יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש
סימן כח
שאלה עד א' שמע מאשה אחת שהיא עתים מבולבלת בדעתה ר"ל ועתים חלומה. ואופן הבלבול שלה אין עושית מעשה שטות כ"א שדבורה מכולבל ומעורב בהם דברי שגעון. ובעת שהיתה מבולבלת אמרה מעצמה לפני זה העד (ועוד איש א' הי' עמו אך אינו בביתו כעת) אמרה לפניהם אשר כמה פעמים זינתה עם אחד והאריכה לספר באיזה מקום הי' ולפי דבריה הי' הזנות בזמן שהיה חלומה לגמרי והבעל הוא כהן. ועתה היא חלומה ושאל העד אם מחוייב עפ"י דין להגיד להבעל הענין אם לא:
א) הנה בתשו' נוב"י חלק או"ח סי' ל"ה מפלפל בזה ומביא ראי' מאם אחד ראה את חבירו שהוא לבוש כלאים בשוגג דהביא הרמ"א ביו"ד (בסי' ש"ג) דעת יש אומרים דאם הי' הלובש שוגג אין צריך לומר לו בשוק, משום כבוד הבריות, וה"נ כיון דיהי' מזה גנאי גדול אין לומר לו, והגם דהאשה יודעת והיא מזידה, ומחוייב להודיע כדי להפרישה מאיסור מ"מ י"ל דנשים לאו דינא גמירי ואינה יודעת שנאסרה על הבעל, ואומר מותר לא גרע עכ"פ משוגג, עכ"ל בתחלת התשובה הנ"ל:
והנה סברתו דאמרינן דלאו דינא גמירי ולא ידעה שהיא נאסרת, קשה דהרי לפי משנה אחרונה בסוף נדרים, אין האשה נאמנת לומר טמאה אני שמא עיני' נתנה באחר, ובתוס' יבמות (ד' כ"ה) מפורש משום דרוב נשים האומרות כן משקרות, אלמא דמחזקינן דכולהו ידעי דבהכי נאסרת על בעלה, אם כי יש לדחוק דדוקא שכשאשה מעצמה אומרת כן, אז אמרינן דאחרים השיאוה עצה של רמאות, אבל מעצמה אינה יודעת שנאסרה לבעלה בזה, ועי' במס' קידושין (ד' י"ג), בענין ההוא גברא דקדיש בצפיתא דאסא, דפריך רב אחא, אטו כולהו נשי דינא גמירי, ואפ"ה הלכה דחיישינן לקידושין אלו, אלמא דלא סמכינן להקל אהך סברא דלאו דינא גמירי, ועי' בא"ע סי' קע"ח בסעיף ג' מובא ברמ"א פלוגתא לענין אשה שנתייחדה עם אנשים בדרך, ובאה ואמרה נתייחדתי ונאנסתי דדעת הראב"י להתיר מצד הסברא דנשי לאו דינא גמירי ואינה יודעת דאסור להתייחד, ור"ש אוסר עי"ש במרדכי בכתובות, נמצא דאין לסמוך להקל על זו הסברא לחוד למיחשב אותה כשוגגת, וי"ל בזה ס"ס להחמיר א' שמא כדעת הרמב"ם לענין כלאים, דאף אם הלובש הוא שוגג עכ"ז מחוייבים להפרישו, ב' שמא היא יודעת (כהסוברים דל"א נשי לאו דינא גמירי) אך י"ל כיון דהיא עתים שוטה, ממילא אינה כשארי נשים היודעות בטוב, וע"כ י"ל דלאו דינא גמירי וסוברת שמותרת לבעלה:
ב) עוד י"ל דאפי' משום ליתא דידה אין מחוייב העד להגיד הגם שהיא מזידה בדבר דהנה בטעם דלמשנה אחרונה אין נאמנת האשה לומר טא"ל יש כמה שיטות שי' הר"א המובא בתוס' סוף מס' נדרים דמה שיש איסור עליה, הוא מטעם שהיא מכשילתו ולא משום לפני עור לחוד, רק דאז יש גם עלי' איסור, וזהו דאי' ביבמות כל היכא דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת, כן פי' הח"ס בסי' ק' וכתב דלכן באומרת טא"ל ואינו מאמינה דאין בידה להפרישו מאיסור והוא אינו מוזהר להאמין לה, לכן אין גם עלי' איסור דלא הוזהרו הכשירות להנשא לפסולים כנ"ל, ולשיטה זו יש להסתפק בנ"ד כיון דלא הגידה לו ע"כ יש עליה איסור דאולי הי' מאמינה, או י"ל דהוא בגדר ספק איסור שאולי לא הי' מאמינה ונמצא אינה מכשילתו כלל, גם דאולי זינתה ברצון, ובסוטה האיסור מגופה וגם עלי' יש איסור כאשר כתב שם הח"ס ז"ל נמצא לפי שיטה זו אין צד להקל, אם נחשוב אותה למזידה שיודעת שנאסרה על הבעל, ולפי שיטה הב' משום דאפקעינהו רבנן לקידושין, י"ל קולא בנ"ד כיון דהיא אמרה בפני העד ועכ"ז אינה נאמנת באמירתה לפי ע"א, והיינו משום דאפקעינהו כו' א"כ גם עלי' אין איסור כלל, והגם דיהי' נשאר עליה איסור דרבנן כמבואר בס' ע"י בשם חי' הרשב"א בכתובות עכ"ז לענין דרבנן יש לנו ספק, שמא היא אינה יודעת כלל, כנ"ל סברת הנוב"י ז"ל, ולפי שיטה שלישית, שבמסקנת ד' הר"ן ז"ל דמד"ת אינה נאמנת כלל לומר טא"ל דמשועבדת היא לו ואינה נאמנת להפקיע עצמה משיעבוד בעלה, ולפי מ"ר הוא משם תקנה, ולפי משנה אחרונה אוקמי' אדינא, א"כ העד אין צריך להאמין לה מד"ת רק לפי מ"ר יש מקום להאמינה משום דלא עבידא לבזויי נפשה, א"כ עכ"פ אין להסתפק משום ליתא דידה, רק שעוברת על איסור מדרבנן דמה"ת אין לה נאמנות, ובד"ס יש להקל דאולי היא שוגגת גם י"ל כיון דדיבורה דרך שגעון, שוב אין עלי' חזקה דעבידא לבזויי הואיל ואין בה דעת, וגם קרוב שאין בדבריה ממש כלל, הואיל ובאותו פעם דברה דברי שטות:
ועיין בח"ס ח' אה"ע סי' ב' דיוצא משם, דאם באותו ענין אינו משיב בדעתא צילתא, וודאי דאין נאמן, ולא גרע מדין הפתאים המבואר בחו"מ סי' ל"ה והוא מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' עדות, והיינו אעפ"י שאינו עושה עשה שטות כלל, כ"א שאין להם דעת, ובזה מובן הלשון שבשו"ע סעיף י' והמשתגעים ביותר, שאין הכוונה על שוטה ממש שדינו מבואר בסעי' ח', רק שאין בו דעת ודבורו דרך שגעון, ובתשו' מהרי"ט ז"ל מחלק שלהעיד על העבר אינם נאמנים הפתאים, ורבינו ז"ל הביא שיטתו בהל' שחיטה, ונ"ד נמי היא העידה על העבר, נמצא העולה ממה שנתבאר דמצד ליתא דידה, אין מחוייב להגיד רק משום אולי יאמר הבעל שמאמין לדבריה:
ג) ונחזור להביא דברי הגאון הנוב"י ז"ל, שוב כתב די"ל אפי' לדברי הרמב"ם ז"ל גבי כלאים, דמחוייב להגיד לו ולהפרישו מאיסור, אפי' במקום שהוא שוגג, ויש גנאי לפשוט בגדו בשוק, מ"מ לפי שי' התוספות בברכות דהא דכהן ונזיר מותרים לטמאות במ"מ היינו משום דנזיר ישנו בשאלה, וכהן אין איסורו שוה בכל, ע"כ דחינן איסור טומאה אפי' בקום ועשה, ומפלפל שם הגאון ז"ל דיש לומר גם בנידון זה דנקרא יש לו היתר ע"י שאלה, והוא דיכול לגרשה ולבטל השליחות קודם שיתן השליח לידה, והביטול יהי' בפני ב' או בפני א' דאז אמרי' דאפקעינהו רבנן לקידושין ולא היתה א"א מעולם, ולכן מועיל הגט, כמבואר במס' גיטין, והאריך בזה:
והנה בנ"ד י"ל דכיון שהיא עתים שוטה, ויכול להיות שבזמנים הללו אינה יודעת לשמור גיטה דאז אינה יכול לגרשה מדאורייתא, ועכ"ז דר עמה, ונמצא אז מחוייבים להפרישו דהוא עובר איסור חמור דאין בידו לעקרו, והגם שי"ל כיון שרגילות שלה שעובר זמן שהיא שוטית ואח"כ חוזרת לחלימותה, ונמצא אז יהי' בידו לעקור הקדושין למפרע, מ"מ נראה דכיון דבשעת שטותה אינה בת גירושין כלל ולאו סמיא בידן הוי כשארי איסורי תורה, דצריך להפרישו לדעת הרמב"ם ז"ל, ועי' בגמ' גיטין (ד' ע' ע"ב) דשוטה לא סמי' בידן, ואך באם נאמר שזינתה בשעת שטותה דאז באשת ישראל אין לאסור אותה דחשוב כמו אונס, עי' פ"ת בסי' קע"ח ס"ק ז' דלהרבה גאונים גם הרמב"ם ז"ל מודה דשוטה חשוב אונס יותר מקטנה ובפרט לפי מה שבארנו ת"ל לעיל בחידושינו לסי' קע"ח הפי' בדברי הרמב"ם ז"ל דקטנה הוה בגדר ספק בדעת משא"כ בשוטה שאין להסתפק בה כלל, כמבואר בחולין (בדף י"ב) בתוס' עש"ה ורק הכא משום דבעלה כהן, ולגבי איסור כהונה הוה לאו שאין שוה בכל, והגם דהיא אומרת שזינתה בזמן, שלפי ידיעתינו הי' בזמן ההוא חלומה, אך כיון דהיא מבולבלת בדעתה י"ל דלא כיונה היטיב הזמן, אפי' אם נחליט שגוף הדבר אמת, ועי' בסי' מ"ח ביו"ד בט"ז ובפמ"ג שם דדעת הנה"כ ופר"ח דמהימן שמצא מסמר ולא נאמן שהי' במקום שאינו מטריף, והכא ודאי י"ל דלא כוונה הזמן, וגם י"ל דהי' סוף שטותה ותחלת חלימותה, ויש להחזיק כן מטעם חז"כ שלה, ועי' ת' ח"ס חיו"ד סי' ז' פי' דברי השו"ע בסי' קכ"א, והנה הנוב"י כתב להוכיח דלא קיי"ל כשי' תוס' דלאו שאינו שוה בכל נדחה מפני כה"ב לא קיי"ל כן דהרמ"א ז"ל פסק בסי' שע"ב דאם כהן שוכב ערום בבית שהמת בו דאין להגיד לו עד שילבש כו' ואם הגידו לו אינו רשאי להמתין עד שילבוש, ואם איתא דסבר כתוס' הלא מותר לו לטמא מפני כבוד הבריות דהא איסור שאינו שוה בכל הוא ומוכח דפסק כרש"י ז"ל עכ"ל הגאון:
ולכאורה י"ל דאין ראי' מכאן דהוא לעבור על איסור מפני כבוד עצמו, והואיל ובידו למחול על כבודו מחוייב לצאת ולא לעבור על האיסור, ודוגמא לדבר דאיתא בגמ' כתובות (ד' מ') אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ופרש"י הלכך מלמדין אותה לומר איני רוצה, משא"כ לענין מ"מ אין יכול האדם למחול, אך במס' שבועות (ד' ל') איתא בגמ' וה"מ בממונא אבל באיסורא כו' והקשו התוס' דהמניעה שלא ילך ויעיד הוא שב וא"ת ובברכות איתא דבשוא"ת גם איסור נדחה מפני כה"ב ותירצו בתירוץ א' דהכא מיירי בקום ועשה כו' ובתי' הב' תירצו דיש חילוק בין גנאי גדול כההיא דמ"מ ולפשוט בגדו בשוק, וכן גנאי קטן דלילך ולהעיד דאין זה דוחה שום איסור אפי' בשב וא"ת, ומוכח מדברי התוס' שאין סברא לחלק כנ"ל דהא שם הוא כבוד עצמו ואפ"ה אם הי' גנאי גדול מותר לו לעבור בשוא"ת, אך י"ל דחכם שאני שהגם שחכם שמחל על כבודו הוא מחול מ"מ אסור לבזות עצמו ועי' תשו' ריב"ש סי' ר"כ:
והנה דעת הרמב"ם ז"ל מובא בטוש"ע חו"מ סי' רס"ג דסובר דאף אבידה שאינו לפי כבודו מ"מ בעושה לפמשה"ד מחזיר האבידה בכל מקום, והרא"ש חולק עליו כמבו' ברמ"א שם וכן נשנית זו הפלוגתא בסי' ער"ב לענין פריקה, והנה י"ל דתליא בפ' דתנאי דאיתא בירושלמי סוטה פ"א דאשה אחת הדירה בעלה עד שתרוק בפני הדורש והוא הי' התנא ר' מאיר ואח"כ צפה ר"מ ברוה"ק שאמר לה כך והניח ר"מ שתרוק כו' והטעם איתא שם משום לעשות שלום בין איש לאשתו שאפילו מחיקת שם שנכתב בקדושה מותר כדי לעשות שלום כו', ובגמ' בבלי בנדרים (ד' ס"ו ע"ב) איתא בההוא גברא דהדיר אשתו עד שתטעים תבשילה לר"י ולר"ש ר"י טעים ואמר הק"ו ומה לעשות שלום כו' ואמרה תורה שמי שנכתב בקדושה כו' עד ור"ש לא טעים כו' עד ועוד כי היכי דלא לתרגלי למינדר ולפי"ז קשה אמאי ביזה ר"ה עצמו (ובשלמא גבי ר' יהודה אפ"ל דאין זה גנאי גדול) דהתלמידים היו כופים את הבעל לעשות שלום כמבו' בירושלמי שם וא"כ יש לחלק קצת מסוטה ששם הוא הכרח כדי לברר אם אסורה לבעלה או לאו, (והיא קושיית המפרש שם):
ולענ"ד דזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל דמפרש דר"מ סבר שאין איסור לחכם לבזות עצמו משום מצוה אפי' שאינו מחוייב עפ"י תורה, ור"י סבר ג"כ כוותי' ור"ש אפשר דפליג על זה ועכ"ז להלכה הם רבים ובלאה"כ יש בעיא בגמ' במחלוקת ר"מ ור"ש הלכה כמאן, ולכן פסק הרמב"ם ז"ל דיכול לעשות בזה לפנים משה"ד כנ"ל, וא"כ הי' אפ"ל דתוס' סברי כהרא"ש ולכן כבוד עצמו של חכם דמיא לכבוד דאחריני שאין רשאי לבזות עצמו, אך א"כ הי' הרמ"א ז"ל מחלק דאם הי' הכהן חכם מותר לו ללבוש תחלה ובע"כ דליתא לחילוק הנ"ל וכן מוכח במג"א באו"ח בסי' י"ג שאין לחלק בין חכם לשארי אנשים, וא"כ הוכחת הנוב"י מספק הרמ"א בסי' שע"ב הוה הוכחה מעליא דלא ס"ל כשי' התוס' הנ"ל והנה בדעת הרמב"ם ז"ל בהל' כלאים בספ"י דלשי' השאג"א בסי' נ"ח יש ראי' קצת דלא סבר כתוס':
ובעזה"י נבאר לפי ענ"ד הפי' בדברי רבינו לפי פי' הכסף משנה, ובתחלה כתב רבינו ז"ל ולמה נדחה בהשבת אבידה (י"ל דהקושיא כמו שפירשנו לעיל דיכול למחול על כבודו והרמב"ם ז"ל כתב לשיטתו גבי הש"א כנ"ל, ובזה א"ש מה שמקשה השאג"א דהא השבת אבידה הוא שוא"ת ומה מקשה רבינו על כלאים שהוא קום ועשה לשיטתו, אך הקושיא שהוא יכול למחול), ומתרץ מפני שהוא לאו של ממון, ופי' דכמו דכבודו ניתן למחול כן ממונו של חבירו אתייהב למחילה ולכן דוחה בשוא"ת ואח"כ כתב רבינו ז"ל ולמה נדחה בטוה"מ ולפי הכס"מ כוונתו על הולך לשחוט פסחו ולמול בנו והשאג"א מקשה על פירוש זה דהי' לרבינו לחלק דהתם שוא"ת שאינו עושה המצוה דשחיטת פסח ומילה משא"כ גבי כלאים הוה קום ועשה. ונלע"ד לתרץ דברי הכ"מ דהכי פירושו דתחלה קאמר הרואה כלאים של תורה על חבירו כו' דחשוב לי' כקום ועשה כדכ' השאג"א והנוב"י ז"ל ומסיים רבינו ז"ל שאין כה"ב דוחה ל"ת המפורש בתורה (כוונתו למה שכתב אח"כ דבא' דרבנן דוחה אף שיש על זה ל"ת דלא תסור) ואח"כ מקשה ולמה נדחה בהשבת אבידה זו הקושיא יש לפרש או כאשר כתבתי בתחלה דהקושיא שימחול על כבודו או כאשר כתב השאג"א ומלבי"ם ז"ל דכיון לשי' התוס' בשבועות דכשיטלה אחר ה"ל כקום ועשה, ומתרץ משום שהוא לאו של ממון:
נמצא אין לנו יסוד לכבוד הבריות שדוחה כו' מה"ת דשי' רש"י בכמה מקומות במגילה (דף ג') ובשבת (דף פ"א) דילפינן מדכתיב והתעלמת ועי' בארצות החיים בסי' י"ג, אבל רבינו ז"ל לא ניחא לי' בהכי, ולהכי מקשה ולמה נדחה בטומאת מת, פי' דקאי על הולך לשחוט פסחו כו', והקושיא דודאי משחלה עליו חיוב שחיטת הפסח אסור לו מדרבנן לטמאות ולגרום שעי"ז יהי' בטל מהמ"ע ועי' בעין יצחק סי' ע"ד האריך קצת בפרט זה מכמה ראיות ומהא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת דשמא יבוא לחלל שבת אף שהוא יהי' אנוס, ועי"ש עוד הוכחות, ונמצא בזה שמטמא עובר על דרבנן בקום ועשה, וגם מבטל מ"ע מדאורייתא בשוא"ת, וזהו הקושיא כיון דכה"ב אין ללמוד מדאורייתא רק שהוא מדרבנן א"כ הם אמרו, והם אמרו שיש איסור לטמאות בזה היום והוא עובר בקום ועשה, ולכן מתרץ דילפינן מלאחותו דמטמא למ"מ, לכן דוחין האיסור שיש עליו לטמאות, ואה"נ דילפינן מזה לשוא"ת שכה"ב דוחה בשוא"ת משא"כ כלאים שהוא קום ועשה, וכמו שפסק רבינו ז"ל בהלכה ל' דאם שהה אחר שהתרו בו כו' חייב על כל שהי', וזה שמסיים רבינו ז"ל כאן, אבל דבר שאסורו מדבריהם נדחה מפני כה"ב כו' ואע"פ שכתוב בתורה לא תסור, הראי' לזה מלאחותו כדפרשנו דדוחה האיסור של טומאה אף בקום ועשה ודו"ק כנ"ל בעזה"י:
נחזור להתחלת הענין דלשי' הרמב"ם ז"ל אין היתר כלל . מפני כה"ב לדחות איסור כזה, ושלא להגיד לו, א' שמא זינתה בשעת חלימותה ונאסרה מפני זונה, דהוא שוה בכל, ב' שמא אין הלכה כתוס' רק כשי' רש"י ז"ל, ולשי' בין שוה בכל או לאו, וגם לשי' הרא"ש ז"ל דבשוגג א"צ להודיעו מפני כה"ב כמבואר ברמ"א ז"ל בסי' ש"ג וסי' שע"ב ומבואר שהרמ"א ז"ל פסק כהרא"ש, כתב הנוב"י ז"ל דהיינו באיסור לשעה, אבל באיסור תמידי לא נדחה אפי' האיסור בשוא"ת ומוכיח כן מלשון הירושלמי ע"ש ועי' בס' מלוא הרועים (סי' כ') דהשיג על הנוב"י ז"ל בהראי' מירושלמי, ועוד כתב שם דיש להסתפק אם שני איסורים נדחים מפני כה"ב בשוא"ת אם לאו, וא"כ י"ל עוד סברא להחמיר דכיון דהיא אשת כהן, ולחד לישנא ביבמות (ד' נ"ו) סובר רבא דאשת כהן שנאסרה, לוקה אף משום זונה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, אך י"ל כיון דאין עדים גמורים כ"א במה שיאמין הבעל לדברי העד או לדבריה, וי"ל דהאיסור בזה משום שוי' עלי' חד"א אפשר דמקרי איסור א' וצ"ע, ועוד יש להחמיר לשי' הרא"ש ז"ל דכתב דהגם דלשי' נקרא זה שוא"ת מה שאינו מודיע לחבירו שיפשיט הכלאים מ"מ כ"ז דוקא כיון שחבירו לבוש בהבגד, ונהי דאם הי' יודע, הי' חייב על שאינו פושטו והשהי' חשוב כמעשה כנ"ל מפסק רבינו הרמב"ם ז"ל, אך זהו כשהוא יודע, אבל באינו יודע אין חשוב זה למעשה, אבל בשיעשה מעשה ממש, דכמו שיטלטל טלית בציצית פסולים בשבת, בזה כתב הגאון מלבי"ם ז"ל בסי' י"ג די"ל דגם הרא"ש מודה דזה חשוב מעשה וה"נ כשידור עמה הוה מעשה וגם להרא"ש צריך להודיעו אך התוס' בשבועות לחד תי' לא ס"ל כן כנ"ל דברי התוס' ועי' במג"א ושו"ע של רבינו ז"ל בסי' י"ג, סוף דבר דמפני כה"ב אין להתיר לשום שיטה כנ"ל:
ד) וכ"ז אם הי' נודע לנו איסור ברור, אבל באם רק עד אחד שמע ממנה יש להסתפק בזה טובא, והנה הנוב"י כתב על זה דעכ"ז צ"ל לו והוא יעשה את שלו, (דומיא דמצות הוכחה לחבירו, אף שהוא ספק אם יקבל ממנו) ואם כי מי אני לומר ולחות דעתי נגד דעת הגאון מאוה"ג הנוב"י זצ"ל אפי' במקום שהוא הי' מיקל וכו' בכ"ז תורה היא, ובפרט בנ"ד אשר י"ל שגם הנוב"י ז"ל יסבור בזה דא"צ להודיעו, דהנה באם הבעל מאמין לדברי העד (דהעד השני אינו פה ואין כאן רק עד א') או במאמין לדבריה דחייב לגרשה עכ"ז פסקו הרי"ף והרמב"ם (בפ' כ"ד מהל' אישות) והשו"ע (בסי' קט"ו) דאין הב"ד כופין אותו לגרשה כ"א כשיבואו ב' עדים, ומבואר בדברי הגאון מהר"י הלוי מובא בפ"ת דהטעם דצריך לגרשה, הוא משום דשוי' עלי' חד"א, ולא משום שנודע לנו אמיתת הדברים שהוא כן, לכן אין ב"ד כופין, ועי' בתה"ד סי' רכ"ב מפורש הדבר דלא שאנו מאמינים לה רק דשוי' חד"א, ולכן לא מועיל אם העד ששמע ממנה הוא איש נאמן וע"ש דבזה לא שייך לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל עש"ה, ובתשו' ח"ס (סי' כ"ח) מפרש דהאי אין כופין הוא רק על גט דלא יהי' גט מעושה שלא כדין:
אך בתשו' הגאון ר' עקא"ג ז"ל (סי' ק"א) מובא ת' פני ארי' דלהרמב"ם אין שום כפי' בדיני אדם אף לכופו שלא לבוא עלי', והוא התפלא עליו דאם מדינא אסורה לו איך מניחים אותו לעשות איסור ולענ"ד יש ראי' מפורשת להח"ס וחותנו רעקא"ג ז"ל שהרי מפורש בפי' המתני' דראוה מדברת עם א' בפ"ק דכתובות דכופין אותו לגרשה מטעם ששוי' עלי' חד"א, ונהי דנראה שחזרה בחיבור בזה שאין כופין אותו לגרשה, מ"מ לא נאמר שכ"כ יש נ"מ שבפי' המתני' סבר דכופין לגרשה, ובחיבור יסבור שאין כפי' גם על האיסור, וזהו רחוק ונראה מוכרח כהח"ס, הגם דבפי' המתני' איירי לענין כהן הא נתבאר מדברי תה"ד דלעיל שאין לחלק בזה, נחזור לעניננו דאפי' אם יאמר הבעל שמאמין לדברי העד לא יהי' בירור גמור כ"א שישוה עלי' חד"א:
והנה בסי' קע"ח בהג' רמ"א בסעי' ט' הביא דיעה דבזה"ז שיש תקנת רגמ"ה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי' או לדברי העד דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמין אע"פ שאינו מאמין, אמת שהנוב"י ז"ל סובר במהדת"נ סי' י"ב דגם לדיעה זו שאינו נאמן וכו' קאי על אם האשה חוזרת ונותנת אמתלא והוא אומר שמאמין לדברי' הראשונים, אז אינו נאמן לומר כן, ועוד חידש שם דבנותן הכתובה, שוב אין עליו חיוב ואין כופין אותו להיות עמה, אבל עיין בתשו' ח"ס סי' קי"א דהחזיק הסברא דהיכא שאומר הבעל שזינתה אמרינן דלאו כל כמיני' רק בשהיא אומרת טא"ל דאז היא גרמה ונותנת אצבע בין שיניו, אזי יש פלוגתא וכ' דפלוגתתם תליא בהב' תירוצים של הר"ן ז"ל דלהטעם דכיון שהיא משועבדת לו אינה נאמנת להפקיע עצמה מרשות הבעל ה"נ לאחר תקנת רגמ"ה ז"ל הבעל משועבד לה ולהכי אינו נאמן, ואינך רבוותא סברי דשם באשה הטעם משום דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, והיינו לגבי האשה שהיא קרקע עולם, אבל להבעל היכא שאוסר עצמו ה"ל קום ועשה ועי"ש, ומכ"ז מוכח דלא סבר כהנוב"י גם בת' רעקא"ג סי' פ"ח מוכח דלא כהנוב"י ז"ל, וא"כ אף אם הבעל יאמר שמאמין לדברי העד יעלה הדבר בפ' דרבוותא, א"כ למה לנו להודיעו ולהכניס בפלוגתות כו' (ועי' בי"ד בשי' ל"ג ברמ"א לענין הלעטת האוזות):
ואין לומר דנ"ד שאני הואיל והיא עתים שוטה ובכה"ג אין עליו תקנת רגמ"ה כמש"כ הג"פ והובא בצ"צ לרבינו ז"ל בסי' ב', והגם דיש להסתפק אם היא שוטה גמורה מ"מ לפמש"כ שם בצ"צ דנשתטה חשוב מום דבמומים כופין הבעל להוציא, ובכה"ג לא ייפה רגמ"ה כח האשה יותר והגם דלגרשה אינו יכול בנשטתית מ"מ יכול לישא אחרת וע"ש בארוכה, א"כ קרוב הדבר דבנ"ד ג"כ מעיקר הדין פקע שיעבודה מעליו, א"כ גם להפוסקים דסברי דאין הבעל נאמן לומר שמאמינה, והטעם דהבעל משועבד עפ"י תקנת רגמ"ה ז"ל אבל בנ"ד אין עליו שיעבוד, וא"כ יהי' נאמן לומר שמאמינה לכ"ע, אבל ז"א דכיון דסוף סוף היא אינה נאמנת עפ"י דין לומר טא"ל רק אם הוא יאמר אזי תאסור עפ"י דיבורו משום דשוי' חד"א, מוטב שלא לגרום ולא להגיד לו כלל מזה, וגם בעיקר הענין אם מאמין לדברי העד שנאסר עליו, צריך שיהי' העד נאמן אצלו גם בשא"ד ולא מצד שהדבר בעצמו נתאמת אצלו, וזהו דעת הרשב"א ז"ל בתשו' הובא במהרי"ק ז"ל, וביאר יפה תשו' זו הגאון רעקא"ג (בתשו' פ"ח וק"א), ואולי זה האיש אינו נאמן בעיניו כלל, אף שאפשר שהדבר יתאמת אצלו, וא"כ הוה לי' ס"ס שמא לא יאמין כלל להעד ואולי אינו מאמין לו בשארי דברים, והגם כי העד אמר שיש עוד איש ששמע הדברים, אך הוא במרחקים ואינו לפנינו ועי' בא"ע סי' מ"ו דאפי' אומרים שיש עדים במקום קרוב אין מונעין אותה להנשא:
ועוד י"ל בנ"ד עפ"י מש"כ התה"ד בסי' רכ"ב ומובא גם בת' רעקא"ג דאף שאומר שמאמין להעד ששמע ממנה שזינתה מ"מ אין איסור כשהיא מכחשת דכל האיסור ברגל"ד באומרת טא"ל הוא משום דהיא שוי' חד"א עלה, ועלי' מצד דידי' אין איסור, ולכן בהיא מכחשת אין איסור כלל, ה"נ יש לנו סברא שקרוב הדבר שהיא תכחיש העד בפני הבעל, ועוד יש להסתפק כיון שהיתה מבולבלת בדעתה אז, אין שייך לומר שמאמינה, ואם יאמר בודאי משקר, כי הרשב"א ז"ל כתב אבל זה שחשוד על העבירות, מה ראה זה להאמינו ואפי' אומר שמאמינו, אנן סהדי דאינו אלא עילה מצא לגרשה עכ"ל ז"ל מובא בת' הנ"ל, ואף שהקשה שם בת' רעקא"ג דאפי' בעכו"ם שייך שמאמין לו כמבו' ביו"ד סי' ט"ז ובתשו' הרשב"א סי' קי"ח עכ"ז מחלק שם בסברא ע"ש, וה"נ לומר שמאמין לדברי' שדברה בשעת שטותה, בוודאי הוא מצד עיניה נתנה באחר:
ועוד י"ל כיון דלתי הג' של הר"ן ז"ל מדאורייתא אין האשה נאמנת לומר טא"ל ולמתני' הראשונה הוא תקנה ולמ"א אוקמי' אדינא דאורייתא, ועי' בת' נוב"י סי' ע', א"כ הרי העד אינו יודע על הבעל, כ"א שעובר איסור דרבנן בשוגג, ולהכי חוזר וניעור ההיתר הראשון דמפני כה"ב אין להפרישו בשוגג באיסור דרבנן אפי' בקום ועשה כדמוכח מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל בהל' כלאים כנ"ל דבכלאים דרבנן דוחה כה"ב את האיסור שא"צ להפשיט מעליו הבגד של שעטנז, אך יש להסתפק חקירת הנוב"י ז"ל כיון דהוא איסור עולם, יכול להיות דאף באיסור דד"ס צריך להפרישו, ומתוס' שבועות הנ"ל להתירוץ דמיירי בקום ועשה דהאשה תנשא שלא כדין משמע דאיירי בקום ועשה של איסור מה"ת ועי' בחו"מ סי' כ"ח סעי' ה' כתב שם שיש בו צד אפרושי מאיסורא ומשמע לכאורה של איסור דרבנן נמי:
אך עי' בסמ"ע שם מה שכתב בהבנת הלשון הנ"ל גם אפשר דהשו"ע סתם כתירוץ הב' שבתוס' הנ"ל דבגנאי קטן אין דוחה איסור וי"ל דאפי' איסור דרבנן והוא איסור שעה ג"כ אינו דוחה כל שהוא גנאי קטן ועי' באו"ח סי' י"ג נמצא אין ראי' כלל לחקירתנו בגנאי גדול באיסור עולם בדרבנן וצ"ע וגם בנ"ד יש לחקור מהעד איך היו הדברים אם בלא שכל וסדר כלל, ועי' בא"ע בסי' י"ז בהג' רמ"א בסעי' מ"ג לענין נאמנת האשה לומר שמת בעלה, כתב ואפי' אשה שהיא שוטה נאמנת, ובלבד שיודעת בטיב נישואין ואלמנות, אלמא לפעמים סמכינן על אמירתה אפי' להקל ושייך גבה חזקה דמידק, ה"נ י"ל דשייך חזקה דלא עבידא לבזויי נפשה, כל שיודעת בטוב הענינים, אך אפשר וקרוב הדבר דהיא אינה בת דיוק כלל, ונאמנות שלה, משום צירוף דהקרובים ידקדקו בזה כמבואר בפ"ת בסי' י"ז ס"ק י"ג א"כ הכא אין שייך אצלה ח' דלא תבזה נפשה, אף שיש בה קצת דעת, והעולה מהנ"ל להלכה דאין מחוייב להגיד להבעל מטעמים הנ"ל:
ואחרי כותבי תשובה זו מצאתי בכ"י אבי הרה"ג, ז"ל שכתב וז"ל ובאמת אין שום איסור על הבעל כ"ז שלא נודע לו, ולא שייך לאפרושי מאיסורא, ודמי לכמה דינים דמצינו כאלו, כגון גבי אבילות בסי' ת"ב ואי לא מאמין לו הבעל ורוצה לתבוע משפט כו' שהוציאו ש"ר כו' פשיטא דאסור להעיד ביחידי, ועל זה אמרו טובי' חטא כו' אך כאן לא מתורת עדות אמרו דצריך להוציאה והא ראי' דבזה"ז כתב רמ"א וי"א דכופין אותו לשמש עמה, ואין לו לומר דמאמין לה כו' עכ"ל, הרי מוכח כאשר כתבתי בעה"י דאין להגיד לו:
(תשובה זו מבן המחבר).