יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש
סימן כו
[תשובה בנידון עגונא מכ' אבי מו"ר הרה"ג ז"ל ובאיזה מקומן רשמתי איזה הערה בהג"ה וזה הי' השאלה]
באשה אחת שהעיד עד א' שראה בעלה מושכב בלאזירעט וראה בו סימני גסיסה ולא הי' שם חולה מישראל רק הוא יחידי שם, וב' שמשים העידו ג"כ שבמשך הזמן הלז מאז שאמר העד א' שראה אותו גוסס לא הי' רק חולה א' מישראל ואח"כ מת, והם התעסקו בו אך אינם יודעים מי הוא. ואם הוא אותו האיש שראה אותו העד האחר שהי' גוסס או אולי נתרפא הא' וזה היה איש אחר ולא הי' כ"א זמן מועט מראיית עד הא' עד שעה שהשמשים ראו אותו שש"ח:
א) הנה כיון שלדברי העד הי' גוסס בזמן שראוהו ורוב גוססין למיתה וכמבואר בגיטין כ"ח אבל אם הניחו גוסס כו' שרוב גוססין למיתה אך בזה יש פלוגתא דקמאי אם הוה מיעוט גוססים דחיי ע"ד מיעוט המצוי ולכן גם אם ניסת תצא, או דדמיא למשאל"ס דאם ניסת לא תצא ולא הוה מיעוט המצוי כ"כ, ועי' בתוס' יבמות (ד' ל"ו) ד"ה הא שכתב דבמשאל"ס ובגוסס הוה מיעוט המצוי ובתוספות קידושין (ד' ע"ח) ג"כ הלשון אבל גוסס אין רגילות שיתרפא, מכ"ז מוכח דהוה מיעוט המצוי, אך בתוס' בכורות (דף כ') מוכח דהוה מיעוט שאינו מצוי הן במשאל"ס והן בגוסס וכ"מ מדבריהם ביבמות (ד' קכ"א) ד"ה ולא היא דמביאים ראי' דלא מהני במשאל"ס גם אם הנטבע הוא צורבא מדרבנן דקלא אית לי' מ"מ לכתחילה לא מהני כמו בגוסס דאין מעידין עליהם אע"פ שרובן לא חיים, מוכח דהוא רוב חזק שאם ניסת ל"ת דאל"כ היכי מייתי ראי' למשאל"ס דשם אם ניסת לא תצא, אך עי' בצ"צ סי' נ"ט שפי' בד' התוס' דכוונתם שגם בגוסס ונפל למשאל"ס לא תנשא לכתחילה וסובר בדעת התוס' בכאן דמשאל"ס הוה רוב גדול יותר מגוסס, ועי' תוס' במס' ע"ז (ד' מ') שנראה דמשוו משאל"ס לגוסס ובתרווייהו הוה מיעוט דשכיח ועכ"ז נראה דס"ל דגם בגוסס אם ניסת לא תצא:
ועיין במרדכי פ' החולץ שמשוה ג"כ משאל"ס לגוסס ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א באמצע התשו' שכתב דלא מצינו דאזלינן בתר רובא נגד חזקת א"א שהרי רוב גוססין למיתה, ואשתו אסורה, עוד מובא שם ד' המרדכי בפ' בתרא דיבמות שמקשה לפי מה דחיישינן למיעוטא היכא שיש חזקה להחמיר א"כ במשאל"ס אמאי מקלינן בדיעבד ותי' דמשום עגונא הקילו בדיעבד א"נ משום דהוא מיעוט שאינו מצוי נמצא מוכח דאפי' אם נאמר בגוסס דתצא היינו מדרבנן ומשום סמוך מיעוטא לחזקה אבל מדאורייתא הוה רוב גמור, אמנם שי' הרמב"ם בפ"ו מה"ג וכ"פ השו"ע בסי' קמ"א סעיף ס"ח דאם הניחו גוסס ונתן לה הגט ה"ז ספק מגורשת משמע דאינו רוב גמור ולכן עם החזקה ה"ל ספק השקול, אך לפי שי' הריב"ש ז"ל בסי' שע"ט נראה הטעם משום דיש ב' חזקות חזקת חיים שלו וחזקת א"א שלה ולכן ה"ל כפלגא ופלגא נגד הרוב, אך רבינו ז"ל פסק גם בה' תרומות דאשת ישראל והיא בת כהן שהניחה בעלה גוסס לא תאכל בתרומה והתם ליכא רק חדא חזקה חזקת חיים שלו ואפ"ה לא תאכל בתרומה, אך שם הגם שאין אנו דנין לענין היתר נשואיה כ"א לענין תרומה יש לה חזקת א"א ג"כ ואדרבה י"ל דיש שם ג' חזקות ח' א"א וחזקת חיים שלו וחזקה שאסורה בתרומה דכ"ז שבעלה חי היא אסורה בתרומה (ועי' בלח"מ ומל"מ בפ"ר מה' פסולי המוקדשין) ועי' בנוב"י מהדו"ק סי' מ"ג שפלפל בדברי ריב"ש אלו אם נחשב זה לב' חזקות, או כיון דחדא שייכא בחברתה דחזקת א"א שלה הוא כ"ז שהבעל חי א"כ י"ל דנחשב כמו חזקה אחת, העולה מכל הנ"ל דגוסס א"א לדון בו שאיסורו מדרבנן אליבא דהרמב"ם ז"ל וכוותי' פסק בשו"ע כ"א שהוא ספק מדאורייתא וכנ"ל, אבל לשי' התוס' ומרדכי י"ל דמדאוריי' מחזקינן שמת מחמת שרוב גוססין כו':
ב) אמנם בנ"ד יש היתר עפ"י סברת המבי"ט ושב יעקב דפוסקים כרבי דתנינן שהוא האבד הוא שנמצא ובנ"ד אשר העד מעיד כי ראהו גוסס ויודע אשר בעת ההיא לא הי' שם חולה זולתו מישראל בלאזירעט ואח"כ שמע שחולה ישראל שהי' שם מת א"כ י"ל לרבי דאמרינן הוא שאבד כו' דהיינו החולה שהי' שם אז, הוא שמת, אך הנוב"י בתשו' מ"ו חולק עליהם דסובר דעיקר פלוגתת ר' ורשב"ג הוא רק על האדם הנכנס להשדה אחרי שנמצא הקבר דהאדם יש לו חזקת טהרה ע"כ סומך רבי על הוא שאבד כו' אבל בשדה עצמה שיש לה חזקת טומאה גם רבי מודה שהיא בחזקת טומאה עד שתבדוק, ולכן סובר הנוב"י דבעגונא אין להקל משום סברא זו דשם האשה בחזקת א"א, ודמיא לשדה:
ואיני מבין סברתו מה שמחלק השדה מהאדם דא"כ איך מדמה הש"ס בבכורות (דף כ"ה) הפלוגתא דת"ק ור"י דפליגי לענין בכור בע"מ שנתערב לפ' דרבי ורשב"ג לענין קבר שאבד כו' הלא העדר מוחזק בח' איסור מחמת הבע"מ ודמיא לשדה, ואם נאמר כסברת הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י' דמסיק שם הא דעד א' נאמן להעיד על בשר שהוא מנוקר, אף דע"א אינו נאמן נגד חזקה, הטעם דלא מיקרי אתחזק איסורא כ"א טבל וכיוצא בו שכל הכרי הוא בחזקת איסור ע"כ נקרא אתחזק איסורא, משא"כ בניקור שאסור לאכול הבשר מטעם שנתערב בו החלב, והוה כס' איסור בלא חזקה מביא ראי' לזה מהרא"ש ז"ל, א"כ י"ל ג"כ גבי בכור לא מקרי העדר אתחזק כולו בח' איסור כ"א עד שיתברר, אך א"כ גבי שדה נמי נימא כל השדה טהורה חוץ ממקום הקבר ונצרך לבדוק כו':
**(הגה"ה לענ"ד יש להקל הקושי' על הנוב"י ז"ל דשה בסוגיא איתא (ומובא בנוב"י להלן) ורחב"א מ"ט לא אמר כרב אסי אמר לך בשלמא שדה דרכה למקבר בה כי היכי דקבר בה איהו קבר בה אינש אחרינא. אבל קדשים כיון דבדקי להו וקיימי כו', ובזה י"ל הפי' כאן, דהגם שסתם שדה בחזקת טהרה היינו ע"ד אחזוקי ריעותא לא מחזקינן, אבל בשנאבד בה קבר, יש ריעותא ברורה ושוב יש ספק וחשש אולי יש שם עוד קברים וע"כ השדה טמאה, משא"כ בבכור דבדקי להו, אף כשנמצא ריעותא עכ"ז כלל העדר יש בהם ח' בדוקים ממומים:
ועוי"ל דאיתא במתני' באהלות פי"ח בשדה שאבד קבר בתוכה מטמא במגע ובמשא ובאהל ומבואר הטעם ברמב"ם הלכות טומאה שמא נידוש הקבר בה ויהי עצמות כשעורה בתוך עפרה, נמצא שהחשש הוא שנתערב בהכפר ממש העצמות משא"כ בעדר דיותר מא' שאינו ראוי אין כאן, והא דהנוב"י עצמו מביא אח"כ ראי' מעכבר שנכנס והלא מבואר בגמרא פסחים דעכבר אין דרכו לפרר ונמצא יותר ממקום א' אין מונח שם חמץ אך י"ל דשאני חזקת שאינו בדוק דסוף סוף כל הבית נקרא בחזקת שאינו בדוק:
ובעיקר דברי הנוב"י הנ"ל נראה לענ"ד שלשיטת הריטב"א בעירובין ותוס' רי"ד בקידושין אין אנו דנין אלא בדבר שהספק נופל בו וכמו שכ' הרשב"א ז"ל בחולין (ד' פ"ו) לענין תינוק שנגע בעיסה דכיון דהתינוק נגע בעיסה בוודאי יש להעיסה דינא דהתינוק, ולתינוק לא מהני חזקת העיסה וא"כ כיון דהתינוק טמא ובוודאי נגע בהעיסה אין יכולים לומר דהעיסה טהורה, נמצא דלשי' רבוותא אלו הרשב"א והריטב"א ותוס' רי"ד אין לפרש פלוגתא דר' ורשב"ג לענין האדם דוקא דכיון דודאי נכנס להשדה ואנו מטמאים השדה ממילא צריכים לטמא גם האדם הנכנס אל השדה כמו גבי עיסה ותינוק לד' הרשב"א ז"ל, אמנם לשי' רש"י ותוס' מהני החזקה גם לדבר שאין עצם הספק בו כי רש"י פי' בקידושין (ד' פ' ע"א) שהתינוק בוודאי נגע בהעיסה ואפ"ה מהני חזקת העיסה ותוס' יודו לרש"י בעצם סברא זו כאשר ביאר הגאון בעל המחבר נודע בשערים, ועי' נוב"י מהדת"נ בחלק יו"ד סי' קכ"א שהביא ג"כ פ' זו ובא"ע סי' י"א בהגה"ה שם א"כ לשיטתם אפשר לקיים ד' הנוב"י אך לרבוותא הנ"ל אין חילוק בודאי וגם השדה טהורה כנלע"ד בעזה"י, וזכרוני בלמדי לפני אבי מו"ר נ"י פלפל כמה פעמים בסברות אלו וכאן קיצר בזה.
נחזור לד' הנוב"י דס"ל דבמקום חזקת איסור לא מהני הך סברא דהוא שאבד הוא שנמצא, עוד כ' הנוב"י ז"ל דלפסק הלכה אם פסקינן כרבי דאמרינן זהו שאבד כו' נחלקו הפוסקים דלהרז"ה והמ"מ אמרינן גם בדאורייתא זהו כו' זהו שנמצא והטור פסק בהל' פסח בביטל לסמוך על רבי דאמרינן זהו שנאבד כו' ובלא ביטל דאז הוה החששא מדאורייתא מחמרינן כרשב"ג וצריך לחזור ולבדוק, והנה בנ"ד אפי' לשי' הנוב"י דבמקום חזקת א"א לא אמרינן הוא שאבד כו' מ"מ בנ"ד וודאי דלא שייך לומר כאן חזקת א"א, דהא הך רובא דרוב גוססים למיתה ודאי מפקיע החזקה ומבטלה לגמרי וה"ל כליכא חזקה, אך א"כ תליא נ"ד בפלוגתת הראשונים הנ"ל אם גם בדאורייתא אמרינן זהו שאבד בו ולהטור לא מהני:
נמצא לשי' הרמב"ם והשו"ע שנת' באות א' דס"ל גבי גט דהניחו גוסס ה"ז ספק מגורשת, והוה ס' מדאוריי', ובדאורייתא לשי' הטור לא אמרינן זהו שאבד כו', אכן לפי מה שנת' לעיל, שאפ"ל טעמו של הרמב"ם ז"ל כפי שיטת הריב"ש דהוה תרי חזקות נגד רובא, א"כ י"ל שלכה"פ חזקה אחת מסתלקת ע"י חזקת הוא שאבד הוא שנמצא, והוה רוב נגד חזקה, ובוודאי מן התורה מותרת רק מדרבנן אסורה מטעם סמוך מיעוטא לחזקה, ואם כן יש לנו ספק ספיקא דפלוגתא דרבוותא בדרבנן, כיון דלכ"ע האיסור הוא מדרבנן, ויש לנו ספק ספיקא א' שמא כהרז"ה וה"ה דגם בדאורייתא אמרינן זהו שנמצא, ואת"ל דל"א בד"ת זהו שנמצא דלמא טעמו של הרמב"ם כהריב"ש משום ב' חזקות וא"כ הכא גם להרמב"ם אין האיסור כ"א מד"ס כנ"ל ובדרבנן יש לסמוך על ספק א', בפרט דיש ס"ס א' שמא כתוס' ומרדכי דגוסס דמי למשאל"ס, ובהצטרף אליו חזקה דזהו שאבד זהו שנמצא (דבדרבנן לכ"ע מועיל החזקה הנ"ל) שרי גם לכתחילה, ב' אפי' אם כהרמב"ם דהוה ספק מגורשת ואפי' אם אין הטעם משום צירוף ב' חזקות, מ"מ שמא כהרז"ה וה"ה דגם בדאורייתא אמרינן זהו שנמצא ועי' בתשו' מהרשד"ם ז"ל ח' חו"מ (סי' שפ"ב) דס"ס דפ' דרבוותא מהני בהיתר עגונא, ועי' בכנה"ג מובא מחלוקת גדולה בין הפוסקים בזה אם נחשב לס"ס שתי פלוגתות הפוסקים, בפרט דיש דיעות דס' פלוגתא בעגונא תלינן לקולא, עי' בח"מ וב"ש בסעי' ט"ו:
ג) אמנם יש לחקור דכיון דמתנאי הס"ס צריך שיהי' נודעו יחד הב' ספיקות וכאן כשנודע לו שהוא גוסס, הי' ידיעה מספק זה דהיינו שלדעת כמה מרבוותא עומד למות וכמו שפסק הב"ש ז"ל (בס"ק צ"ד) דלאחר ג' ימים מעידין על הגוסס דוודאי מת (והביא ראי' מאבילות בסי' של"ט אמנם כל האחרונים חולקים עליו עי' נוב"י ת' נ"ט במהדת"נ ובפ"ת בשם כמה אחרונים ז"ל שחולקים עליו) ולאחר שמצאו השמשים איש מת נודע עוד ספק על אותו האיש שהי' גוסס מטעם הוא שאבד הוא שנמצא כנ"ל, הרי לא נודעו ב' הספיקות ביחד, ואף שהוא על גוף אחד מ"מ לדעת האו"ה ורמ"א ז"ל (בסי' ק"י סע"י ועי' ט"ז ס"ק י"ג וי"ד) בעינן נודעו ביחד דוקא, אך הכא י"ל כיון דבזמן שהעד ראה אותו גוסס לא הי' שום נ"מ להתירה להנשא דאז בוודאי היה חי דגוסס ה"ה כחי לכל דבר, ובזמן שיש לנו נ"מ מידיעת העד דהיינו אחר ג' ימים, אזי נודע גם הספק השני מצד הגדת השמשים שמת שם איש וקברו אותו:
ויש להעיר דוגמא לזה דבכה"ג לא חשיב נודע דבפסחים גבי ט' צבורים של מצה וא' של חמץ כו', היינו ט' חנויות ובפירש א' מהם היינו סיפא דבנמצא הלך אחר הרוב, ובהל' פסח בסי' תל"ט כתב הרמ"א ז"ל דאם נטל העכבר בפנינו והוא ככר קטן שיכול העכבר לאוכלו תלינן להקל והיינו מטעם שמא הוא מצה ואת"ל שהי' חמץ שמא אכלו, ועי' מג"א שם דמקשה מיו"ד סי' ק"י דבעינן שיוודעו, ב' הספיקות ביחד, והכא כיון שראינו שנטלו נודע ס' הראשון אם חמץ או מצה ועדיין לא נולד ספק הב' שמא אכלו, ותירץ כיון דלא חל האיסור חמץ עד שעה ששית ובאותה שעה נולדו ב' הספיקות ביחד, וה"נ עיקר ידיעת הספק לא מקרי רק כשיש נ"מ לדינא מזה ובשעה שהי' חי לא הי' שום נ"מ מזה, אך לשי' רש"י בקידושין (ד' ע"ח) דמתנה דגוסס לא מהניא, הי' נ"מ מזה הספק לענין אם יתן מתנה (ועי' בא"ע סי' קכ"א באינו יכול לדבר לענין אם יגרש אז), אך להלכה פסקינן דמתנתו מתנה עי' באחרונים בסי' של"ט (ואשתו לא היתה שם שיהי' נ"מ לענין לגרשה ולענין למנות שליח ע"י רמיזה הלא הספק על זמן שיהי' אחרי ג' ימים ואז נודעו ב' הספיקות יחד) ועוד י"ל כיון דע"י ספק הראשון לדעת הרבה פוסקים יצאה מאיסור תורה מצד רוב גוססין כו', ועיקר חומרא בנודע הס' הראשון תחילה שהוחזק באיסור תורה משא"כ בנ"ד שלא הי' רק איסור דרבנן וגם בזה לא שייך שהוחזק שאז ממילא הייתה אסורה דה"ה כחי נמצא לא הוחזק שום איסור עדיין, גם כיון דעיקר הס"ס מרופה ודמיא לשם אונס חד הוא ועכ"ז לפי ד' מהרשד"ם ז"ל ועוד רבוותא דס"ל כוותי' כמבו' בכנה"ג מתירים, והיינו דעכ"פ איכא רוב דיעות תו לא צריך לתנאי הס"ס שיהי' נודע ביחד, ובפרט שבגוף א' הט"ז חולק דא"צ שיהי' הידיעה בב"א:
ד) אכן יש לחקור בנ"ד אשר רק עד א' מעיד שהי' גוסס, אם נדון בו שהאיסור הוא מדרבנן כנ"ל די"ל כיון דהא דעד א' נאמן בעגונא הוא מדרבנן לרוב הפוסקים, ומשום עגונה אקילו בה רבנן א"כ יש להסתפק בדבר שחז"ל מקילים על דינא דאורייתא, אם אירע בה עוד איזה דבר אשר מד"ת אין בזה חשש רק מדרבנן אם נאמר דיש לו דין כמו כל איסור דרבנן, ובספיקו יש להקל ככל ס' דרבנן או נאמר דכיון דהם אמרו וחדשו ההיתר מפני הכח שיש בידם (עי' תוס' יבמות פ"ח ד"ה מתוך שבדבר שיש קצת טעם יש כח בידם ולא חשיב עוקר דבר כו') והם אמרו על פרט זה דאסור ממילא דינו כאיסור מן התורה, דמדאורייתא בלאה"כ אסור ומדרבנן בכה"ג לא הקילו דהא אסרו פרט זה ונמצא חמיר כמו איסור דאורייתא, וזה הספק יש להסתפק בנ"ד דמצד שאין בזה רק עדות ע"א ההיתר הוא מדרבנן, ובענין גוסס החמירו חז"ל שלא להתיר עפ"י רוב זה א"כ הוה כמו איסור דאורייתא, וממילא לפי שי' הטור דזהו שאבד כו' לא מהני בדאורייתא ה"נ אינו מועיל בדין זה, דהא אין כאן רק עד אחד שהי' גוסס, או נאמר דכיון דהם ענינים חלוקים וכיון שהקילו חז"ל להאמין לעד א' אין בזה חילוק והוה נאמנותו כמו מה"ת, והא דמעיד שהי' גוסס מלתא אחריתי הוא דמה"ת לרוב הפוסקים אזלינן בתר רובא כנ"ל והחומרא לחוש להמיעוט גוססין דחיין הוא מדרבנן ע"כ נדון בזה ככל איסור מדרבנן וכנ"ל:
ויש למצוא סמך לדוגמא לזה דבראש אפרים בחלק התשובות תשובה ד' מפרש התוספתא שכל דבר שעיקרו מד"ת ספיקו טמא, מחלק שם לענין דאמרינן בהלמ"מ ספיקו להקל, וכתב שם יש בדבר הזה להקל ולהחמיר והוא שלפעמים אתיא הלמ"מ לגרועי מדברי תורה, ולפעמים אתיא להוסיף אד"ת היינו כמו גבי סוכה לענין ג' דפנות דאתיא הלמ"מ לאקולי על משמעות הפסוק דלולי הלמ"מ היינו מפרשים דצריך ג' דפנות שלמות והלמ"מ דשלישית אפי' טפח, א"כ אם יש ספק אם יש בה טפח אזלינן לחומרא, משא"כ כשהלמ"מ באה להחמיר אזי ספיקו לקולא, א"כ לכאורא נקח מזה דוגמא לחקירתינו ג"כ, דהא דס' דרבנן להקל ועוד דברים כמו חזקה דהוא שנמצא הנ"ל שאינו מועיל רק בד"ס אין אומרים כי רק היכא שיש חומרא דרבנן החמירו על ד"ת משא"כ בשיש קולא כמו בנאמנות עד א' באשה כנ"ל שהקילו חכמים בזה אזי אם נצטרף לזה עוד ענין שהוא חמור מדרבנן וכשנדון בכלל הדבר לא נאמר שהוא איסור מדרבנן וניקל בספיקו כ"א דינו כמו בד"ת ממש:
אך יש לדחות דשם הוא בזה הענין גופא במה שהי' מפרשים דצריך דופן שלימה ועפ"י הלמ"מ סגי בטפח, אמרינן דאיך נקיל משום ס' הלמ"מ אדרבה בלא ההלכה היינו מחמירים טפי ונמצא כוונת ההלכה הי' שטפח זה יהי' לו דין כמו שכתוב בתורה בפירוש וע"כ אזלינן בספיקו להחמיר, אבל הכא הם שני ענינים חלוקים, רבנן האמינו ע"א בכל מקום, ומה שיש חומרא בכאן בענין חשש דילמא חי, הלא מדאורייתא אזלינן בתר רובא, ואין חששא רק שחז"ל החמירו ליחוש למיעוטא, ולכן דינינן בי' ספיקו להקל, וכן דמהני חזקה דהוא שאבד כו' כמו בשאר דרבנן, כיון שאין הספק בנאמנות העד גופי' כ"א בענין אחר כנ"ל, ויש להעיר לזה מדברי הפ"י בחי' לגיטין בפ' הזורק בתוס' ד"ה וצריכה גט מזה כו' דכתב בתי' הג' הואיל ולשיטתו כל הגטין אליבא דר"מ אינם כשרים אלא מדרבנן משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה א"כ היכא שעובר על תקנתא דרבנן, הגט בטל מדאורייתא, דהם אמרו והם אמרו עי"ש, ה"נ י"ל לכאורא דהם אמרו להאמין עד א' אבל כל שבעצם העידות אינו מועיל מדרבנן סלקו בכאן מה שמאמינים לעד א' ואינו נאמן כלל:
**(הגה"ה וכן יש להביא ראי' משי' הרי"ף גבי המקדש בפסולי עדות דרבנן דא"צ גט ומבואר הטעם משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ועיין ביאורי הגר"א ז"ל שם, ובב"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"ב הרי כיון דאדעתא דרבנן מקדש ורבנן פסלו עדים אלו אין כאן קדושין הגם דמה שפסלו העדים הוא ענין נבדל וכלל שפסלו עידותם בכלל ואפ"ה יש עליהם תורת עדים מה"ת לכל מילי ואפ"ה לענין קידושין סובר הרי"ף ז"ל שאין כאן קדושין והגם דלדינא איפסקא דצריכה. גט כמבו' בשו"ע סי' מ"ב מ"מ בקידש בקדושין דרבנן והעדים פסולים מדרבנן אין חוששין להקידושין כלל כמבו' בשו"ע סוף סי' מ"ב ועי' בצ"צ לרבינו ז"ל בסי' צ' אות ה' וכש"כ שיש לומר כך להחמיר דכיון דנאמנות ע"א מד"ס ועידותו בדבר שמדרבנן אין תועלת בעידותו, אמרינן דבכאן לא האמינוהו:)**
ועיינתי בזה ומצאתי דעת קדושים הוא הב"ש ז"ל שכתב בס"ק ק"ס לפרש בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק לענין דבר שיש פלוגתא ותרי לישני בגמרא אם הוא כמלחמה או לאו, כ' הב"ש ז"ל דהטעם שהאשה עצמה אינה נאמנת רק מדרבנן באומרת מת בעלי ולכן ביש תרי לישנא או פ' הפוסקים אזלינן להחמיר, אבל כשנטבע במשאל"ס דאז מדאורייתא מותרת וחכמים החמירו לחוש למיעוט י"ל בפלוגתא יש להקל עכ"ל ז"ל, והנה יש לפרש בדברי הב"ש ב' פירושים א', והוא דהנה החשש בדדמי הוא חשש מדרבנן עי' בב"ש ס"ק קמ"ג וא"כ בספק דב' לישני ה"ל למפסק לקולא, אך י"ל דה"ל ספק בתקנה דהיינו במה שתקנו חז"ל והאמינו אשה ועד א' לומר שמת בעלה, והיכא שאמרה בדדמי לא מהימנא, והספק אם בדבר גם כן תקנו חז"ל להאמין לה או לאו, והס' הוא בתקנה שתקנו חז"ל וחידשו להאמינה במה שאומרת מ"ב אם גם זה בכלל התקנה, או הכא החשש דבדדמי ולא תקנו בזה להאמינם, וכל ס' בתקנה אזלינן להחמיר ואוקמא אדינא דאורייתא, עי' במל"מ פ' כ"א מה' מלוה ולוה שכ' ויש לחקור בדברים שכ' דהיכא דתפס מצי למימר קים לי אם מצי לומר ק"ל בס' תקנת הגאונים לענין שתקנו דמטלטלי דיתמי משתעבדי, ונחלקו הראשונים אם תקנת הגאונים הוא אפי' בלוה וקנה ואח"כ הוריש, אם תפס אם מצי למימר ק"ל דאפי' בלוה וקנה תקנו הגאונים דגובים מיתמי, ומסיק דס' בתקנה אמרינן הבא לחדש בתקנה עליך להבא רא', ומייתי ראי' מתשו' הרא"ש ומאריך שם הרבה, והעולה מזה דסובר דס' בתקנה אוקמינן אדין תורה, זולת היכא שגם עפ"י דין תורה יש לו שום זכות כמו שם משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, אבל היכא שעל פי דין תורה אין לו שום זכות בהנכסים אזי בספק בתקנה מוקמינן על ד"ת:
וכן יש ראי' מתשו' מהרי"ט (בח"א תשו' נ"ט) וז"ל באמצע התשו' ועוד אפילו אם הי' הדבר ספק ולא הי' מבורר, לעולם יש לנו לזכות לזה האחרון יותר מהראשון שזה קנה קנין גמור מן התורה,וזה בא בתקנת חכמים, ולומד זה מד' הרא"ש בפ' המקבל לענין ספק בין הלוקח והמצרן פסקינן דעל המצרן להביא ראי', ואף דהתם איכא טעמא רבה דסוף סוף ארעא למצרן קאי כ"ש בנ"ד כו' דיש ספק מי זוכה כו' (עי' ת' מהרי"ט ז"ל חלק חו"מ ת' י"ב צע"ק שלא הזכיר הטעם הלז דלזה יש זכות גמור עפ"י דין תורה ולזה מתקנה), ויש להתלמד בדבריו הקדושים דלכאורה בשלמא אם יש ספק בהדין אם דבר זה נכלל בכלל התקנה או לאו, שפיר מצינן למימר דבס' אין לך לתפוס ולחדש שגם בזה תקנו, כי כל המחדש עליו להביא ראי' ואוקמי' בס' אדינא משא"כ בס' במציאות כמו גבי ס' שבין הלוקח למצרן דארעא למיפק קאי ולהחזיקה בחזקת המצרן והס' בהמעות, א"כ איזה חזקה יש ללוקח יותר ממצרן כיון דסוף סוף עפ"י תקנה יש להמצרן זכות, אכן בהרא"ש מבואר הטעם משום דתקנת חכמים לזכות להמצרן הוא כשיחזיק הלוקח מכחו קא זכה המצרן, וכיון שהחזיק הלוקח לא מפקינן מינה ע"ש, וצ"ע לעת הפנאי בעזה"י, נחזור לענינינו דעכ"פ מוכח בס' בדין התקנה אם על זה התקינו ג"כ או לאו, מוקמינן אדינא דאורייתא ובזה יתבאר ד' הב"ש דכיון דיש ספק אם האמינו חז"ל גם על דבר שיש שם קצת חשש דבדדמי או לאו, ה"ל ספק בתקנה ולכן דנין להחמיר דאוקמי' אדינא דאורייתא:
וא"כ בנ"ד אשר אין הס' כלל בדבר נאמנות העד ובוודאי שוה להאמין לו כשאמר שהוא גוסס כמו אם אומר שמת ורק הס' בתועלת עדותו אם ניחוש למיעוט שחיים ע"כ אין שייך זה לס' בתקנה ולומר דכה"ג לא האמינו לו חז"ל ואין לומר הלא עיקר תקנת חכז"ל הוא להאמין לעד א' משום עגונא, וא"כ התינח היכא דהעד מעיד שמת בעלה דבא להתירה להנשא, על זה תקנו חכמים, אבל היכא דע"א אינו מעיד רק על דברים שרובם למיתה דמדרבנן אין מתירים להנשא למה להם לתקן בזה להאמין לעד אחד כיון שאין היתר להשיאה, ולא מבעיא לאותם הסוברים דבגוסס אף אם ניסת תצא, לא שייך שתקנו רק לאקלושי איסורא מדאורייתא לשל ד"ס, אלא אף לאותם הסוברים דבגוסס אם ניסת לא תצא א"כ אהני תקנתם דאם ניסת לא תצא, עכ"ז ליתא דעי' מל"מ פ"ג מהל' מלוה ה' י"ד חקר שם לענין אם מותר להלות מעות מי שנשתטה, קרוב לשכר ורחוק מהפסד, כמעות יתומים, דגם להם מעמידים אפטרופוס וחקר שם אם נאמר בזה דמלתא דל"ש לא תקינו רבנן כמו דאמרינן גבי גזירה, דמלתא דל"ש לא גזרו ביה רבנן, והעלה בזה פלוגתא בין מהרד"ך כ"ץ ומהר"י טייטציק ואם נאמר דגבי תקנה נמי שייך לומר מלתא דל"ש לא תקינו כו', א"כ בנ"ד אין לך מלתא דל"ש יותר מזה שתעבור ותנשא, ואז יהי' תועלת מתקנתם, ועי' במל"מ בפ"ט מהל' זכי' ומתנה לענין מתנת ש"מ דאם הוא במקום אסורא לא תקנו חז"ל דכל תקנת חכמים היכא דליכא איסור, אבל היכא דאיכא איסור לא מהני תקנתם, וע"ש באורך:
א"כ לפי"ז בנ"ד נמי נאמר לכאורא דבמקום איסור שתעבור ותנשא לא תקנו רבנן אך לא דמי דהתם הכוונה שלא נאמר דתקנו אף היכא דיתעבד האיסור כמו עדיו בחותמיו זכין בשטר שחרור, דהתם ע"י התקנה יתעבד האיסור דישתחרר העבד וכה"ג, אבל הכא אין התקנה גורמת עשיית איסור הנשואין ובין כך ובין כך עושים איסור הנשואין לכן לא דמי כלל, ובתשו' חכ"צ מבואר דבתקנה שייך אף במלתא דל"ש, וגם כי ע"י תקנתם להאמין עד א' בכה"ג יש להסתעף מזה גם היתר לכתחילה להנשא להסוברים דסימנים בינונים מהני בדרבנן וכה"ג כמו חזקה הנ"ל דהוא שנמצא דמהני מדרבנן לדעת הטור כנ"ל, העולה מזה דאם נפרש בדברי הב"ש כפי' הא' הנ"ל עיקר הכוונה שאף שמה שהאמינו חז"ל לעד א' הוא דלא ניחוש שמשקר דמה"ת אין לו נאמנות בדשב"ע מ"מ כיון דחז"ל אמרו דהיכא דיש חשש בדדמי שוב אינו נאמן, הגם דהם שני ענינים, עיקר נאמנות של העד, וחששא דבדדמי מ"מ שייכי להדדי דהוא תנאי בהנאמנות של העד, דכל שיש חששא להאמין לו משום בדדמי שוב אין בזה תקנה להאמין לו כלל והדר לדינא דאורייתא, וס' בזה נידון כמו ס' בתקנה, כנ"ל ממהרי"ט אבל בכאן שענינים חלוקים הם לגמרי, בוודאי מה שנאמן עד א' הוא בכל גווני הן אם עידותו בלבד מועיל להתירה להנשא לכתחילה, והן אם נצרך לצרף לזה איזה ענינים, והן אם ניסת שמצד תקנתם יפסק הדין דלא תצא, כ"נ לכאורה לפירוש זה:
ה) או אפשר לפרש דברי הב"ש כמו שכתבתי לעיל בצדדי הספק דע"כ לא הקילו חז"ל בספיקות של דבריהם, וכה"ג היכא דמועיל חזקה בדבריהם כ"א היכא דמן התורה הי' מותר לגמרי ומדבריהם נאסר, אבל היכא שמה"ת הי' יותר חמור האיסור דהיינו בע"א שאין לו נאמנות כלל עפ"י תורה, ומד"ס האמינוהו ע"כ שוב לא הקילו שום קולא, אף אם הספק אינו נוגע לכלל למה שתיקנו, מ"מ אין לדון בזה דין ס' דרבנן, וא"כ בנ"ד נמי כיון שחז"ל חששו למיעוט גוססים דחיים, שוב חמור החששא כמו דאורייתא, כיון שמה"ת אין העד נאמן כלל, ולכאורה יש להעיר ולהביא ראי' לזה, דהנה בסוגיא דעד א' במלחמה מהו, (לפירוש הרי"ף) ובשיטת הרמב"ן, החשש הוא דלמא העד משקר, הואיל והאשה אינה מדייקת, ותאמר בדדמי לכן יש חששא שמא העד משקר, לכן הבעיא לשי' באומר קברתיו דשוב על העד ליכא חשש בדדמי רק שמא משקר:
ויש להבין דבפ' האשה שלום (ד' קי"ד), איתא זמנין דמחו לי' בגירא או ברומחא וסברה וודאי מת, וזמנין דעביד לי' סמתרא וחי', וידוע הפי' בפוסקים דהיינו שתראה דברים שרובן למיתה ותסמוך דעתה שמת, וזה הוא שאמרה בדדמי שלא תחקור לידע הוודאית גמורה כ"א תספיק שתתברר לה ע"צ הרוב, וא"כ יש להבין כיון שעד גדר רוב תחקור ותדע שמחו לי' במקום שע"צ הרוב לא יחי', וא"כ העד גדר עידותו אינו שקר לגמרי כ"א שג"כ ידע ע"צ הרוב, ומשקר לומר שוודאי מת וקברו, א"כ מדאורייתא נראה דהותרה להנשא, כי מה שאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן וא"כ צדדי הבעיא דשמא הטעם דנאמן משום דדייקא והכא לא דייקא, היינו רק על צורך העדות להתירה גם מדרבנן, דעל זה נשאר עדותו בלא דייקא, דעל עדות דברים שרובם למיתה יש גם דייקא דידה, וא"כ הוא עדותו על איסור דרבנן וחזקה י"ל דג"כ אין כאן דהרוב עדיף מחזקה, א"כ אמאי אינו נאמן העד אחד, הלא בדרבנן ולא אתחזק למה לא יהי' נאמן עד אחד ועי' בגיטין (דף ב' ע"ב) רוב בקיאין הם, משמע דלרבנן מספיק זה התירוץ אף דהוי דשב"ע ואתחזק איסורא כמבו' שם בגמ' בהקושיא, ומה שאיתא שם סתם ספרי דדייני מגמר גמירי, קאמר הגמ' בפירוש ואפי' לר"מ ומשמע דלחכמים מספיק התירוץ דרוב בקיאים הם, וכמו"כ יש לדקדק בסוגיא דע"א ביבמה ע"ש במאור ורמב"ן ורשב"א בחי' ס"ל דהיכא דנודע מיתת האב והבן ע"י אחרים, שוב אין ע"א נאמן לומר מת בעליך ואח"כ מת בנך, אי אמרינן טעמא משום דייקא וביבמה לא דייקא, וע"ש ברמב"ן שכתב דליכא התם חזקת איסור, ואדרבה מדאורייתא אוקמי' אחזקה שהיא מותרת לשוק, והאיסור הוא מדרבנן משום ממאל"א, וא"כ נמי תקשי להפוסקים הסוברים דבדבר שבערוה נאמן ע"א בלא אתחזק איסור ומכש"כ הכא שהוא דרבנן לכמה פוסקים ואם נימא בספק הנ"ל דכיון דע"א אינו נאמן מה"ת יש להאיסור דרבנן שבזה דין דאורייתא ולהכי א"ש כיון דעל איסור דרבנן אין כאן דייקא שוב אין העד א' נאמן לגמרי כמו מד"ת ממש. שוב מצאתי בפ"ת בסעי' ל"ד שחקירה זו חקרו גאונים גדולים:
והח"ס ז"ל בתשו' מ"ח כ' באמצע התשובה וז"ל אפשר יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דעדיין לא נפקא האשה מחזקת א"א מאיסור דאורייתא כיון דלא העיד בפנינו שנפל למים אלא ע"י עכו"מ מסל"ת דמה"ת אין ממש בעידותו ונהי דהא יש כח ביד חכמים להאמין לע"א להתיר אשה על פיו מ"מ הכא במשאל"ס לא האמינו אפי' לב' עדים כו' עד וממ"נ אי בתר דאורייתא אזלת אין מסל"ת נאמן, ואי בתר דרבנן אזלת אין כאן עדות עכ"ל, הרי דסובר כספק שנסתפקנו דהוה כדאורייתא ממש אף בענינים חלוקים לגמרי, רק אח"כ מסיק הח"ס ז"ל דנאמנות עד אחד בזה הוה מדאורייתא כן הכריח מרמב"ם ז"ל וכן סובר הנוב"י ז"ל במהד"ק בדעת הרמב"ם ז"ל, רק דמחלק דזהו דוקא עד המעיד שראה בעצמו דהוה מדעל"ג משא"כ עד מפי עד או גמל"ת אינו נאמן מדאורייתא, והח"ס סובר דאף עד פסול נאמן מה"ת, עכ"פ סובר הח"ס ז"ל ג"כ דאם הי' נאמנות ע"א מדרבנן, אזי הוה מחמרינן במה שחמור מדרבנן כמו בד"ת ממש כל שהעדות הוא עפ"י ע"א, ומצינו ששיטת התוס' מפורש דנאמן רק מדרבנן, כנ"ל, וגם לשי' רש"י בשבת דמשום דאפקעינהו רבנן לקידושין האמינו עד א' י"ל ג"כ דאימת הפקיעו חז"ל הקדושין כשהעדות מספיק עפ"י דבריהם, ובאם לאו אינם מפקיעים הקדושין והוה א"א מדאורייתא וכש"כ אם נאמר כסברא דס' בתקנה אין לך לחדש בו כי כל המחדש עליו להביא ראי', וראיות הנ"ל ממל"מ לענין מטלטלי דיתמי וכן מדינא דבר מצרא שבתשו' מהרי"ט הנ"ל דכל תקנות ממון משום הפקר ב"ד נגעו בה ואפ"ה ס' בתקנה אוקמי' אדינא, ויש להאריך בענין זה הרבה ואין כמ"ל:
אך מובא שם בפ"ת בסעי' הנ"ל בשם ת' ב"א ג"כ חקירה זו, ופשיט לה דאף לכאורא במשאל"ס לא שייך תק"ע דהא רצון חז"ל שלא תנשא עפ"י עדות זו, מ"מ הוצרכו לתקן שיאומן דברי עד אחד או גמל"ת וממילא דברי העד מאומתים כב' עדים וראייתו מהא דאי' בגמ' בעובדא דחסא דאם ניסת לא תצא והתם גמל"ת הוה, לפי"ז יצא לאור ספק שלי הנ"ל דע"א שוה נאמנותו לעולם אפי' בשעדותו מועיל רק להפקיעה מאיסור א"א דאורייתא, וצ"ע על הח"ס ז"ל שלא פלפל בראי' זו, רק לשי' נמ"י א"ש דס"ל דגמל"ת נאמן מד"ת, ולכן פסקינן דאם ניסת לא תצא:
**(הגה"ה ויש להסביר הדברים דכיון דהאמינו חז"ל לעדות כזו מטעם דיש טעם ודומה הדבר להאמין כמש"כ התוס' ביבמות ונזיר דלכן לא נקרא זה עקירת דבר מן התורה, וע"כ לא חלקו בזה ובכל אופן מהני עדות כזו אף שמדרבנן אין תועלת בהעדות כנ"ל באורך, וזולת לשי' רש"י בשבת דמטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין מהני עדות ע"א יש לחשוש עפ"י שי' הרי"ף לענין מקדש בפסולי עדים דרבנן כנ"ל בהגה"ה, אך בזה רוב הראשונים ז"ל לא ס"ל כרש"י כמבואר:
והא דהקשינו לעיל משי' הרי"ף בע"א במלחמה למה לא יהי' נאמן העד אפי' בלא דייקא דידה על האיסור דרבנן וצ"ל שזה נקרא אתחזק איסורא ועי' בב"מ דגם במשאל"ס נקרא התחזק איסורא מדרבנן, וכש"כ במה שאין לנו ברור רק שאנו משערים דהיא מדקדקת עד שתראה דברים שרובן כו' פשוט שזה נק' אתחזק מדרבנן וכן ביבמה מטעם ממאל"א דהיא ג"כ חזקה מדרבנן והדברים ארוכים אך אכמ"ל:
ו) ועוד יש להסתפק עפ"י מה שפלפל בתשו' הגאון ר"ס מרגליות הוא והגאון מבראד. אם בדבר דלא שייך עבידא לגלויא דהעד יכול להשמיט עצמו אם מהני הטעם בדייקא לחוד, ובנ"ד נמי יכול להשמיט עצמו אם יבוא חי ויאמר הלא יש מיעוט דגוססים דחיי אך רבינו אדמו"ר הזקן ז"ל בתשו' הארוכה כתב בפשיטות דהבעיא דע"א במלחמה בגמ' הוא אם מהני הטעם דמדעל"ג לחוד דשם לא דייקא וכן בע"א בקטטה, אבל הטעם דדייקא לחוד ודאי דמועיל ולכן גבי יצחק ר"ג הזכיר הרא"ש ז"ל הטעם דדייקא לחוד, וכן גבי כל תחלת עדות דלהלכה קיי"ל כלישנא בתרא דאין חילוק בין תחלת העדות לסופה, אך שבתחלה מצי לאשתמוטי כו' שטעה, ש"מ דטעם דדייקא לחוד מספיק להתירה, עי"ש דברי קדשו ז"ל, ועיין בתשו' הר"ס סי' ח' עוד ראיות לזה:
ועוד לכאורא יש לחלוק בנ"ד אשר חלה בחולי חלי רע ר"ל אולי הוא בכלל דבר דמסקנת הב"ש להחמיר בזה כנ"ל מזה לעיל דהוא ס' דתרי לישני שבגמ' אם דבר ה"ה כמלחמה או לאו, אך זה הוא לגבי נאמנות האשה עצמה, אבל באם נאמן עד אחד להעיד במלחמה הוא בעיא בגמ' דלא איפשטא ובאמת בנ"ד לא שייך הס דהבעיא, דהכא היא לא תדקדק כ"כ, אם נאמר דדבר ה"ה כמלחמה כמו דאיתא בגמ' גבי האבעיא, ואם הטעם משום דייקא אינו נאמן בכה"ג, ואם הטעם משום מדעל"ג הרי בנ"ד אינו עביד לגלויי דיש מיעוט גוססים שחיים, ויאמר שמסתמא הי' מן המיעוט האלו, גם יכול להתנצל שטעה בדדמי לי' שסבר שהי' גוסס, כי לזה צריך בקיאות להבחין ר"ל, ועי' בתשו' ח"ס סי' נ"ח דשייך בדדמי אף בשיעור שהה כדי שת"נ מכש"כ בהבחנה דשיעור גוסס, וא"כ הן לטעם מדעל"ג לא מהני עדותו משום דלא על"ג וגם אולי אומר בדדמי, והן לטעם מידק דייקא, בכה"ג אם דבר הוא כמלחמה היא לא דייקא, וא"כ ליכא רק חדא ספיקא שמא דבר ה"ה כמלחמה או לאו, אמנם באמת כיון שלא נודע שהי' ג' מתים בג' ימים זאח"ז לפי החשבון דת"ק רגלי מסתמא אין זה דבר, ואם נודע להעד שהי' רובם מתים ר"ל מחולי הזה יש לזה עוד צד היתר, עי' בצ"צ לרבינו ז"ל סי' ע"ז, כי הי' מסוכן בוודאי מזה החולאת דאלת"ה אין זה בגדר מלחמה, הואיל ולא הוחזק הדבר וא"כ מאחר שהי' מסוכן מזה החולי, ורוב אותו חולי בזמן ההוא ר"ל הי' לא לחיים, ח"כ בלאו הכי יש אומדנא חזקה שמת כמבו' שם בצ"צ, וגם יש דיעות שבדבר נאמן עד א' דמקילין כלישנא דדבר אינו כמלחמה, עי' סעי' נ"ה, ואם רוב היו לחיים בוודאי לא שייך כלל לענין דבר וא"כ הדייקא שלה מהני, אף שאין בעדותו מדעל"ג כ"כ כנ"ל.
אלא שראיתי בתשו' פנ"י תשו' י"ג שכתב בהדיא באומר שמת מחולי אויר על מטתו דעכ"ז דמיא לדבר שאומרים בדדמי ופסל שם עדות העד אחד בצירוף הגדת האשה וכ' שם כיון שראתה שהרבה מתו מזה ר"ל אמרה בדדמי א"כ חזר וניעור החשש דבדדמי הנ"ל, ואין לומר דעליו אין חשש דבדדמי דמדדקדק ולא אמר כי מת, רק אומר שהי' גוסס מוכח שאינו אומר בדדמי וכה"ג כתבו התוס' בר"פ האשה שלום, לענין החזיקה היא מלחמה במה שאמרו שם בגמ' דאי בעיא אמרה שלום בעולם, דכיון דדקדקה כולי האי והחזיקה המלחמה בודאי אינה אומרת בדדמי, אבל בנ"ד א"א לומר כן דדלמא מחמת הדבר נדמה לו שהי' גוסס, ובאמת לא הי' רק חולה סתם ואיך ישקר ויאמר מת אחרי אשר ידע שהוא חי באמת, ושאני התם שאומר שמת, ושוב אין קולא וחומרא הן אם יאמר שהי' מלחמה או שלום ורק שדקדק לומר הדבר באמת גם בהדברים שאינם נוגעין לדעתו כלל, אבל הכא מאי דקדק אחרי שבאמת הי' עדיין חי:
אך בנ"ד יש קולא אחרת דגם שני השמשים מעידים ' שהי' איש א' חולה בשפיטאל ולא נמצא שם יותר והו מת, א"כ יש אומדנא רבה דאינו אומר בדדמי הואיל ונמצא א' מת שם, למה לנו לומר שעל מי שאומר העד הוא טועה ואומר בדדמי שלא הי' חולה כלל בערך גוסס ונתרפא ובא לשם אחר, הלא ניכר שאומר אמת, וע"כ מחזיקין שלא אמר בדדמי ובשלמא אם היינו חושש למשקר היינו אומרים אולי הי' מתחלה ועד סוף איש אחר, אבל כיון שדקדק לומר גוסס ולא מת כנ"ל מוכח דאינה רוצה לשקר (ועי' ת' כני"ח ת' נ"ב דמצרף שם סברא הואיל ואינו מעיד העד דבר שלם על מיתתו ל"ח שמא שכרתו דאם כן הי' אומר שמת וע"ש) ורק אולי אומר בדדמי, ולזה מספיק הסברא דנודע ע"י עדים שלא הי' בזמן ההוא רק חולה א' שם ומסתמא הוא הוא שאומר עליו העד, גם כי מה שהפ"י מחמיר היינו כיון דהי' שם בהקדש כמה שמתו ר"ל לכן חושבת בדדמי על בעלה שהי' נמצא שם שג"כ מת, אבל כיון שלא הי' רק חולה א' שם לא שייך שהאשה תאמר בדדמי שמסתמא מת, אם לא שרוב מתים מחולאת ההוא אז ר"ל וידעה שהוא מסוכן ג"כ, ואזי יש קולא מסברא הנ"ל שבצ"צ דאומדנא גדולה הוא שמת, ולכן י"ל שרבינו ז"ל לא חשש להזכיר ד' הפ"י הנ"ל ולחקור אם שייך בדדמי בענין זה, בפרט דחשש בדדמי הוא מדרבנן ועי' בתשו' ח"ס ת' פ"ח שפסק גם בעדות עד א' דהוא מדרבנן עכ"ז החשש שבדדמי הוא רק מדרבנן (וזה סותר קצת לתשו' מ"ת שבח"ס שהובא לעיל דדוקא משום דנאמנות עד א' הוא מדאורייתא לשיטת הרמב"ם ז"ל:
ז) ועתה נשוב לעיין בהחזקה דהוא שאבד הוא שנמצא דנתבאר למעלה, שעל זה הוא יסוד ההיתר לצרף בהדי שהי' גוסס כנ"ל, והנה הגאון ר"ס מרגליות (בתשו' י"ג) מקשה על דברי השב יעקב ועיקר הקושיא דהתם בקבר הי' להשדה חזקת טהרה וע"י אבידת הקבר הורע חזקתה ולא הי' רק אבידת קבר א' ולכן כשנמצא חזרה לחזקתה שהיתה מעולם:
**(הגה"ה וכ"כ בתב"ש סי' ס"ג והוסיף דגם בקדשים יש להם חזקה דבדיקי ממומא והורעו ע"י שנתערב ולכן מועיל סברת הוא שאבד הוא שנמצא משא"כ אשה בחזקת א"א קיימא, אך בנ"ד י"ל כיון דמה"ת פקע חזקת האיסור שלה, ואדרבה יש לה היתרון מרובא דרוב גוססין כו' דעדיף מחזקה מדאורייתא כנ"ל שוב יש לדמותו לשדה כנ"ל:
עוד מקשה הגאון הנ"ל על שי' הש"י דאין זה בגדר אבידה כלל רק דאמרינן שהוא הלך לדרכו ונעלם מאתנו ואיך שייך אבידה על אדם חי וגם בנאבד חי ונמצא מת אין זו המציאה מעין ההעלמה וגם בח"ס ז"ל ראיתי מקשה כן (בתשו' נ"א) דגבי קבר בוודאי נשאר בשדה זו אבל זה דלמא הלך לדרכו, וגם פלפל אח"כ דדמיא לנאבד כבר ונמצא פרורין וה"נ נאבד חי ונמצא מת אך במקום שדרך להעשות כך כמו בנאבד קבר ונמצא רקב עצמות וכן גבי חמץ שתינוק הכניס ככר ומצא פרורין שדרכו של תינוק לפרר, וה"נ בשכיחי רוצחים ע"ש א"כ י"ל בנ"ד נמי כיון דרוב גוססין למיתה הוה שכיחא טובא, גם נקרא נאבד במקום הזה שהי' חולה כזה שלא הי' יכול להלוך, וגם עי' בתוס' יבמות (ד' קט"ו ע"ב) ד"ה אמר רבא דמשמע שמדמים הא דיצחק ר"ג כו' לאבידה ומקשים על רבא למה לא מייתי סייעתא מההוא גיטא כו' ובח"ס ת' ס"ג צירף בדרבנן ס' הש"י הנ"ל:
והנה רבינו ז"ל בצ"צ (סי' נ"ה) פלפל ג"כ באות ג' והביא ראי' מדברי הרשב"א המובא בשו"ע סעי' ל"ב בא' שהעלו רגלו, דדוקא בשקשרוהו ברגלו והעלוהו דאז הדין דמארכובה ולמעלה תנשא, הא לאה"כ אפי' העלו כל הגוף חיישינן שמא אחר הוא, וע"ש באריכות ושהתב"ש ג"כ מחמיר בזה, ומסקנת רבינו ז"ל בזה דאם לא שכיח כלל כמו בנהר קטן ושלא שמעו נטבעים אחרים י"ל דגם הרשב"א יודה וע"ש ראי' מגיטין (ד' י"ט), מזוזתא ביני דני לא שכיחא, וגם דעת הגאון ר"ס הנ"ל להקל בשאין השיירות מצויות כו' ועי' בב"ש בס"ק צ"א בשם הב"ח דאם נפל לאש ויכול לצאת משם ונמצא שם עצמות אמרינן דנשרף והב"ש חולק עליו ועי' בצ"צ בסי' פ' שהרחיב הביאור בדין זה, ולהב"ח בנ"ד ג"כ יש להקל שהי' מושכב יחיד בהבית החולים והי' מסוכן, ואח"כ נמצא מת במקום ההוא, והוא ממש כנידון הב"ח, רק די"ל דשם סיבת האש הי' עלול להשרף שם איש אם לא הי' יוצא אבל הכא י"ל שהי' החולי לא עצום כ"כ עד שימות מחמ"ז אבל עכ"ז יש לצרף עוד בנ"ד מטעם כאן נמצא וכאן הי' היינו שזה שנמצא מת הי' פה מזמן הקדום, היינו מזמן שהעד ראה את האיש שהגיד לו שהוא מעיר לאיעוו וראה אותו גוסס, ודמיא נ"ד למה שכ' הנוב"י ז"ל (תשו' מ"ו) לענין צלוב, וז"ל אבל צלוב אם אמרינן דזהו שנצלב אמרינן כנוכ"ה מעת שאפשר לתלות שהי' כאן דהיינו מעת שנצלב, אבל אם תאמר שזה שנצלב נפסק החבל, וירד ואחר נצלב, א"כ זה האחר לא הי' בכאן משעה ראשונה אלא אח"כ הובא, וזה לא חיישינן עכ"ל:
והנה עצם הסברא דכנוכ"ה כאן, נלמד משי' הרמב"ן ועוד ראשונים בסוגיא דיצחק ר"ג אזיל מקורטבא וכו' דהרמב"ן ז"ל מפרש דזה ידוע לנו שהמת הי' מקורטבא ויש לנו ספק אם מי שהי' דר שם או שמא אחר בא לשם והלך משם לכאן ע"ש, אמרינן בהא דכנוכ"ה דהוא מי שהי' דר שם מעולם, ובתשו' הגאון ר"ס בסי' ז' חולק על הנוב"י וס"ל דעיקר כנוכ"ה השנוי בהמדיר גבי מומין, היינו שאין מחזיקין מרשות לרשות, ואין הכוונה על הזמן כ"א ע"ד אין מחזיקין ממקום למקום, וגבי יצחק ר"ג הפי' לשי' הרמב"ן והרשב"א שמעולם הי' יצחק זה בקורטובא ולא מחזקינן שהוא איש ממק"א, וגבי שומשמין של"ח שמא פינן, מפרש דגבי שומשמין צריכין אנו לדון על ב' עניינים, א' על שעת הראי' היינו אותם השומשמין שראינו אותם קודם אם פינו אותם או לאו, ב' צריכים אנו לדון על שעת המציאה שמה שראינו עתה שומשמין אם הם באו ממקום אחר או הם הראשונים, וסובר דאם באנו לדון על שעת מציאה דעכשיו ודאי הי' לנו לחוש שמא ממקום אחר באו לכאן דא"ל כאן הי' דאף הראשונים ממקום אחר באו ורק שיש לדון על הראשונים אם פינו אותם ממקומם או עדיין הם שם, ולזה מהני הסברא דכנו"ה ולא פינו אותם למק"א ומסתמא הם שראינו אז, ולכן פליג על דין דצלוב שבנוב"י דכיון דמצד ראי' של עכשיו אין להחזיק שהוא שהי' מתחילה צלוב, הוא הוא, שהרי גם הראשון שהי' צלוב בא מעלמא, ולדון מצד ראי' הראשונה הרי זה לא מהני עפ"י דין, שאמרינן נפסק החבל או מטרונוא עברה כו', זהו תוכן דבריו:
ואפשר לומר בנ"ד מאחר שלרוב פוסקים מדאורייתא מותרת להנשא בגוסס רק דחיישינן למיעוט אולי הי' מהמיעוט דחיין, ע"כ העיקר מה שראה אותו העד בתחילה, ורק לברר מאיזה סוג גוססים הי' לזה מהני ראי' השני', ול"ד לצלוב, דשם הי' בריא מצד עצמו, רק שהי' צריך להתחדש בו מעשה, ושוב מצאתי בצ"צ, לרבינו ז"ל בסי' פ"א באות ד' סובר ג"כ בדברי הרמב"ן להגאון ר"ס ז"ל ומ"מ הביא דעת מהרי"ט ז"ל שסובר שגם להרמב"ן אין חילוק ע"ש באורך, וכן הגאון ר"ס בעצמו בסי' י"א הסכים דמשום תקנת עגונא יש לצרף דברי המבי"ט והש"י לענין צלוב ומשום כנוכ"ה ומסייע סברתו משי' הרמב"ן הנ"ל וגם סיוע להש"י מדברי הב"ח ז"ל בנפל לכבשן ונמצא שם עצמות אם ידוע דוקא שלא הי' שם עצמות מקודם ובזה תי' דברי הב"ח מקושיית הב"ש מסעי' ל"ב שהוא מד' הרשב"א ז"ל דדוקא קשרוהו ברגלו הא לאה"כ היינו חוששים שמא אחר הוא, דשם אולי יש שם אחר מזמן קודם ולא שייך שם הסברא דכנוכ"ה ע"ש באורך וגם בתשו' שם כתבו כיון שהוא מוכה מאוד ואינו יכול לזוז ממקומו הוה כמו אבידה ממש, (ול"ד לגט שיכול להזרק ע"י רוח או שיתכסה בעפר וגם נטבע במים ר"ל המים דוחים אותו) א"כ בנ"ד כיון שלא הי' אז בהאספיטאל כ"א חולה א', והחשש שמא נתרפא ונכנס אחר במקומו מסוכן זה ל"ח:
**(הגה"ה נלע"ד לפי מה שמוכח בתשו' צ"צ הנ"ל דעיקר בשכיח ולא שכיח תליא והכא לא הוחזק עוד א' שם מלבד הגוסס, וגם לפי מש"כ התוס' פסחים (דף מ' ד"ה רבה כו') דחולה שיב"ס לא שכיח כלל א"כ הוה לא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא, דלכו"ע לא חיישינן, ועיין מה שכתב רז"ל לענין מזוזתא ביני דני לא שכיח, אך בנ"ד אפ"ל דבשעת החולי ר"ל מקרי שכיח אף חולה שיב"ס וצ"ע:)**
ח) ועתה נצרך לבאר בעזה"י אם בעדות עגונא בעינן שיעידו דבר שלם ולא חצי דבר כמו בכל עניני עדות כי לענין דרישה וחקירה דהלכה דא"צ כדאיתא בסוף מסכת יבמות מבואר שם הטעם כיון דאיכא כתובה למשקל דמיא לדיני ממונות, והכא גם בד"מ בעינן שיעידו דבר שלם, והנה בכנה"ג בהגהות לב"י (בסי' י"ז אות ער"א), הביא פלוגתא דאשלי רברבי שדעת התומת ישרים שנצרך שא' מהעדים ישמע מחבירו מה שנצרך להשלים להעדות והוא בלבד יעיד דעד מפי עד כשר לעידות עגונא, ושוב הביא דיעות כמה גאונים שלא הקפידו על זה, והמה הרח"ש והראנ"ח והר"ם מטראני, והכנה"ג נתן טעם לדבר דאפשר דכי היכי דהקילו עמ"ע בעדות אשה ה"נ הקילו מבלי להצריך שיעיד דבר שלם, ועוד תירץ דכל שמפי הא' מתברר שמת פלוני, בצירוף העדות האחר, דבר שלם מקרי, כיון שמעיד שמת שזהו עיקר המכוון:
והנה מש"כ הכנה"ג בדעת המבי"ט עי' בח"ס תשו' ס"ה שהוכיח מדעת המבי"ט דדוקא היכא שא"צ לעדות האחר כ"א שיהי' היתר להנשא לכתחילה, או אפי' לענין שאם ניסת לא תצא דעכ"ז הועילה עדות הישראל הראשון שהבא עלי' לא יהי' בחטאת ולא באשם ואין לה חזקת א"א, וזה דלא כמשמעות הכנה"ג בדעתו ז"ל דהקילו לגמרי בעדות אשה לענין חצי דבר ויש להעיר לזה מגמ' דזבחים (ד' צ"ט) בעי ר"ל בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו (פי' בקדשים) כיון דלא חזי (להקרבה) ורחמנא רבי' ל"ש מה לי טמא מ"ל בעל מום (פי' מ"ל בעל מום לחוד ומ"ל טמא ובע"מ), או דלמא כו' ועי' בטו"א בחגיגה בחי' (לדף ט) פלפול בזה, וה"נ י"ל כיון דאקילו רבנן לסמוך על ע"א והוא פסול שאינו בר עדות ע"כ אין פוסל גם חצי דבר:
ואמנם מצאנו פלוגתות בענינים אלו דמפי כתבו כשר בעדות עגונא כמבו' בירושלמי והובא בטוש"ע, ודעת הרמב"ם ז"ל שצריך שידעו שהוא כתב ישראל, והלבוש פי' הטעם דאל"כ ה"ל תרל"ד מסל"ת ומפי כתבו, והאחרונים ז"ל חולקים עליו וסוברים דמהני מסל"ת מפי כתבו ומפרשים ברמב"ם פי' אחר, וכן בענין נמצא א' מהם קא"פ יש פלוגתא אם בטל כל העדות, עי' תשו' הגאון רעק"א סי' פ"ז וכן בענין אם בעינן תחלתו וסופו בכשרות עי' בשו"ע סעיף ו' ובפ"ת ס"ק ל"ח בשם מהריב"ל. ונחזור לבאר בעזה"י השיטות בענין דבר ולא חצי דבר, הנה שי' הרי"ף ותוס' פ' חז"ה דהא דמהני עדי חזקה בב' כתי עדים, משום דכל כת הועילה לענין הפירות שאכל דיהי' נצרך להמחזיק לשלם, אם לא יתברר חזקתו, אבל שי' התוס' בפ' מרובה ושי' הרשב"ם, דאם ראו באותה פעם כל מה שיוכלו לראות מהני, אף שעדותם לחוד לא הועילה כלל, והנה בסי' קמ"ב בא"ע מובא להלכה דעת הרמ"ה דהיכא דאין השליח אומר בפני נכתב וצריכים לסמוך על עידי השליחות, צריך שיהי' עידי השליחות עצמם העידי מסירה כדי שיעידו על דבר שלם, והיינו כשי' הרי"ף, דלשי' התוס' ורשב"ם כל כת העידה מה שתוכל לראות באותו פעם, עוד זאת מוכח דאפי' אם מדאורייתא מספיק עדות כת א', מ"מ כיון שמדרבנן אין תועלת בעדותן וצריכים לכת הב' מיקרי חצי דבר, ומשי' הרמ"ה שהוא מארי' דהאי דינא הקשה הפ"י בחי' גיטין פ"ב אהא דתנו א' אומר בפני נכתב וב' אומרים בפנינו נחתם כשר, ואמר רבי אמי ל"ש אלא שהגט יוצא מתח"י עדי כתיבה דה"ל כשנים על זה ושנים על זה, והקשה הפנ"י ז"ל דאמאי כשר הלא הוי חצי דבר לשיטת הרי"ף הנ"ל דהא' לא הועיל בלא השנים משום דבעינן בירור שנחתם לשמה, ורצה לתרץ. משום דעדות על לשמה צריך רק מדרבנן, ולהכי מיחשב דבר שלם מעידי הכתיבה, הואיל ומדאורייתא מספיק עדותן, אך א"כ גם בדינא דרמ"ה ז"ל תיקשי כן דאמאי קרי לי' חצי דבר, הלא מדאורייתא מספיק עדות של העדי מסירה מהשליח להאשה, ומדרבנן צריך להעדות אחרת, ואפ"ה מקרי חצי דבר:
אך תירוץ לזה למדתי מחידושי הגהות סמ"ק להגאון מוהר"י ז"ל, שכתב דעיקר קפידת התורה לא שהדבר יוגמר לגמרי ע"י כת א' כ"א הקפידא היא שלא יצטרכו להוסיף עוד עדים, ולכן דוקא היכא שנצרך עוד כת עדים, אבל היכא שעל חצי דבר מעיד עד אחד, כמו הכא שא' אומר בפני נכתב וב' בפנינו נחתם, לא קפדה התורה בזה, דעד א' אינו בסוג עדים דכל היכא דעד א' נאמן גם אשה ובע"ד נאמנים, נמצא אינו בסוג עדים ואינם מקלקלים להעדים שאין זה נק' תוספות עדות, והוי כאילו כל הדבר נפיק ע"י הב' עדים, והפ"י שאינו מתרץ כך, אזיל לשי' בגיטין בפ' האומר (ד' ס"ב) בתוס' אפי' הן הראשונים, דכתב הפנ"י דאפי' היכא דהבע"ד מסייע בהודאתו ולולי הודאתו לא הי' מהני עדותם, נקרא ג"כ חצי דבר ע"ש באריכות, ולפ"ד הגאון מוהר"י ז"ל בוודאי לא שייך זה להוספת עדות כי זה וודאי אינו בגדר עדות כלל:
אך מדברי המבי"ט זיל לפי מה שהבין הח"ס כוונתו מוכח כהפנ"י דלא כהגח"ד דשם הוא השלמת העדות ע"י ע"א או מסל"ת שאינו בגדר עדות מן התורה, אעפ"כ חקר מצד חצי דבר ובע"כ שמפרש שהקמת הדבר יהי' תועלת מן העדים האלו, והיינו שמפרש כשי' הרי"ף ז"ל דאפי' ראו כל מה שהי' אפשר לראות באותו הפעם אפ"ה שייך בי' חצי דבר, וצריך שיהי' תועלת לאיזה דבר מעדותם, וקושית הפנ"י במתני' דעד א' אומר בפני נכתב יתרץ המבי"ט לשיטתו דכיון דמדאורייתא הועילה העדות לשתהי' מגורשת, ואם קבלה קדושין צריכה גט, והבא עלי' פטור מקרבן, מקרי דבר שלם, ובדינא דהרמ"ה יסבור המבי"ט שבדיעבד לא מעכב אף אם מסר לה בפני עדים אחרים, ועי' בנתה"מ בסי' כ"ה שמחלק בין אם הספק קדושין הוא ע"י שהעדים לא ראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שעה, דאז נקרא חצי דבר, שלא ראו הדבר בשלימות, וע"כ לא הוה קדושין, כמו שמובא דעת הג"א בב"ש בסי' ל' דאם להעדים יש ספק אם הגיעו הקדושין קרוב לה דלא הוה קדושין אבל אם העדים ראו כל מה שיוכלו לראות באותו פעם אך הוא ספק בדין אזי הוה ספק קדושין ולא נחשב ח"ד, ועפ"י שי' יש לישב מה שמובא סברא בחי' רשב"א ס"פ המניח לענין עבד גדול ועבד קטן שיש סברא דהואיל ואינם מעידים על דבר ברור אף שיודעים שנגח א' מהם עכ"ז עדותם בטילה, עש"ה:
אך לכאורה א"ש תי' הנתיבות לענין ס' קדושין לשי' התוס' דפ' מרובה, אבל לשי' הרי"ף צ"ל דזה מקרי דיש תועלת בעדותן מה שאסורה להנשא לאחר בלא גט, ונמצא דשיטת הג"א הנ"ל גבי ס' קדושין ראי' לשי' הפנ"י בקפידא דדבר ולא ח"ד היינו שגמרו של הדבר הוא עפ"י עדים הללו ולא כשי' הגאון מוהר"י, אך לשי' הרמ"ה הנ"ל וכמו שהוכיח הפ"י דדעתו ז"ל דאפי' אם מדרבנן אין מועיל עדותם מ"מ נקרא חצי דבר, וא"כ כש"כ שספק לא יהי' נחשב לדבר שלם:
(עי' בחי' ירושלמי לעיל בפ' זה בורר גבי ב' אומרים ראינו שערה אחת בגבו וב' אומרים כו' עד ומ"ד כשר שמא נשרו ופי' המפרש שאפשר שראו דבר שלם שהי' א' נשר, הרי דלמ"ד זה נחשב ראיית ספק לדבר שלם) וי"ל דהרמ"ה והפ"י יסבורו דכל שלא הי' כאן עוד עדים עדיף טפי לענין שלא יהא נקרא חד וצ"ע, ועוד דכונת הרמ"ה הואיל וההיתר מדרבנן א"א להיות כ"א עפ"י ב' כתי עדים מיקרי ח"ד לגבי דרבנן וזה התי' עיקר:
נחזור לנ"ד דאף דצריך בכאן צירוף דעדות עד א' שראהו גוסס לא מהני להתירה בלא צירוף השנים, ועדות הב' אינו מספיק בודאי שלא הכירו אותו מי הי', מ"מ יש להתיר עפ"י צירוף עדות הג', חדא דכמה גדולים סברי דבעגונא לא קפדינן על ח"ד כנ"ל מכנה"ג, ואפי' לדעת המבי"ט הלא בנ"ד לרוב הפוסקים עדותו מועיל מה"ת ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל לענין גוסס דהוה ספק כנ"ל מ"מ גם בס' מועיל עדותו כנ"ל בשם הח"ס דהבא עלי' פטור מקרבן וכנ"ל בשם הנתיבות, ואפי' אם נחוש לסברת הרמ"ה הנ"ל דאפי' אם מדרבנן צריך לצרף עדות אחרת נק' חצי דבר, וזהו לשי' הרי"ף, הלא בנ"ד יש תועלת מעידותו שלאחר ג' ימים הוצרכו האבלים להתאבל כביו"ד סי' של"ט, ואף כי המכון מעדותו להתיר האשה מ"מ בזה אין קפידא, כנ"ל משי' הרי"ף דאף דהתועלת הוא היפך כונת העדים דהם באים להחזיקו בשדה ונתחייב ע"י לשלם הפירות שאכל, מ"מ נק' עי"ז דבר שלם, ואם נחוש לסברת התוס', והשמשים הם יוכלו לראות על זמן שהעידו ולחקור מדבריו מי הוא, מ"מ העד אחד לא יוכל לראות יותר וגם יש תועלת מעדותו, ודמי להא דאיתא בב"ק פ' מרובה (ד' ע') כיון דעדי גניבה אינם צריכים לעדי טביחה, אע"ג דעדי טביחה צריכים לעדי גניבה, דבר קרינן בי', וכן עדי קדושין ועדי ביאה ע"ש בגמ' ולשיטת הגאון מוהר"י צייטלעס ז"ל ג"כ לא נוסף לעדות השמשים כ"א עד אחד, ואין זה גדר עדות כנ"ל:
ט) אך עוד יש לבאר בנ"ד דהעד הראשון לא הכירו כלל בשמו רק שהחולה אמר לו שכך הוא שמו ושהוא מעיר לאיעוו, ושיש לו אשה שם ויש לו בת ממנה והיא מינקת, אשר כל זה הוראה ברורה שהוא אותו האיש שאנו דנין על זה, והנה בח"ס תשו' מ"ה הביא בשם הרא"ם דנאמן להעיד עפ"י מה ששמע ממנו שמו וכו' והביא ראי' מסוף יבמות לענין אותו שהעיד על מיתת יוחנן בן ארי' שלא הכירו כ"א עפ"י מה ששמע ממנו בעצמו ולא חששו לשמא משקר, והח"ס ז"ל דחה הראי' ששם לא השיב לו על שאלת שמו כ"א מעצמו אמר לו ע"ד מסל"ת, והענין מורה דשלא ברמאות אמר כן, משא"כ בעלמא יש חשש שמא אינו אומר האמת, אך עי' בתשו' הרא"ש ומובא בטור א"ע סי' קי"ח ע"ד תלמיד ר' אשר שלמד לפני הרא"ש ז"ל ושם מביא ראי' להיתר מגמ' דסוף יבמות הנ"ל שאעפ"י שאין אנו יודעים שמו כ"א על פיו מהני ועי' בתשו' מהרשד"מ ז"ל בסי' מ"ט שפסק ג"כ דמה ששמע ממנו הוה עדות בין להקל בין להחמיר עי"ש ושוב מצאתי בת' צ"צ לרבינו ז"ל בסי' נ"ד שכ' כן לדבר פשוט שמה שיודעים שמו ושם אביו עפ"י עצמו מהני, והביא תשו' הרא"ש הנ"ל וגם הביא ממהרי"ק ז"ל עוד ראי' ממתני' ביבמות מעשה בצלמון בא' שאמר כו' אני פב"פ נשכני נחש כו' והיא ראי' ברורה (וצ"ע על הח"ס ז"ל שלכאורה לא הרגיש בראי' זו אמנם י"ל בדוחק דיתרץ הואיל ונשכו נחש והי' קרוב למיתה ר"ל ואין אדם משטה בשעת מיתה להכי נאמן אבל אדם בריא שאמר כן י"ל דאינו נאמן ועי' צ"צ ת' הנ"ל) עכ"פ לדינא ודאי דמהני מה ששמעו ממנו שמו ושם עירו כרבוותא הנ"ל, בפרט בנ"ד י"ל דגם הח"ס ז"ל יודה דמהני דלמה לי' לאפושי דברים שיש לו בת כו' והיא מינקת, עוד זאת שמצאו אצלו פאס' שכתוב שם שמו כך, ולכן אין לפקפק כלל בעדות זו, ומעתה נתוסף לנו עוד צד להתיר אשה זו שפאס' הוא מדברים שאין אדם משאילם לחבירו, וזאת נודע לנו מרציצע שנתנו לו פאס' כזה גם האשה הכירה הט"ק שלו בטב"ע שהיא תפרה אותו כן הכירה פאליטא הנמצא אצלו, וגם י"ל שהוא חשש שאלה דיחיד שישאיל כל אלה לאיש שיש אצלו פאס' כזה, ושיספר עניניו שיש לו בת ואשתו מינקת, והחכ"צ ז"ל פסק דלא חיישינן לשאלה דיחיד עי' בתשו' קל"ד, ומכל הנ"ל נלע"ד שיש מקום להתירה מכבלי העיגון, אם יסכימו בזה גאוני הדור: