אור ברסלב

יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש

סימן כב

סימן כא

לענין דבר ולא חצי דבר דבזה יש ג' שיטות, שיטת רש"י ושיטת רשב"ם ותוס', ושיטת הרי"ף דלשיטת רשב"ם ולשיטת התוס' אם ראו מה שהי' ביכולתם בעת ראייתם לראות ולא הי' באפשרם בעת הזאת לראות יותר הו"ל דבר שלם ושיטת הרי"ף דאם גם עדותם דחצי דבר מהני לשום דבר לא מיקרי חצי דבר כמו בשני חזקה וכת א' מעידה על אכילת פירות בשנה הראשונה הגם דלענין חזקה אינו מועיל עדותם דמעידים רק על שנה אחת, אבל מועיל הוא דאם לא יביא ראי' על שני חזקה דהיינו על שלש שנים, יצטרך לשלם עבור פירות שאכל בשנה ראשונה, ונסתפקתי בדבר דלפי דברי כת אחת בלי הצטרפות כת שני' לא יועיל עדותם שיהי' וודאי כמו עדותם אבל ספק יתהווה גם עפ"י עדותם ובהצטרפות כת השני' נתהווה ונתחזק לודאי אם הי"ל חצי דבר, ובגונא דכל כת ראו בשעת עדותם מה שהי' באפשרה בעת הזאת לראות, דלדברי התוס' מהני אבל לדברי הרי"ף נסתפקתי אם הו"ל כגונא דא חצי דבר אם לא, למשל אם כת אחת העידה שראובן עשה בעירו לשליח על גט איש אחד פב"פ מעיר אחרת אשר הכת הא' אינם מכירים אותו בטבע מי הוא פב"פ כ"א עתה שומעים שמו ושם אבותיו, וכת א' מעידה על השליח שנתן הגט כי הוא פב"פ אשר כת הראשונה מעידה שהבעל עשה אותן לשלוחים דעיין בח"ס בהשמטות בסי' קצ"ט, דבענין זה אם מועיל העדאתם על שמו ושם אבותיו ושם עירו אף אם אינם מכירים אותו בטב"ע תלי' זה בפלוגתא דמתוס' בפ' ג"ה משמע דלא מהני דהו"ל כמו פלניא דהאי סימנא לוה מפלוני מנה דל"מ לפי שיטת התוס' הנ"ל, ובפנ"י בקו"א לכתובות בסי' ע"ג סובר דמהני ע"ש ושמו ושם עירו הו"ל כסימנים וא"כ תלוי זה בפלוגתתם, א"כ לפי דברי בעל פנ"י סגי בכת א' לבד ולשיטת התוס' אין מספיק כת א':

א"כ לפי"ז לכאורה לדידן דלא מכרעא לן פיסקא היאך הוי בכת הראשונה נפקא לן מתורת ודאי א"א לתורת ספק א"א ונ"מ גדולה בין ודאי א"א לספק א"א דאם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר דאם היא ספק א"א צריכה ממנו גט דתפסי בה קדושין מספק וגם עוד לכמה דברים דספק מגורשת נ"מ מודאי א"א כידוע וכמובן, וגם לגבי דידי' אם נאמר כשיטת הפוסקים דספק חדר"ג שריא מותר לו לישא אשה, וא"כ נאמר דזה מקרי עדותם מועילים לדבר, ולכאורה ק"ו הוא משיטת הרי"ף דקרי להא דכת א' שמעידים על אכילת שנה ראשונה דמועיל עדותם ולכך לא הו"ל חצי דבר אף דלזה דמועיל עדותם לחייבו באכילת פירות לולי שיבואו עוד עדים המעידים על אכילתו עוד שתי שנים אף דתועלת מעדותם הוא היפך מכונתם להעיד דעדותם היא לזכותו בכל השדה קאתו והתועלת מעדותם הוא לחייבו בתשלומין בעד הפירות שאכל ועכ"ז סובר הרי"ף דזה מיקרי מהני עדותם ומכש"כ בנ"ד דעדותם הוא מסוג אחד וכונה אחת להתועלת היוצא מעדותם כ"א דלא מהני בכולה כ"א והני במקצת כמו סוג כונת עדותם דכונתם הוא לעשותה מגורשת בודאי וגם התועלת היוצא מעדותם הוא להחליש ולאיתרעי כח חזקת הא"א שלה שינתן עפ"י עדותם מסוג ודאי לסוג ספק לא כ"ש דיהי' מהני:

אך אפ"ל ולחלק דבזה מגרע מענין דרי"ף דהואיל והדבר אצלינו ספיקא דפלוגתא דרבוותא, ולפי שיטת התוס' אין מועיל עדותם כלל, ולשיטתו של בעל הפנ"י מועיל לגמרי, א"כ זה דקרינן לי' חצי דבר משום דחיישינן לשיטתו של תו' ולדידהו לא מהני עדותם ולא מידי, אך יש לומר הואיל וסוף סוף עתה מפני העדר הכרעתינו בדין זה פוסקים אנו דהו"ל ספק מגורשת כדין ספיקא דאורייתא דאזלינן בי' להחמיר, א"כ אף לו יהי' שהדין אליבא דאמת אינו כן עכ"ז אנו עבדינן עובדא עפ"י עדותם שיהיו קדושין תופסים בה מספק ועוד נ"מ בכמה ענינים במה דהו"ל ספק מגורשת, וא"כ מקרי מועיל עדותם ולא הו"ל חצי דבר אליבא דכ"ע כי למעשה אם אחד יקדשה נפסוק דצריך לגרשה מספיקא:

דוגמא וסמך לדבר זה מצאתי ברמב"ם בפ"ז מה' אישות הל' ט"ו דהאומר ליבמה הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמך ה"ז מקודשת הואיל ואם קדשה עתה היו קדושין תופסין בה מספק, ולפי שיטתו של הכ"מ אם סובר שדעת שרמב"ם ז"ל דמקודשת גמורה היא ושלא כדעת המ"מ דהרי היא רק ספק מקודשת וטעמי' מסביר לן הכ"מ דהואיל ועכשיו נמי תפסי בה קדושין מספק א"כ לא הו"ל דשלבל"ע כ"א דמיחשב דשבל"ע וא"כ אם מקדשה שיחולו הקדושין לאחר שיחלוץ לך יבמך ה"ז מקודשת בוודאי דהו"ל דבר שבל"ע, אלמא אע"ג דמספקא לן אם קדושין תופסין בזקינה לחליצה וליבום דאיתא ביבמות דבעניותינו צריכה גט מספק דמספ"ל האי לא תהי' אשת המת החוצה ללאו הוא דאתא או דלא תפסו בה קדושין הוא דקאתי וא"כ מה דצריכין גט מספק לשומרת יבם שנתקדשה הוא רק מספק וא"כ איך נאמר דאם קדשה אחד שיחולו הקדושין לאחר שיחלוץ לך יבמך דתהוי מקודשת בודאי הלא להך צד דמספ"ל אולי אין קדושין תופסים בה הו"ל דבר שלבנ"ע ואינה מקודשת ואיך סובר דהוי לי' בוודאי קדושין ולא הו"ל דשלבל"ע בודאי, אלא וודאי משמע דסובר הכ"מ הואיל וסוף סוף אנן דמספ"ל בהא עבדינן בזו העובדא להחמיר ולהצריכה גט מספק א"כ מקרי זה דבר הבא לעולם אליבא דכ"ע אף אם לו האמת יהי' דאין קדושין תופסים מ"מ ענינים אלו נקראים דבר הבא לעולם הואיל ולמעשה לפי הסתפקתינו בזה יש בזה צד קדושין:

א"כ כמו"כ נלמוד מזה לנ"ד דלדידן דמספ"ל ומספיקא פסקינן דהו"ל ספק מגורשת א"כ מקרי מועיל עדותו אליבא דכ"ע הואיל דלמעשה מועיל העדות מספיקא ולא הו"ל חצי דבר אליבא דכ"ע, כי בנ"ד זה מסתברא דהו"ל ק"ו משיטתו של הרי"ף דמחשב הא דכת הא', מועיל עדותם מצד דמחייבי שישלם פירות שאכל דזה היפוך כונת העדות ועיין בשיט"מ לב"ק בפ' מרובה בדיבור אלא למעוטי שנים אומרים וכו' דמקשי שם אשיטת הרי"ף וז"ל ועל שיטת הרי"ף קשה לי דאדרבא עדות שסותר מה שעדות שלימה מועלת לו שהעדות שהוא מכון אליו באה להעמיד קרקע בידו וזה בא להוציאו ע"ש וזהו כפי שכתבתי לעיל, ועכ"ז חזינן דהרי"ף סובר דהואיל דמועיל לשום דבר אף היפך כוונתו מיקרי מועיל עדותו ולא הו"ל חצי דבר מכש"כ בנ"ד אשר התועלת מכת הא' הוא באותו סוג דבאין להעיד ולהוציאה מאיסור א"א ולשוי' גרושה וכת הא' הוי לי' אתחלתא דמלתא ותועלת לאפקועי ממנה איסור א"א במקצת אך לא כולו דמשוים אותה לספק מגורשת דמנתקים מודאי א"א לספק א"א מסתברא דמכש"כ מיקרי מועיל עדותם, וזה שעמד נגדינו דאיך נאמר דהו"ל דבר של הואיל דמועיל עדותו בזה הוא רק מספיקא אולי כדעת הפנ"י אבל אם הלכתא הוא כשיטת התוס' אינו מועיל עדותם כלל וא"כ הואיל ומספקא לן הלכתא כמאן ה"ל ספק אם הו"ל חצי דבר, בזה סיעתא גמורה איכא משיטת הכ"מ וסברתו דשם דסובר דאין אנו משגיחין ממה שנסתובב ונתהווה הפסק שלנו דאם היינו משגיחים בנ"ד מה דתפסי קדושין קודם חליצה הוא מספיקא וא"כ לפי צד ההסתפקות דאין תופסין קדושין בשומרת יבם הו"ל דבר שלבל"ע וא"כ הו"ל ספק מקודשת כפי שיטת הה"מ וסברתו דאין אנו משגיחים כ"א על הנסתבב למעשה דפסקינן דהו"ל ספק מקודשת, וא"כ הרי זה דבר הבל"ע ה"נ בנ"ד נאמר כן דהו"ל מגורשת בוודאי דההוראה למעשה שמורין מצד ההסתפקות משוי לסהדותם דכת אחת מועיל בוודאי וק"ו משיטת הרי"ף וכדלעיל:

שוב התבוננתי דאפ"ל דטעמי' דהרמב"ם דאזיל לשיטתו בפ"ב מהל' נערה בתולה ה"ה בענין דלא תהי' לאשה דאם אף אסורה לו לנשא מדרבנן פטור נמי מן הקנס, ועיין במל"מ שם דטעמי' דהרמב"ם הוא הואיל דהקפידה התורה שיתקיימה המעשה נדרש שיתקימה המעשה בפ"מ היכא דאינה יכולה להנשא אף מצד איסור דרבנן דמן התורה ראוי' להנשא וחייבת בקנס עכ"ז הואיל וסוף סוף מעוכבת מלהנשא יהי' מאיזה טעם שיהי' פטורה מן הקנס, וכן כמה פוסקים סוברים דלענין כיסוי הדם דאשר יאכל כתיב אם מעוכב מלאכול החי או העוף אף מצד הספק או מצד איסור דרבנן פטור מן הכיסוי בוודאי הואיל ולא אפשר שיתקיים המעשה, ה"נ בנ"ד להיפך בגונא דהכ"מ דבעינן מן התורה דבר שבא לעולם או בנ"ד דבעינן מן התורה שיועיל עדותו אם מועיל אף מצד ספק וכדלעיל מהני בודאי דאף דלפי דעה א' אינו מועיל עכ"ז כפי שמסתפקים אנו הלכה כמאן נתחדש אצלינו תועלת בעדותו ולא גרע מדרבנן דמועיל אף מן התורה דמן התורה אין לזה מקום כ"א נתחדשה אח"כ מגזירת חכמים עכ"ז פועל שנפטר מן הקנס אף מן התורה, ובשורש ליסוד זה נמצא איזה חולקים אשיטת הרמב"ם בזה אך יש לחלק אלו הדברים משיטתו בהל' נערה בתולה הנ"ל:

שוב עיינתי בתשו' הר"ן בסי' נ"א שנשאל מי שחל נדרו מספק כגון שנשבע שלא יהי' שבת הבאה בעיר פרינהין אם נשאל קודם השבת משום שאין מתירין את הנדר עד שיחול והשיב שדבר זה הוא מחלוקת בין הראשונים אם מחוייב ליסע קודם שבת מכח שבועתו או אינו מחויב כ"א שלא יהי' שבת בשם, ולסברה הראשונה חל הנדר קודם שבת ומתירין לו ולסברא השני' לא חל ואין מתירין לו ומסיק דזה תלוי בפלוגתת הראשונים אם ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה או רק מדרבנן ואם ספי"ד מן התורה לחומרא הו"ל חל הנדר ומתירין לו, ומסיק הואיל דמספקא חייב לצאת קודם השבת וספיקא דאורייתא לחומרא א"כ הו"ל חל הנדר ומתירין לו אליבא דכ"ע וא"כ משיטתו של הר"ן יש ללמוד בנ"ד נמי הו"ל מהני עדותם הא דמהני לשוי' ספק אף דאליבא דתוס' ל"מ כלל, אך לגבי דידן דמספק מהני ושוי' ספיקא כמו בשיטת הר"ן דמסיק דיש להתיר הנדר דתקשי נמי איך מתירין להקל אולי הלכה כמאן דסובר דאינו מחויב לילך קודם השבת מצד שבועתו וא"כ לדידהו אינו חל הנדר ואיך נתיר לו א"ו דסברת הר"ן היא הואיל דמספיקא אסרינן לו וספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה לא משגחינן במאי דלהנך גדולים אינו אסור ולדידהו לא חל הנדר סוף סוף האי גברא אסור מספיקא מצד ספק שבועתו לדידן דמספקא לן ה"נ ממש בנ"ד:

אך אפ"ל ולחלק דנבין שיטת הר"ן, דזה בודאי אין סברתו דלא משגיחינן בהמסובב מה שנסתבבה החומרא כ"א עיקרא הוא כפי הפסק שלנו למעשה יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"ז הואיל ומחמרינן דאסור ליסע א"כ נתקיימה המעשה וחל הנדר אף דצמיחת הפסק הוא רק מספיקא ולחד דיעה מותר ליסע לא חל הנדר לדידהו דלפי"ז אם נאמר כך בכוונתו מה זה דמפלפל שם דפסקו הוא אליבא שיטת הסוברים דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה אבל להסוברים דהא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק דרבנן לא הו"ל חל הנדר ע"ש, ואם נאמר דטעמי' הוי משום דהעיקר הוא הפסק למעשה מבלי להשגיח על יסודו ושרשו ממה נתהוה, א"כ גם להסוברים דמדרבנן ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ז גם לדידהו הי' מיקרי חל הנדר, דסברא זו הוא אם יסבור כן הו"ל כפי שיטת הרמב"ם בהל' נערה בתולה הנ"ל ולדידי' גם באיסור דרבנן פוטר מקנס כמו שהבאתי לעיל דגם בשניות פוסק דאין להם קנס א"ו דלא מן השם הזה הוא סברת הר"ן, כ"א סברתו הוא הואיל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה והפירוש הוא שלחומרא פסקינן כהך שיטה דכך גזרה חכמת התורה דאם יהי' ספיקא דאורייתא נפסוק אז כהמחמיר וכמו שפוסקין כשיטתו להחמיר כן הקולא המסתעפת ונמשכת מזה להתיר השבועה ג"כ מועיל אחרי אשר פסקנו בזה כשיטת המחמיר דאיך אתה אוחז החבל בב' ראשין דחדא שייכא בחברתה דאם כפי כתב התורה דחל נפסוק ג"כ להקל דמועיל התרה, וזהו בגונא דהר"ן משא"כ בנ"ד דהו"ל ספק מגורשת לענין דאם חלה קדושין מאחר תפסי בה קדושין דאולי כשיטת הפנ"י ואסורה להנשא לעלמא דאולי כסברת התוס' א"כ אין הכרע מהפסק שלנו למעשה כי מחזיקים אנו כהך שיטה, וראי' כי להיפך מחמירינן דאסורה להנשא דאולי כשיטת התוס' ואין מהנהגתינו ומפסק שלנו שום הכרע כמו בנידון דהר"ן דבנידון דידי' מאי דפסקינן בשעת מעשה להחמיר הוא כמו הכרעה ופסק כדברי המחמירים ולכך גם הקולא הנמשכת מזה ראוי ונכון שתתקיים ג"כ ומצי מתיר אבל בנ"ד עדותו של כת אחת אין אנו מקבלים עדותו בדרך ודאית כ"א בהסתפקות לשני הצדדים ומחמירין בב' הענינים א"כ ל"ד לנידון דהר"ן:

שוב ראיתי במל"מ בפ"ח מהלכות גירושין הלכה י"א, דמקשה קושית הראשונים על מה שפסק הרמב"ם דשלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, דמקשים הא אם מת אבי' או מכרו מותר דהו"ל כריתות, ומסיק וז"ל אך אין דין זה מוסכם דהא איכא הרא"ש דס"ל כחומרא דביתך וכחומרא דזה ואם מת או מכרו אסור משום זה ואם נפל אסור משום ביתך ולפי"ז ניחא דלא הו"ל כריתות, ותו מקשי הא הרא"ש לא אסר בתרי גונא כ"א משום ספיקות דאיזה לשון תופסין אם זה או ביתך א"כ אין זה כריתות רק מספקי' ואיך פסק דאין זה גט בודאי וממילא לא תפסו קדושין בהם אפי' להחמיר, ומתרץ הואיל וספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה ואסרינן לנו בהנך תרי גונא מספיקא דאורייתא וא"כ אגידא בי' ואין זה כריתות מן התורה בודאי לא מצד ספק והביא ראי' מתשו' הר"ן הנ"ל, וא"כ לפי שמדמה המל"מ נידון דידי' לתשו' הר"ן מוכח דלא ס"ל כפי שסברתו בדעת הר"ן דטעמי' הוא מצד הכרע שלנו בפסקינו להחמיר למעשה וכדלעיל דהא בנידון דהמל"מ החומרא דמחמירין הוא שלא מצד הכרעתינו בדין דהא בב' החומרות ליכא מאן דאסר כ"א דמחמירינן כדמסיק המל"מ בסוף, וז"ל ולבי מהסס בדין זה הרבה דבשלמא ההיא דהר"ן אליבא דחד מהני מיהא וא"כ א דמספקא אם הלכתא כותי' מ"מ כיון דמשום ספק קי"ל כותי' חל הנדר מיקרי אבל הכא הא כפי כל הצדדין הו"ל כריתות והו"ל לומר דהו"ל מגורשת ודאי ומסיק ועדיין הדבר צריך תלמוד עכ"ל:

והנה בתחלה רצה ללמוד הך דכריתות מההיא דהר"ן והסברא הוא דכמו בר"ן הטעם הוא הואיל דסוף סוף אנן מצד ספיקא מחמירינן ומעוכב מליסע מצד שבועתו א"כ מיקרי חל הנדר ומתירין ה"נ בגירושין דאסרינן לנו מספיקא בין שמכרו או שנפל אף דמספיקא אסרינן עליו עכ"ז סוף סוף היא תמיד מעוכבת וקשורה באיסור זה א"כ אין זה כריתות, ולפי"ז גם בנ"ד נאמר כן הואיל דמועיל עדותו לדידן בדבר מה כמו אם יקדשנה אחר נפסוק דצריכה גט מספק מיקרי מועיל עדותם ולא ה"ל חצי דבר אף דהו"ל מספק ולחד מ"ד ל"מ כלל עכ"ז יהי' מהני הגט בודאי כמו שמהני התרה בודאי להר"ן והגט בטל לפני דמיונו של המל"מ מעיקרא, אך לפי חילוקו דמחלק נידון דידי' מההיא דהר"ן אפ"ל דנידן דידן נמי לא דמיא להא דהר"ן וכדלעיל אכן באמת גם לפי חילוקו דהמל"מ אפ"ל דנ"ד דמיא לההיא דר"ן ולא לענין בית זה דיסוד חילוקו הוא אשר לא דטעמי' דר"ן כפי סברתינו דלעיל דסוף סוף אנו עבדינן בי' עובדא דמנעינן אותו מליסע קודם שבת וכן גבי אשה מעכבינן לה מלילך לבית אבי' הן שימכרנו או שיפול ולא משגחינן על המסובב ממה שנסתבב אליהם האיסור כ"א על המעשה דפסקינן לדידן דמספק מסיק דלא כן כ"א זהו סוג שיטתו של הרמב"ם ז"ל בהל' נערה בתולה וכדלעיל כ"א דטעמי' דהר"ן דהואיל דאסרינן לנו מספיקא דס"ד לחומרא הפירוש הוא שלחומרא פסקינן להחמיר כשיטת המחמירין כן הקולא הנמשכת מזה להתיר השבועה ג"כ מועיל אחרי אשר פוסקים אנו כמחמירים דאיך אתה אוחז החבל בב' ראשין דחדא שייכא בחברתה דאם כפי פסקינו דחל נפסוק דמועיל התרה ג"כ משא"כ בההיא דגרושין אם כי מחמירינן בב' הענינים, ומזה לכאורה דפוסקים כדברי המחמיר אך אין זה ראי' דנקרא מצד זה חומרא זו דלא יהי' בר כריתות דלכל המחמירין בפ"ע כריתות הוא הן אם נתפוס לשון ראשון או לשון אחרון א"כ אין מהספק שפוסקים אנו ראי' לשלא יהי' כריתות, וע"ז מסיק דצריך תלמוד וא"כ נ"ד אפשר לדמותו להר"ן:

אכן יש לחלק נ"ד מתשובת הר"ן וכפי שמבין בו המל"מ דטעמי' הוא הואיל דאסרינן לנו מספיקא הו"ל כודאי דהו"ל דוגמא דפסקינן דס"ס אינו מועיל כ"א שנולד ב' הספיקות ביחד אבל היכא דנולד ספק אחד קודם לחבירו אין אנו מתירים דהטעם הוא דתומ"י שנולד ספק הא' ואסרנו אותו כדין ס"ד לחומרא, א"כ אף אח"כ שנתוסף ונולד עוד ספק ב' מיקרי זה ס"ס במקום חזקה דספק הראשון דאסרנו מחמתי' מיקרי חזקה ולשיטת הר"ן מובן הדבר הטיב דהואיל דאסרנו מיקרי שהחזקנו כדעת האוסרים, וא"כ בנ"ד דנ"מ מהא דהו"ל ספק מגורשת בכמה ענינים נ"מ דאסורה לדור עם בעלה בלי קדושין מחדש דאולי הו"ל מגורשת נמצא הו"ל איסור ביאת פנוי' ואם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר צריכה גט, וזהו החומרא אולי הגט מועיל, ולעומת זה אסורה להנשא לשום איש כי אולי אין הגט מועיל וא"כ מאי חזית דאזלת בתר הענינים שאנו מחמירין כפי הצד דהו"ל גט זיל בתר ענינים דמחמרינן מצד דלא הו"ל גט וכדלעיל, דענין פעולת הגט היא בכלל שני ענינים מפקיע מרשות בעלה ומתירה לעלמא, ומאי חזית דאזלת בתר הך צד ניזל בתר הך צד דמחמרינן דאסורה להנשא משום דאינו גט, ואדרבא לשיטת הר"ן הו"ל הך ספק כודאי א"כ אינו פועל הספק דהואיל דאסרינן לה להנשא לעלמא הו"ל כודאי דהאיסור הוא מצד דהו"ל ס"ד ולחומרא:

והנה עיין בחידושי הרשב"א על מסכת גיטין בפ' המגרש בדיבור אלא בע"מ וז"ל ואפילו אמר לה הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שלא תנשא לפלוני מכאן ועד שלשים יום אין זה כריתות וכו' ע"ש ומסיק אע"ג דהכא גם בלא תנאי אסורה להנשא עד שלשה חדשים וכדתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיעברו עלי' שלשה חדשים וכו' עד וא"כ נמצא שאין תנאו מבטל כלום מ"מ דבר תורה מותרת להנשא מיד ומייתי ראיות לזה דמן התורה מותרת מיד וא"כ אין זה כריתות האמור בתורה, משמע מדבריו דאם ג' חדשי הבחנה היו נדרשים מן התורה הו"ל כריתות דתנאי לא מיגרע גרע מאומה ואף דג' חדשי הבחנה הוא בוודאי רק מצד הספק אסורה להנשא, ותנאו דלא תנשא עד שלשים יום מעכבתה מלהנשא ד"ת עכ"ז סובר דתנאו לא מקלקלה ולא מידי וא"כ לכאורה מוכח מדברי הרשב"א דס"ד הו"ל כודאי אינה מגורשת ואם נאמר כמו בנ"ד דזה דהו"ל נ"מ בין ספק לודאי בכמה דברים דתפסי קדושין מספק מיקרי זה דבר והו"ל פעולה בעדותם, א"כ ג"כ בנידון דהרשב"א נ"מ גדולה בין האיסור שמצד הס"ד דג' חדשי הבחנה לאת אשר תנאו מעכבתה מלהנשא דזהו מצד סיד וזהו מצד ודאי, ולהר"ן ולמל"מ בנידון דידהו יהי' סיעתא מדברי הרשב"א:

אך באמת אין מזה סתירה כלל לנ"ד דנבין עיקר ספיקותו של הרשב"א לדעתי הענין הוא דעיין בטו"א להגאון בעל שאגת ארי' על מס' חגיגה בהשמטות שלו דמספקא לי' אם הי' טמא ועוד דיחוי אחר כגון חיגר בא' ונתפשט ונטהר ונתפשט בשני למ"ד פ"ש תשלומין דא' אם יש לו תשלומין או לא דהואיל דבלא"ה לא חזי בא' מפני הטומאה ואפ"ה לא מידחי כי נטהר ביני ביני תו לא מהני הא דנעשה חיגר ביום אחד וכו', וכה"ג מבע"ל בפ"ה דמנחות (דף נ"ז) דקי"ל מחמץ אחר מחמץ במנחה חייב והמחמץ את הפסולה פטור ובעי ר"פ חימצה ויצאת והדר חימצה מהו כיון דיוצאת איפסלא ביוצא וכי הדר מחמץ לי' לא מחייב משום מחמץ אחר מחמץ או דלמא כיון דחימצה פסול יוצא ל"מ בי' וכי הדר מחמץ לה מחייב עלה משום מחמץ אחר מחמץ, ושיטתו לא כשיטת רש"י דרש"י סובר דצדדי הבעיא משום דאין פסול יוצא חל כלל ולאו משום דמ"ל חד דיחוי ומ"ל תרי דיחוי' ומקשה משיטת רש"י מזבחים פי"ב (ד' צ"ט) בעי ר"ל בע"מ והוא טמא מהו שיחלקו לו פי' בקדשים כיון דלא חזי לי' פי' להקרבה ורחמנא רביא מ"ל טמא מ"ל בע"מ פי' מ"ל בע"מ לחוד ומ"ל טמא ובע"מ, א"ד ראוי לאכילה חילק ושאינו ראוי לאכילה דמדייק מכאן כסברתו דמ"ל חד דיחוי ומ"ל תרי דיחוי, וא"כ מהרשב"א אין סתירה לזה, דזה בוודאי מודה שיש נ"מ לדינא בין ספק לודאי כי מי יחלוק ע"ז:

אכן לגבי הענין שלו מה יוסיף ומה יגרע תנאו אחרי אשר בלאה"כ לזמן הזה איננה רשאה להתנסבה ובפרט דאין זה כריתות העיקר תלי בהיתר נשואין ולא בד"א שנשואין אסורה בלאה"כ יהי' מאיזה טעם שיהי' הן מפני ודאי או מפני ספק וסיעתא הוי מדידי' לסברת המל"מ דגם גבי ספק מיקרי לאו בר כריתות אבל לנ"ד אין שום סתירה מזה דנ"ד זה מובן מסברת הרי"ף דהיכא דכת אחת מועילה לשום דבר מהני וזה ידעינן גם בלי ראיות דספק אינו דומה לוודאי היינו דנ"מ מספק לודאי, ועיקר הראיות היא דלא נימא הואיל וספיקא הוי איך ניקל מזה לאלה הראיות מהכ"מ למהר"ן ומל"מ הנ"ל:

אכן יש לחלק נ"ד מהאי דהרי"ף דלגבי חצי דבר דלעיל הבאתי ראי' משיטתו בדרך ק"ו דאם מועיל לשיטתו מאי דהעידו על שנה ראשונה דמחייבינן באכילת פירות אף דזהו היפך כוונת עדותם שיתקיים ע"י שני כיתי עדים בנ"ד וכדלעיל, אפ"ל דלהרי"ף מיקרי דמהני סהדותי' לשום דבר אף דזהו היפך כונת סהדותן אין זה שייכות לנ"ד דאפ"ל דטעם הרי"ף הוא הואיל וקבלנו עדותם לחייב האוכל פירות מן שנה הראשונה למשל א"כ החזקנו לאמת שאכל שנה ראשונה ופסקנו לחייבו בעד אכילת פירות א"כ כאשר מעידין עוד כיתי עדים על שתי שנים מצרפין עדותו ג"כ דהואיל ונתחזק עדותו ועשינו מעשה כפי עדותו ואין זה בכלל מה שאמרה תורה דבר ולא חצי דבר דזהו לענין יקום דאין אנו מקיימין ומחזיקין הדין המלוקט עפ"י ב' כיתי עדים כך גזה"כ אבל בכאן לדעת הרי"ף אין זה קבלת עדותו מחדש כי כבר זה נתקבל ועתה נבוא לסתור עדותו ולא לצרפו זה לא אמרינן משא"כ בנ"ד דלא עשינו שום מעשה עפ"י עדותו הו"ל חצי דבר, ועוד י"ל ולחלק דלא דמי לחלות הנדר ואף לכריתות האשה דשם מספיק מה דאסור מספיקא מיקרי חלות וכן מה דאגידא בי' אף מצד ספק לא מיקרי זה כריתות, אבל בעדים גזרה התורה עפ"י ב' עדים יקום דבר והיינו דבר ככוחן של עדים שהם מבררים דבר לודאי ומגלים האמת ואין זה בסוג החזקה כ"א דברים ברורים א"כ מאי דגזרה התורה גבייהו יקום דבר ולא חצי דבר היינו כדבר העדים דסהדותייהו לאמת ולברר הדברים המכוסים והגדתם דנ"ד אין זה כ"א מצד ספק מחמרינן ומהמנינן לי' ונתהווה מזה כמהות חזקה לבד כדלעיל גבי לידת ספק הא' קודם ספק הב', משא"כ מאי דהרי"ף מחלק ואומר דאם מהני עדותם לשום דבר מהני היינו בעדותם דמסהדי דאכל פירות משל שנה ראשונה מחייבינן אותו לשלם כי מקבלים עדותם לאמת והו"ל נתקבל בגדר עדותו לא במהות חזקה א"כ אח"כ מצטרף עדותם כי גזה"כ אינו כ"א מבלי לקבל עדות מחצי דבר אבל בכאן באנו לסתור עדותם מה שנתקבל כבר נעשה מעשה התחייבות על פיהם:

שוב עיינתי בדעת הר"ן בתשוב' בסי' צ"א בדבריו הקדושים דמסיק דיש לפקפק בזה קצת היינו בסברתו אם זה מיקרי חל הנדר ובתשו' מצרף עוד לזה סברות אחרות ע"ש, אך לדעתי אפ"ל בזה דהו"ל ס"ס להיתרא דלא הו"ל חצי דבר א' אולי כשיטת רשב"ם ותוס' דסברי דאם ראו באותו פעם כל מה שביכולתם לראות לא הו"ל חצי דבר דעיין בסי' קמ"ב סעי' י"ב בט"ז דמכריע דלא כהרמ"ה כ"א כשיטת התוס' דאם בשעת ראיתם ראו כל מה שביכולתם לראות לא הו"ל חצי דבר והרמ"ה מחמיר וסובר כשיטת הרי"ף ע"ש, ובסעיף י"ח סימן הנ"ל, ועיין שם בב"ש ואף דהגאון בחידושי הגהות לסמ"ק משיג אט"ז, וכותב דהו"ל להחמיר בדאורייתא לחוש לסברת הרי"ף ע"ש, עכ"ז מידי ספיקא בוודאי לא נפקא, וא"כ הו"ל ספק אחד. ספק ב' אולי כדעת שיטת הבעל פנ"י בכתובות בקו"א דמהני סימנים באיסורים ושמו ושם אביו ושם עירו מהני מן התורה כמובא בח"מ שיטתו, ואף דהו"ל ס"ס במקום חזקה חזקת א"א עכ"ז עיין בגט פשוט בכמה סימנים דמחזיק דס"ס בגיטין מהני, ועיין בפנ"י בכתובות בסוגי' הלכך לר"ג אלים לי' ברי דאפילו בחד ספיקא נמי מכשיר וכו' ולר"י קיל לי' ס"ס וכו' ע"ש, דמסיק דס"ס לא מהני במקום חזקה, ועיין בקו"א שלו בכתובות אהך סוגיא דמסיק דס"ס לא מהני בחזקת א"א ומשיג אפסק דפר"ח וג"פ:

ולכאורה נראה דאף הסוברים דס"ס במקום חזקה לא מהני היינו דסוברים דס"ס היא מטעם רוב וסמוך מיעוטא לחזקה וכו', ולזה בס"ס דמציאות אבל בס"ס דפלוגתא דרבוותא דאמרינן כי החזקה לא תכריע סברת השכל כמו שמבאר סברא זו בכמה מקומות דבשביל חזקה לא ישתנה הדין, א"כ בנ"ד ודאי מהני ועיין במל"מ בפ"ב מטומאות צרעת הלכה ט', ועוד דהכא הו"ל שלש ספיקות דאולי מיקרי זה דמהני כת א' למאי דלדידן הו"ל ספק איסור וכדלעיל כפי סברת הר"ן וא"כ בג' ספיקות מהני לכ"ע אף נגד החזקה, והסברא הוא דספק א' מרע לחזקה ונשאר ס"ס מעלייתא בלא חזקה ובפרט דהו"ל ס"ס בפלוגתא דרבוותא אשר המל"מ בפ"ב מטומאות צרעת מחזיק זה לפשיטות דבשביל חזקה לא ישתנה הדין, וז"ל דאטו מפני חזקתו של זה משתנה מאי דאגמרי' רחמנא למשה ומתמי' על הרב פני משה שלא עמד בחילוק זה עיין שם:

תוכן העניינים

יד אליהו (הנליש)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה