יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש
סימן יח
[חקירה בנידון א' אשר באו שני הצדדים לפני הרב הישיש החו"ב ווח"ס סיני הר"ר ארי' ליב רב דק"ק לאיאוו ולפני אבי המאוה"ג המחבר ז"ל שישבו יחד ושמעו דבריהם ולבקשתם לידע איך הדין עפ"י דתוה"ק כתב אבי הרז"ל דברים אלו ופלפולם אשר הי' בנידון זה]:
קוטב הענין הארענדא שם הי' שייך לאדון העיר ולא היו רשאים אנשי ה"ק לעשות שיינק זולתו, אכן שני אנשים הי' להם קאנטראקטיך זכותים אשר אין צריכים לשלם המס להשר וע"כ עפ"י נימוס היו יכולים להוציא לאור זכותם אשר רשאים לעשות שיינקין בבתים ההמה, אך הי' נצרך לזה הרבה יגיעה עדי יוציאו לאור הכח וזכות הלז, ונשתתפו הב' אנשים בזה והמתעסק בזה להעלות הניירות ולהוציא לאור זכותים אלו, הי' רא"ג יותר המתעסק בזה, ועשו בניהם קשר ונכתב שם בקגא"ס ובכל אופן היו"מ עפ"י דתה"ק וקוטב מה שנכתב בקשר ההוא שהשתתפו להשתדל בענין הזכותים הנ"ל שיוציאו לאור בעזה"י אשר יש להם רשות למכור משקאות ובאם שיוציאו לאור יהי' שותפות ביניהם משך שלש שנים, ובאם שלא יוציאו כ"א זכות א' מהבתים יהי' שותפות ביניהם משך חמש שנים, והשותפות יהי' חלקים שווים, כן בהנחת המזומנים יניחו בשוה, רא"ג בעד ש"ט יש לו יתרון בחמשים רו"כ שיטול בעד זה, ואח"כ השתדלו והוציאו לאור הזכות על ביתו של ר"מ ור"מ ירצה לחזור מהשותפות כי הי' אז דבר שאינו ברשותם להקנות והוה כמו דשלבל"ע ויותר הדברים יובנו מתוך התשובה וזהו דבר התשובה שכתב אבי המאה"ג ז"ל בצירוף הרה"ג מוהרא"ל הנ"ל שעלה אחרי העיון ופלפול שלהם:
א) נצרך לברר במה חלה השותפות, והנה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שלוחין ושותפין דתחלת השותפות אין נגמר בלא קנין הראוי לאותו דבר, ובלאה"כ אעפ"י שנתרצו בל"ז יכולים לחזור, ועוד סובר הרמב"ם אפי' קנו מידם לקיים השותפות, אם הוא דבר שלא בא לעולם, אינו מועיל שום קנין וע"כ פוסק דאומנים או פועלים שאומרים בואו ונשתתף לכל מלאכה שתבא לידינו אינו כלום דה"ל דשלבל"ע ודעת הראב"ד דמהני כמו גבי עבד, ודעת מהר"ם דא"צ קנין דהיינו בההוא כו' אפי' בקנין קל. דהיינו בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרו ומקני, ועי' בשו"ע חו"מ סי' קע"ו עוד דיעות בזה, והנה בנ"ד אם נאמר דתליא בפלוגתא דרבוותא ור"מ מוחזק בביתו אשר נגמר הזכות על ביתו, לכאורה יוכל לטעון קים לי כדעת הרמב"ם ז"ל דיוכל לחזור אפי' בקנין, ועי' בח"מ סי' קע"ו סעי' ד', אכן יש לחקור בנ"ד אם מיקרי דשלבל"ע דכיון דגם בעת שהתקשרו בהשותפות הי' לשניהם זכות בהבתים עפ"י חוקי ונמוסי המדינה, כ"א שהי' חסר השתדלות להוציא לאור צדקם, שיוכלו לעשות השיינק בבתיהם, א"כ זהו רק גילוי מילתא בעלמא ולא הוה דשלבל"ע ממש, ואף שבהקשר שעשו כתוב בזה"ל ונעשה שותפות בינינו באם שנזכה אי"ה שיהי' לנו רשות על מכירת משקאות לכ"א מאתנו יהי' בינינו השותפות משך ג' שנים רצופות, ובאם שיתקיים אחת מהן לבד ג"כ יהי' שותפות לצד השני משך חמש שנים, נראה כוונתם דרק מעת שיצא הדבר ויתברר זכותם, מאז יתחיל השותפות שלהם לא קודם, וזה הוי דשלבל"ע כ"ז שמחוסר ההשתדלות והוצאה לאור הענין, א"כ אף אם נאמר דבאם שהי' התקשרות השותפות, אשר שני העסקים הם לשותפות ביניהם מעכשיו וההשתדלות שלהם הי' זה להתחלת השותפות הי' מתקיים עפ"י הדין דגם עתה הזכותים הם דברים הבאים לעולם, ואם הי' חפץ למכור או להשכיר הזכות שיש לו בביתו כפי שווי' ששוה טרם התגלות הרשיון כ"א כמו שהוא עתה עומד להגמר ושיצא לאור, בוודאי הי' מהני עפ"י הדין המכירה או השכירות, אף די"ל דהוה כמו דירת ביתו (בסי' רי"ב) או אכילת פירות דלא מהני ע"ש:
אך עי' בתשו' רש"ל הובא בה' פסח ובנתה"מ בחו"מ בסי' ר"א על ד' המרדכי שבקצה"ח שכ' דבשלבל"ע לא מהני קנין סטימותא ומנהג המדינה לקנות, מביא שם הנתיבות ת' רש"ל דבאורענדעס מהני שטר, אף בדבר שלבל"ע, מפני שהוא מנהג לקנות ודמי לסטימותא, ועי' בתשו' ח"ס חלק י"ד סי' שי"ד דסובר דקנינים אלו שנהגו הסוחרים הם קנינים מדאורייתא ע"ש בשם תשו' הרמב"ן ז"ל והנתיבות סובר דהוא רק מד"ס, ע"ש בסי' קפ"ד, ועי' בפ"ת בסי' קע"ו, א"כ נ"ד דדמיא לאוריענדא דזה האיש הותר לו למכור משקאות בביתו ולא שארי אנשים, א"כ אם משכיר לו זכות הארענדא עפ"י שטר מהני הגם שמחוסר עדיין הוצאות הזכות לפועל, א"כ כמו"כ מהני ומתקיים השותפות אם הי' התחלת השותפות מאז תיכף שנשתתפו, אך בנ"ד דנראה שדעתם הי' שיתחיל השותפות לאחר גמר הוצאות הזכותים, נמצא מקנה דשלבל"ע דעתה נגרע ונפחת עסק זה הרבה ממה שיהי' בזמן שיצא לאור ונקרא לע"ע דשלבל"ע, ואף דכל דבר שבידו לקנות לא הוה מחוסר מעשה, אבל בזה האופן דעתה אין הדבר נגמר עדיין ונבדל מהותו הרבה עתה מכפי שיהי' בשעת גמר ודעתם שיתחיל השותפות לאחר גמר הענין לגמרי בזה י"ל דה"ל דשלבל"ע:
והנה י"ל ראי' לזה משי' הרמב"ם בפ"ז מה' אישות ה' ט"ו דפסק האומר לאשה ה"א מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמיך ה"ז מקודשת, הואיל דאם קדשה עתה מקודשת היא בספק, והנה יש פלוגתא דרבוותא בשיטתי' דהה"מ סובר בדבריו ז"ל דמקודשת רק מספק כמו שאם הי' מקדשה מעכשיו היו קידושי ספק כן אם מקדשה שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ הו"ל קידושי ספק, והכסף משנה סובר דמקודשת וודאי וסברתו הואיל דאם הי' מקדשה עתה הי' קידושי ספק ע"כ יש לו שייכות במקצת לענין שיחולו הקדושין מספק וא"כ לא מקרי דשלבל"ע לענין אם מקדשה שיחולו הקדושין לאחר מכאן, ואף כי עתה אין לו קנין בזה כמו שרוצה לקנות על זמן המאוחר דעתה אינו יכול לקדשה רק קידושי ספק ומ"מ לא מקרי דשלבל"ע לענין לקדשה על לאחר שיחלוץ שיהי' קידושי וודאי, הואיל ויש לו שייכות במקצת הקנין גם עתה, אין זה בכלל דשלבל"ע א"כ כמו"כ נאמר בנ"ד הואיל והזכות שיש לו בביתו הי' לו ג"כ מקדם ולא נתחדש כ"א שיצא הדבר לגילוי ולפועל, מהני הקנין דלא הוה דשלבל"ע דכה"ג מקרי דבר שבא לעולם, ואף כי מחוסר טרם הגמרו כל כוונת הפעולה דהיינו הרשיון למכר המשקאות שזהו כל ענין השותפות שלהם, עכ"ז דמיא לנידון הנ"ל בקדשה לאחר שיחלוץ דהם רוצים קידושין שתהי' מותרת לו ובמה שבידו לקדשה עכשיו אינם רשאים לדור יחד והוא רק שיהי' חלות קידושין ואיסור לעלמא מספק עכ"ז להכ"מ אין זה בגדר דשבל"ע וכנ"ל, מכש"כ בנ"ד אשר אם הי' מוכר או משכיר עתה את זכות ביתו הי' מהני מתורת וודאי ולא ע"צ הספק, כן אף אם חפצים למכור רק על אחרי זמן שיוגמר הזכות אשר יהי' השווי מפעולתה נבדלת הרבה מכמו שהוא שוה עתה עכ"ז מהני כוחו שיש לו גם עתה למכור או להשכיר לפעול אשר לא יהי' דשלבל"ע ונראה דאפי' לשיטת ה"ה דסובר בדעת הרמב"ם דלא ה"ל רק ספק מקודשת וכ"ד המהרי"ט בחי' וכ"פ בשו"ע אה"ע סי' מ':
ולכאורה יש להסביר הטעם שלהם דא"י לקדש על לאחר זמן כ"א כמו כוחו שיש לו עתה לקדשה עכשיו דהיינו ספק קידושין אבל ז"א דעיקר סברת ה"ה ומהרי"ט והעומדים בשיטתם, דסוברים דאיך אפ"ל דהיא מקודשת בוודאי הלא קמי' שמיא גליא אם קדושין תופסים בשומרת יבם, א"כ אם אין קדושין תופסין בה ה"ל דשלבל"ע ממש לכן באומר שמקדשה לאחר שיחלוץ יבמה ה"ל ספק קדושין דאולי הו"ל דשלב"ע ממש דאולי פשט הכתוב דלא תהי' אשת כו' דלא תפסי בה קדושין כלל א"כ אין לו לע"ע אפי' חלות במקצת הקדושין רק מפני דמספ"ל אולי פשט הכתוב דלא תהי' אינו שלא תפסו בה קדושין וכיון דתפסי בה קדושין עתה מהני הקידושין גם לאחר שיחלוץ דלא הוה דשבל"ע וע"כ כיון דמספ"ל הוה ספק קדושין אבל בנ"ד דיש להם עתה חלות במקצת מתורת וודאי במכירה או שכירות שוב אפ"ל דלא הוי דשבל"ע גם לשי' המ"מ:
ואך משי' הכ"מ יש ראי' ברורה לנ"ד דסובר דזה נקרא יש לו חלות במקצת במה שחל עלי' קידושי ספק וע"כ כשמקדשה על לאחר זמן הנ"ל מקודשת בוודאי אף שרוצה בקידושין שתהא ניתרת לו ועכ"ז כיון דיש לו עתה חלות במקצת לענין ספק קדושין שוב יוכל לקדשה על לאחר זמן קידושי וודאי דלא הוי דשבל"ע ממש וה"נ בנ"ד אף דכוונתם הי' להשתתף ולעשות העסק בטוב עכ"ז הואיל ומתחילה ג"כ היה לו חלות במקצת אין זה דשבל"ע אף שלזמן ההוא יהי' יתרון גדול ויוציא לאור פעולת העסק עכ"ז נקרא דשבל"ע ממש הואיל וגם בעת הזאת יוכל למוכרה או להשכירה:
**(הגה"ה הנה ביסוד ד' הכ"מ האלו ראיתי בספרו של הגאון מדווינסק שהעיר מיבמות ד' נ"ב ובקצרה ובעזה"י אבאר השיטות דשם איתא בעי רמי ב"ח ליבמתו מהו כיון דאגידא בי' כארוסתו דמיא א"ד כיון דלא עביד בי' מאמר לא תיקו, והנה בתשו' רח"כ סימן ו' ביאר דשיטת הרא"ש ביבמות וכן שי' תוס' בנזיר דאע"ג דאין בידו לגרשה עתה (כדכתב תוס' ביבמות) מ"מ הי' בידו לבוא עלי' ולגרשה בע"כ אח"כ נמצא הס' בש"ס אם מהני בידו כזה שמחוסר מעשה שעדיין לא בא עלי' ועתה אין יכול לגרשה עדיין אלא שע"י עשיית מעשה הי' יכול לגרשה, ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל (וכ"ה דעת רש"י כ"כ רח"כ) הספק אם נקראת בת גירושין אז (שיהי' נחשב הכתיבה לשם גירושין) משום דאגידא בי' או לאו, ולהרא"ש הנ"ל הס' אם נקרא דשלבל"ע משום דבידו ע"י תחבולה לגרשה, ושי' התוס' ביבמות נראה דל"מ הבידו לעשותו דבר שבא לעולם, ולכאורה י"ל דשיטת הכ"מ היינו דלא הוה דשלבל"ע לעשותם קידושי וודאי, כיון דבידו לקדשה קידושי ספק מפקיע זה מידו דשלבל"ע הגם כי עתה רצונו בקידושין גמורים, וזה א"י עתה לפי הדין דא"י לקדשה רק קידושי ספק, ומ"מ כיון דיש לו ברירה לקדשה מהות קידושי ספק ע"כ בידו כזה מפקיע מידי דשלבל"ע וזה יתכן לפי שי' התוס' דנזיר והרא"ש דיבמות דנקרא זה בגדר בידו, אבל לשי' התוס' ביבמות דאין נקרא זה בידו כלל מה שיכול לעשות ע"י תחבולה שיהי' בידו לקדשה ה"נ אין בידו (אף ע"י תחבולות) לקדשה קידושי וודאים, כ"א קידושי ספק שזהו בשינוי דעת מכמו שרוצה עתה, אין מועיל בידו כזה לעשותו כמו שבא לעולם וזהו סייעתא לשי' הה"מ דא"י לקדשה רק קידושי ספק ולכאורה מדברי התו' דנזיר והרא"ש דיבמות ג"כ קשה על הכ"מ דשם עלה בש"ס בתיקו ולהכ"מ הוה קידושין וודאים, די"ל דשם כ"ז שלא עשה בה מאמר לא שייך גט כלל לכן מצד סברת בידו לחוד הוה בעיא אם מהני אבל הכא קידושי ספק יש לו בה גם עתה מהני בידו לעשותו קידושי וודאי אף שאין בידו כ"א לרצות קידושי ספק ולשנות רצונו מ"מ מהני:
והנה בשי' הרמב"ם דמשום דאינה בת גירושין, משמע אבל משום דשבל"ע מהני בידו י"ל דאזיל לשי' הסמ"ע בסי' ר"ט דבדבר שמצוי לקנות אין בזה דשלבל"ע ועי' בת' משכנות יעקב סי' מ"ד דמחזק שיטת הסמ"ע ע"כ מחדש שם טעם אחר ולשי' יפה כתב הכ"מ דמהני בידו וא"כ הוה קידושין וודאים דאינו דשבל"ע, אבל לשי' התוס' ביבמות אין מועיל כלל בידו וה"נ אין מועיל מה שאם הי' רוצה הי' מקדשה קידושי ספק וא"א לו לקדשה קידושין וודאים ובנ"ד דיכיל להשתתף עמו על שכירת גוף הבית י"ל דשפיר הוה בידו לשי' התוס' דנזיר והרא"ש דיבמות ולפי דברי הרמב"ם שבסי' ר"ט הנ"ל:
ואכן כ"ז לשי' הכ"מ הנ"ל אבל לשיטת המ"מ אין ראי' לנ"ד דאולי סובר דלכך הו"ל ספק מקודשת דכיון דמספ"ל אם קידושין תופסין בשומרת יבם, ואם קדושין תופסין אזי אף אם הי' מקדשה שיחולו הקידושין תיכף קודם החליצה היו חלים הקדושין וע"כ לפי"ז מהני גם שקידשה שיחולו הקדושין לאחר זמן, וכיון דזהו ס' אם קדושין תופסים בשומרת יבם, ע"כ אם קידשה לאח"ז הוה ס' קדושין, משא"כ בנ"ד דנבדל מהות הענין מן קודם יציאת הזכות לפועל, לאחרי שיצא גילוי הזכותים, דסוף סוף למעשה לא הי' מניחים אותם לעשות העסק, ואח"כ ניתוסף תוספות פעולה ויציאת הזכות שהי"ל מחוסר מעשה מעיקרא, ואפ"ל דהו"ל דבר שלא בא לעולם ואכמ"ל:
ושוב עיינתי די"ל דל"ד להא דהה"מ והכ"מ נ"ד כלל, דעי' במל"מ בפ"ח מה' גירושין דמביא שם תשו' הר"ן לענין אין מתירין את הנדר עד שיחול, דהואיל וחל מספיקא איסור הנדר, מקרי חל הנדר לענין שיוכלו להתירו, ומשמע שם שעד"ז מסביר טעמו של הכסף משנה, דהואיל ויכול לאוסרה איסור ספק נמצא יוכל לאוסרה אכ"ע כבקידושי וודאי ולכך אינו דשבל"ע מצד הבידו, ויוכל לקדשה על אחר זמן אף קידושי וודאי מצד דהוה בידו, א"כ לפי שיטתו אין לה"ר משיטת הכ"מ לנ"ד דסברתו הוא הואיל ויוכל לקדשה קידושי ספק וספק דאורייתא לחומרא (וגם לפי שי' הרמב"ם ז"ל דס"ל בעלמא ס' דאורייתא מדרבנן להחמיר שאני הכא דמקדשה בזמן שיש עליה איסור זקוקה ליבום ובכה"ג מד"ת להחמיר) והוא נחשב כמו אילו יוכל לקדשה קידושי וודאים, דגם מספק נפעול ע"י הקידושין וחל איסור אכ"ע, הגם שלא היתה נתרת להמקדש ע"י קדושין האלו, שהי' מקדשה תיכף קודם החליצה, מ"מ גם האיסור אכ"ע שמצד הקדושין הוא נחשב לעוקר בפעולת הקדושין (עי' ריש קדושין דאסר אכ"ע כהקדש). משא"כ בנ"ד דכל עיקר כוונת השותפות הוא ענין הריוח שיוצמח בעז"ה ע"י הוצאתם לאור הזכיות ושיוכלו למכור משקאות וקודם לזה לא יוכל לחול השתתפותם בריוח מעסק זה, א"כ אף שחלה במקצת השתתפותם בהזכות שהי' בהעלם עדיין כנ"ל בתחילת התשו' מ"מ אין זה אף חצי פעולה לשיחול ע"ז שותפתם הואיל ועיקר כוונתם על עסק שיינק וזה לא הי' יכול להיות כ"א עד גמר מציאת הזכיות והרשיון ורצונם ששותפתם יהי' אחרי גמר יציאת הזכיות. י"ל דהוה דשבל"ע:
**(הגה"ה לפמש"כ אני בהגה"ה דלעיל י"ל לשי' הרא"ש ותוס' בנזיר מהני בידו דאם היו רוצים היו משתתפים בגוף הבתים וגם צמיחת הזכות הי' ממילא שייך לשניהם, ותרצתי שם בעזה"י שי' הרמב"ם:)**
ב) ואפשר דדמיא נ"ד להא דסי' ר"ט סעי' ג' בהגה"ה דאם חנטו הפירות מקרי דבר הבא לעולם, ואף שמוכר לו הפירות כשיגדלו כל צרכם דעדיין לא באו עולם, ועי' בקצה"ח שמפרש הטעם הואיל דבחנטה הי' בידו להקנות לו זה המקצת א"כ מהני שלא יהי' נקרא דשלבל"ע אף למה שיגדל אח"כ ול"ד לעובר דעובר אינו בר קניי' כלל טרם הוולדו ע"ש דמסיק בטעמו דלכך מהני בחנטה דהו"ל כמו דמקנה מקום לצמיחת הפרי ע"ש, ובאבני מלואים כתב הגאון הנ"ל בסי' מ' ס"ק י"ב דכיון דלהרשב"א והריטב"א ותוס' רי"ד לא מהני קנין פירות אחרי החנטה א"כ מאן חשוב ספון להוציא מיד המוכר מחזקת ממון דידי' ע"ש:
והנה שם עבידי דאתי בצמיחת כל הפירות דממילא קא אתי ואף קודם שנגמרו הפירות לגמרי הי' בידם למוכרם ומקרי חלות במקצת עכ"ז לפי שי' רבותינו הנ"ל לא מהני, (וי"ל מדלא הכיר הקצה"ח הנ"ל משי' הה"מ ומס"מ הנ"ל מוכח דס"ל בדברי הכ"מ הנ"ל דמה שבידו לקדשה עתה קידושי ספק נחשב כמו קידושי וודאי לגבי הענין שלא יהי' נקרא דבר שלא בא לעולם, ועפ"י סברת המל"מ הנ"ל דכיון דספק אסור כמו וודאי מקרי חל האיסור וה"נ מה"ט מקרי שבא לעולם, ע"י שיוכל לקדשה קידושי ספק, משא"כ גבי חנטת הפירות שנחסר גמר הפירות וכמותם נגמר לעת עתה, ולכן ל"ד להדדי וה"נ בנ"ד שנחסר הזכיות והניירות השייכים לזה לגמרי בזמן שעשו הקנין י"ל דדמיא לנידון חניטת פירות). אך י"ל גם לפי ספק המל"מ הנ"ל יש ראי' משיטת הכסף משנה הנ"ל לנ"ד די"ל דאין כוונת המל"מ לומר דכיון דיש ס' איסור דומה ממש כוודאי איסור ולכן נחשב לשי' הכ"מ בא לעולם ע"י שיוכל לקדשה קידושי ספק, ז"א דבוודאי חלוק דין וודאי קדושין לקידושי ספק (לענין אם קבלה קדושין מאחר) בכמה דינים, וס' המל"מ שלא נימא דאולי אין קדושין תופסין בשומרת יבם וא"כ אם הי' מקדשה שיחול הקדושין מעכשיו לא הי' קדושין כלל, ונמצא ה"ל דשלבל"ע וכיון דמספ"ל הי' לנו לפסוק דהוה קידושי ספק (כשי' ה"ה ז"ל), וקשה על הכ"מ ולכן מתרץ המל"מ סברתו דלו יהא דקמי שמיא גליא דאין תופסין הקדושין מ"מ נקרא בא לעולם מחמת שחל במקצת דהיינו כיון שעתה דדין זה עלה בספק הוה חל איסור ספק ונקרא חל מקצתו דאיסור ספק יש עליה ומח"ז הוה חל במקצתו (אף דאם קמי שמיא גליא דאין קדושין תופסים מ"מ עתה שעלה בספק נקרא חל מקצתו מחמת איסור הספק) א"כ לכו"ע לדברי הס' לוודאי ומחוסר מעשה החליצה לשתוכל לקבל קידושי וודאי ועכ"ז נקרא חל במקצת ואינו דשלבל"ע וה"נ נ"ד אף שמחוסר מעשה והוצאות הזכיות מ"מ חלות מקצתו יש ואינו כמו שלבל"ע:
והנה לכאורה לפ"ד הרש"ל שהובא בתחלת דברינו דכל עניני האורענדעש הו"ל דבר שלא בא לעולם, ועכ"ז מהני מצד מנהג לקנות ודמיא לסטימותא כנ"ל, א"כ מ"ל אם הוא דשלבל"ע מצד גוף העסק או שגם מחוסר הוצאות הזכיות דמ"ל זה או זה דבין כך ובין כך הוה דשלבל"ע ועכ"ז מועיל, אך י"ל דהטעם להרש"ל שנהגו כך, או משום דינא דמלכותא להקנות האורענדעש וכ"ז בשיגמר הזכות קודם כנימוס, אבל לעשות שותפות טרם יצא הזכות וההרשאה בכה"ג לא נהגו, ואין בזה דין ונימוס, לכן יש בזה משום דשלבל"ע כנ"ל, ועי' בפ"ת בשם תשו' ח"ס לענין מי שמכר לחבירו י"ש שיעשן דלא הוי דשלב"ע דהו"ל גמרו בידי אדם, ומתשו' זו יש לפלפל גם בנ"ד, ועוד י"ל דיש לדון בזה דמה שרוצה הא' לחזור הרי אימתי אמר חזרתו לאחר שהעריכו הענין ונגמר הדבר במקום המשפט כי לו יש זכות על עשיית שיינק רק שלא הגיע עדיין הידיעה בלאיאוו וחסר הידיעה בשם, וכיון שחזרתו לאחר שנגמר הזכות הרי דעת הנתה"מ בס"ק ה' דאפי' בלא קנין אין יכולים לחזור במה שהרוויחו מכבר, והכא הוה כמו הרוויחו כבר דאין חסר רק הגילוי מלתא בעירם, וגם עירבו מעותיהם והשתדלו שניהם בהוצאות הזכות לאור (ואך לכאורה י"ל דהזכות שייך להבית דעל בית זה יש זכות לעשותם שיירק ויוכל לחזור מהבית שאין רוצה להעמידה לשותפות, ועי' בב"מ (דף ל"ה ע"ב) במתני' אר"י כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, אך כיון דהזכות שייך להבית א"כ ממילא מושכר לחבירו חלק ביתו ג"כ והבית הוה דשבל"ע וכמו שכ' הקצה"ח המובא לעיל לענין הניטת פרי עי' שם) וגם כיון שכ' בהקשר שנעשה בקנין בכח היו"מ הרי דעת הנתיבות דבקנין א"י לחזור אפי' להבא, ואם כי השני מכחיש שלא הי' קנין בפו"מ רק נכתב כן לשופרא דשטרא, אך עי' בסי' ר"ז סעי' ט"ו דאם צוה לכתוב שקנו ממנו כו' אע"ג דלא הי' קנין מהני ואפי' אם צוה לכתוב שטר טוב כו' מהני כאילו ציוה לכתוב בקנין ועי' סמ"ע שם שמפרש הטעם דגמר ומקנה:
ג) ואין לפקפק בנ"ד דיש בזה משום אסמכתא, דכל דאי הוה אסמכתא, וכיון שכתב בכתב שותפות שלהם דלכשיוצא לאור זכותם יהי' שותפות ביניהם. א"כ הוה כמו דאי ולא מהני משום אסמכתא, אך פשוט הוא שאין לזה דמיון כלל לעניני אסמכתא ואין לדבר בזה כ"א להוציא מלב המתעקש שבורר א' מצידו טען זה), דסוג אסמכתא היינו בדבר שהא' הוא המקנה לחבירו, אמרינן דלא גמר ומקנה בלב שלם כ"א שסובר שלא יוגמר החיוב שלו כלל, והיינו שמה שמתנה באי, סובר שלא יבוא לפועל כלל, אבל בנ"ד אם סובר שלא יבוא החיוב לפועל גם לו גם לחבירו לא יהי' וכל ההשתדלות ועשייתם יהי' פועל בטל, ואם יהי' הענין שוב יהי' לשניהם בשוה, והוה ככל שותפים דס' אם יהי' ריוח או אם יקנו סחורות עכ"ז חל הקנינים ואין זה בסוג אסמכתא כלל, (גם יש דיעה ברמ"א סי' ר"ז דהא דמשחק בקוביא לא הוה אסמכתא היינו מטעם ששניהם מתנים כו' וכל א' יוכל להפסיד, ואגב דבעי למיקני גמר ומקנה, ודוקא שאין בידם כו' א"כ לדיעה זו י"ל בנ"ד דוודאי לא שייך בזה אסמכתא, דהכא ג"כ אין בידם להוציא הזכות לאור, אך שם יש חולקים, אך סברא של אמו"ר ז"ל בוודאי תספיק גם לדיעה הב', ועי' בהג"ה רמ"א בסי' ר"ט סוף סעי' ח). ושוב מצאתי בשו"ת שואל ומשיב סי' ס"ט במהדת"נ כ' ג"כ כסברא זו ז"ל דעיקר אסמכתא הוא שסבר שיעלה בידו ולכך לא גמר להקנות, אבל הוא מקנה כשיחזיק על שמו יהי' זה שותפו, ואם לא מקבל ע"ע גם לו גם לחבירו לא יהי' כו' גם מביא שם ד' הרמ"א הנ"ל דצוה לכתוב מהני אף שלא קנו בפו"מ, ועי' ח"ס סי' צ"ו דמסביר פ' הרמב"ם והר"ם דהרמב"ם סובר דלכך לא הוו כפועלים ושכירים זל"ז משום דענין שותפות לא משמע לי' דהוא כפועלים, ועוד דגם פועלים צריכים לעשות איזה קנין שיחול השכירות, לכך אם התחילו לישא וליתן מהני ע"ש דסובר דכה"ג מהני גם להרמב"ם, והנה בנ"ד איכא תרתי למעליותא דתחילת ההשתתפות הוא ההשתדלות ולהעלות ניירות הבקשה כנימוס, זה הוא קרוב למהות פועלים ושכירים זל"ז וגם התחילו כבר לישא וליתן בזה כנ"ל ע"כ אף להרמב"ם אין יכולים לחזור:
והנה מצאתי בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ה לענין שאחד גמר עם כל יושבי הכפרים משר אחא שהוא יקח כל הכפרים מהאדון בגין כל או"א ולבסוף רצה לחזור ע"ש וכ' דלא יכול לחזור משום דשלבל"ע דל"ד לשדה זו כשאקחנה וכו' משום דבכאן האורענדיס עומדים להשכיר ושארי אנשים בדלים ממנה משום השגת גבול י"ל דהו"ל כירושה דממילא, או כמו דבר שכיוצא בו נמכר בשוק, ובנ"ד וודאי איתא לטעם זה דהי' מתחילה עומד שיפעול זכות זה על בתיהם הואיל והנימוס הוא כך ובוודאי סמכא דעתייהו בזה יותר מבנידון דהגאון הנ"ל:
עוד מביא שם טעם עפ"י מש"כ השיטה מקובצת בפ' א"נ גבי האי מאן דיהיב זוזא לחברי' למזבן לי' חמרא ופשע ולא זבין ליה דמשלם וכו' וכ' הטעם דהואיל וחברי' סמך עליו בדבר דהי' בידו ג"כ לעשות לולי סמיכתו על חבירו לכך מחוייב לשלם לו מה שהי' יכול להרוויח, ובנ"ד ג"כ הי' יכול להתעסק להשיג זכות על ביתו ב"ה אלא שהי' הוצאות יותר, ועשו לטובת השותפות להשיג זכות על ביתו של ר"מ לבד ועי' עוד בתשו' הנ"ל מש"כ עוד טעם השייך גם בנ"ד. ומה שהתעקש עוד הבורר שלו לפוטרו מהשותפות בטענת שהוא אנוס קצת שירא משר העיר להקניטו כו' אין בדבריו ממש, ומה שדומה זה לדין המבואר בשו"ע בסי' קע"ו ראובן ושמעון ששר א' חייב להם, כו' עד אין שמעון חייב להקנות את השר כדי לגבות את החוב, ובאמת ל"ד לזה כלל כי אין כאן אונס כלל לא אונס גוף ולא אונס ממון, כידוע לנו, ואפי' אם יהי' איזה חשש הפסד ממון אין שייכות להפריד השותפות מדין הנ"ל בשו"ע אשר מקורו מתשו' הרא"ש, וגם במרדכי פ' הגוזל בתרא מובא פסקו של ר"מ והובא בשו"ע ג"כ דאם פטר חובו פטור מלשלם, ומבואר הטעם דכל עיקר חיובו של אדם בשורף שטרותיו של חבירו הוא משום דינא דגרמי, וכל דיני דגרמי הוא היכא שמתכוון להזיק, אבל היכא דלא נתכוון להזיק פטור מלשלם, ונמצא היכא שפטר כו' שהי' מצד אונס, לא נתכוון להזיק חבירו, אבל בנ"ד אשר עפ"י הדין העסק משותף, ויש בידם או לעשות שם שיינק, או להשכיר לאחר או שלא לעשות שיינק כלל ויקבלו ג"כ שכר עבור זה איך יעלה על הדעת ליקח העסק לעצמו ולהפסיד את ר"א לגמרי במה שהוא שלו עפ"י ד"ת מחמת אונס, טענת אונס אינו מועיל כ"א לפטור חיובים שמחמת דינא דגרמי ולא ליקח חפצו של חבירו מחמת אונסו:
(ואם כי בהכ"י של אבי ז"ל הי' אריכות עוד אך בהדפסה לא העתקתי כי אם מה שמסודר על טענותיהם):