יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש
סימן יג
לענין מומר פלוגתת הגאונים ורש"י, הנה באה"ע בסי' קי"ז סעי' ד' אם נפלה לפני יבם מומר כתוב בהגהת רמ"א וז"ל מיהו אם עברה ונישאת בלא חליצה כי לא ידעה שהי' לה יבם, ואח"כ נודע שיש לה יבם מומר ל"ת ולזו הסברא ע"כ דהעיקר כשיטת הגאונים דמומר אינו זוקק, וחיישינן רק לחומרא בעלמא לשיטת רש"י ע"כ אם ניסת ל"ת, ודיעה שני' ברמ"א וז"ל וי"א דוקא אם חלץ לה לבסוף, ולדיעה שני' אפ"ל דהוי ספיקא דדינא אם כהגאונים או כשיטת רש"י ולגבי קנם דקנסינן שתצא דזו רק חומרא מדרבנן שתצא אחר החליצה, לגבי זה סמכינן להקל כשיטת הגאונים:
והנה יש לעיין גבי מומר היכא דנישאת הזקוקה ליבם, אף אם נימא דהוי ספק השקול אם כהגאונים או כרש"י והו"ל ספיקא דאורייתא דהולכים בי' להחמיר, עכ"ז אפ"ל עפ"ד לל"ת, דעיין בפ' האשה רבה ד' צ"ג ע"ב ושמואל אמר בעניותנו צריכא גט מספקא לי' לשמואל האי לא תהי' אשת המת החוצה ללאו הוא דאתא או דלא תפסי בה קדושין, וא"כ אם נאמר דקדושין תופסין בה הקדושין תפקיע זיקתה כמו גבי שומרת יבם שקידש אחי' את אחותה אומרין לי' המתין עד שיעשה אחיך הגדול מעשה שם דף י"ח ע"ב ובתוס' שם ע"ש, אך כיון דמספקא לי' לשמואל אולי לא תהי' אתיא דלא תפסי בי' קידושין, א"כ מספק אין נפקע זיקתה דאולי לא תפסו בה קדושין כלל, וא"כ לפי"ז גבי יבם מומר דהוי לי' ספק אם כהגאונים דאינה זקוקה אם כשיטת רש"י, ואם כשיטת הגאונים דאינה זקוקה למומר אך נישאת הו"ל ספק ספיקא להתיר דל"ת ספק א' שמא כהגאונים דמומר אינו זוקק, ואף את"ל כרש"י דמומר זוקק אולי לא תהי' רק ללאו הוא דאתא וקדושין תופסין בה, וא"כ הנשואין מפקיעין הזיקה:
והנה לכאורה יש ראי' דנשואין לאיש זר לא מפקיע זיקתה, דעיין ברמב"ם פ"ב מה' יבום הלכה כ"א וז"ל כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עלי' זיקת יבם או אין עלי' זיקת יבם כגון שהי' לה וולד שלא כלו חדשיו ומת בתוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם אך הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה, ואם נתקדשה לכהן כו' אין חולץ לה שאין אוסרין ע"ז אשתו משום ספק דבריהם ועיין במ"מ ובלח"מ שם שלמדו מההוא דפ' החולץ ד' ל"ז ע"א גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדי כרבנן וגם כל הפוסקים למדו מזו הסוגיא דמת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה דאין אשת כהן הוא אינה חולצת דאף לרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי אין זה כ"א ספיקא דרבנן, ואם נאמר דשומרת יבם שנתקדשה קדושין מפקיעין זיקה דהא דגבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה דאומרים לי' המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה וקדושין גרידתא לא פקעי הוא רק מדרבנן ומן התורה קדושין נמי פקעי, וא"כ אם נאמר כמו"כ אם נתקדשה השומרת יבם לאיש זר קדושין דידה נמי פקעי זיקה דאסורה על יבמה משום א"א, א"כ אף אם נאמר דלרשב"ג ל"ש הו"ל ספיקא דאורייתא עכ"ז היכא דלא אפשר כמו אם נתקדשה לכהן נאמר דקי"ל ס"ס להקל ספק אחד שמא כלו לו חדשי' וספק הב' אף אם נאמר דלא כלו לו חדשיו אולי לא תהי' רק ללאו הוא דאתא וקדושין תופסין בה, א"כ הקדושין מפקיעין זיקה, ועיין בתב"ש ובדגול מרבבה בסי' י"ג בטוי"ד שחקרו אם העגל נשחט בתוך ח' אם הוא מותר לפי מה דפסקינן דאם אשת כהן לא תחלוץ והסברא דבדעבד היכא דא"א לתקן מקילינן וסמכינן ארובא דהוי בני קיימא, א"כ גם גבי בהמה נתיר בדיעבד ומתרצי שם ע"ש, ואם נאמר דיסברו דקדושין שנתקדשה לאיש זר יפקיעו הזיקה מספיקא אולי הקדושין תופסין ביבמה א"כ הו"ל ס"ס להקל ואיזה דמיון וסברא הוא לענין בהמה שנשחטה בתוך ח' דלא הו"ל כ"א ספק אחד, או דסוברים דקדושין אינם מפקיעין את הזיקה בודאי:
אך י"ל דלכך לא מהני שם משום ס"ס דלא הו"ל ס"ס משום דלא נולדו ב' הספיקות יחד, דתיכף שמת בעלה הי' עלי' רק ספק א', ואח"כ ע"י נשואין ניתוסף ספק הב' ובס"ס בעינן שיוולדו ב' הספיקות ביחד, ואף דמבואר בדעת הפוסקים בכמה מקומות דהא דבעינן הולדת ב' הספיקות כאחד ולא מהני אם בתחלה נתהוה רק ספק אחד הטעם הוא דס"ס במקום חזקה לא מהני ובהולדת ספק הראשון מיקרי אתחזק איסורא דמחזקינן לי' בחז"א אף דהוא רק מצד ספק, א"כ לפי"ז אפ"ל ולחלק דזהו כשהספיקות הם במציאות, אבל בנ"ד דהספיקות הם בדין אם הלכה כרשב"ג או כרבנן, אף אם לא נולדו ב' הספיקות כאחד נמי מהני דכל עיקר גריעותא הוא מצד דהו"ל כס"ס במקום חזקה וזה שייך בספיקא דמציאות אבל בספיקא דדינא ל"ש לאוקמי' אחזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הטעם והסברא בדינא, ועיין בב"ב בפ' ח"ה (דל"ב) בתוס' ד"ה והלכתא כוותי' דרבה בארעא וז"ל וצריך לחלק בין בספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא, היוצא מדבריהם דסברי דבספיקא דדינא ל"ש לאוקמי' אחזקה לומר אוקי ארעא בחזקת מרא קמא, אכן עיין במל"מ בפ"ז מהל' שכירות הל' ב' דמסיק ומחלק שם דאף בפלוגתא דרבוותא היכא דפלוגתתם נוגע להסתפקות המציאות כמו בנידון דידי' שהשכיר לו לשנה ולחודש דמקום הספק הוא בספיקא דדינא אם אומרין תפוס לשון ראשון או לשון אחרון אם תפס ל"א אמרינן דמהדר קהדר בי' ואם אמרינן תפוס לשון ראשון אמרינן דלא הדר בי' רק שדבריו השנים הם בטעות, ע"כ אף דהוי ספיקא דדינא אבל הספק הוא דמספקינן בסברא דדינא איך היה המציאות ולכך מוקמינן אחזקה, משא"כ בההיא דהרשב"א ע"ש:
וא"כ לפי דברי' בנ"ד נמי אפ"ל אף דהו"ל פלוגתא דדינא אם כרשב"ג או כרבנן אבל זהו במציאות אם הוולד נפל או כלו לו חדשיו, וא"כ שייך לאוקמי' אחזקה ולכך בעינן בזה שיהיו נולדים שני הספיקות כאחד, ובהחולץ לא נולדו שני הספיקות כאחד לכך לומדים מזה דאף לרשב"ג הוא רק מדרבנן:
והנה בפלוגתת הגאונים לרש"י בנידון זיקת מומר אם נאמר דעיקר פלוגתתם הוא אם בעינן אחיך במצות שלא יפרוק עול המצות מעלי' זהו מספיקא דדינא בכוונת התורה, אבל אם נאמר דפלוגתתם הוא אם חיישינן שהמומר יחזור בתשובה כמובא סברא זו בכמה תשובות ובח"ס ובמרדכי הוי פלוגתא דדינא דנובע מהסתפקות המציאות אך אין זה כ"כ מוכרע אם הוא ספיקא דמציאות, אבל לשיטת מהר"מ דטעמא דידי' דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה והחולקים עלי' סוברים דאיתתא בכ"ד ניחא לה, א"כ הו"ל ספיקא דדינא דשייכא לספיקא דמציאות:
והנה בענין זה אם אמרינן דקדושין או נשואין לאיש זר אם מפקיעין הזיקה אם לאו היא מבוכה גדולה בין הפוסקים ופלוגתא דרבוותא הנו"ב והבי"מ, עיין בנו"ב מה"ת בסי' ק"נ דמאריך ומפלפל מסברת עצמו אם קידושי זר מפקיע הזיקה ומחלק בסברא דנפשי' דלא מפקעי הזיקה ול"ד להא דשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה שהבאתי לעיל והטעם הוא דבכאן בקדושין שנתקדשה לאיש זר ביד המקדש לגרשה, משא"כ גבי אחות אשה אין בידו להמית את אחותה וסובר דהואיל דביד המקדש לגרשה לא הוי כחייבי כריתות למיפטרי מיבום ומחליצה ולאפקועי הזיקה וממילא אף אחרי הגירושין ג"כ לא יהי' מהני משום דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הנ"ל וכו', ולדברי מי שסובר דכל יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון ואינה חולצת ואינה מתייבמת, זה ל"א בהא הואיל ובידו לגרשה לא פקע זיקתה:
והנה סברא זו סברת התוס' דף ט"ז ד"ה בני צרות דמקשים כן ומתרצים ב' תירוצים תירוץ הראשון הוא הואיל דבידו לגרשה ותירוץ הב' הוא דזהו פשט הכתוב לא תהי' דלא נפקע זיקתה ע"ש ועי' בנוב"י בהגהות בנו הגר"ש דמביא ב' תירוצי התוס' אשר הי' נעלם לפי שעה מהנו"ב, ועיין בח"ס סי' ע"ט דמפרש בתירוץ הב' של תוס' דמקשה לתירוצם דגזה"כ הוא דאע"ג דקדושין תפסי עכ"ז לא פקעי זיקתה, וקשה איך יבמה יבא עלי' אחרי שהיא א"א ואם שגירשה הלא נאסרה שעה אחת או נילף מהכא דלא איכפת לן כשנאסרה שעה אחת וכו' ע"ש, ולכך מפרש דכוונתם בתירוץ ב' דאחרי שגזרה התורה דקדושין אינם מפקיעין הזיקה א"כ כפינן לי' לגרש והואיל דכפינן לי' לגרש הו"ל כמו דנתגרשה לענין דקרינן בי' יבמה כו' וזו היא סברת השב יעקב וסברת הבי"מ בסי' קנ"ט, כ"א דהבי"מ כותב דמנ"ל דכופין אותו לגרש מן התורה והח"ס מבאר דזהו מגזה"כ דלא תהי' נלמוד דכופין ע"ש:
ועיין בסי' קנ"ט בבי"מ שם לענין אם נתקדשה לאחר דלכך מהני החליצה אף טרם שגירשה אשר הלבוש סובר דיגרשה תחלה ואח"כ יחלוץ והבי"מ סובר דמהני החליצה אף בעודינה א"א משום הואיל דכפינן לי' לגרש הו"ל כמו דנתגרשה, והנה ענין מה שהמציאו דהואיל דכפינן לי' הו"ל כמו שנתגרשה עיין בטו"א בר"ה (ד' כ"ט) מי שחציו עבד וחצי ב"ח אף למ"א דכופין את רבו לשחררו עכ"ז אינו מוציא אחרים ידי חובתו ואף לעצמו אינו מוציא, ומקשה מהא דבריש חגיגה אמרינן דלמ"א דכופין את הרב לשחררו מחויב בראי' אף קודם שנשתחרר וכן בפ"ח דפסחים איתא דאוכל פסח מש"ע לפי מש"א וכו' עד דלמ"א הוי כמשוחרר ומתרץ בסברא עמוקה דלענין ראי' דמצד חירות שלו הוא מחוייב בראי' רק דצד עבדות מעכב עלי' ע"כ הואיל דלמ"א כופין איקלש צד עבדות ואין בו כח לעכב ולימנע על צד חירות ולמפטרי' הואיל וצד הזה הוא קלוש בכחו משא"כ לענין שופר דפטור לגמרי כ"ז שלא נשתחרר ל"א דהואיל דלכופין את רבו לשחרו מתחייב, א"כ בנ"ד אף אם נאמר דקדושין אינם מפקיעין הזיקה עכ"ז בעודה מקודשת ויש עלי' איסור א"א הו"ל ככל חייבי כריתות, וגבי חייבי כריתות גילתה התורה הפסוק עלי' למפטרה עיין בריש יבמות בסוגי' דעלי' והענין הוא דבחייבי כריתות אין זה מצד דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ולכך אסורה ליבם כ"א גם התורה פטרה מדרשא דעלי', ואף דבפנ"י בגיטין איתא דאסורה משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אך הפשט הוא דפטורה מגזה"כ לבד הטעם דאין עשה דוחה ל"ת וכו', והדברים ארוכים בזה ואכמ"ל:
וא"כ כיון דהיא פטורה בעודה א"א א"כ מאי מהני הא דבידו לגרשה ואף לפי הועוד י"ל ולפי פירוש הח"ס דגזה"כ היא דלא נפקע זיקתה וכופין אותו לגרשה עכ"ז לא הוי מהני הכפי' למרמי עלי' חיובא כפי חילוקו של הטו"א, ומוכרח חילוקו לתרץ סתירת הסוגיות, וכמו גבי חצי עבד וחצי ב"ח למ"א דל"מ למרמי חיובא אף שכופין אותו לגרש אך די"ל דזהו הפי' של ועוד י"ל בדברי התוס' דהתורה גילתה דהקדושין אינם מפקיעים הזיקה והיא בחיובה קאי כ"א דצד אישות שבה מעכבה מליבם בעוד שלא נתגרשה מפני איסור א"א ובזה מהני הכפי' דאמרינן דאקליש' לי' ענין הקידושין ואיסור א"א המעכבתה ואוסרתה מליבם אף דחיוב זיקתה לא נפקע מאותה א"כ מהני הכפי' אשר מגזה"כ כופין אותו לגרש דאקליש לי' צד המעכב כסברת בעל טו"א הנ"ל, ומהני החליצה אף בעודה א"א קודם שנתגרשה, עיין בסי' קנ"ט ובב"מ שם:
ועיין ברי"מ בסי' קנ"ט תירוץ ב' לתרץ הא דמהני חליצה אף קודם שנתגרשה, הוא דקדושין מפקיעין זיקה מספק והספיקות הוא בפשט דלא תהי' אי דלא תפסי בי' קדושין או ללאו הוא דאתא כשמואל דהלכתא כוותי' דמספקא לי' לשמואל כו' ע"ש ואם קדושין תופסים הקדושין מפקיעים הזיקה דמוכיח דגם קידושין לבד אף לא נשואין מפקיעים ג"כ זיקה מן התורה והא דגבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה עי' בתוס' שם דבעינן דוקא נשואין דיפקיעו זיקה לא קדושין היא רק חומרא מדרבנן אבל מן התורה מהני גם קדושין לחוד לאפקועי הזיקה, וקושית התוס' מבני צרות אשר זאת מכריחם לומר דקדושין אינם מפקיעים את הזיקה כפי ב' תירוצי התוס' מתרץ הקושי' הנ"ל באופן אחר, וא"כ לכך מהני החליצה אף קודם שנתגרשה מצד ממ"נ דאם קדושין תופסין ביבמה לשוק א"כ נפקע הזיקה ואון עלי' שום זיקה וחליצה אך למותר הוא וסובר דאין כופין אותו לגרש כ"א דהלאו שעבר בקדושין עבר והזיקה משעת קדושין ואילך נפקעים, ואם אין קדושין תופסין ביבמה וצריכה החליצה אין עליה איסור א"א ע"ש שמאריך בסברא זו לתרוצי דברי הש"ע שלא יקשה קושית הלבוש אשר מפני זה סובר דמגרשה תחלה ואח"כ חליץ וכו':
הדרינן לנ"ד דפלוגתא דרבוותא הוא אם קדושין או נשואין מפקיעים זיקה, הנו"ב מחזיק בשיטת התוס' דבני צרות הנ"ל וכפי סברת תירוצם הא' דזה המציא מסברא דנפשי' ותירוץ הב' לא הביא כי נעלם מאתו בעת כותבו דברי התוס', והבי"מ סובר דמספיקא מפקיעין קדושין את הזיקה כנ"ל, וא"כ לפי שיטת הבי"מ וכן הח"ס מצטרף דעתו בזה, בתשובתו בסי' ע"ו עד וז"ל ובכאן איכא ג' ספיקות וכו' עד ספק הג' הוא שמא קדושין תופסין ונפקע הזיקה כסברת בי"מ שאינה זקוקה לא ליבום ולא לחליצה, אכן הח"ס מחולק עם הבי"מ דלדידי' דוקא נשואים מפקיעים זיקה כסברת התוס' גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה שהבאתי לעיל, ולהבי"מ מן התורה אף קדושין גרידתא מדאורייתא נפקע הזיקה כמבואר לעיל:
הדרינן לנ"ד דא"כ דפסק בסי' קנ"ז כסברת הראשונה דאם נישאת ל"ת לפי הבי"מ ולפי הח"ס אין הוכחה ללמוד מזה דהעיקר כשיטת הגאונים דאל"כ אמאי אם ניסת ל"ת כתמיהת מהרי"ט בסי' י"ח בחאה"ע דאם הוי ספיקא פלוגתא דרבוותא גם אם ניסת תצא, וע"ש במהרי"ט שמאריך ומפלפל בסתירת היתר דהרמ"ה שמביא הטור בסי' קס"ד דבספיקא דאורייתא פלוגתא דרבוותא גם אם ניסת תצא ובדברי הרמ"ה שמביא הטור מפרש פירוש אחר ע"ז, ולכך לשיטתו של מהרי"ט דמסיק דענין זיקת מומר הו"ל ספיקא פלוגתא דרבוותא אף גם אם ניסת תצא כ"א היכא דחלצה יושבת תחת בעלה כהי"א דבסי' קנ"ז הנ"ל, א"כ נראה ומוכח דלי"א הראשון דאם ניסת ל"ת, ע"כ דמכריעים עיקר כשיטת הגאונים דמומר אינו זוקק, אך להבי"מ אין הוכחה מזה דאפ"ל דגם הם סבירא להו דהו"ל ספיקא דפלוגתא דרבוותא, אך אם ניסת יש לצרף לזה הא דנשואין מפקיעים את הזיקה אם קדושין תופסין בה וא"כ הו"ל ס"ס להקל כדלעיל, ואין הכרע שסוברים כשיטת הגאונים, אם נאמר דטעם הגאונים והיתרם הוא משום דלא מיקרי אחיך, אבל אם טעמם כטעם מהר"מ דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, א"כ הו"ל ספיקא דדינא השייך למציאות ואז בעינן הולדת ב' הספיקות כאחד, וא"כ לזה מוכרח דטעם היתרם הוא דמכריעים כשיטת הגאונים ולכך בדיעבד אם ניסת ל"ת, ומזה יש ללמוד גם אשעת הדחק ומקום עיגון דא"א לא ביבום ולא בחליצה כנ"ד דשרינן לה דשעת הדחק כדיעבד דמי ומבואר בכל דוכתי והרבה ראיות יש לזה דשעת הדחק כדיעבד דמי, אבל לפי טעם הראשון של הגאונים משום דאינו מיקרי אחיך דלזה מהני ס"ס אף אם לא נולדים כאחת כדעיל אפשר ליסבר בשיטת דיעה זו טעם ההיתר משום ס"ס, ואכן ממהרי"ט וכן בתשובות חוט השני תשו' י"ב בדעת מהרי"א ודעתא ומבואר שם דעיקר טעם המתירין משום דהלכה כשיטת הגאונים ולחומרא חיישינן לשיטת רש"י ע"ש, העולה והמבואר משיטת הרבה פוסקים דטעם הדיעה הראשונה הוא דמכריעים כשיטת הגאונים, ועיין בהשואל בתשובת השיב משה תשו' ע"ז דסובר דכל עיקר חומרא לחוש לדעת רש"י הוא רק דרבנן ולכך מדמים להא דמת הולד בתוך שלשים וניסת לכהן דלא תחלוץ ולא תצא דסמכינן ארבנן דרשב"ג לא מחמיר רק מחומרא דרבנן ע"ש ובחוט השני הנ"ל. אכן הדיעה השני' פליגא וסוברת דתצא כ"א אחר שחלצה לא תצא דלגבי קנס שקנסוה דתצא סמכינן אדעתא דגאונים אבל לולי חלצה הו"ל ספיקא דפלוגתא דרבוותא, ועיין בסי' קנ"ז בב"ש ס"ק ב' עד ומכש"כ כשיבם מומר דאז הוי ס"ס דלרוב פוסקים מתירים ע"א ביבמה גם לכמה פוסקים כשיבם מומר אינו זוקק, מדבריו משמע דביבם מומר אין רוב פוסקים המתירים מדשני בלישני' דגבי ע"א כותב דרוב פוסקים סוברים דנאמן ע"א ובכאן לענין יבם מומר כותב דכמה פוסקים מתירים:
ועיין תשובת מהר"מ מלובלין בתשו' ט"ו באשה שהיתה זקוקה ליבם מומר ופיסח בשתי רגליו עקומות והפוכות לפנים והי' ע"א שמת, ומתיר שם כתשובת מהרי"ק ומסיק דטעמא דהו"ל תרי רובא להתיר רוב פוסקים המתירים ע"א ביבמה ורוב פוסקים דסוברים דמומר אינו זוקק וסמך אתרי רובא להתיר ע"ש, והנה תשובת מהר"מ הי' ג"כ שאינה ראויה לא לחליצה ולא ליבום ועדיף מתשו' רד"ך ועכ"ז לא התיר כ"א בצירוף ע"א שהעיד על מיתתו, אף דסובר ג"כ דרוב פוסקים ס"ל דלא כרש"י אך עכ"ז סובר דמי ירים ראש להקל נגד דעת רש"י ע"ש, וא"כ לכאורה בנ"ד חמיר, אך יש לעיין בשיטת החולקים אגאונים המתירים זקוקה למומר:
ויש להבין שיטת הגאונים עיין תשו' נוב"י שהבאתי לעיל שמביא משם ר' נחשון גאון המובא במרדכי בהגהת מרדכי שאפי' חוזר בתשובה לא משגחינן בי' וכפי הפשוט מובן טעמא הואיל דבשעת מיתת אחיו הי' מומר ונאסרה עלי' שעה אחת הו"ל בסוג כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' וכו', אך הנו"ב כאשר העלה בפלפולו כפי סברת התוס' לענין אם נתקדשה לאיש זר עכ"ז לא נפקע זיקתה משום הואיל דבידו לגרשה א"כ קשי' אשיטת הגאונים כמבואר בדבריו וז"ל ומעתה אני אומר שגם סברת הגאונים שרצו להתיר ביבם מומר נדחית מדברינו הנ"ל שהרי בידו לחזור בתשובה אפילו נחשבנו בעודו מומר כח"כ מ"מ בוודאי אינו חמור מאיסור א"א שאין הזיקה נעקרה כיון שבידו לגרש וזה ביד חבירו לגרש ק"ו בזה שאין מחוסר שום מעשה רק הרהור תשובה עד ונלע"ד דאפי' הני שני גאונים המובאים במרדכי ובהגהות מרדכי לא ס"ל הסברא דידי וס"ל דאף שבידו לעשות תשובה אפ"ה מחשבו כח"כ מ"מ מודו דמהני מה שבידו לחזור בתשובה דלא נימא בי' כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו', והעולה מדבריו דסובר בדעת הגאונים שסוברים דקדושין או נשואים מפקיעים הזיקה דלדידהו ל"מ מה שבידו, מק"ו דאף מה שבידם ממש ל"מ מכש"כ מה שביד חבירו, אך אם חוזר בתשובה קודם שנישאת ל"א דהו"ל כיבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא וכו' לזקוקה אז לו, אבל אם נשאת קודם שחזר בתשובה ע"ז קאמר ר' נחשון גאון דאף אם חזר בתשובה לא משגחינן בי' דנשואין שנשאת בהיתר פקעי זיקתה דבעוד שהי' מומר בוודאי תפסי הקדושין ולדידהו פקעי זיקתה, וא"כ ל"מ מה שיחזרו בתשובה:
ולפי שיטתו פליגי התוס' על שיטת הגאונים הנ"ל דתוס' סברי דקידושין או נישואין לא מפקיעים הזיקה ולהגאונים לפי סברתו סוברים דקדושין מפקיעים זיקתה, אכן י"ל דגם הגאונים יודו דקדושין אינם מפקיעים את הזיקה אך לא מטעם דבידו לגרש כתירוץ הא' של התוס' דזו הסברא לא ס"ל אף מה שביד עצמו לעשות כמו לחזור בתשובה ומכש"כ מה שביד אחרים, כ"א דיסברו כתירוץ הב' של התוס' דבקדושין דלא תהי' דאינם נפקעים זיקתה וכפינן אותו לגרש כדלעיל, וה"ל כמו שנתגרשה משא"כ לענין חזרה בתשובה דכל זמן דלא עשה תשובה אינו זוקק ונישאת בהיתר בזה האופן הקדושין מפקיעין את הזיקה, דעד כאן לא גילתה התורה דקדושין אין מפקיעים כ"א היכא דקידש באיסור ועבר על לא תהי' ואף דעשיית התשובה בידו לגמרי ושם הגירושין ביד חבירו, אך ס"ל היכא דכופין נחשב כמו שנעשה יותר מדבר אשר בידו לעשות אבל תשובה אין בידינו לכופו כלל אם לבו רע ואטום, וכן אפילו לפי מה שנתבאר בדברינו עפ"י סברת הטו"א דכופין לא מהני כ"א היכא דהוא בר חיובא ומצד אחד הוא מעוכב ולזה אהני הגזה"כ דלא תהי' דלא פקע זיקתה וחיובא, משא"כ גבי מומר לשיטת הגאונים הנ"ל דהו"ל כחייבי כריתות פקע חיובא וזיקתה דאהא ליכא גזה"כ כלל ולזה סוברים דאף בידו ממש דלא הוי כמחוסר מעשה נמי ל"מ ואם לא נישאת וחזר בתשובה הרי הוא זוקק ולא קרינן בו כל יבמה שאין אני קורא בה וכו' אבל אם ניסת טרם עשה תשובה נפקע הזיקה ועיין בגט מקושר בקו"א שמאריך ומרחיב דעתו לביאורו בדעת הגאונים ומחלק לתרץ קושית רש"י אליבי' מהא דמומר שקידש קדושיו קדושין, וגם מבאר שיטת הר"ר אברהם מרעגענשפורג דמשום דקנאים פוגעין בו מחשבו כחייבי כריתות דכולם מקשים אשיטת ר"א ע"ש שמתרץ את דבריו:
(ויותר לא נמצא אצלי בהעתקה)