יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש
סימן כז
[בענין עגונא מא"א הרה"ג ז"ל ואיזה דברים והכרות שלי כתבתי בהגה"ה פרטי השאלה מובן מתוך התשובה]:
ע"ד סימני אצבע שמבואר בהגב"ע שהוא משונה מאוד שפרק התחתון הוא דק ככל אצבעות, ופרק העליון הוא עב יותר ונתפשט ברחבו לכל הצדדים עד שהי' נראה כמו קורנס. והצפורן שבו הי' קטן מאד שפשה עליו הבשר מהאצבע ולא נשאר מהצפורן דרק מעט בראשו.
א) והנה יש לדון תחלה מצד שינוי האגודל בעצמן והנה בסי' י"ז ברמ"א בסעי' כ"ד כללא כייל דכל יתר או חסר או שינוי בא' מאבריו הוה סימן מובהק, והנה בגדר שינוי על איזה שינוי נתכוין הרמ"א ז"ל, יש בזה חילוקי דיעות בין רבותינו האחרונים ז"ל, דהמ"ב סבר דסימן מובהק הוא שלא ימצא אפי' א' מאלף וכ"ה דעת מהר"ם מלובלין בתשו' נ"ו אך בסי' קכ"ח (והובא דבריו בתשו' צ"צ לרבינו ז"ל סי' ע"ו) סובר דאפי' אם יוכל להמצא ע"צ המיעוט כל שלא שכיח כלל הוה סימן מובהק והוכיח כן מהא דס"ל לא"ז ותה"ד דחרום הוה סימן מובהק והכתוב מנה אותו עם מומין שהכהן נפסל בהם לעבודה, אלמא שהוא דבר שאפשר להמצא ועכ"ז כיון דלא שכיח כלל הוה סי"מ ועי' בצ"צ בתשו' הנ"ל, והנה בסימן שהוא ספק אם הוא מובהק או לאו, י"ל לפי שי' הנוב"י במהד"ק בתשו' מ"ד דס"ל בשי' הרמב"ם ז"ל שאף דסימנים דרבנן מ"מ היינו רק מטעם חומרא מדרבנן אבל לעולם מעיקר הדין מהני גם סימנים בינונים ומדקדק כן מלשון הר"ם ז"ל בפ"ז מה' נחלות שכתב אבל הי' להם ס"מ בגופו כו' אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדותן ואע"פ שאין משיאין אשתו שאני אומר לא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת עכ"ל ולשון זה מורה שהוא רק חומרא דרבנן עכ"ל הנוב"י ז"ל:
והנה הגאון מוה"ר יוסף תומראקין ז"ל כ' להעיר בנידון זה דנחשב פשיון הבשר למום דעי' ברמב"ם ז"ל בהל' ביאת המקדש פ"ח דמנה בכלל המומין מי שפיקה יוצאת מגודלו ועי' כ"מ בשם רש"י ז"ל דחתיכת בשר עגולה כעין פיקה, והנה איתא בסוגיא דהמדיר ד' ע"ה ובפ"י שם דמפרש שם חזקת אשה שלא הי' בה מומין, היינו מטעם חזקה דאתיא מכח רובא דרוב אנשים אין בהם מומין, ולכך על הבעל להביא ראי' דאמרינן העמדנוה על חזקתה שהחזקנו אותה לשלימה בלא מומין ומייתי ראי' משי' הרא"ש ביו"ד בסי' פ"א לענין גבינות, דאמרי' השתא הוא דאיתרע מחמת שהחזקנו אותה לכשירה מחמת שרוב בהמות כשירות הם, וכן כ' בתשו' משיבת נפש סי' ל"ג דכל המומים הוה ע"צ המיעוט ומביא ראי' מסוגיא דהמדיר הנ"ל דאפי' במומים שיכול להיות שנולדה עמם עכ"ז על הבעל להביא ראי', והיינו משום דרוב אנשים אין בהם מומים:
ועוד העיר מסוגיא דאעפ"י ד' נ"ז פלוגתא דעולא ורשב"י בהטעם שאין ארוסה אוכלת בתרומה דלר"ש בר"י הטעם משים סמפון ואפ"ה מדאורייתא אכלה ול"ח שמא יש בה מום שיתבטל הקדושין ומוכח דרוב נשים אין בהם מומים, וראי' זו יש לדחות דאפי' אם נימא דמומים דשכיח טובא והוה כמחצה על מחצה, מ"מ כיון דמודיעים לה שאם יש לה איזה מום אסורה לאכול דזהו ודאי דמחויבים להודיע לה ולברר אוני תאמר שיש בה איזה מום, וראי' לזה מגמ' בריש פסחים למאי נ"מ לישייליה וא"כ הלא עד א' נאמן באיסורין כיון שהיא אומרת על עצמה שמותרת לאכול בתרומה, ואפי' אשה ג"כ נאמנת בכ"מ שע"א נאמן עי' ברמב"ם בהל' עדות ובפ"י ריש גיטין, אכן י"ל דהלא ע"א נגד חזקה אינו נאמן עי' ביבמות פ' האשה רבה וביו"ד סי' קכ"ז, והכא אם נחשוש שיש לה מומים היא בחזקת פנוי' דהקדושין בטלים ונמצא עדותה ע"ע שאין בה מומים הוה נגד חזקה, ובפרט לשי' הריב"ש המובא בנוב"י מהד"ק (וכ"ה שי' הפנ"י בפ' כל הגט, בסוגיא דהמביא גט והניחו זקן או חולה כו') דבעגונא נחשב ב' חזקות חזקת א"א שלה וחזקת חיים של הבעל אף דשייכי אהדדי מ"מ לשי' נחשבים לב' חזקות, וה"נ יש לה עוד חזקה שהיתה אסורה לאכול בתרומה תחילה, ונמצא יש ב' חזקות ואיך היא נאמנת אם נימא דמומים שכיחי טובא והוה כפלגא ופלגא:
אך שי' הפ"י בקידושין ובריש מס' חולין דהיכא שבלא העד ג"כ איתרעי חזקה כמו בע"א שנאמן לומר ששחט בכשרות, דהטעם לשיטתו משום שבלא עדותו איתרע החזקה טובא וחזינן שנשחט רק שיש לנו ס' איך הי' השחיטה אם בכשרות או לא, ובכגון דא נאמן ע"א לומר ששחט שחיטה הגונה, ועי' בפ"י בכתובות (ד' ע"ה) בתוס' שחזקת פני' בס' אם הי' לה מומים אז ג"כ נחשב איתרעי, ולהכי צ"ל נאמנת בכאן מדאורייתא שאין בה מומים ומותרת לאכול תרומה, גם לפמ"ש שם בפ"י בחולין בשי' הרא"מ לגבי ע"א על השחיטה דס"ל דמדאורייתא נאמן ע"א במקום חזקה, רק שחז"ל החמירו שלא להאמין כו' והכא בדאורייתא איירי וא"ש טפי, עוד לפי דעת הרשב"א ז"ל המובא בפנ"י בחי' לכתובות (ד' כ"ב) שסובר במה שאדם אומר ברי לי ואין האיסור נוגע רק אליו מהני אף נגד חזקה אשר אין בכח ב"ד למונעו מזה כיון שאין לו הסתפקות כלל בזה ע"ש ועי' בתרומת הכרי שסובר בדעת הרשב"א ז"ל גופי' שדווקא היכא שבלא דבריו נכנס לבית הספק כמו שם שיש תרי ותרי אזי מהני ברי דידי' לגבי עצמו שאין ב"ד כופין אותו לפרוש מזה, משא"כ היכא שאין שום הסתפקות לנו ויש חזקה גמורה, אין מועיל ברי דידי' גם לגבי עצמו, א"כ הכא כיון שנתקדשה ואיתרעי חזקה טובא כנ"ל בודאי יועיל ברי שלה לגבי עצמה ויש להאריך בזה הרבה ובמ"א בארתי בעזה"י:
**(הגה"ה ועיין ברמב"ן ריש גיטין שסובר דנאמנות נדה הוא אף במקום דאתחזק איסורא כמו ביולדת שודאי נטמאה ואפ"ה מהימנא על הספירה וטבילה והטעם מתוך שנאמנת על עצמה דהיא עושית מעשה עפ"י דברי' ולכן נאמנת ג"כ לבעלה וכ"ה שי' רש"י בחגיגה (דף ט"ו) לפי' התוס' שם כמו שמבו' בתשו' מהר"ם מינץ באורך בזה, ועי' בתשו' רמ"א ז"ל סי' ב':
ואף שדחינו ראי' זו מ"מ האמת יורה דרכה דמומים הוא ע"צ המיעוט דאל"כ כל ארוסות לא יהיו נידונים רק כספק מקודשת מחמת שמא יש בה מום, ולא מצינו כן בשום מקום ובכ"ד מוכח ההיפך, אך יש להסתפק אם הוא ע"צ מיעוטא דשכיחא או לא שכיח, והנה מדברי עולא דל"ח לסמפין (שזה הי' טעם על עצמה לאסור ולא משום גזירה שמא ישקה כו') מוכח לכאורה דלא הוה מיעוטא דשכיח ולכן ל"ח לזה, אך לפי הנ"ל י"ל כיון דאף אם הוא מיעוט דשכיח וגם עם ח' פנוי' שלה מ"מ מדאורייתא רובא עדיף דמדאורייתא לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה (אך לפי שיטת הריב"ש דנחשב לב' חזקות ח' פנוי' שלה וחזקת שהי' אסורה בתרומה אזי נחשב לס' השקול נגד הרוב כמבו' בסימן הקודם (סי' כ"ו), בדברי אבי נ"י שזהו טעם הרמב"ם גבי גוסס כו' מ"מ כיון דהכא אתרעי טובא החזקות, לכ"ע עדיף הרוב מדאורייתא כמבו' לעיל שכל האריסות בחזקת מקודשית בודאי) ובאיסור דרבנן מהני ברי שלה לשתהי' מותרת לאכול בתרומה, ועי' תוס' קדושין (ד' י"א) ד"ה עד שתכנס כו' בתי' הר"ם שם דאם לאו טעמא דעולא לא היו מתחילין לגזור ולאסור משים סמפון שהרי מומין לא שכיחי ורוב נשים אין בהם מומים, אלא מאחר שהתחילו לגזור משום דעולא כו', האריכו הגזירה משם ואילך עד החופה משום סמפון עי"ש דבריהם הקדושים, ומשמע מדבריהם דלאו משום אמירת ברי שלה נגעי בזה כ"א מצד הרוב שאין בהם מומים זה לבד מספיק לשלא ניחוש לשמא יש בה מום וא"כ מוכח משי' הר"ם שבתוס' דמומים הוה מיעוטא דלא שכיח:
אמנם יש לדחות הראי' ובפרט לשי' עולא דסבר במס' חולין דישב לו קוץ בושט א"ח שמא הבריא ועי' תוס' שם וביבמות דנקרא שכיח לאיסור טפי ואפ"ה סובר דא"ח לנקובת הושט אף דאם ניקב הוושט הוה נבלה וה"ל להעמידה בחזקת אינה זבוחה ולאסור, אך עיקר הטעם שם (כמבו' באחרונים ז"ל) עפ"י שי' הרשב"א ביבמות דכל המחדש מעשה עליו להביא ראי' וא"כ כיון דמעשה השחיטה נעשה כראוי רק הספק אולי נתחדש מעשה בהוושט שלא יועיל לו השחיטה לזה ל"ח (כ"א היכא דחזינן ריעותא ברורה, עי' בכתובות (ד' ע"ה) לאוקימתא דר"א, דמי ששנה זו לא שנה זו ולר"י הבעל נאמן דמחזקינן שהי' בה מומין תחילה, והיינו משום דעתה נמצא בה מומין ואיתרעי בודאי) ולהחולקים על עולא שם הטעם משום דהוחל מעשה המטריף בודאי, אבל הכא כיון שנתקדשה לפנינו ורק שיש לחוש שמא הי' בה התחדשות המעשה שזה מונע חלות הקדושין, לזה ל"ח, ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה בכה"ג כמו גבי ק"ב לעולא דל"א סמוך מיעוטא דיש מיעוט ושטים נקובים לחזקת אינה זבוחה וכנ"ל וה"נ כיון דרוב נשים אין בהם מומים לא אמרינן בכה"ג סמוך מיעוטא לחזקה ח' פנוי' שלה וכנ"ל, (ושם בכתובות דנזכר שם ח' פנוי' עי' בתוס' שם דיש ריעותא ברורה לפנינו דהרי עתה יש בה מומים וכנ"ל) וא"ל דשמא היו מומים משעה שנולדה ואין כאן התחדשות המעשה, י"ל דמומים שבגלוי הרי ראה או שלוחו שקידשה הי' רואה את המום ורק למומים שבסתר ושהי' משעת הלידה זהו בודאי מיעוטא דמיעוטא, העולה מהנ"ל דמום נחשב לסימן אמצעי בודאי דזהו ע"צ המיעוט:
ב) ועתה נבאר בעזה"י באיכות הסימנים ובהצטרפן יחד אם הוה סימן מובהק ועי' בתשו' נוב"י מהד"ת סי' ס"ו לענין אוזן א' גדול וא' קטן וצמצמו הצדדים וכתב שם דנק' סימן מובהק ביותר, ומסמיך ההיתר ממה שביאר במהד"ק דלשי' הרמב"ם סימנים מהני מדאורייתא, ורק מחומרא דרבנן אין לסמוך על סימנים בינונים, לכן כל שנראה שהוא סי"מ סמכינן עלה, ועי"ש בסי' ס"א לענין צפורן נשחת וכונו האצבע שהוא ביד שמאל וסמוך להאגודל ומסתפק אולי הוה רק סימן אמצעי ע"ש:
אמנם בצ"צ לרבינו ז"ל סי' ע"ו מקשה על הנוב"י מדברי מהר"ם פאדוה בשם מהרי"ל שכ' בנתקלקלו צפרני אצבעותיו הוה סימן מובהק וכתב דיש לחלק הואיל והיו כל הצפרנים מקולקלים ושוב הביא מת' כני"ח דצפורן עבה באצבע ידוע הוה סי"מ והביא תשו' הארוכה של אדמו"ר הזקן ז"ל דכ' דיש לחלק מצמצום האצבע שהוא רק לגבי עשר אצבעות, לצמצום דנקב יש בצד אות פלוני שהוא לגבי כל אותיות הגט ולגבי הקלף, וע"כ אינו סומך על זה הסימן לבד כ"א בצירוף עוד סימנים והנה בתשו' מ"ב סי' ס"ה (ומובא בצ"צ שם) דאצבע אגודל בראשו הי' עמוק כמין גומא ופסק דהוה סימן מובהק, ואדמו"ר ז"ל בצ"צ הערה לזה, מדין פיקה יוצא מגודלו הנ"ל בתחלת דברינו, דאלמא דכסגנון זה חשיב המ"ב לסימן מובהק, אף שהוא ז"ל מחמיר דסי"מ לא הוה רק שלא ימצא א' מאלף כנ"ל באות א', וכש"כ שלדעת המהר"ם מלובלין שבסי' קכ"ח שמיעוטא דלא שכיח ג"כ נחשב סי"מ פשיטא בנ"ד שהפרק עליון שבאצבע עב הרבה ופרק התחתון דק כמו שאר אצבעות וכו' דנחשב סימן מובהק:
אמנם יש לפלפל בנ"ד דיש היתר מצד צירוף ב' הסימנים דקלקול הצפורן והשחתתו הוה סי' א' והשתנות פרק העליון הוה ג"כ סימן ובהצטרפות ב' הסימנים הוה סי"מ לפ"ד המ"ב ושכ"פ הרא"ם ז"ל כמובא במ"ב, וכן פסק הגאון פנ"י ז"ל בתשובה ז' מח' אה"ע, ועי' בתשו' אדמו"ר הזקן ז"ל פלפול גדול בזה ובתשו' צ"צ בסי' פ"ז הובא ד' הפלאה בכתובות שמתרץ בזו הסברא ד' רש"י ז"ל בכתובות גבי שב מרגניתא דציירי בסדינא דלשי' רש"י ז"ל הסימן שאמר שהיו צרורות בסדין ושהיו שבע, ומפרש ההפלאה דמטעם צירוף סימנים מפרש כך, שהיו נתונים בסדין וסימן המנין ומה שהר"ן חולק עליו אין ראי' מזה שיחמיר בצירוף ב' סימנים דעלמא כ"א שהכלי שמונח שם זה לא הוה סימן אליבי' כמו בשומשמין (ובס' תורת חסד סי' ל"ד לענין סימני אתרוג כ' דדין צירוף סימנים תליא בפ' רש"י והר"ן כנ"ל, ובמכ"ת אין מד' הר"ן שום ראי' להיפך כנ"ל) וא"כ בנ"ד יש היתר מצד צירוף הסימנים, וי"ל ע"ד ממ"נ אם נאמר כמהרי"ל שבתשו' קכ"ה שסי"מ לא בעינן שלא ימצא אפי' א' מאלף נראין הדברים שבנ"ד הוה סי"מ ואם נאמר כהמ"ב דמחמיר בגדר סי"מ הרי לשי' בצירוף ב' סימנים הוה סימן מובהק בפרט לשי' הנוב"י והקצה"ח בסי' רנ"ט דסברי דס"ב מהני בעגונא מדאורייתא, ובדרבנן אין לנקוט חומרי דמר וחומרי דמר עי' בקו"א ה' פסח סי' תמ"ב:
אמנם יש להסתפק בענין צירוף ב' סימנים להפוסקים דמהני שי"ל לכאורה בזה ב' טעמים, א' דאף בסימן בינוני שהוא ע"צ הרוב, לא מהני, מ"מ בהצטרף עוד סימן הוה כמו תרי רובא (ואף דתרי רובא ג"כ לא מהני בעגונא לרוב האחרונים ז"ל מ"מ י"ל דבהכי עדיף סימנים דהוה ע"ד אומדנא חזקה), ב' די"ל דרחוק שימצא באדם א' ב' שינוים שוים כמו באדם אחר, וא"כ נסתפקתי אם דוקא ע"י הצטרפות ב' טעמים הנ"ל יחד אזי מתירין, אי אם ע"י טעם א' נמי מתירין ונ"מ לדינא אם יש סיבה אחת ששכיח שיתהוה מזה ב' שנויים ולפעמים מתהוה מזה רק שינוי אחד, ואם נימא דדוקא משום שכל סימן וסימן מנגד להרוב אין להקל באופן הנ"ל דאין לחשוב רק עיקר הסיבה שהיא מנגדת להרוב, ומי שיש לו סיבה הזו ע"צ המיעוט אין לומר בו עוד דרוב אין בו רק שינוי א' ולא ב' דבזה ליכא רובא כי מי שיש לו סיבה כזו, יוכל ועלול שיתהוה מזה ב' שינויים כמו שינוי אחד:
וי"ל דוגמא לזה ממה שכ' התב"ש בסי' כ"ט בטעם האוסרים בנמצא מים בראש וס' אם המוח מקיף כו' דאף דרוב בהמות כשירות הם, מ"מ אין בכלל זה דרוב בעלי ריעותא זו הם כשירות והמוח מקיף כי אם בהסתפקות בהריעותא אזי יש להוציא מרוב כשירות וה"נ אין לדון רק לסימן כללי שרוב אין בהם סיבה כזו, אבל אין לומר דאף מי שיש בו סיבה זו אין בו רק שינוי אחד וע"כ י"ל לטעם הא' דאין מועיל צירוף סימנים כאלו, אך לטעם הב' י"ל דמהני שנצרך לדון מחמת צרופם יחד דזה לא שכיח כלל, כי הסיבה זו אין מוכרח שיתהוה ממנה ב' השתנות כ"א שפעמים נתהוה מסיבה זו רק שינוי אחד,והנה על סברת תב"ש הנ"ל חולק החוו"ד:
אך הבית אפרים בתשו' י"ט מחזיק דברי זקנו התב"ש כי בדבר המשתנה מהרוב אין שייך לילך בו אחרי רובא דעלמא כי הוא מופרש ומובדל מרוב דעלמא ובאותם הנמצאים מים בראש בזה הסוג אין לומר רוב כשירות, והביא ראי' מגמ' בבכורות (ד' מ"ב) גבי טומטום מטיל מים במקום זכרות זכר, במקום נקבות נקבה כמאן כר"מ דחייש למיעוטא, אביי בר אבין ורחב"א דאמרי תרוייהו, אפ"ת רבנן הואיל ואשתני אשתני, והרא"ש כתב שם, דהלכתא הואיל ואשתני אשתני וספיקא הוי שמא נתהפך זכרותו לנקבותו אע"ג דל"ח בעלמא למיעוטא הכא כיון דאשתני אשתני, וכ' שם דאע"ג דמדעת הרמב"ם ז"ל יראה דפסק בהל' יבום דל"א הואיל ואשתני כו' נראה דמודה בנ"ד גבי מים בראש רק ס"ל דמה שהוא טומטום אין ראוי להכניס אותו לספק סרים, ופי' דאף בזה לא נגרע הרוב דרוב לאו סריסים נינהו, משא"כ היכא שנתחדש ענין הגורם הספיקות כמו מים בראש אין הולכים אחרי הרוב כשירות בזו הריעותא די"ל דאשתני לגמרי והיא טריפה, זהו מה שנוגע מדברי הב"א לנ"ד וכמו שיתבאר אי"ה:
והנה מש"כ בדעת הרמב"ם ז"ל דגבי טומטום אין ראוי להכניס לספק סריס כו' אין הפי' דטומטום לא שייך כלל לס' דסריס דא"כ אמאי קאמר בגמ' על זה הואיל ואשתני כו' אחרי אשר לא שייך בזו הריעותא לחוש כלל לס' דסריס, אלא הפי' דכיון שיש באפשרות שיש לו שינוי דסריס ג"כ ע"י החולי זו שיש לו השינוי דטומטום, בזה הוא הפלוגתא בגמ' אם הוה ריעותא לחשוש לזה השינוי ג"כ או לאו, די"ל דלגבי ס' סריס מהני לי' הרוב שאינן סריסים, דאין ריעותא ברורה אצלו על זה השינוי, ולכן כתב הב"א דלגבי ס' אם המוח מקיף דהוה ריעותא ברורה אמרינן בוודאי דחוששין שמא לא הי' מקיף המוח את המים, דהריעותא ברורה, ורוב ברור שבריעותא זו נמי רובן כשירות ליכא לכן מטריפין מספק:
**(הגה"ה עתה כאשר זכינו להאור זרוע כתב שם בהל' טריפות בשאלה שהי' שינוי בריאה בימין וגם בשמאל, כתב ואם לחשך אדם לומר טעם לאיסור מבכורות כו' עד הואיל ואשתני אשתני כו' אין הנידון דומה לראי' דהתם ודאי הואיל ואשתני לקלקול זה אשתני לקלקול אחר הרגיל להיות עמו, כו' עכ"ל, אלמא דוקא בשרגיל להיות השינוי האחר ג"כ ע"י סיבה זו איירינן:
ומצאתי בתשו' פנ"י בסי' ט' באמצע התשובה שכתב וז"ל ואין לומר שמשמעות שב' ההשתנות נתהוו ממקור א' מהנפילה כו' עד מ"מ מה בכך שני סימנים הם שאינם מצויים ככל אדם, ועוד שאינם מכריחים זה לזה שנמצא לפעמים באדם שמחמת נפילה לא נתהוה כ"א שינוי א' והרי דמחשב בכעין שאלתינו לב' סימנים, אך יש לבאר הב' טעמים שכתב הוא ז"ל בתחלה סובר כפי' הב' הנ"ל שאין לנו לדון מחמת הסיבה שתוכל לגרום ב' השנויים כא' סוף סוף ב' השנויים כאלו לא שכיחא כלל, ושוב כ' דהן אמת שאם היו מכריחים זל"ז הי' לנו לומר דנשתנה לב' השנויים (וכסברת הב"א הנ"ל) מ"מ הא לפעמים לא נתהוה אלא שינוי אחד ויוכל להיות שהוא סובר כהרמב"ם ז"ל דלא אמרינן הואיל ואשתני אשתני הגם שלפעמים תוכל לגרום זאת הסיבה ב' השנויים, והנה ביסוד הענין אם מחזיקים משינוי א' עוד השתנות, יש להעיר מגיטין (ד' י"ט) מזוזתא ביני דני לא שכיחא, ואיתא שם בגמ' וה"מ חדא אבל תרתי מדהא הואי הא נמי הואי ולכאורה כיון דביני דני לא שכיח מזוזה, א"כ אפי' בנמצא הרבה, נימא דאולי לא נזרק לשם רק פחות וזה הנוספת זרק לה הבעל הואיל והיא בחזקת א"א וגם לא שכיח, ומשמע כיון דנוכל לומר שהסיבה שגרמה להיות נמצא כאן ב' מזוזות הי' זו הסיבה על ג' עד"מ תלינן דהי' שם כל המזוזות והבעל זרק לה גט והויא ס' מגורשת, וה"נ כיון דיש לנו לחשוש שמא הי' זו הסיבה אצל אחר שנתהוה אצלו ב' הסימנים יש לנו לחשוש לזה, ויש לתרץ להפ"י ז"ל דשם נמצאו כל המזוזות אין לנו לחלק ולומר שאחת זרק הבעל והשאר הי' מתחלה ומסתמא אין הבעל משטה לזרוק מזוזה, אבל בסימנים אין לנו לחשוש אולי אדם אחר הי' לו ג"כ סיבת נפילה ומסיבה זו נתהוה ב' שנוים כו', ובגמ' בכורות הנ"ל ודאי דל"ד דשם לא נודע כ"א שינוי א' ואין לנו להחזיק עוד שנוי לפי דעת הר"ם ז"ל דל"א הואיל ואשתני כו':
אמנם בתשו' ר"ס מרגליות מצאתי שכתב בתשו' ג' ז"ל ומה שכתבת דיד ורגל היו ב' סמנים אמצעים מלבד דאין לסמוך על זה כי רוב פוסקים חולקים על המ"ב כו' אמנם כ"ז לא נהירא לי כלל דאין זה ב' סימנים כו' עד אב בנ"ד דבר הרגיל הוא דמי שיש לו לקותא בזה הוה ביד וברגל ושניהם נחשבים לאחד ולכאורה מדברי תשו' פנ"י הנ"ל מוכח דלא כותי', אך לפי מה שנתבאר לא יפלוגו כלל דהכא מיירי ברגיל הרבה שימצא כן והוה כמים בראש כנ"ל, והפנ"י מיירי בשאפשר לומר דהסיבה גרמה אבל לא רגיל להיות ב' ההשתנות ביחד, וא"כ בנ"ד י"ל דהוא שכיח ורגיל שע"י פשיון הבשר שנתרחב על מקום ששם הוא הצפורן, מפני זה נתקטן הצפורן דהבשר לא הניחו להתגדל ולהתפשט, ולכן אף שברוב בנ"א הצפורן הוא בתקונו וכן ברוב בנ"א גידול האצבע כדרכו מ"מ י"ל דלא נחשב רק להשתנות אחת וכנ"ל, ועי' בדיני תרתי לריעותא בבועא וחסרון שדרך הבועא להיות כן ולא מיחשב תרלר"ע, והעולה מכל הנ"ל, דלהקל מצד צירוף סימנים לחוד, בכה"ג דרגיל לגרום שינוי אחד להב', אין להקל בזה אך הנה הרה"ג מוהרא"ל ז"ל הרב דלאיעוו העיר בכאן סברא להתיר הואיל והעדים הכירו האצבע עם השינוים שבו בטב"ע כפי שראו אותו בחייו ונמצא יש להם הכרה בטב"ע בהסימנים, ומבואר בנוב"י קמא סי' נ"א ובתניינא סי' ס"ד שסברתו שהכרת הסימנים בטב"ע עדיף מסתם סימן ולכ"ע הוא דאורייתא אך יש שני פקפוקים על היתר זה א' דהנוב"י בעצמו מפרש אח"כ בפי' ר"ת שבתוס' דכזה הוה ספק לר"ת אם מהני טב"ע בסימנים למשוי הכרה גמורה כמו טב"ע ע"ש בסי' נ"א וביותר ביאור מפורש בתשו' בנו הגאון מוהר"ש ז"ל בתשו' ס"ב ע"כ:
ג) עוד מסתפק הנוב"י ז"ל אם בטב"ע שבסימנים אמרי' ג"כ דלאחר ג' ימים משתנים כמו בכל טב"ע שבגופו ובפרצופו, והנה בנ"ד ג"כ אינו מבואר בדברי העדים אם הכירו אותו תיכף בעלייתו מן המים או אשתהי איזה זמן, וגם יש להסתפק אולי הי' במים הרבה זמן, ובזה הפרט לחודי' יש להקל כמבו' בתשו' ח"ס תקל"ז, שהקיל בזה מטעם ס"ס א' שמא נטבע מקרוב בתוך ה' ימים, ואת"ל שהוא זמן מרובה, אולי הלכה כרבנן דמים צמתי אפי' לזמן מרובה, בפרט דרוב פוסקים סברי להקל אפי' בז"מ ע"ש דברי קדשו, אבל מפני ספיקות של הנוב"י הנ"ל קשה להקל מטעם זה, אבל בצירוף סימנים הנ"ל ובהכרה בטב"ע יש צד מרווח להקל דזה וודאי לא שכיחא שיהי' אצל אחר ב' סימנים כזה ושניהם ישתנו במים לדמות ומראה ב' הסימנים שהי' אצלו בחייו, זה וודאי הוא ע"צ הפלגה וגם עם צמצום המקום כנ"ל, ועי' בתשו' צ"צ (סי' ס"ו) לענין סימן שהי' תפירה בהקאלנער, ולא נתייחד מקום פרטי בהקאלנער עכ"ז פלפל אולי יש לקרות זאת בשם סי"מ והביא שי' הרמ"ך שבשמ"ק שהובא בת' אדמו"ר הזקן ז"ל שנקב יש באמצע שיטה פלוני י"ל דהוי סימן מובהק, הגם שבכמה פוסקים ראשונים לא משמע כן, ושוב כתב רבינו בצ"צ לדמות שאלתו להפ' אם מעידים על השומא או לא ורש"י פי' בב"מ שומא באבר פלוני ועכ"ז לאביי ביבמות ולרבא אליבא דל"ב סברי דשומא סימן בינוני, וזה וודאי דשומא בלא מקום כלל הוה סי' גרוע דשכיחי טובא ועכ"ז נחשב זה לסימן מקום להעלותו למעלת סי' בינוני ע"ש דברי קדשו ז"ל: ]
א"כ אף אנו נאמר בנ"ד דמהני צמצום האבר להעלות את הסימן שהוא סי' בינוני בלאה"כ למעלת סימן מובהק ע"י צמצום האבר וי"ל עוד לל"ב דרבא דפליגי אם שומא סימן מובהק, הרי יש סברא לחשבו בצירוף המקום אף לסימן מובהק ודוחק לומר דלאוקימתא זו מוקמינן הפלוגתא בצמצום מקום השומא לגמרי ביחוד בהאבר במקום פרטי דא"כ הי' רש"י מפרש כך, ועי' בתשו' השיב משה סי' ס"ד לענין אוזן אחת גדולה ואחת קטנה דמספ"ל בכה"ג אם הוה צמצום מקום וע' בנוב"י שהובא לעיל בדברינו, ועי' בתשו' קהלת יעקב ת' י"ב דמסיק לסמוך אגומא שבכתף דסובר שהכתף הוא פרק אחד מפרקי היד והוי כמו נקב בצד אות דהיד הוה כמו תיבה לגבי כל הגוף ויחוד הפרק הוי כמו אות פלוני ע"ש אך למעשה אינו סומך על היתר זה לחוד ובנ"ד נמי כיון דבאצבע הוה ג' פרקים וההשתנות הוא רק על פרק א', א"כ דמי לנקב יש בצד אות פלוני, והגם דלמעשה קשה לסמוך על זה לבד להחשיבו לסי"מ מ"מ הרי יש לו צירוף הצפורן, והטב"ע שבהם ועי' בנוב"י סי' ל"א ול"ב, דטב"ע גרוע שנשתהה ביבשה או לאחר שהעלהו מן הים, מצטרף עם סימן בינוני וה"נ נאמר בנ"ד דסי' האצבע הוא כמעט סימן מובהק, בוודאי מצטרף לשי' הנוב"י הטב"ע שבסימנים, הסימן מובהק כנ"ל:
ועיין בצ"צ סי' ע"ט שחולק על הנוב"י בזה ומ"מ כתב דלמ"ד שני סי"ב מצטרפין כש"כ טב"ע דאשתהי עם סימן בינוני א"כ בנ"ד דיש צירוף ב' סימנים כנ"ל וגם הטב"ע שבהם עכ"פ אין לומר בכה"ג דהרגילות להיות הצפורן כך משינוי הא' דהלא הטב"ע שבהם להיות דומים כמו באיש הלז בוודאי אינו שכיח ורגילות וא"כ קמה וגם נצבה סברא הנ"ל דצירוף סימנים שמועיל רבוותא, אך למעשה קשה לסמוך על זה לחוד באיסור א"א דאורייתא (כמבו' בצ"צ ת' מ"ט) אך י"ל ע"ד ס"ס ספק שמא האצבע הוא סימן מובהק ספק ב' שמא צירוף הסימנים מועיל (כנ"ל דאם הטב"ע בוודאי יש לחשוב לב' סימנים), ונבאר בעזה"י אם נחשב כה"ג לס"ס:
ד) והנה בתשו' השיב משה סימן ס"ג כ' לס"ס דס' אחד אולי סי' שבאזנו הוה סימן מובהק, וספק ב' שמא בב' עדים לא שייך בדדמי, ומביא שם דיעות הפוסקים המובא בבאה"ט דלא מהני ס"ס בכאן, ומסיק להקל, ועי' בתשו' מהרי"ט ז"ל בסי' מ' לענין הסתפקות בשנים וספק אם הביאה סימנים מסיק שם דלא הוה ס"ס כי הוא משם א' דלב' הספיקות הו"ל קטנה עי"ש, ולכאורה בנ"ד ג"כ הוה כמו ס"ס משם א' אם הוכר לנו היטיב או לא, ואיש אחר הוא אך י"ל עפ"י המבואר בחו"ד בסי' ק"י בענין ס"ס משם אחד דאם הוא דבר ההוה ורגיל אזי מהני ס"ס כזה ע"ד סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות, ולכן מבואר בתוס' נדה (דף י"ח) לענין יצא מקצת שליא דכיון דבכל היולדות שבעולם בשעה שיצא מקצת שליא ברובן אין בהמקצת רוב ולד בהשליא כיון דמיעוט נשים אין ולד כלל בשליא, ובאותן שיש בהם ולד אין במקצת רוב ולד דהיינו מחצה על מחצה, ולכן אמרינן סמוך הני שאין בהם ולד כלל למחצה שאין ביציאת מקצתן רוב ולד כו', אבל בס"ס שהוא ע"ד הזדמנות לא שייך רוב ע"ד המקרה עי"ש א"כ בנ"ד דהס"ס הוא מפלוגתא דרבוותא דדיעות הפוסקים הם קיימים לעולם, ונמצא ע"י שני הספיקות דצמצום מקום וצירוף שני הסימנים יש רוב גמור בדיעות הפוסקים להקל:
אך הפנ"י ז"ל בקו"א לכתובות פ"א החמיר שלא לסמוך כלל בעניני עגונא על ס"ס, ועיקר הטעם משום דהוא במקום חזקת א"א שלה,וחזקת חיים שלו, אך עיין תוס' במס' ב"ב פ' חז"ה ד"ה והלכתא כותי' דרבה בארעא בסה"ד ועי' במל"מ פ"ז מהל' שכירות דמבואר שם דבפלוגתא דרבוותא לא מוקמינן על חזקה, וכן מבואר עוד במל"מ בהל' עדות פ"ו דבס', פלוגתא לא מוקמינן אחזקה ועדיף מתרי ותרי, ואף דבהל' עדות מפרש הטעם דלכן עדיף מב' וב' משום דהמעשה כבר נעשה דכבר אכל או בעל, אלא דהס' הוא אם היא אסורה ולכך לא מוקמינן על חזקה שאיך נאמר שמפני חזקתו של זה ישתנה הדין א"כ לפירוש זה בנ"ד די"ל דהחזקה מורה על המציאות אם בעלה חי או לאו, י"ל דהחזקה מורה לנו שהוא חי וממילא אין אנו סומכים על הסי' שהוא ספק פלוגתא כנ"ל:
ועיין במל"מ שמחלק בין הא דהשכיר לשנה ולחודש דאף דספיקא דדינא הוא אם תפוס לשון ראשון או אחרון עכ"ז עיקרו של הספק הוא במציאות, היינו דמספ"ל עפ"י הדין איך הי' כוונתו אם מיהדר הדר כו' ויש להאריך בזה הרבה ואכמ"ל, וי"ל דעכ"ז מה שמביאנו לידי ספק הוא אם בטבעיות עלול להיות שני סימנים כאלו מזדמנים באיזה אנשים או השתנות בצמצום מקום כזה, ולכן י"ל דהחזקה לא ישנה את הטבעיות שבעולם, כמו שנתבאר שחזקה לא ישנה את הדין וסברא זו ראיתי בפמ"ג.
**(הגה"ה ויש להביא ראי' לסברת א"א מו"ר שהתוס' כתבו במס' חולין (ד' פ"ו) בד"ה מ"ט דר"מ דהקשו מ"ט דרבנן דאי רוב מעשיהם מקולקלים הי' מותר לשחוט אחריהם, ואם רוב מעשיהם מתוקנים הי' מותר לאכול, ובמחצה על מחצה לוקמי' על חזקה ותירצו דמספקא לרבנן איך הרוב אם מתוקנים או מקולקלים, והקשה בת' נודע בשערים דכיון דס' הוא אכתי קשה דנוקמי' אחזקה, ותירץ כיון דהספק ברוב מעשיהם לא יכריע חזקת האיסור של הבהמה בזה כמו דאמרינן בעלמא בשביל החזקה לא ישתנה הדין, הרי מוכח כסברת א"א דה"נ בס' בטבעיות כו' לא ויוכרע מחמת החזקה:
ועיין או"ת בסי' ל"ד ס"ק ב' דנראה דמשוה ס' פד"ר לס' דתרי ותרי כמו הפנ"י, אך לפי הנראה רוב פוסקים חולקים עליהם ומחלקים בין ס' פד"ר לספיקא דתרי ותרי שלא נעמוד על חזקה בס' דפלוגתא, והנה הפנ"י כתב בטעם דלא מהני ס"ס במקום חזקה דאף לשי' הרשב"א דס"ס הוה כמו רוב עכ"ז גבי רוב לנגד חזקה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן, ולפי טעם זה כל האיסור דס"ס במקום חזקה הוא מדרבנן ומטעם סמוך, א"כ בנ"ד דיש סי"ב בודאי והס"ס הוא על סימן מובהק או הט"ע, א"כ לפי שי' הנוב"י וקצה"ח דהא דסימנים אינם מועילים היינו מפני חומרא דרבנן, אבל לעיקר דינא קיי"ל דסימנים דאורייתא, כנ"ל א"כ ביש ס"ס נגד חזקה אף אם נאמר סמוך הו"ל ס' השקול וס' בדרבנן להקל, והנה מד' הרמ"ה המובא בד"מ וב"ש בסי' י"ז דאם ניסת בסי"ב לא תצא מוכח ג"כ כדעת הנוב"י וקצה"ח הנ"ל, דאל"כ אמאי לא תצא, ועי' בכתובות (ד' כ"ב) גבי ב' אומרים לא מת וב' אומרים כו' דמקשה הגמ' הבא עלי' באשם תלוי קיימא, ועי' ברמ"א בסעי' ט"ו לענין ספק פד"ר דמחמירין ועי' חמ"ח שם:
נחזור לענינינו דסי"ב עם ס"ס לכאורה נצרך להקל, אך עי' תוס' יבמות (ד' קט"ו) ד"ה וקאמרו סימנים, דמשמע מדבריהם דלמ"ד סימנים דרבנן, לא מהני סימנים אף במשאל"ס דשם אם ניסת לא תצא, וה"ה דלא יועיל סימנים עם ס"ס דהוא לא עדיף מרוב דמשאל"ס, לפי שי' הפנ"י הנ"ל, אך עי' בב"ש בס"ק כ"ה דכל ספק משאל"ס אזלינן לקולא, ועי' ח"ס סי' ס"א, ועוד יש לצדד בזה שיועיל הס"ס דאף דס' דרבנן היכא דאיתחזק איסורא אסור, היינו דמתחלה לא הי' עליו כ"א איסור דרבנן ונוכל להחזיקו בח' איסורו כמקדם, אבל היכא שהי' אסור בתחלה מה"ת והאיסור דאורייתא וודאי פקע והס' אם נשאר איסור מד"ס כנ"ד דע"י סי"ב (לשי' הנוב"י הנ"ל) פקע האיסור מדאורייתא והס' אם יש סימן מובהק להפקיע אף מאי' דרבנן י"ל דהחזקה בע"כ נשתנה א"כ אין להעמידה בחזק"ת כלל:
ומצאתי סמך לזו הסברא מדברי הרא"ש במס' מקואות פ"ב משנה ב' בביאורו על התוספת וז"ל אלו ואלו תלויות דהשתא מחמירין טפי בטומאה קלה מבחמורה, והיינו טעמא משום דהכא מעיקרא טומאה קלה הי' בו והשתא אם טבל בסוף במ"ש אכתי טומאה קלה אית בי' וא"כ החזקה על זה האיסור שהי' בתחלה, משא"כ גבי טומאה חמורה דהטומאה חמורה כבר אזלא ומספיקא לא נחתסין לי' להטומאה זו עכ"ל בשינוי לשון קצת, ולהר"ש נראה דהוה ע"ד ממאל"א דלהרבה פוסקין אין מחזיקין עי' יו"ד סי' ג', ועי' בשנות אלי' מה שכתב על דברי ר"ש אלו ובמ"א הארכתי בזה בס"ד:
**(הגה"ה וי"ל דלא דמי נ"ד לדברי הר"ש עפ"י מש"כ הגאון מוהר"ש ז"ל בס' טטו"ד סי' קל"ט שפלפל בדברי ר"ש אלו וכתב ז"ל דהתם הוה הטומאה דרבנן ענין בפ"ע ולא נמשך מטומאה דמעיקרא רק הוה מעשה חדש ואין ענין זה לזה , ואטו תקינו רבנן דהיתר שמהני לטומאה דאורייתא לא יועיל מדרבנן כו' רק שיש חשש טומאה מכת דבר חדש כו' עי"ש ובנ"ד הסימנים שמועיל מד"ת אינו מועיל מדרבנן להתירה מאיסור א"א הקדום, א"כ י"ל דיש לה חזקה לגבי דרבנן:
ולכאורה יש להביא דוגמא לסברא הנ"ל להחמיר דאכתי יש חזקה מדאורייתא לד"ס דהמהרי"ט ז"ל כתב בתשו' י"א דהואיל דיצאה מחזקת פנוי' מדרבנן דקידושין דרבנן בוודאי הי', חיישינן שקידשה שיחולו הקדושין לכשיגדיל דהוי קידושי דאורייתא, אלמא דמחזקינן מדאורייתא לדרבנן דסוף סוף איסור א' הואי רק שהוא מקל לחמור או להיפך, ויש לדחות דשם הכוונה רק דאתרעי חזקת פנוי' שלה שע"י קידושי דרבנן נמי איתרע ולכן חיישינן לחד מעשה שמא באותו פעם קידשה קידושי תורה, אבל שנאמר דכל שיצאה מאיסור תורה לגמרי עכ"ז נשאר החזקה לגבי האיסור דרבנן, זה לא שמענו מדבריו ז"ל, ושוב נזכרתי שראיתי בצ"צ לרבינו ז"ל כדוגמא סברא זו רק שכתב בענין אחר דחז"ל לא החמירו רק לאסור אבל לא ליתן עלי' חומר דא"א, העולה מהנ"ל דשפיר יש לצרף הס"ס בענין סי"מ עם הוודאית דהם סימנים בינונים, ולהתירה כנ"ל:
עוד יש בזה סברות וטעמים להתירא דהבגדים הוכרו בט"ע, וא"כ הו"ל סימן בינוני בגופו וטב"ע בבגדיו דלמהר"ל מפראג הותרה ע"י זה בדרך ממ"נ דס"ל דחששא לשאלה הוא רק למ"ד סימנים דאורייתא דאזי אמרינן דבכליו אין מתירים משום דחיישי' לשאלה אבל למ"ד סימנים דרבנן בלאה"כ א"ש וע"כ מסברא ל"ח לשאלה והב"ש חלק עליו (בס"ק ס"ט) ועי' בנוב"י סי' ל"ב פלפול גדול בזה, ומסיק דעם שאלת כל בגדים וסי' א' בגופו נראה לו כהגאון מהר"ל ז"ל דכל בגדים לא משאיל אינש ובודאי מסברא ל"ח לשאלה כזו, והמתני' אתיא כפשטה למ"ד סד"ר אך שי' כמה רבוותא דאפי' בשאלת כל בגדים חיישי' לשאלה, אך דעת החכ"צ ז"ל דלשאלה דיחיד לא חיישינן עי' בתשו' קל"ד ופי' שאלה דיחיד אשר החששא שהשאיל רק לאדם פרטי שיש לו סימן כמוהו, ה"נ לומר שהוא אחר שיש לו סימנים אלו והוא השאיל לו כל בגדיו להא לא חיישינן והרה"ג מוהרא"ל ז"ל חידש כאן סברא טובה אליבי' דהחכ"צ דהכא נמצא הנפטר במקום חריץ אשר הוא הילוך ע"י הדחק ולהחכ"צ ז"ל בנמצא סימנים בינונים הוי כלא הוחזק וא"כ בנמצא במקום שאין השיירות מצויות הוה תרתי לטיבותא:
אמנם בעיקר סברת החכ"צ ז"ל דמדמה זה לנפילה דמחלק הגמ' בב"ב בין נפילה דחד כו', עי' תשו' הרא"ם תשו' ג' שהקשה עליו בזה שמשוה סימן בינוני שנמצא באדם ללא הוחזק שבגמ' דגבי יצחק ר"ג כו' דשם הי' החשש באותה העיר לבד ולכך כל שלא הוחזק באותה העיר אין חשש דהי' מפורסם לנו עוד בשמות כאלו, אבל בסימן החשש מכל העולם, ובעולם יכול להיות עוד אנשים בסימנים כאלו וגם בעיר אחרת אין מפורסם לנו אנשים שיש בהם סימנים מוצנעים עי"ש דברי קדשו, וכן רבינו ז"ל בצ"צ סי' נ"ז ובסי' נ"ח הקשה עליו כן, אמנם בסוף התשו' חיזק רבינו ז"ל דיעות הסוברים דבכלים דלא מושלי אנשי ל"ח לשאלה, דנלמד מקרא עי"ש, וא"כ בשאלת כל בגדיו דדמיא לדברים דלא מושלי אין חשש לשי' רבינו ז"ל, והגם דהחכ"צ מחמיר גם בשאלת כל בגדיו כמבו' בתשו' קל"ד הנ"ל, מ"מ לדידי' יש טעם אחר להתירא דהוא שאלה דיחיד וכנ"ל: