וא"כ סתם יינם דאינו אסור ג"כ רק מדרבנן אף לר"י בטל עכקוש"י והאריך בזה ליישב. וכן הק' לעיל סי' קכ"ג ס"ק ב' והאריך בזה ליישב. ועי' לעיל סי' קכ"ג ס"ק א' מ"ש ליישב קושי' זו יעוש"ה. וכעת ראיתי במקמ"ח כאן שהק' נמי קושי' זו וכ' דצ"ל דסברת התוס' בזה כיון די"נ חמור עשאוהו כאי' של תורה וכיון דלרבנן גם באי' תורה מב"מ בטל ממילא גם בסתם יינם בטל בס' משא"כ לר"י דראי' הורה לא בטל מב"מ ממילא ה"ה סתם יינם לא בטל בס' והביא סמך לסברא זו בהגה"מ פי"ו מהל' מכ"א דאין לבטל סתם יינם לכתחלה. וכ' וז"ל ואע"ג דמבטלין אי' דרבנן לכתחלה כו' סתם יינם הוי כאלו יש לו שורש מה"ת כדכתיב ישתו יין נסיכם עכ"ל. וע"ז הסברא מיוסד שיטת ר"ת אף דבאי' דרבנן לר"י מב"מ בטל מ"מ י"נ חמור ועשאוהו כשל תורה וכ' ליישב בזה קושי' הר"ן על ר"ת דלמה דייק התוספתא מפני שטיפת של י"נ כו'. וגם כ' ליישב בזה נמי קושי' הר"ן בע"ז ע"ג דקאמרי רב ושמואל כל אי' שבתורה כו' וכ' דאמרי' בגמ' זה הכלל כו' לאתויי כל אי' שבתורה וכ"ת כיון דכל אי' דינא הכי למה פרט התנא י"נ יותר משאר אי' כו'. ולפמ"ש א"ש דלהכי קט י"נ דבשאר אי' דרבנן אמרי' מב"מ בטל וזהו דדייק כל אי' שבתורה מב"מ במשהו כו' ס"ל דבאי' דרבנן בטל בס' כמ"ש התוס' והרשב"א בחולין רק בי"נ עשאוהו כשל תורה ולהכי פרט המשנה י"נ אף דאי' דרבנן הוא כו' חמור דאוסר במשהו במינו והדר מרבה זה הכלל מב"מ במשהו היינו כל אי' תורה דבזה בכל אי' במשהו לרב ושמואל עכ"ד:

סעיף ג

ג בנו"ט. עי' ש"ך ס"ק ט"ז מה שהק' על התוס' והרא"ש וכ' דנ' דהרא"ש אזיל לטעמי' דס"ל דל"א חנ"נ רק בבב"ח וכדלעיל סי' צ"ב שכ' הטור דמסקנת הרא"ש דס"ל דל"א חנ"נ רק בבב"ח כו' ועמד הב"י שם לדקדק מהיכא הוציא הכור מסקנת הרא"ש כן. ולפ"ד הש"ך מוכח מד' הרא"ש כאן דס"ל דל"א בשאר אי' חנ"נ כד' ר' אפרים וכ"כ במקמ"ח דמד' הרא"ש אלו מוכח דס"ל כר' אפרים ועי' בישוי"ע ס"ק י"ד שהוכיח נמי מד' הרא"ש פ' בתרא דע"ז סי' פ"ח דס"ל כר' אפרים כו' והאריך בזה יעוש"ה. אך עי' בהרא"ש שם סי' ל"ו בפלפולא חריפתא שם אות מ' שהוכיח מד' הרא"ש שם דס"ל דלא כר' אפרים אלא כר"ת דס"ל דאף בשאר אי' נמי אמרי' חנ"נ ותמה על שב"י שלא הזכיר כלום מד' הרא"ש אלו וכ' עליו ואין ספק דאשתמיטתי' והישוי"ע הנ"ל לא ראה ד' הפלח"ר אלו שהרי לא הביאו:

סעיף י

ד על עדשים. עי' במקום שמואל סי' ל"ט מ"ש ליישב קושי' הנקוה"כ על הט"ז דיין דהוא חריף מבליע במאכל בזמן מועט וא"צ מעל"ע ולא דמי לסי' ק"ד ק"ה דש"ה דאיירי להפליט המאכל מש"ה צריך מעל"ע משא"כ כאן דאיירי להבליע והאריך בזה יעוש"ה:

סעיף יב

ה בהג"ה ס' נגד יין כו'. עיין בחידושי רע"א שכ' דמקור הדין ברשב"א איתא דצריך ס' נגד הבשמים דלא ידעינן כמה יין בלעו ולדידן ג"כ אם ידעי' כמה הי' היין מ"מ הא קי"ל חנ"נ וראיתי בס' הזכרון ספ"ג כ' שצריך להגיה ברמ"א ס' נגד הבשמים עכ"ד. ועי' במראות הצובאות בסוף הס' שהק' על הרמ"א דהרשב"א שתלה הטעם דלא ידעי' כמה בלעו אזיל לטעמי' דס"ל כר' אפרים כו' דל"א חנ"נ בשאר אי' כ"א בבב"ח לכן אתי עלה מהא דלא ידעי' כמה בלעו אבל הרמ"א שהכריע בסי' צ"ב דאמרי' חנ"נ בכל אי' א"כ לעולם צריך ס' נגד כל התבלין וכ' דהי' אפשר ליישב ד' הרמ"א דאיירי כשהיין פוגם התבלין אלא שנו"ט לשבח בתבשיל דבכה"ג ל"א נ"נ כדלעיל סי' ק"ג בט"ז ס"ק י' ובש"ך כאן ס"ק כ"ח אבל סתימת לשונו לא משמע כן וכ' ע"כ לבי או' לי שטעות הדפוס הוא שנפל בכל ספרי הש"ע וצריך להגיה אם יש ס' נגד התבלין עכ"ד. והיינו כד' החידושי רע"א בשם ס' הזכרון הנ"ל ועי' במקמ"ח שהק' נמי קושי' הנ"ל וכ' ליישב דבאמת ג' חילוקים יש בדין זה כו' דאם היין נטל"פ בתבלין התבלין מותרין באכילה. אמנם אסור ליתן בקדירה היכא שהיין נו"ט לשבח בתבשיל והיכא שהיין נו"ט לשבח בתבלין התבלין אסורין באכילה ואסור ליתנם בקדירה אף שהתבלין נותן בהם טל"פ כיון שהתבלין בעצמם אסורין אסור ליתן לתוך תבשיל אף שפוגם בהם הטעם כדין כל נטל"פ דלכתחלה אסור אבל בדיעבד מותר כיון שהיין פגמו והיכא שהתבלין נפגם בטעם היין וגם נטל"פ בתבשיל מותרין לכתחלה לאוכלם ומותר ליתנם בקדירה אפי' לכתחלה כיון דהתבלין בעצמם מותרין הם וא"כ ד' הרמ"א נכונים דהא דכ' ס' נגד הבלוע היינו דמיירי באופן שהתבלין בעצמם לפגם מחמת טעם היין שבהם בקדירה עצמה כטל"ש ובזה סגי נגד יין הבלוע דהא התבלין לא נ"נ דהא התבלין בעצמם מותר לאוכלם רק שאסורים בקדירה כיון שהיין נותן בהם טל"ש אמנם ל"ש לומר חנ"נ כיון דהתבלין בעצמם מותרין וכמו שנ' מדיוק לשון רמ"א שכ' בסוף ואם היין שבהם הוי לפגם בתבשיל אפי' ס' א"צ מכלל דעד השתא מיירי שנטל"ש בתבשיל מ"מ הם נותנים טל"פ בתבלין. ולפ"ז א"צ נגד הבלוע כיון דלא נ"נ וא"ל דה"ל להרמ"א לכתוב דאם נטל"ש בתבלין דצריך ס' נגד כל התבלין דז"א דלדינא אין נפקותא מזה דאף דלא בעי' אלא נגד הבלוע מ"מ צריכין לשטר נגד כל התבלין דלא ידעי' כמה בלע רק בטעמא איכא נפקותא דהיכא דהתבלין נטל"ש ושוב נפל לקדירה צריכין ס' נגד כל התבלין מטעם חנ"נ והיכא דהתבלין נפגם רק בקדירה נטל"ש בזה צריכין ס' נגד כל התבלין מטעם דלא ידעי' כמה בלע ולא מטעם חנ"נ כיון דהתבלין לא נ"נ וכיון דאין נפקותא לדינא נקט הרמ"א יותר ס' נגד הבלוע דכולל אף שהתבלין נפגמים בעצמם מחמת היין רק בקדירה נותן בהם טל"ש והביא ד' המרהצו"ב הנ"ל שהרגיש במ"ש אלא דדחיקא לי' בלשון רמ"א וכ' דלפמ"ש בהצעת לשון רמ"א א"ש עכ"ד. ועי' בישוי"ע ס"ק כ' שכ' דיש כאן חילוקי דינים אם היין נטל"ש בבשמים ונתן הבשמים לתבשיל והיין נותן בו טל"פ אף שהבשמים בעצמם נטל"ש בתבשיל הזה מ"מ מותר התבשיל והטעם כ' הרשב"א משום דל"א חנ"נ רק בבב"ח א"כ אין הבשמים בעצמם אסורות רק טעם היין הנבלע בתוך הבשמים באים לאסור התבשיל וכיון דטעם היין פוגם בתבשיל התבשיל מותר. ולפ"ז לדידן דקי"ל חנ"נ בכל אי' הי' ראוי לומר דאף שאין היין נטל"ש בתבשיל כיון שהבשמים נטל"ש בתבשיל נאסר התבשיל מן הבשמים כיון שיכולין הבשמים לילך לשם ויתן טעם משובח אמנם ביין בבשמים שנאסר מן היין שלא ע"י בישול בזה ל"א חנ"נ כו'. א"כ אף לדידן ד' הרשב"א נכונים ונ' דבקדשים דקי"ל היתר מצטרף לאי' וכ' הרשב"א בחולין דגילתה התורה דגם חלק ההיתר נעשה אי' ונהפך ההיתר לאי' דאז נ"נ מה"ת א"כ ה"ה בזה דאם ההיתר נטל"ש והאי' שבתוכו נטל"פ בתבשיל השני אסור כיון דחלק ההיתר נעשה אי' עכ"ד ועי"ש עוד בישוי"ע מס"ק א' עד ס"ק ת' ובמקמ"ח מ"ש לבאר השיטות בענין קמא קמא בטל והאריכו הרבה בזה יעוש"ה:

תוכן העניינים

יד אליעזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה