אור ברסלב

יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש

סימן יט

סימן יח

כבוד ידידי א"נ הרב חו"ב עוקר הרים הנעלה המרומם כש"ת מ' חיים יהודה ליב נ"י*)

ת"ל החוה"ש אתי!

מה מאד אתפלא על כת"ר אשר זה משך רב אשר שלחתי לכבודו ע"י מכירי עו"ש מכתב עם קונטרס א' ולא זכיתי לקבל תשובה מאת כת"ר בטח הגיעו לכ', ובצפיתי צפיתי עד הנה ולא נענתי, עתה אמרתי אשחר עוד כבוד כת"ר בענין קטן האיכות הלוטה פה, כולי האי ואולי ישיבני כהבטחתו אלי וכחק רעים אהובים:

מסתפק אנכי מי שעבר עבירה אשר בגללה נפסל לעדות לכל חד כדאית ליה אם פסולו נגמר תיכף עם עשיתו זו העבירה, או אינו נפסל אלא מכאן ולהבא, ומקום הספק הוא, דבפ"ק דחולין מקשה התוס' אמשנה דהשוחט בשבת וביוהכ"פ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה הלא הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הוא כו' ומתרצי דבפ"א לא נעשה מומר, ובשם הר"ן בחידושי' מתרצי דהואיל ואין פסולו אלא בגמר השחיטה לא שייך למפסל אותה השחיטה דהכשר השחיטה ופסולו באים כאחד, והפירוש הוא דעל שחיטתו אינו חייב כ"א בגמר דמקלקל הוה והגמר הוא מתקן להוציא מידי אמה"ח ואז נגמר הכשרו של שחיטה ונאמן הוא ששחט כהוגן, וכן בפירוש המשניות להרמב"ם על זו המשנה משמע שאם הי' פסולו בא כא' עם גמר שחיטתו הוא נאמן על השחיטה רק הוא סובר דבשחיטת כל שהוא הוא חייב משים שבת:

וא"כ לפי שיטתם אינו נפסל אלא מכאן ולהבא, אבל לפי שיטת התוס' אינו מוכרח רק דסברי דבפ"א לא חשיב מומר דחשוד לד"א לא הוי חשוד לכל התורה ונאמן הוא על שחיטתו רק דמומר לחלל שבתות הוי מומר לכל התורה וסוברים דזה רק בג' פעמים, אבל לגבי עדות דרשע פסול מטעם אל תשת רשע עד אף באותו פעם נפסל, אבל לפי שיטת הר"ן והרמב"ם משמע דהפסול הוא מגמר עשיתו העבירה ואילך:

והנה מדברי התוס' וכל גדולי הראשונים בפרק איזהו נשך דמקשים על הא דת"ר שטר שיש בו רבית פלוגתא דר"מ וחכמים, מקשים הלא העדות פסולים דעברי על לא תשימון עליו נשך, והתורה אמרה אל תשת רשע עד וא"כ לפי שיטת הר"ן לא קשיא כלל דמבואר במל"מ וכל הפוסקים דאמלוה בע"פ לא עברי עדים על לא תשימון רק במלוה בשטר, וא"כ אימתי ערבי כי גמרי חתימתן ואז נגמר עדותן ג"כ בהדדי, דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ולכך מכשרי עדים שחתמו על השטר ומתו או ששכחו עדותם ולא הוי מפיהם ולא מפי כתבם אף לפי שיטת התוס' בפרק האשה שנתארמלה גבי כותב אדם עדותו על השטר כו' אע"כ דמטעם דהוי כמו שנחקרה עדותם בב"ד ובשעת חתימתן יודעין וזוכרין העדות ה"נ בשעת חתימתן נגמר עדותן, ולפי שיטת הר"ן לא מיחשב רשע בכך אע"כ משמע מכל הגדולים דמקשי קושיא זו דאף אותה עדות שע"י נעשה רשע מיפסלה ג"כ:

ואפשר לדחות ולחלק בין היכא דהוא רשע דחמס דמיפסל מטעם דחשוד להעיד שקר ובין היכא דאינו רשע דחמס דטעם פסולו אליבא דמאן דפסול דהתורה אמרה אל תשת רשע עד דהיכא דהוא רשע דחמס מיפסלה אותה עדות נמי אשר בה נעשה רשע דחמס, והטעם הוא כי בחולין בפ' השוחט איתא גבי שחטה ואח"כ חישב עלי' לע"ז זה הי' מעשה בקסרין ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר עד משום כבודו דרשב"ג דמספקא לן אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו א"ל ובכהאי גונא אפשר דכ"ע מודים דחשוד הוא על זאת השחיטה אשר בה גופיה נעשה מומר וחשוד:

אבל היכא דאינו רשע דחמס דטעם פסולו הוא אינו משום דיעיד שקר כי אינו חשוד בזה דמומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה ורק הטעם מגזה"כ אל תשת רשע עד אפשר דלא חל עלי' שם רשע אלא מאותו עדות ואילך אבל לא באותו עדות, והנה לענין שחיטה אם נאמר דטעם דמומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו, הוא משום דחשוד לכל התורה כולה ואינו נאמן על השחיטה א"כ אותו שחיטה ששחט בשבת נמי פסולה דבזה אפשר כ"ע סוברים דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו כי בזו השחיטה הוא נעשה מומר דאף רבנן לא פליגי אדרשב"ג אלא היכא דהמעשה מוכרח להוכיח על קודם המעשה אבל סוף מעשה על תחלתו אפשר דכ"ע סוברים דאמרינן, אבל אם נאמר כדעת הסוברים דמומר לחלל שבתות הואיל והוא מומר לכל התורה אסורה שחיטתו בוודאי אף היכא דאחריה רואין אותו מקרא דוזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו ומי שאינו בר זביחה כו', והואיל והוא מומר לכל התורה אף שהוא מצוה על זביחה מיקרי אינו בר זביחה הואיל ואינו חושש לזביחה, א"כ אותה שחיטה ששחט בשבת כשירה דלא מיקרי רשע רק מכאן ואילך:

וא"כ לפי"ז גבי שטר שיש בו רבית דהעדים לא פסילי רק משום אל תשת רשע עד א"כ זה השטר שחתמו עליו רשעים כשר הוא, וא"כ לפי"ז מאי מקשי התוספות בסוגיא דשטר שיש בו רבית. וההכרח לומר דתוס' סברי בפשיטות דאף באותה שחיטה ומעשה זה נעשה רשע ופסול גם עתה, והנה כפי תירוץ הר"ן דמתרץ דאימתי קא מחלל שבת בגמר שחיטתו ואז הכשר שחיטה נגמרה יש להבין לפי פירוש בה"ג דסבר לקמן בהשוחט גבי בעיא דשהה במיעוט סימנים מהו דהאבעיא אם הוא אסור מדאורייתא אף דהמיעוט אינו מעכב אם לא שחטו אך הואיל ושחט המיעוט קבלינהו עלי' לשחיטה מעליא, א"כ השוחט בשבת וביוהכ"פ כדרך השוחטים שני סימנים הוי שחיטתו פסולה דתיקן להוציא מידי אמה"ח לגבי נכרי ברוב שני סימנים משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, אף דישראל אסור ג"כ לאכול הואיל וקבלינהו עלי' לשחיטה, אך זה לא גרע מטריפה ששחט דמזמנים נכרים על בני מעיים של טריפה משום מי איכא מידי דלישראל שרי משום אמה"ח ולנכרי אסור, רק בשוחט נבילה הוא מחלוקת בין הפוסקים אם שרי למכור הבני מעיים לנכרי, א"כ ה"נ לכאורה לפמ"ש בה"ג לישראל שריא משום אמה"ח ולנכרי נמי שריא משום מי איכא מידי:

אכן דיש להבין מאי הוא הענין דקבלינהו עלי' לשחיטה מעליא, כי באם נאמר שזה אסור מצד קבלתו כנדר וכדומה אף שלא הוציא בפירוש ובשפתיו מאומה א"כ לדידיה אם שחט חיה ועוף בשני סימנים גמורים יהיו פטורים מכיסוי הדם משום דרשא דושפך וכיסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסוי יצא זה שמחוסר עוד שחיטת מיעוט בתרא אשר זה אינו מענין השפיכה הכתוב בתורה לפי' הסוברים דשחיטת המיעוטים אינו אלא דרבנן דזה רוב מנין הפוסקים סוברים כן וא"כ שחיטת המיעוטים אשר מעכבים האכילה מצד קבלתו הוא מחוסר בין שחיטת רוב לכיסוי. דוגמא לזה מפרש הר"ר אושעיא המובא בתוס' בפרק השוחט לענין האבעיא הא במיעוט סימנים קאי היכא דשחט בסכין רע מיעוט בתרא של סימן קמא אם מחשב שהי' בין סימן קמא לסימן בתרא הואיל והוא אינו מהמעכבים בשחיטה ע"ש, אע"כ דפי' קבלינהו לשחיטה הוא כי אף דקי"ל דלא בעינן כוונה לשחיטה כר"נ לעיל פ' הכל שוחטין, עכ"ז אם שחט וכיון בפירוש שלא להתירה אינה מותרת וראי' דלעיל פ' השוחט פסק הר"ן באלפסי אף אם שחט בהמת חבירו לע"ז דלא אסרה כר"נ דאמרינן לצעוריה קא מכוון עכ"ז באכילה אסורה וע"כ הטעם הואיל ושחט לשם ע"ז כיון שלא להתירה באכילה. ה"נ לפי דעת בה"ג צדדי האבעיא דשהה במיעוט סימנים דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו דגם בתחילת שחיטה כיון שלא להתירה בשחיטת רובו כ"א בשחיטת המיעוט ג"כ וא"כ לא כיון להתירה כ"א באופן זה וכאשר לא נתקיים תנאי לא כיון להתירה מיקרי ואסור ואף דזה הוי פלוגתא דרשב"ג ורבנן אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, אך בה"ג סבר דמסוף מעשה שיוכיח על תחלת מעשה אף רבנן מודו דאמרינן הוכיח סופו כנ"ל:

וא"כ לפי"ז אם חזינן לבסוף ששוחט המיעוט הוכיח סופו על תחלתו שהשחיטה עדיין לא התירה כלל אף להוציא מידי אמה"ח א"כ לא מיקרי מחוסר מעשה בין שפיכה לכיסוי כי השחיטה אינה גומרת ההיתר שלה רק אחרי גמר המיעוט וכן לגבי נכרי אסור לתלוש ולמכור הבני מעיים קודם גמר שחיטתו כי לא שייך להתיר משום מי איכא מידי הואיל ולישראל אסור נמי משום אמה"ח וא"כ אף לשיטת בה"ג השוחט בשבת שחיטתו מותרת אף לפי סברת הר"ן:

נחזור לעניננו מה דעת התוס' בענין העדאת עדים שאינם רשעים דחמס אם נפסלים באותו מעשה אשר משיטתם דחולין אין ראי' כדכתבתי ומקושיתם באיזהו נשך נמי יש לדחות דהתם מקשי שפיר אף אם הוי סבירא להו כסברת הר"ן דרשעים הוי תיכף בשעה שחתמו והשטר אינו נגמר עד שעת הגעתו ליד המלוה ואז הוי כמו שנחקרה עדותם בב"ד, וא"כ הוי עדותן אחרי שנעשה רשעים ואף לאביי דסבר עדיו בחתומיו זכין לו הא ידוע דשיטת התוס' בב"מ פרק ראשון דזה אינה אלא תקנת חכמים ולכך מספקא להו אם גבי גט שחרור אמרינן עדים בחתומיו זכין לו וידוע שיטת הרמב"ם ובש"ע סי' רנ"ו גבי הא דתיקנו רבנן דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי אם נתן לנכרי מתנה במתנת שכ"מ לא קנה הנכרי, ונושאי כליו פירשו דבמקום איסורא לא תקנו רבנן ה"נ הואיל ובשטר ויש בו רבית דלגבי איסורא לא תקנו רבנן עדים בחתומיו זכין לו, ממילא לגבי התירא נמי היינו גוף הלוואה לא זכו העדים ג"כ בשביל המלוה דהוי כמו קני את וחמור דכמו התם בקנין דהקנה ליה את וחמור דאמרינן לא קנה כלל דאמדינן דעתיה שלא כיון להקנות זבל"ז ה"נ בחתימתם זוכים לו שני דברים והואיל והרבית לא קנה הקרן נמי לא קנה אך לא דמי דהתם מקני לי' שני הדברים, אבל הכא לגבי הקרן תקינו רבנן שעידי' בחתומיו זכין לו והרבית לא תקינו שיהי' עדים בחתומיו זכין לו ממילא אינם זוכים בחתימתם הרבית למו:

תוכן העניינים

יד אליהו (הנליש)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה