יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש
סימן כא
[וזה אשר כתב שנית אבי הה"ג ז"ל להגאון מו"ה ח"ל ז"ל הנ"ל)
כבוד הה"ג הו"ב מוכתר בנמוסים כו' כש"ת מ' חיים יהודה ליב נ"י וכל אשר לו שלום
יעיר אור סליחתו אשר לא השבתי לכת"ר עד כה, כאשר יקרו בעיני מאוד דבריו הנעימים והערבים, אכן באמת תומ"י כאשר האירו אותיותיו עבר פני הוכרחתי לנסוע לאיזה מקום על משך קטן, והיתי מוטרד עד כה, עתה פניתי ע"ד ספיקותי גם כת"ר במכתבו מחזיק דברי בכמה ראיות ברורות ואמיתות.
והנה אשר מביא כת"ר בשם מחנה אפרים אין בידי לעיין בו, אך הר"ן בפ"ב דכתובות, מתרץ דהפשט דע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דפליגי אם הי' קרוב לו או קרוב לה, ולא נכנס בסוג הכחשה ומאלה דברי הר"ן הוציא הש"ך דינו בח"מ סי' ל"א למפשט ספיקא דחכמי בריסק אם בהכחשת ע"א מצטרפי לעדות אחרת אם לאו, משמע מהר"ן לפי שיטתו מפורש דאף באותו פעם נפסל, ואף דהר"ן בחידושיו לחולין מתרץ אמשנה דהשוחט בשבת הואיל גמר שחיטה ופסולו באים, יחד לא מיפסל, ההכרח לחלק כי המשנה יתוקם היכא דאחרים רואין אותו ולא הוי פסולו שמא שחט שלא כהוגן רק דפסול דמומר לחלל שבתות הוי מומר לכל התורה, ופסולה שחיטתו אף אם שוחט כהוגן משום וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו, וזה לא איכפת לי' רק מכאן ולהבא, אבל חשוד הוא באותו מעשה גופא כמו שכתבתי במכתבי העבר אל כת"ר ראי' משחטה ואח"כ חישב עלי' דבפ' השוחט, ואין לכפול הדברים:
והנה בב"ב בפ' חזקת הבתים גבי זה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאהבתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואמרינן נהי דאיתכחש באכילה באהבתי' לא איתכחש דכשרה לרב הונא דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע כו' אבל לר"ח בטלה עדותם אף שנחשדו בזה העדות אף אם אמרינן דמשקרי. ולכאורה זו ראי' אלימתא אשר לזה העדות נמי הוי פסולים וחשודים להעיד שקר, ולכאורה נ"מ אף לרב הונא לפי"ז אם ר"ל הד' עדות מעידים דאבותי' ומכחישים באכילה דמיפסל דהוי כמו נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהעדות בטילה אליבא דרבי, וכפי פסק הפוסקים דאף בד"מ נתבטל כל העדות, אך לפי תירוץ התוס' בסנהדרין (דל"א) גבי ב"ש נחלקה עדותו דמקשה ג"כ דהוי כמו נמצא אחד מהם קרוב או פסול דעידותן בטילה, ומתרצי בחד תירוץ דלא מפסיל אלא היכא דיודעים בבירור מי הוא הפסול אבל בכאן אין יודעים בבירור מי הוא הפסול. א"כ לפי תירוץ זה ה"נ לא מפסיל אף אם כל הד' מעידים על אכילתו וכן בר"ה (ד' כ"ד) א' אומר ב' וכו' גבוה ג' עיין בטורי האבן דמקשי הא ה"ל נמצא אחד מה קרוב כו' ע"ש:
נחזור לעניננו אשר מזו הגמרא ראי' דלענין חשד נחשד אף בזה המעשה שנעשה ע"י גמרו פסול, וכתב חילקנו דהר"ן בחידושיו כוונתו כ"א היכא דאחרים רואים אותם דמצד אינו בר זביחה לא מפסיל, אך מפי' המשניות להרמב"ן בחולין במשנה הנ"ל דמשמע מתוך דבריו נמי דמאותו פעם ואילך נפסל לשחיטה, אבל זו השחיטה כשירה ולפי שיטת הרמב"ם משמע דלית לי' דרשא דוזבחת ואכלת, אף גבי נכרי שאינו מצוה על זביחה, דגבי שחיטת נכרי נבלה כתב הטעם דוקרא לך ואכלת מזבחו, ולא מוזבחת ואכלת, ומכ"ש מומר לכל התורה או לחלל שבתות דמצוה על השחיטה רק אינו חושש לזביחה דפרק מעלי' עול המצות וודאי, וא"כ לדידי' אם אחרים רואין אותו ליכא שום ספק בשחיטתו, וכל הפלפול ופירוש שלו הוא היכא דאין אחרים רואין אותו א"כ מוכח דסבירא לי' דאינו נחשד באותו מעשה וקמה קושיתי מהגמרא דבב"ב הנ"ל:
והנה ראיות כת"ר מסוגיא דכתובות גבי אנוסים היינו מחמת ממון עפ"י פלפול לפי שיטת הפלאה, הדברים ראויים למי שאמרם, אכן שיטת הרא"ה מובא בפוסקים גבי אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוייה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת דדוקא היכא דאין הדבר נוגע לגבי אחרים הוא דמהני אמתלא כגון אמרה א"א אני ולא אמרה למי נתקדשה דאח"כ אם נותנת אמתלא נאמנת דאינה מפקעת עצמה מרשות ידוע אבל היכא דמפקעת עצמה מרשות ידוע כגון שאומרת נתקדשתי לפלוני ואח"כ נותנת אמתלא דברי' דמפקעת עצמה מרשות בעלה בנוגע הענין לגבי ממון לבעלה לא מהני אמתלא, א"כ גבי עדים דהענין נוגע לגבי הבע"ד לא מהני אמתלא, וכפי שהעתיק כת"ר דברי ההפלאה משמע דטעמא דלא מהני אמתלא, הואיל והוי כמי שנחקרה עדותם בב"ד, לא מטעם הנ"ל, וספר הפלאה אין במחני לעיין בו:
והנה מיבמות גבי צרות משמע דאמתלא לא מהני רק לענין שיעקור דבריו הראשונים ויהי' כמי שלא אמר כלום אבל לא שיהנה דבריו האחרונים והלכך גבי אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוייה אני דאין אנו צריכים האמתלא שלה רק לעקור האיסור אשר עפ"י דבריה הראשונים מהני אמתלא אבל היכא שצריכים דברי' האחרונים לענין איזה דבר לא מהני כדמשמע מתוס' יבמות (קי"ח) ד"ה סד"א הא מימת מיית, דהחילוק הוא דאמתלא לא מהני רק לעקור דבריו הראשונים ולא למיסמך על דבריו האחרונים:
והנה בנ"ב מהד"ק משמע דאמתלא מהניא לסמוך על דברי' האחרונים, עומד אני כעת בענין א' לענין ע"א נאמן באיסורים דאמרינן גבי דבר שבערוה אין פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון, ולא ידעתי דלפי שיטת התוס' בב"ב (ד' ל"ד ע"א) הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כו' דר"י מפרש דלא הוי מיגו דצריך שבועה להכחיש העד, וריב"ם מתרץ בכ"ז דכך גזירת הכתוב או ישבע או ישלם, ומשמע דשיטת הריב"ם הוא דע"א נאמן מן התורה כשנים אף לממון היכא דאינו נשבע נגדו רק דגזירת הכתוב הוא היכא דנשבע נאמן בשבועה להכחישו ולכך לא מהני מיגו הואיל ואין מכחישו יקום עדותו כשנים והוי מיגו במקום עדים, א"כ לפי פי' הריב"ם ע"א נאמן לממון נמי היכא דאין הכחשה נגדו כשנים עדים ממש, א"כ לפי תירוץ הריב"ם היכא דמעיד ע"א בדבר שבערוה ואין מכחישו יהי' נאמן כשנים, ולא מצאתי גילוי לזה מי שיזכירנו, לענין דבר שבערוה:
עוד מסתפק אנכי הא דמשמע מתוס' יבמות פרק ב"ש דפי' דאין תנאי בנשואין הוא דאין דרכם להתנות תנאי אבל אם התנה מועיל והלא הוי חופה דבר דא"א לעשות ע"י שליח ולא מהני תנאי ואף דבכתובות איתא דבביאה אפשר להטיל תנאי הואיל ואיתקש הויות להדדי, היינו דוקא בביאה דאיתא קנין אשה לבעלה ככסף אבל חופה פלוגתא דרב הונא בקדושין אי חופה קונה א"ל, וא"כ למאן דלית לי' חופה קונה רק גומר א"כ לא שייך לרבינהו במה דאיתקשו הויות להדדי, ועיין בפ"י בכתובות פ' המדיר דמשמע דמפלפל לענין חליצה לא מהני דלא הוי שם קדושין ע"ש:
וע"ד קונטרסי אשר, לא הגיע לכת"ר קבלתי מזה עג"כ, אך העתקה לא השארתי מפני טרדותי ואף כי רשום בזכרוני מה אך כי ענין ארוך הוא אמתין עדי שיסע איש ממחנינו ואשלחנו לכת"ר לא ע"י פאצט:
ידידו או"ג חיים יהודה ליב .
**(הגה"ה במה שפלפל אמו"ר ז"ל משי' הריב"ם להקשות גם בדשב"ע למה לא יהי' ע"א נאמן במקום שאין מכחיש לו בשבועה ונלמוד מממון שבמקום שאין מכחיש עד א' נאמן, לפע"ד יש לתרץ כך דגזה"כ הוא דוקא במקום שמחוייב שבוע' דאורייתא אזי יש להעד נאמנות כ"ז שהלה לא נשבע כנגדו אבל במקום שאין שבועה דאורייתא כמו בשטרות ועבדים נאמן הבע"ד לומר אין חטפי ודידי חטפי עי' בסי' ע"ה ובסי' נ"ח בש"ך ס"ק כ"ג אליבא דהבעה"ת והוא לשי' הריב"ם א"כ ל"ד דשב"ע לממון שחייב שבועה מה"ת כ"א נדמה לממון דשטרות ועבדים דשם יכול להכחיש את העד אפי' בלא שבועה כנ"ל בעזה"י. ועי' בצ"צ בסי' ל"ג והובא לעיל בת' אבי ז"ל ובשעה שכ' תשובה זו הי' אב בחכמה ורך בשנים ולא הי' אצלו אז ספרי האחרונים כלל והצ"צ לא הי' אז נדפס ואפשר דאפי' ספרי הנוב"י לא היו אצלו אז.