יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש
סימן כט
בתשובת מהרשד"ם ז"ל חלק אה"ע סי' ט' כתב לענין אם האב אומר על בתו שקידשה לגדול בן י"ג שנה, ועדים מעידים שהי' קטן, דכיון דהימני' רחמנא לאב לאסור את בתו כשהיא קטנה או נערה, שייך לדון דשווי' עלי' חד"א ע"ש וראיתי בת' הגאון רעקא"ג שנדפס מחדש שהתפלא על זה (בתשו' נ"ג), דהתינח אם הבת אומרת לאסור עצמה, אבל האב נהי דנאמן אבל איך שייך שהוא יעשה חד"א על בתו, ונלע"ד להקל הקושיא עפ"י מה שראיתי בת' הגאון רי"א ז"ל בספרו עין יצחק בת' ה' ענף א' שכתב דזכות אב בבתו אתקש לאמה כדילפינן בכתובות (ד' מ"ז) מכי ימכור איש את בתו לאמה דמה אמה מע"י לרבה כו' ואמה העברי' יש לרבה קנין הגוף בה כמוכח בקידושין (דף ט"ז), זאת אומרת ע"ע גופו קנוי כו' וה"ה לאב בזכות שיש לו בבתו הוא ע"ד קנין לענינים אלו, וא"כ י"ל דלהכי שייך שווי' חד"א לענין זכות קדושין כיון שיש לו קנין בגופה לזה, דו"ק, וקצת ראי' יש לומר דבגמ' כתובות (ד' כ"ב) אמר רב אסי מנין להפה שאסר הפה שהתיר מן התורה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה הזה התירה ולכאורה איך מייתי ראי' מדיבורו של האב דלא שייך גבי שווי' חד"א למה שהאשה אומרת א"א הייתי כו' דשווי' עליהם חד"א, ולפי' שי' רבינו ז"ל א"ש דגם באב שייך שמשוה עלה חד"א, וזהו לשון הגמ' לאיש אסרה, דהיינו גם בשוי' חד"א, ונראה שגם רבינו הרשד"ם ז"ל רמז על ראי' זו עי"ש:
עוד בתשו' מהרשד"ם ז"ל חלק חו"מ סי' ק"נ כתב ליישב שיטת רש"י בב"מ פ"א שסובר דהא דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, היינו דוקא בשלא עשאו שליח, והתוס' ז"ל הקשו על שיטתו מגמ' כתובות, דיימר בר חשי א"ל לשלוחי' זיל תפסי' ניהליה, פגעו בי' ר"פ ורב הונא ברי' דרב יהושע, א"ל את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כו', הרי דגם בעשאו שליח לא מהני, ותי' הרשד"ם ז"ל ב' תירוצים א' דמצינו למימר דר"פ ור"ה טעו בדינא כי היכי כו' ב' דאמרו הכי משום שאף הם היו נושים בו מעות, ואם יניח שליח הארבא, היו יכולים לזכות הם ותי' הב' מוקשה מאוד דהאיך נאמר כן על חכמינו ז"ל שירצו ליקח מה שזכה השליח בעד יימר, וחלילה לרבינו הרשד"ם לומר כן, אמנם ד"ת עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, דמצינו בתשו' ר"ט שכתב רבינו הרשד"ם ב' תירוצים מרווחים על קושיא הנ"ל, ויהי' דכאן המכוון כמו שם, א' תי' שם דדוקא בעשאו שליח בעדים קנה, אבל בלא עדים לא מהני תפיסתו, וע"ש הטעם דבעדים קלא אית לי' למלתא, והי' לבע"ח הנשארים לבוא ולתבוע, וכן י"ל כאן כונת תירוץ ראשון דטעו בדינא, פי' שהם סוברים דדוקא בעשאו בעדים לשליח, הוא דקנה, אבל בלא עדים לא מהני, וכאן סובר רבינו דלשי' רש"י באמת אפי' שלא בעדים זכה עבורו מדסתם רש"י וכ' בשלא עשאו שליח ולא הזכיר בעדים, דמשמע אפי' שלא בעדים קנה, רק דהם סברו כך, תי' הב' תי' שם דהם שאלו אותו אם ידע שהוא חב לאחרים, ואם לא ידע איך הי' בדעתו כשהי' יודע מזה, אם הי' רוצה בהשליחות, והם הבינו מדבריו שלא הי' רוצה, ולכך תפסו הארבא דהוה כמו קנין בטעות, ע"ש, וזה כונת הגאון ז"ל בתי' הב' שכתב שאף הם היו נושאים בו מעות, ור"ל שאם הי' יודע שיחוב להם בוודאי לא הי' רוצה להיות שליח, ומ"ש ואם יניח שליח הארבא היו יכולים לזכות הם ר"ל שדוקא שאם יניח הארבא אז יהי' מוכח שחזר מהשליחות, ועיין במס' חולין (דף ל"ט ע"ב) לענין שחטה ואח"כ חישב עלי' בעינן הוכיח סופו על תחלתו, ועוד י"ל בכונת תי' הב' דה"ל שאמר יימר ז"ל תפסיה נהלי' י"ל שכונתו הי' רק שהשליח יהי' תופס ואח"כ יימר בעצמו יזכה בו א"כ כל זמן שלא הביא הארבא ליימר היו יכולים הם לזכות בה והשליח רשאי ג"כ להניחה ולחזור עתה משליחותו כדי שיזכו הם, ועיין במס' קידושין (דף ו') תפושתי מהו ובשו"ע סי' כ"ז תפושתי כו' והוה ספק קדושין עי"ש אלמא דלא דמי לאומר הרי את שלי דהוה קידושין ודאים, וה"נ י"ל דלשון תפסיה היינו שיבוא הארבא אליו והוא יזכה בו בעצמו, וכונת רש"י ז"ל שאם עשאו שליח על הזכיה שהשליח יזכה עבורו אזי מהני כנ"ל לפרש:
[גם תשובה זו, מבן המחבר]
סוף הספר