אור ברסלב

יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש

סימן יב

סימן יא

ע"ד האיש מפ"ד שנשתגעה אשתו ד"ל זה יותר משלוש שנים, ויושבת בבית החולים (של משוגעים) בטשערנינוב והאיש מבקש התרה מג' רבנים להתיר לו החדר"ג ושיוכל לישא אשה אחרת, והוא עני ,גדול ובקושי ישליש דמי כתובתה, והנדוניא ותו"כ אי אפשר לו ליתן כלל, ואיכות שטותה זה ודאי שאינה יודעת לשמור עצמה, אך זה אינו ידוע בבירור אם אינה יודעת לשמור גיטה אם לאו.

והנה ידוע מחלוקת הפוסקים אם החדר"ג הי' אף במקום מצוה או לא כמובא בהגהות רמ"א סי' א' סעי' ו' ולישב בלא אשה אפי' אם קיים מצות פ"ו חשוב ג"כ מצוה כמבואר בת' צ"צ מאדמו"ר ז"ל סי' ו' אות ח' הראי' מתה"ד דדוחין מצות יבום שקודם לחליצה מפני קטטות ואין מתירין לו נישב בלא אשה מפני חששא דקטטות, וכן בסי' ב' הובא בת' צ"צ סברא זו ויש לעיין בזה מד' התוס' במס' ב"ב (דף ס' ע"ב) על הא דאיתא בגמ' מיום שחרב בהמ"ק דין הוא כו' ומיום שפשטה כו', ומבטלות ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן כו', דין הוא שנגזור ע"ע שלא לישה אשה ולהוליד בנים כו', ומקשה התוס' הא כתיב פרו ורבו ומתרצי ושמא על אותן שכבר קיימו פ"ו קאמר, והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יולידו אלא בן ובת:

ולענ"ד יש לבאר דזהו כוונת הגמ' במה שמסיים אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין עכ"ל הגמ', ולכאורה אין מובן כיון דלא גזרו מאי איסור שוגג שייך בזה, ואפי' אם נאמר כיון דסוף סוף לא יניחו למול את הבנים אעפ"כ איך שייך לאסור משום זה לדור עם אשתו כיון דאח"כ יהיו אנוסים על ביטול המצות מילה, וכדמוכח בריש כתובות גבי ולדרוש להו דאונס שריא דשרי לכנוס בד' אף דתהי' אנוסה על ביאת איסור, וכאשר מוכח מדברי תוס' אלו דבלא קיים פ"ו שרי, א"כ מה איסור יש בקיים. וי"ל דאי' במס' תענית (דף י"א) דבשנת רעבון אסור לשמש מטתו וכמבואר בטוש"ע סי' תקע"ד ולשי' המג"א גם בליל טבילה אסור, מלבד לחשוכי בנים דשרי בל"ט, ובסי' ר"מ באו"ח כ' דה"ה בשארי צרות, נמצא דדין הוא בלא קיים דשרי, ובקיים אסור אלא מוטב שיהיו שוגגין כנ"ל פי' הגמ' עפ"י שי' התוס' ולפי הנ"ל מבואר דיוכל לגזור אף בשיהי' לו הכרח לישב בלא אשה ולא חשיב דבר מצוה כ"כ כמו בשלא קיים מצות פ"ו כלל מדאסור בזה בשני רעבון או שארי צרות ר"ל, או בשיהי' נגרם עי"ז ביטול מצוה כנ"ל מב"ב:

אך נלע"ד דעיקר כוונת הצ"צ הואיל ותקנת רגמ"ה בזה שלא לישא אשה על אשתו הוא משום מניעת הקטטות וכיון שכן כיון דמוכח מתה"ד דאין לישב בלא אשה משום קטטות, א"כ בודאי לא גזר רגמ"ה על זה, ובתשו' משכנות יעקב סי' א' העלה דלהסוברים דר"ג גזר עד עולם וצ"ל דעשה זאת משום סייג לדבר מצוה, ומשום שאסור לאדם לישא אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת, גם דלא מצי למיקם בסיפוקייהו עפ"י הרוב, וזה אסור עפ"י הדין, ולשיטתו אפשר דאפי' לישב בלא אשה לא שרינן כיון דאין טעם התקנה משום קטטה, לכן לשי' אין ראי' מהתה"ד כנ"ל, אך המשכנות יעקב בעצמו ג"כ כתב דעפ"י מאה רבנים בודאי יש להתיר כל שיש בזה דבר מצוה דכתוב בהתקנה דיוכלו להתיר אם יראו טעם מבורר, ובודאי שזהו מספיק לטעם מבורר דמפ"ז יהי' צריך לישב בלא אשה והרהורי עבירה כו', ע"כ ע"י מאה רבנים אפי' אם נאמר שעשה סייג לדבר מצוה עכ"ז יש להתיר הואיל ונזכר כן בהתקנה ועיין ח"ס ח"ג ס"ל ג"כ דתקנה זו דאשה על אשתו הוא אפי' במקום מצוה, אך יש לה היתר ע"י מאה רבנים:

ועוד יש בנשתטית טעם גדול להתירו מטעם המבואר בצ"צ סי' ב' דאין לך מום גדול מזה ובתשו' הרא"ש ז"ל נראה דנוטה להקל במום דנכפה דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה ז"ל וע"ש בארוכה וע"ש עוד דהרבנים השואלים רצו לומר שאין היתר רק כשיתברר לב"ד שאין לה רפואות תעלה ואדמו"ר פסק דלא כוותייהו ואפי' אם אפשר שתתרפא עכ"ז לא מחייבינן לי' להמתין ע"ז, ולענ"ד יש לה"ר אף כי דבריו הק' א"צ ראיות וחיזוק מ"מ תורה היא, ויש להביא ראי' דאף שיתרפא ע"י רפואות מ"מ חשוב מום קבוע מדברי התוס' בכורות (דף ל"ח) ד"ה וסימניך שכתבו ועוד יש לתרץ דהיכא דאין מתרפא מאליו חשוב מום עכ"ל, וע"ש ברי"ט אלגאזי פלפול ארוך בזה, נשמע דלשי' זו חשוב מום קבוע אף שיש לו רפואה, וא"כ כיון דמוכח דבמום לא גזר רגמ"ה ה"ה אפי' באם יהי' לה רפואה אחר זמן, ולטעם הא' שנת"ל מדברי רז"ל דזהו במקום מצוה דיוכל לבוא לידי הרהור עבירה לכאורה לפי"ז הי' מקום לחלק בין עפ"י אומדנות הרופאים תוכל להתרפא בקרוב אם לא דאין סברא דבזמן מועט כערך שנה שיצטרך לישב גלמוד יתירו לו מפני זה, אמנם בעבור החולי יותר משנה שוב אין לשאול אומדנות הרופאים בזה כמבואר בצ"צ, ויש להסביר דאין סמיכה כ"כ על דבריהם בעניני אומדנות וכמבואר בסי' קפ"ז בה' נדה ובת' ח"ס:

העולה מהמבואר דיש לאשה זו ג"כ היתר ע"י ק' רבנים, ושעפ"י רוב הדיעות אין זה אלא חומרא בעלמא דמצד המום אמרינן דבכה"ג לא גזר גם להסוברים דמקום מצוה לא גזר ס"ז ג"כ מצוה וכנ"ל, ולכן מסתימות ד' הרמ"א ז"ל מוכח דס"ל דא"צ מאה רבנים וכמבואר בד"מ דסומך בזה על המקילין דס"ל דר"ג לא גזר אלא עד סוף אלף הה' אלא דהב"ח הביא דצריך מאה רבנים מג' קהילות וכמבואר בכלבו ובתשו' מהר"מ ב"ב שצריך מאה אנשים והב"ח הצריך רבנים וכן נהוג עלמא, אך כיון דהוא מחמת חומרא בעלמא לכן שומעים בזה להקל:

ואעתיק מה שמצאתי בת' שם ארי' סי' ה' דהביא בשם הח"ס דלאו דוקא רבנים אלא חכמים שראוים להורות וגם שצריך ג' עירות שבכל עיר נמצא אנשים ממדינה אחרת, וא"צ לנסוע לשלש מדינות, וגם כתב דא"צ שליש מכל מדינה רק מספר מסוים מכל מדינה, ומפרש הש"א דהיינו עשרה אנשים מכל מדינה, וראי' מסי' של"ד סכ"ב ביו"ד דמי שעבר חדר"ג מ"ה כל בי' עשרה שלוחי רגמ"ה הם להתיר, ועל המדינות יאמר שם דאעפ"י שהם עכשיו תחת מלך אחד מ"מ כיון שהם מדינות חלוקות נחשבות לג' ארצות, ומובא שם ממ"ש בא"ע סי' ע"ה לענין שלש ארצות לנשואין שכ' רמ"א ז"ל דדוקא אם הם חלוקות בלשונם, והח"מ שם כתב דאע"ג דוכלם היו מדברים בלה"ק מ"מ הי' שינוי בלשונם קצת, ומסיים דה"ה ליטא וזאמוט יש קצת שינוי בהברת לשונם ומקרי חילוק ארצות, וכן נהוג עלמא:

אך מה שיש להעיר עוד חומרא בנ"ד הואיל ואינו יכול להשליש כל חיובי ממון כאמור בב"ח דצריך להשליש הכתובה וגם לשכור לה דירה וגם על מזונות צריך ליתן וכ"פ הח"מ וב"ש, ועני הלז הואיל ואין לו מה להשליש כ"א עיקר הכתובה אפשר שאין להתיר לו מפ"ז לישא כו', אך בצ"צ סי' וא"ו האריך בכגון זה להתירו דפסק לעיקר כדעת הרא"ש שבאין לו הכתובה אעפ"כ יכול לגרשה היכא שעפ"י ד"ת היתה צריכה לקבל גט ושוב מסיק דאפי' בשוטה שא"י לגרשה מ"מ אדעתא דהכי נשאת לו שלא יהיו המזונות עיכוב לישא אשה אחרת כשהדין יהי' נותן כן, וע"ש באורך דברי קדשו ז"ל:

ויש לומר עוד סברא בנ"ד דמה שיושבת בבית החולים ושם יחזיקו אותה תמיד עדי שירחם ה' וירפאנה הרי יש לה מזונות ומאי איכפת לן כשניזונית שם, וע' בא"ע סי' ע' לענין עמד א' ופרנסה דאין הבעל חייב לשלם וע"ש הטעם דחשוב כמסלק נזקו, אלמא דמיפטר בזה, אך יש לחקור כיון דניזונית שם מדברים האסורים אפ"ל דעי"ז לא נפטר הבעל דשנינו במס' תרומות פ"ו מ"ג המאכיל את פועליו תרומה ר"מ סבר הוא משלם את הקרן והם משלמים החומש, וחכ"א הם משלמים קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתן, ובירושלמי איתא ע"ז ולא כבר אכלו, ומשני כמ"ד טבלים נפש אדם חותה בהן והמח"א בה' מכירה מפרש דקושית הירושלמי אליבא דרבנן דלמה לו לשלם להם כל דמי סעודתן הלא נהנו כמו מהיתר ומשני כמ"ד נפשי חותה כו':

אמנם ראיתי בר"ש דמפרש דהקושיא לר"מ אליבא דר' יוחנן, וראיתי ברי"ט אלגאזי פ"ה מבכורות הביא ג"כ פי' הר"ש וד' המח"א ופלפל הרבה בענינים אלה ומפרש להר"ש ג"כ דלרבנן צ"ל ג"כ הסברא דנפשו של אדם חותה מאיסורים ושוב מסיק דיש חילוק בין מוכר לחבירו טריפה המבואר במס' בכורות (ובחו"מ סי' רל"ד) דמחזיר להם כל הדמים ואינו מנכה להם דמים מה שנהנו הלוקחים באכילתן, ובפועלים משלם להם רק היתרון שבין אכילת תרומה לחולין היתרים על זה אבל עלם דמי תרומה אינו משלם להם דזה ניתן לכהן דנהנו מה שנשבעו מזה ולא הוצרכו לסעודה אחרת דאי לאו האי סברא דנפשו קצה היו הם סובלים דמי טורח הסעודה ולא הי' בעה"ב צריך להחזיר להם דמי טורח הסעודה כמבואר בירושלמי, ומסיק דבפועלים איירי בשוגג ובמוכר במזיד לכן קנסו אותו חז"ל, וא"כ בנ"ד י"ל כיון דבמזיד ישהה אותה שם אין יוצא ידי חיוב מזונות בזה (וע"ש בר"א שהביא ת' מוצל מאש לענין פועלים ישראלים שנתן להם מאכלות אסורות דצריך ליתן להם מזונות אחרים ע"ש) אך כיון דהיא שוטה ואינה חייבת במצות י"ל דיוצא בזה במה שנותנים לה שם מזונות, ועי' ח"ס חא"ח ת' פ"ג מענין אם מותר למסור שוטה לשם, והענין והחקירה אם יש איסור משום מוספי בידים, אבל מחמת השוטה בעצמו פשוט באין ספק בזה, ומוספי בידים ג"כ אין שייך היכא דיושבת כבר שם, אך לפי המבואר במח"א ה' נזקי ממון גם חכמים מודו לרשב"א דדברים שנפשו של אדם קצה בהם כגון נבילות וטריפות לא קא מטי הנאה כו', ובזה נראה דאין חילוק בין שוטה לשארי אנשים כיון דזהו מחמת טבעו של אדם שלא יוכל לאכול אלו הדברים וצ"ע בזה:

אמנם י"ל דעיקר מזונות דשם אינם אסורים רק מד"ס, ופשוט דלחם וגבינה וחלב וכדומה אין איסורן רק מד"ס וגם אין נפשו ש"א קצה בהן ובודאי דיצא י"ח מזונות בזה, וגם לפי טעם הראשון שכתבתי מהצ"צ אין לעכב הנשואין בשביל שאין לו ליתן לה על מזונות רק שישבע שיתן מזונות להאשה הראשונה כמו להשני', אבל בנ"ד שיהי' לה מזונות שם עד שתתרפא (ויש סמך מגמ' כתובות ד"ס שאני בי ריש גלותא דלא הדרי בהו, וה"נ לא נשתנה דעתם ויחזיקו אותה כל הזמן) י"ל דדי בזה, ולרוחא דמלתא אפשר כדאי שיתן הבעל צעטיל שמחויב להפריש בכל חודש רו"כ למענה עדי תתרפא ותקבל הגט כי יהי' זה במקום בשר שצריך ליתן לה (ושם אכילת נבילות נפשו ש"א כו') ואודות שכ' הב"ח ז"ל לשכור לה דירה, ולכאורה ה"נ אפ"ל בנ"ד דמחויב להוציאה מהבית חולים ולשכור לה דירה כו' אך באמת אין זה מעכב חדא דנלמד בק"ו ממזונות דבדלית לי' אין מעכבים היתרו דשם גם לדינא דש"ס צריך ליתן לה מזונות באין יכול לגרשה כנ"ל מהצ"צ (ומת' עה"ג הנז' שם) ועוד דעיקר הפי' שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובעלה משמרה הנז' בש"ס אין הפי' ע"י שהוא משמרה בביתו אלא מפני שנקרא עלי' שם א"א פרשי אינשי מינה כמבואר בת' פמ"א הובא בת' ר"ח כהן סי' ה' ובשם ארי' סי' א', א"כ גם אם תשב במק"א יפרישו ממנה, וצ"ל דהא דכ' הב"ח ז"ל ליחד לה בית הוא משום חומרא ולא מדינא דש"ס, וע"כ יש לצרף קולא היכא דיושבת בבית המשוגעים דבלאו ה"נ לא מינטרא על ידו א"צ לחדש שמירה, והי' מקום לפלפל בזה כיון דאין שמירה להנכרים הי' אפ"ל ביכולה לשמור גיטה דמותר לגרשה אף שאינה יודעת לשמור עצמה דבלאה"כ לא מינטרא מהנכרים, ועי' בפ' המפקיד ברי"ף ההוא דאפקיד זוזי גבי חברא אותבינהו בצריפא דאורביני ואיגניבו, אמר רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירותא הוא לענין נורא פשיעותא הוא, נחזור לענינינו דאפ"ל דא"צ לחדש שמירה מעולה מאשר הי' עד הנה בפרט דזהו רק מצד החומרא, גם יש להעיר מא"ע סימן ז' סעי' י"א מנחבשה ע"י ממון, ומובא שם דעת הגהות אלפסי דבזה"ז שאין או"ה מטין דין וגם מקפידין על הזנות הוה כיד ישראל כו', נמצא מזה גופא שהיא יושבת שם נעשה שמורה מן הזנות, כנלע"ד בעז"ה:

ועתה נדבר בענין השלשת הגט הנהוג בכל תפוצות ישראל, דהיא מחלוקת גדולה בין רבותינו האחרונים ז"ל אם מהני הגט שימסור לה השליח בעת שתחזור לחלימותה כיון דאיהו לא מצי עביד השתא לא משוי שליח, וכמבואר במל"מ פ"ו מה' גרושין ופ"ט מה' אישות, ושי' מהרי"ט ז"ל הובא שם דכוונת הגמ' דמסתמא לא משוי שליח בדבר דאיהו לא מצי עביד אבל אם אמר בפירוש שעושה אותו שליח לקדש האשה אחר שיגרשנה בעלה אה"נ דמהני וזה שלא כדברי התוס' שם בנזיר דמקשים מהפרשת חלה ולהמהרי"ט א"ש דמצוה בפירוש להפריש כשתהי' עיסה אם המל"מ מקשה שם על שיטתו קושית חזקות, ובת' ר"ח כהן סי' וא"ו מתרץ קושיותיו על נכון והעלה בדעת הרמב"ם ז"ל דמוכח כשי' המהרי"ט דאם פריש מצי לחול השליחות אף במה דאיהו לא מצי עביד, ולשיטה זו הורווח קושיות האורח מישור בסוגיא דקדושין (ד' כ"ג) דעבד כנעני עושה שליח לקבל גיטו אע"ג דאיהו לא מצי עביד, שהרי ישנו בתורת שחרור בעלמא לקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו, וה"נ נימא בההיא דנזיר שהרי ישנו בתורת קדושין לקדש פנויות, ולשיטת מהרי"ט ז"ל אין קושיא כלל דהתם משוה לי' לשליח בפירוש ע"ז, ובת' ר"ח כהן הנ"ל בהגה"ה מפלפל בזה הרבה בדרך חריפות ועי' ת' ח"ס סי' י"א פלפול ארוך ומדחה שי' מהרי"ט מהלכה:

וע"ד קו' הא"מ הנ"ל (וגם בבית מאיר כ' זו הקושיא) תי' הח"ס דבעבד בר שחרור הוא רק דידים לית לי' אבל בר שחרור הוא, לכן כיון שמצינו שיש לו קצת יד לקבל שחרור מיד רבו של חבירו מהני, אבל בנזיר האשה כעת אינה בת קבלה קדושין כלל שהרי נשואה היא לאיש, לכן לא מהני מה שיכול לקדש פנויות אחרות, ולפי סברא זו כתב דבנשתטית היא בת קבלת גירושין וצריכה להתגרש אלא ידה דכאיב לה וכיון דהבעל ישנו בתורת גיטין יכול הוא לעשות שליח ע"ז, ועוד תי' הח"ס ז"ל דהתם בקדושין המניעה היא מחמת העבד וכיון דבו בעצמו מצינו שיכול לקבל גט מיד רבו של חבירו הוה מצי משוי שליח, משא"כ בנזיר דהמניעה הוא באשה שכבר נתקדשה ובה אין שום צד שיכולה לקבל הקדושין ע"כ לא מהני שיהי' יכול לעשות שליח קשה לי על תירוץ זה דהלא אשה נמי נעשית שליח לקבל קדושין לחבירתה עי' א"ע סי' ל"ו, וצ"ל גם לתי' הב' סברא שכ' תחילה בתי' הא' שלו דהעבד בר שחרור הוא ושייך בי' שחרור רק דידי' הוא דכאיב לי', משא"כ באשה שאינה בת קבלת קדושין, לכן אף דמצינו בה שליחות לחבירתה, עכ"ז לא מהני כיון דאינה בת קבלת קדושין כלל וא"כ בנשתטית כיון דבת קבלת גירושין אף דאין לה יד כלל (כיון דאף לתי' הב' יש ג"כ עיקר להסברא הא' הנ"ל):

אך יש להקשות על הב' תירוצים מה שהק' המחנה אפרים בפ"ד מה' גירושין, מה שכתב ג"כ חילוק בין ההוא דקדושין דהמעשה יכול להתעביד שיוכל להיות משוחרר מיד, וכיון דאיתי' בתורת גט יכול לעשות שליח משא"כ בההיא דנזיר דהמעשה עדיין לא בא לעולם, ומקשה ע"ז אב"ק (ד' ק"ו) דהי' זקן או חולה נתנו לכל כהן שירצה, ומק' הגמ' ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי, והתם הכהן הוא בר הקרבה והמעשה תתעביד ואפ"ה לא מצי משוי שליח, כן לענ"ד תיקשי על הח"ס ז"ל דהכהן בר הקרבה הוא ומצינו לו קצת יד דיכול להקריב קרבן שלו ע"י כהן אחר, והתוס' כתבו בקדושין וביומא דאפי' אם כהנים שלוחים דרחמנא נינהו מ"מ הוו נמי שלוחי דידן א"כ יש לו קצת יד ובר הקרבה נמי הוא וצ"ע, אמנם הנוב"י במהד"ת סי' ע' כ' כוונה אחרת בד' הגמ' דבב"ק לפרש שאין זכות לכהן חולה וכו' להפקיע זכות אנשי המשמר וע"ש דפח"ח:

ולפי"ז אין כאן התחלת הקושיא, ואח"כ מצאתי דגדול אחד הביא דבשו"ת מהר"י מברונא סי' קע"ח הקשה מסוגיא דבב"ק אההיא דקדושין ועיינתי שם ולא תי' כלום על זה, המבואר דהמח"א ומהר"י מברונא לא ס"ל כהנוב"י בפי' הגמ' דבב"ק הנ"ל א"כ צ"ל אליבייהו דהסוגיות חלוקות וההיא דב"ק אזלה כההיא דנזיר וצ"ע בכל זה, וע' ת' רח"כ הנ"ל בהגה"ה שם דסובר ג"כ דהסוגיות דקדושין ובב"ק חלוקות. והנה בת' ח"ס הנ"ל המציא עוד עצה בנשתטית דהגם דהשליחות לא מהני מ"מ מהני מטעם זכי' כשתשטפה שהרי גילה דעתו דזכות הוא לו, ועוד דבודאי זכות הוא לו להצילו מחדר"ג כו', והביא דבמרכבת המשנה כ' סברא זו והגאון ז"ל דחה זה דזכין לאדם שמענו אבל זכין מאדם לא שמענו, כי הבעל יגרש את אשתו הוה זכות מאדם, והח"ס ז"ל כ' בפשיטות דמהני כמו לחוב ע"מ לזכות בקדושין, ועוד האריך שם קצת, והביא ראי' ממכירת חמץ בשעה חמישית וגם בס' עין יצחק ת' ב' סובר ג"כ דמהני לזכות מאדם היכא דהוא זכות ברור (והרבה יש להאריך בזה כי הוא ענין עמוק) אלא דמחלק היכא דציוה רק בדרך שליחות, לא אמרינן אף דהשליחות לא מהני מ"מ מהני מדין זכי' דכיון דגילה דעתו דעושה אותו שליח אמרינן דקפידא הוא דוקא על שליחות ולא בתורת זכי'. והביא ראי' מדברי תוס' קדושין (כ"ג) שכתבו כעין סברא זאת, ולענ"ד נראה דלא דמי דכיון דזכי' מטעם שליחות הוי כמו שרצה רק שלדעתו רצה שיותחל השליחות מעכשיו ויומשך השליחות עד שעת הגעת הגט לידה ולפי הדין דזכי' נעשה שליח רק באותה שעה, אבל עכ"ז מהות א' הוא הכל שליחות, אבל בעבד ע"י אחרים אינו מטעם שליחות כלל לפי הספק אליבא דרשב"א כפי פירוש התוס' רק מטעם הסברא הואיל דקני לי' בע"כ וכמבואר במהר"ם מלובלין שם ע"ש, וגם הראי' מתוס' גיטין יש לחלק עפ"י הנ"ל, ושוב מצאתי בצ"צ מאדמו"ר ז"ל בה' פסח בסי' מ"ו בסוף התשובה מוכח דסובר דאף דהשליחות לא מהני מ"מ מתורת זכי' מהני וכמובא שם מהגהות אשר"י בגיטין סי' י"ג ע"ש בשם המכמ"א, וכן הוא גם שי' הדגול מרבבה בסי' ש"ה ביו"ד לענין עושה שליח בתוך ל' יום שיפדה בנו לאחר ל' נמי מהני מדין זכי' (והביאו גם בעין יצחק שם):

אך מה שחקרו עוד הגאונים הח"ס וע"י הנ"ל דלפי שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"ג באומר כתוב גט לכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט מפני שלא היתה בת גירושין אז וכתב גט זה שלא לשם גירושין עכ"ל הרמב"ם ז"ל, וה"נ הכתיבה שכותבין אז הגט בשעת שטותה הוה שלא לשמה, אך הח"ס ז"ל כ' בפשיטות דבכה"ג חשוב לשמה, וכ"כ בת' רח"כ הנ"ל, וטעמי' דהתורה לא פסלה רק הנתינה לה, אבל לא הכתיבה ע"ש בארוכה, והעין יצחק כתב דביודעת לשמור גיטה וא"י לשמור עצמה בודאי מקרי הכתיבה לשמה, וי"ל דהוה ס"ס שמא יודעת לשמור גיטה ושמא כהח"ס ורח"כ דאפי' באינה יודעת עכ"ז מקרי לשמה, וכיון שכן בעיקר הגט יש לסמוך עליו בשעת הדחק כשיהי' מקום עיגון וג"כ מטעם ס"ס ספק א' שמא כשיטת מהרי"ט הנ"ל דמצי משוי שליח היכא דעשאו שליח הפירוש (ומצאתי בת' צ"צ הנ"ל בה' פסח ג"כ מחזק ס' המהרי"ט הנ"ל) וספק שמא מהני הטעם זכי' כס' הח"ס והע"י הנ"ל ולרוחא דמילתא נכון לעשות כמ"ש בע"י הנ"ל, שיפרש הבעל בפירוש שלתוספות ג"כ מבקש מהשליח שיעשה לו בתורת זכות ג"כ, ועכ"ז ישליש הבעל בטוחות שאם תתרפא יתן לה גט חדש ליותר תועלת, ומצד גט מוקדם כ' הח"ס בסי' ג' דקלא אית לי' ואין חששא:

ובעיקר ענין הצרכת גט מושלש אם צריך למסור גט לשליח או לא יש ג"כ חילוקי דעות אחרונים בזה, הנוב"י ז"ל כ' במהד"ק חלק א"ע סי' ג' דאולי כן התנה רגמ"ה שלא להתיר בלתי שישלישו הגט, וטעם להצרכת הגט מבואר בת' ר"ח כהן סי' ד' דהוא ע"ד ממ"נ כיון דיש ספיקות בשיעור יודעת לשמור גיטה, א"כ ממ"נ אם אינה יודעת בכה"ג ודאי לא גזר רגמ"ה, ואם יודעת הרי עשה מה שיכול, ומסר הגט לשליח, (וצ"ל פי' לדבריו דהא דאינו מוסר לה הוא משום דמעוכב מחמת ב"ד ואנוס הוא) ובעיקר אם צריכים להשליש הגט מביא הגאון ר"ח כהן ז"ל ג"כ מחלוקת בין הצ"צ והט"ז ז"ל דלהט"ז לא צריך ולהצ"צ צריך ומסקנת דעתו כאדמו"ר ז"ל בצ"צ דבאינה יודעת לשמור גיטה א"צ להשליש הגט וביודעת ישליש גט, וממילא בנידון זה דמסתמא נשאר בספק אם יודעת לשמור גיטה נכון שישליש הגט, וגם ישביעו וישליש בטוחות שיגרשנה מחדש כשיצוה לו המ"צ דעירו ולא ירחיק למרחק רב, כנלע"ד בעזה"י:

ובעינן אם אמרינן זכין מאדם כו' הנוגע לנ"ד כמו שנת' לעיל לענין אם יוכל השליח ליתן הגט לה מצד תורת זכי' יש לבאר בקצרה, המחלוקת הנמצא בזה בד' האחרונים ז"ל ומה שנלע"ד להעיר בעזה"י בזה, הנה בתה"ד שאלה קפ"ח לענין אם המשרתת יכולה ליטול חלה בלא דעת הבע"ב היכא שרואית שאם תשהה עוד תתקלקל העיסה (ובת' שם כתב דאפי' אם אין כאן אלא חשש קלקול העיסה), ופסק דיכולה להפריש חלה מטעם דזכות הוא כיון שתוכל להתקלקל כו' וזכין לאדם שלא בפניו וקיי"ל זכי' מטעם שליחות איתרבו ולענין תרומה רבינן שליחות מאתם גם אתם וה"נ בזכי' כו', ובהגה"ה שם מקשה מחולין דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינא ואזל ותרם אין תרומתו תרומה דהו"ל תורם שלא מדעת, אלמא אע"ג דידע האי בעידנא דתרם דניחא לי' לבעה"ב שהרי צוה לשלוחו קודם ומ"מ לא מהני, ותירץ דדוקא התם לא מהני משום דאיכא למימר דדעת הבעה"ב דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה כו', אבל בהפרשת חלה בזה"ז דהכל שוין ליטול כזית ולשורפה אין לומר שיש קפידא ותו דאיכא לחוש לקלקול העיסה ליכא קפידא כלל עכ"ל ז"ל, ודין זה הובא להלכה בשו"ע יו"ד סי' שכ"ח סעי' ג' ועי' ב"ח וט"ז שם, אולם הקצה"ח בסי' רמ"ג הקשה על התה"ד מדברי התוס' והרשב"א בנדרים (ד' ל"ו) שכתבו על הבעיא דתורם משלו על של חבירו אם צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא כו', והקשו הם זיל דהא שליחות הוא מגזה"כ דמה אתם לדעתיכם כו' ותדע שהרי האומר לחבירו צא ותרום כו', (הראי' המובא בתה"ד) ומתרצי וי"ל דבתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי כו' ע"ש ולדבריהם סובר הקצה"ח דיש חילוק אם ע"י הפעולה שעושה חבירו זוכה הלה באיזה חפץ או האשה בגט אמרינן זוכין שלא בפניו, אבל אם אינו זוכה בשום דבר רק ניחא לי' בזה לא שייך זכין ובעינן שליחות גמורה דשליחות לאו בתורת ניחותא הוא ובעינן לדעתיכם, זו תורף דבריו, וסברא זו הוה כעין הס' שבמרכבת המשנה שדחאה הח"ס דלא אמרינן רק זכין לאדם כו':

אך אנו עניי הדעת החובה עלינו לילך בדרך השו"ע ומפרשיו שפסקו כתה"ד, ולענ"ד כוונת התוס' והרשב"א הוא בפי' אחר, דהתוס' כתבו בבכורות (ד' י"א) הפודה פטר חמור של חבירו פדוי כתבו דל"ד לתורם משלו על של חבירו דבעיא אם צריך דעת בעלים דהתם כתיב אתם גם אתם כו', אף שלוחכם לדעתיכם, אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ל ז"ל, ועי' רי"ט אלגאזי ז"ל האריך בביאור ד' התוס' ומסקנת דעתו הקדושה עפ"י ד' הרמב"ן המובא במ"מ דיש ג' חילוקים בעניני זכיות היכא דהוא זכות גמור וליכא שום צד חוב בכה"ג אפי' לא נתרצה כששמע לאו כל כמיני', והיכא דאיכא צד זכות וצד חוב כה"ג דוקא כשנתרצה כששמע, והג' היכא דאיכא צד חובה לכל אדם בכה"ג לא מהני אפי' אם נתרצה, ובזה מבואר פשט ד' תוס' בבכורות דכיון דבתרומה בעינן שלוחכם דומיא דאתם היינו או שליחות גמורה או זכי' בדבר שהוא זכות מכל צד וליכא בו חובה דאונס משוי לי' כשליחות וזהו דוקא בתרומה ולהכי הבעיא דוקא בתורם משלו על של חבירו דליכא צד חובה דמרויח שיעור תרומה וגם ליכא משום שונא מתנות כו' דהא אינו מהנה אותו בזה במתנה לכיסו רק שמתיר ומתקן טבליו, ובכה"ג חשוב כשליחות גמור, לולי הס' דניחא לי' למיעבד מצוה בממונו, ואיכא צד חובה ובכה"ג בתרומה לא מהני, ובפדיון פטר חמור מהני היכא דאיכא צד זכות ונתרצה לבסוף אף אם חשוב חוב מה שמפסיד קיום המצוה (לפי הבעיא שם בנדרים) מ"מ נתברר לבסוף דהי' הזכות רבה ובתרומה בעינן שיהי' ידוע בעת מעשה שזהו זכות דומיא דשליח ודו"ק זהו דעת הרי"ט בתוס' ביאור קצת:

ועכשיו נבא לתרץ קושי' הקצה"ח בעזה"י דכוונת התוס' ורשב"א דקשה להו אפילו אי הוי זכות הא בעינן לדעתיכם דגה"כ הוא דבעינן שליחות דוקא ומביא ראי' מחולין דילמא שמע אינש אחרינא ותרם ורחמנא אמר אתם לדעתיכם כו' נמצא דלפי הקושיא לא מהני בתרומה רק שליחות, ומתרצי דבתורם משלו מהני מדין זכי' והיינו כיון שהוא זכות גמור רק דהס' אם ניחא לי' לאינש לקיומי' מצוה בממונו, אבל משל בעל הכרי בעינן שליחות גמור, והטעם י"ל כמו שמבי' בתה"ד דאין יודע השליח באיזה מדה רוצה הבעה"ב לתרום ולכן אין בזה צד זכות לבד ובתרומה בעינן שיהי' ברור בעת הפרשה שהוא שלוחו, לכן לא מהני כ"א בתורם משלו כו' דבעיא היא בגמ' כנ"ל, ובזה יהי' מבואר ד' תה"ד על נכון (ובט"ז גורס גי' אחרת ע"ש) תחילה כ' ואפי' אם אין כאן אלא חשש קלקול העיסה אמרינן דזכות הוא לה כו' היינו דיש זכות אפי' בס' אם יקולקל העיסה (והיינו כפי' הב"ח המובא בט"ז שם) ואח"כ כ' כיון דרגילות הוא לפעמים שבעה"ב נותנת רשות למשרתת פירוש דכוונתו דאין לומר דיש צד חוב משום דניחא לי' לקיומי' מצוה כו' דהרי נותנת רשות כו', וא"כ אינה מקפדת בדבר, ולכן מקשה בהגה"ה מגמ' חולין, ותי' דאיכא למימר דדעת בעה"ב דשלוחו דוקא יתרום כו' משום דיודע באיזה מדה רגיל כו', וא"כ אינו זכות ברור ומסיים ולכן בהפרשת חלה בזה"ז דהכל שוין ליטול כזית כו' נמצא אין כאן חוב, ותו דאיכא למימר מחמת חשש קלקול העיסה א"כ הוה זכות גמור וא"ש הכל בעזה"י, ומה שמקשה הקצה"ח מתוס' דנזיר לענין חלה עיין בח"ס בסי' י"א שמתרץ שם:

ויש להביא ראיות דמהני זכי' אף בדבר שמפקיע מרשותו עי' א"ע סי' ל"ז סעי' י"א לענין קטנה או נערה שקידשה עצמה שלא לדעת אבי' ואח"כ כששמע נתרצה הוה קדושין לדעת הר"ן למפרע, ואי' הטעם בר"ן דכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה הוא דרמיא עלי' וזכין לאדם שלא בפניו, ושי' הרא"ש נמי דמקודשת למפרע מטעם זכות ושי' הריטב"א הוא בנערה כן, ועי' באבני מילואים הקשה על שיטתם מדברי תוס' והרשב"א הנ"ל ואזיל לשיט' בפירושו בדבריהם בקצה"ח כמציין שם לעי' בקצה"ח, ולכן הניח הדבר בצ"ע, ולפי המבואר לעיל הפי' בדבריהם דבעינן זכות גמור, ה"נ י"ל הואיל ומצוה עלי' רמיא והיא חפיצה בו הו"ל זכות לגבי', ונמצא העולה מכל הנ"ל דגם זכין מאדם אמרינן ועי' רמב"ן במס' גיטין (ד' נ"ב) דכתב לענין יתומים שסמכו אצל בעה"ב דחייב לעשר פירותיהם ואוקי להאכיל, כ' הטעם שכל מה שעושה האפוטרופוס לטובת יתומים מה שעשה עשוי מן התורה דזכין לאדם שלא בפניו, וזהו ג"כ שלא כדברי הקצה"ח הנ"ל, ולהתה"ד א"ש דלא שייך דניחא להקטנים בשיעור עין יפה וכדומה או שיקיימו בעצמן המצוה ולכן מהני מדין זכות, והג' רב"פ בהגהות יו"ד מציין דברי הרמב"ן אלו, זהו מה שהעלתה דעתי העני' להסכים בהיתרא דהאי גברא בהשלשת הגט והכל כנ"ל, ופשוט דאין לחוש משום כיון דהזכי' נעשה אחר זמן, ונמצא לא בא לידו מיד המשלח דבעת שקיבל לא הי' שליח עפ"י דין וגם לא הי' אז שייכות של דין זכי' והוה כטלי גיטך מעג"ק, עי' פ"ת בסי' קמ"א סעי' ל"ה, דפשיט דאין בזה שום חששא מצד טלי מעג"ק עש"ה, כ"ז נלע"ד באם יסכימו לזה גדולי ישראל ובתוכם א"א הרה"ג ני'. ובאופן שישיגו רשיון עפ"י חוק ונימוס הקיר"ה:

לענין החקירה שחקר בני ני' אם נפטר הבעל ממזונות במה שמאכילים אותה בבית החולאים מאכל אסור, לכאורה אליבא דר"ע הואיל והיא שוטה דמותרת לאכול דברים האסורים, א"כ נחשב כאלו הוא נותן לה מזונות אף דלדידי' ל"ש אכילה, עכ"ז לגבי דידה הו"ל אכילה, ויש להעיר בזה ממל"מ בפרק חמישי מהל' אישות, דמפלפל שם אם מקדש אשה באיסורי הנאה והיא חולה שיש בה סכנה דמותרת לאכול אם היא מקודשת אי אמרינן דטעמא דאינה מקודשת משום דאינה ראויה להנות מזה א"כ היכא דהיא חולה שמותרת לאכול א"כ מקודשת, או שנאמר דטעמא הוי משום דבעינן שיתן לה כסף או שיהי' כסף ש"פ ואיסורי הנאה הו"ל כאלו לא יהיב לה מידי ע"ש שמאריך בחקירה זו, ומסיים שם ומביא תשו' רדב"ז דהמקדש את האשה בסממנים דאסורים בהנאה והיא חולה דמותרת לאכול אינה מקודשת משום דאזלינן בתר דידי' והא לאו מידי יהיב לה וע"ש שמביא בזה פלוגתא דרבוותא אם בתר דידי' אזלינן או בתר דידה ועיין במל"מ בפ' ט"ז מה' נדרים שמאריך ג"כ בפרט וחקירה זו וסובר דלרש"י היא מקודשת דבתר דידה אזלינן ואף דלדידי' לא שויא עכ"ז הואיל ואיהי שריא להנות מזה מיקרי דהגיע לידה ש"פ ע"ש, וא"כ ה"נ נאמר בנ"ד דתליא זה בפלוגתא דרבוותא הנ"ל דהוא חייב ליתן לה מזונות ומה שנותן לה אינו שוה לגבי דידי' למיקרי אכילה כי נפשו של אדם קצה בהם א"כ אף דלגבי דידה הו"ל אכילה דמותרת לאכול אז כשהיא שוטה עכ"ז איהו לא יהיב לה ולא מידי דבתר דידי' אזלינן ולמאן דסובר דגבי קדושין בתר דידה אזלינן א"כ נפטר ממזונות, אך אפ"ל דלא תליא הא בהא דאפי' למאן דס"ל דבתר דידי' אזלינן גבי קדושין הוא דוקא גבי קדושין משום דגזה"כ הוא שיתן לה כסף או שוה כסף והואיל ואינו נותן לה ולא מידי דלדידי' לא שויא מאומה א"כ לא מיקנא בכסף, משא"כ גבי חיוב מזונות דאין הקפידא דוקא בנתינות שלו שיתן לה וראי' דאם עמד א' ופרנסה נפטר נמי ממזונות א"כ חזינן דעיקר קפידא הוא שתהי' ניזונות, וא"כ בכאן ניזונות היא דלגבה שמה אכילה:

דוגמא וזכר לדבר זה יש ללמוד ממאי דאיתא במי שאחזו ההוא גברא דאמר לי' לדלאי כולי עלמא דלו תלת דליתא ואכלי ריבעי את דלי ארבעה ואכול תלתא, לסוף אתא מיטרא אמר רב יוסף הא לא דלי ורבה אמרי הא לא איצטרך, ועיין בתוספ' שם שהקשו שם דבפרק האומנין אמרינן דשכר את הפועלים ואתא מיטרא פסידא דפועלים ותירצו לחלק דהתם בשכר יום שלא שכרו אלא לדלות וכיון שלא הוצרך אינה שכירות, אבל אריס וכו' שיש לו חלק בגוף הקרקע כמו בעל השדה ומיד כשהתנה עמו לדלות זכה בשליש שדה אפי' אתא מיטרא, והטעם הוא דאמרינן מזלי' גרים, ועיין בקהלת יעקב דמסביר סברת התוס' וגם סברת הרי"ף דהרי"ף שם מקשה ג"כ קושית התוס' ומתרץ הרי"ף וז"ל ומסתברא לן דשאני ארים מפועל דאריס כשותף דמיא דאי איתנסי האי ארעא לא שקיל מידי הילכך כיון דקיבל עליו לדלות ארבע קני תילתא וכיון דלא איצטרך לא פקע חלק דידי' ע"ש דמחבר ומאחד סברת התוס' עם סברת הרי"ף ף ותירוץ שניהם עולה בקנה א', והפירוש הוא דזכה בגוף הקרקע על תנאי שידלה ארבעה וכיון דלא איצטרך דאתי מיטרא ומשמיא הוא דזכו את השדה, משא"כ בפועל שאין לו זכות בשדה רק מחיר ההשקאה וכיון שלא השקה אין לו שום שכר, וא"כ גם בנ"ד נאמר דתנאי שמחויב לזונה הואיל ומשמיא קזכו לי' דניזונית נפטר מחיובו:

ומכ"ש לפי שיטת הגאון ר"ז מרגליות דמביא בתשובתו שם דלומד מזו הסוגיא לענין איסור שגדרו חכמי ישראל על הדפוס על כמה שנים שאף שנמכרו הספרים בתוך הזמן אמרינן דמזלי' גרים כמו גבי אתי מיטרא, והאיסור במקומו עומד עד כלות משך גזירתם לאסור דפוסים אחרים, בודאי נלמוד נידון דידן משם ואף לפי סברתו של הקהלת יעקב דמחלק איסור הדפוס מזה הנדון דאתי מיטרא, וסברת חילוקו הוא וזהו מטרת כוונתו דבנידון דהאריס הואיל והקנה לו חלקו בגוף השדה מעכשיו על תנאי שידלה ארבעה ובעי לקיומא תנאו והואיל ולא איצטרך דאתי מיטרא הו"ל כאילו הוא קיים את התנאי ומזלו גרם שיתקיים התנאי אף בלא טרחתו ומדמה זה לפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי איצטלית אי אמרינן תתן לו את דמיו דדמיו במקום איצטלית קאי וה"נ מי גשמים במקום השקאתו הוא דהא להרווחה קמכוין והוא מרווח לי' אבל בנידון הדפוס איזה קנין יש להמדפיס שנאמר שחל הקנין עד הזמן הא אינו כ"א רק מניעה שאסרו חכמים לאחרים לבוא בגבולו ולהזיקו וכיון שאינם מזיקים כעת שמכר כל השסי"ן שלו מה יש לו עוד לזעוק ולחזור ולהדפיס ולהרויח הלא ע"ז לא נתנו לו רשות וכו', ע"ש:

א"כ בנ"ד דעפ"י הדין בידו לגרשה רק מחויב לקיים התנאי דמזונות והתנאי הלא לא ניתקן כ"א לטובתה ולהרווחה דידה והא לא איצטרך וה"ל כאילו הוא קיים את התנאי וכדלעיל גבי אריס, אך כ"ז אינו מעלה ארוכה להערות וחששות של בני הה"ג שיחי' דאם הטעם דנפשו של אדם חותה בדברים האסורים א"כ אינו יוצא מזה ידי חובת מזונותיו אבל אחרי אשר היא שוטה גמורה ובפרט כפי הגב"ע אשר הגיע מהה"ג ר' ד"צ מצערניגאוו כפי שיבואר למטה אשר אין לה שום דעת והבחנה, א"כ מסתברא דיצאה מהכלל דנפשו של אדם חותה במאכלים האסורים וגם בני ני' העיר לחלק בכך, והנה בני ני' העריך כל פלפולו כי לא ידע עדיין מהגב"ע הנ"ל, וזה מקרוב הגיע גב"ע מהרב הנ"ל כי אינה יודעת שום דבר בעולם עד שאינה יודעת אם היא נשואה ואם יש לה בנים ומאין מאיזה מקום היא א"כ לפי"ז בודאי אינה יכולה לשמור את גיטה והרי היא שוטה גמורה, א"כ לפי מאי דמסביר לן הגאון האמיתי רבינו חיים כהן בתשובתו דלכך מועיל הגט ול"א מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד השתא ושלוחא מצי עביד וכו', ותירוצו הוא דבשוטה גמורה לא תיקן רגמ"ה, כ"א מצד דמס"ל אם הגיע לגדר שוטה ממש דעליו ל"ג הגאון או דאינה מגעת לבחינת מהות שוטה לגמרי ע"כ מועיל השלשת הגט דממ"נ אם אינה בגדר שוטה מצי לגרש גם השתא ע"כ מצי משוי שליח ואם אינה היא בגדר שוטה כ"כ הגט אך למותר, ובני ני' הביא תשובתו, וא"כ לדידי' בנ"ד מסתברא דבודאי הוא בסוג שוטה גמורה אליבא דכ"ע שאינה יכולה לשמור את גיטה, ולדידי' בכה"ג לא גזר רגמ"ה:

שוב עינתי בתשובת משיבת נפש להגאון בעל ג"מ תשו' מ"א דמדחה תשו' רש"ל בתשו' ס"ה דמחמיר במי שנשתטית אשתו ומעתיק תשו' ראבי"ה דמחמיר בזה ובתשובתו כותב בזה"ל כי ראינו בתו של ר"ש ב"ר עזריאל ממגנצא שהיתה אשתו משוגעת ושוטה בדרך זאת האשה שכתבתי ובאו הוא ואביו בועד הקהילות והי' מבטל התפלה מפני ביטול פ"ו והיה מבקש התרת חרם דר"ג מאוה"ג ולא רצו להתיר לו ואמרו לו מוטב להפסיד נפש א' מלעשות קלקול לדורות הבאים וכו', ומסיק ע"כ יראים אנחנו להסכים פן יבוא ח"ו לקלקול ומאריך הרבה בזה כפי מה שמובא בתשו' רש"ל הנ"ל, ומהרש"ל מסיק וז"ל מה שדמית בעיניך שהיתר גמור הוא לגרש היכא שנשתטית היינו ששמעת המעשה שהתירו לצורבא מרבנן מטעם שהחרשתי בעת ההיא, אבל מעתה והלאה דעתי לאסור גם בנידון ששאלת אין כח בידי להתיר חרם דרגמ"ה וכו' ע"ש, ובעל תשו' משיבת נפש חולק אמהרש"ל ומיקל ומדחה ראיותיו מראבי"ה וז"ל כי ראבי' הגדול הי' קודם השלמת אלף החמישי משא"כ בזה"ז שכבר כלה הזמן פשיטא דליכא דמחמיר בהא, וגם קודם השלמת הזמן דברי הגאונים נפלאו ממני שגזרו עיגון על איש ודליקום באיסורא לעמוד בלא אשה גם מביא ראי' מהגמ"ר ביבמות שמביא תשובת רבינו גרשון בעצמו בשהה עשר שנים ולא ילדה שכופין אותו לגרש משום ביטול פ"ו דכמה דאגידא בי' לא יהבי לי' אחריתא ולומד מזו התשובה שני דינים א', דאף דתיקון שלא לגרש בע"כ בדאיכא פ"ו כופין את הבעל לגרש כדינא דש"ס וגם מלשונו למד ממ"ש כיון דאגידא בי' לא יהבי לי' אחריתא משמע שאם ישא אחרת אין כופין אותו לגרש את הראשונה ע"ש, ולבסוף במסקנת התשובה פוסק דעיקר כסברת הר"מ דבזה"ז א"צ מאה רבנים ואף קודם הזמן דצריך מאה רבנים מג' קהילות ומג' ארצות כמבואר בכלבו הוא בדוקא היכא שצריך לברר טעם מבורר כמו במורדת וכדומה לזה דאל"כ כ"א מקלו יגיד לו וכו' ע"ש. עד משא"כ בנישתטית שאינו יכול לנהוג מנהג אישות כלל מודה גם הכלבו דא"צ מאה רבנים כלל דברור וידוע לכל הוא, גם מסיק דמלשון הכלבו שכתב מאה אנשים משמע דא"צ רבנים כ"א כל אשר בשם צורבא מרבנן יכונה יעלה לחשבון מאה אנשים גם אין להחמיר בזה"ז לבקש דוקא מג' ארצות ע"ש מילתא בטעמא, ואח"כ מביא מתשו' פנים מאירות ח"א סי' ד' שכתב באשה שנשתגעה ונשתטית ואינה יכולה לשמור את גיטה הסכימו רבני הדור שישא אשה על אשתו וכבר פשטה הוראה זו בכל ישראל להתירה במאה רבנים כמבואר בפוסקים:

ולענין חיובו להשליש כתובתה כפי התקנה וכעת מטה ידו מאד אשר לרש אין כל אף להשליש עיקר כתובתה יש לעיין בזה, הנה בצ"צ בתשו' ס"ז מחמיר מאד אשר א"א להתיר אם לא שישליש כתובה ותו"כ ע"ש באריכות, ועיקר טעמי' הוא שכתב אע"ג דהדין כן וקי"ל הכי דהיכא דיכול לגרשה מן הדין אינה יכולה לעכב עליו בשביל הכתובה אלא תשאר עליו בחוב היינו דוקא היכא שיכול לגרשה מן הדין, אבל הכא אלו לא היינו מתירין לו לישא אחרת והיתה נתרפאת היתה יושבת תחתיו ועכשיו שאנו מתירין לו לישא אחרת צריך לגרשה ואיך אנו מפקיעים זכותה שתצא ממנו ותשאר כתובתה עליו בחוב לכן מצאו תקנה לזה להשליש את כתובתה והיכא דאין ידו משגת ממציא תקנה שימכרו האפטרופסין שלה או קרובי' כתובתה בטובת הנאה ושתזון מהפירות של המעות כו' ע"ש, אשר תקנה זו אינה שייכת בנ"ד ועיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' ק"ך שמהסס על תקנות הצ"צ מכמה טעמים ע"ש וא' מן הטעמים הוא שבזה"ז א"א לה לזון מטובת הנאה של ת"ר זהובים והגאון ח"ס ממציא תקנה היכא דיש לו אח עשיר שמתחייב ע"א בע"ק אשר באם שתשתפה ותקבל גיטה ישלם לה כתובתה ע"ש, כי זהו מועיל ותקנה זו אפשר לעשות גם בנ"ד אשר אביו שלו יתן וועקסלין בטוחים ולהשלישם שכתשתפה ותקבל את גיטה יסלק לה את כתובתה ותו"כ, וגם הבעל יתן ג"כ וועקסלין שלו וכ"ז יהיו נכתבי' ונחתמים בכל תוקף ועוז שיהיו בטוחים מעותיו ואביו הוא כפי הנראה בטוח הוא ע"ס זה, ונסמוך בזה אח"ס כי התקנה מועילה:

והנה בעין יצחק להגאון מקאוונא המציא טעם חדש על הצרכת השלשת כתובה משום דכ"ז דאינו מגרשה אין עליו חיוב פרעון כתובתה ועתה ע"י הגירושין מתחייב לפרוע ואין בכחו לסלק נמצא מ"ע דפריעת בע"ח ע"כ אסור להכניס א"ע לאונס היכא שידוע שאין לו במה לשלם אחר הגירושין ואף שהוא אנוס מ"מ אסור לאדם להכניס א"ע לאונס וראיתו הוא דאסור לשחוט עוף היכא שאין לו עפר לכסות ע"ש, והנה חקירה זו אם אדם רשאי לעשות דבר אשר יסבב מזה שיהי' אנוס אח"כ באיזה עבירה ל"ת או בביטול עשה מצאתי בזה בתשו' משיבת נפש בסימן ח"י לענין משמשת במוך וז"ל באמצע תשובתו ואי נשיא למה התירו חכמים לישא הקטנה שתצטרך לשמש במוך דאיכא איסורא רק משום סכנה שריא ומתרץ דלאו קושיא היא דרבנן תקנו נשואין לקטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואחר שתינשא תצטרך לשמש במוך ועיין בספר גט מקושר בחקירה זו אם יוכל לסבב הדבר שיהי' אנוס אח"כ ומאריך עוד ע"ש, ובגמ' מסיק להתירא ויסוד ראייתו מריש כתובות דמקשה הגמ' ולדרוש להו דאונס שריא אלמא מפני תקנת חז"ל שתיקנו שתינשא בד' נישאת ואף שמזה נסתבב אח"כ שתבעל לטפסר שזהו איסור דאורייתא ורק שהוא באונס לכך שרינן:

והנה מאלה הראיות נפשטה החקירה הזו להיתירא, אך לעומת זה איכא ראיות לאיסור שאסור לעשות דבר שיסובב מזה ביטול מ"ע או ל"ת ושיהי' אנוס בזה מהא דמייתי בעין יצחק הנ"ל ראי' משחיטה דאסור לשחוט היכא דלא יהיה עפר לכסות וצריך להבין שלא יסתור הסוגיא דכתובות אשר שם איסור חמור ג"ע אף דבאונס הוא וגם אסתר קרקע עולם היא ע"ש בתוספת עכ"ז זהו עון חמור שרינן, וביטול מצות כיסוי הדם אשר הוא רק ביטול מ"ע בשוא"ת ושיהי' באונס לא שרינן, וגם האוסרים מביאים ראיות מהא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת דלשיטת הרז"ה הטעם הוא משום דאח"כ יצטרכו לחלל שבת דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ע"כ אסור להפליג שאסור לעשות דבר שיסובב מזה שיעבור באונס וכו' ע"ש, א"כ מזה משמע דאסור:

ובכדי שלא יסתרו הסוגית והענינים זא"ז נלע"ד דגבי אין מפליגין בספינה הנ"ל הוא דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שריא עיין בגמ' שם, ועיין בסי' רמ"ח דכן פסקינן לדינא והטעם הוא דכל עיקר דאסרינן לעשות דבר שיסובב מזה עשיית עבירה באונס הוא רק איסור דרבנן ומן התורה מותר לעשות דבר אשר בעשייתו הוא היתר ואח"כ יסתבב מזה עבירה באונס ולכן מפלגינן בין פחות משלשה ימים דאסור ויותר מג' ימים מותר ולפי שיטתו של הרז"ה מאי נ"מ בזה אך עיקר הטעם הוא דאינו אסור כ"א שנראה כמתכוון לחלל שבת היכא דמפליג תוך ג' ימים קודם השבת עיין בש"ע אדמו"ר בסי' רמ"ח סעיף ה' וז"ל לפי שנראה כנכנס בכוונה למקום סכנה כדי שיחלל שבת אח"כ ומה שאינם חוששים לכך קודם ג' ימים לפי שג' ימים הראשונים וכו', עד ואינם מתייחסים לשבוע הבאה לפיכך אינו מחויב ליזהר בהם שלא לעשות דבר שיצטרך אח"כ לחלל שבת שכשיגיע שבת יצטרך לחללו מפני פ"נ מותר הוא, משא"כ בג' ימים האחרונים מתיחסים לשבת הבאה מחויב הוא מד"ס להזהר בהם שלא לעשות בהם דבר שיודע שיצטרך אח"כ לחלל שבת שלא יהא נראה כאלו הוא מתכוון בעשותו כדי לחלל שבת, א"כ מפורש הוא דאינו אסור כ"א מד"ס ע"כ במקום מצוה שריא, א"כ לפי"ז דכל עיקר איסור אינו אלא מדרבנן, לכך במקום מצוה לא אסרו, והשתא א"ש דלגבי ולדרוש להו דאונס שריא דלעיל הוא במקום מצוה שיקוים תקנת חז"ל שתנשא ביום ד' ולכך שרינן אף שיסובב מזה שתבעל באונס משא"כ גבי שחיטה היכא דאין לו עפר לכסות דהוא דבר הרשות וכן גבי אין מפליגין הוא ג"כ לדבר הרשות, וא"ש נשואי קטנה אף שתצטרך לשמש במוך זהו ג"כ במקום מצוה שתקנו נשואין לקטנה וכנ"ל, וא"כ בנ"ד נמי מקום מצוה הוא כמובן, לכך אין להקפיד אם אולי יסתבב מזה ביטול באונס מצות פריעת חוב:

ועיין בש"ך בסי' רס"ו בסופו דמדחה דעת הרשב"ץ דלומד מהא דאין מפליגין הנ"ל דמכאן יש ללמוד דאסור למול הגר ביום ה' שלא יהא ג' למילה בשבת ויצטרך לחלל שבת וכו', ומדחה ג"כ דבשבת אמרינן על הא דאין מפליגין וכו', דלדבר מצוה שריא ועיינתי בתשו' יעב"ץ ח"ב סי' צ"ה דמחלק משום דבספינה אין בודאי שיצטרך לחלל וכו', משא"כ במילת גר שיחול יום ג' בשבת ולכך מסכים במילת גר לפסק הרשב"ץ וכו' ע"ש וע"כ בנ"ד איכא כמה ספיקות בזה אם תשתפה ויתחייב בפרעון ואולי אז יהי' לו במה לשלם וגם אולי תמות היא בחייו, וגם עפ"י הגב"ע עפ"י השערתי דה"ט ועפ"י מאמר הרופאים רחוק שתתרפא, ע"כ נלע"ד דבכאן במקום עיגון גדול של הבעל וכאשר אין לו להשליש כתובתה ותו"כ, יש להקל שישבע הבעל אשר בכל עת שיהי' באפשרו להשליש כתובתה ותו"כ מחוייב הוא להשליש ליתן ע"ז וועקסלין שלו הנכתבים ונחתמים בכל תוקף ועוז עפ"י נימוס וגם אביו יתן וועקסלין חתומים בח"י נכתבים ונחתמים בכל תוקף ועוז ולהשלישם אשר בכל עת שתשתפה ותקבל הגט המושלש ובנו לא יסלק אז המזומנים הנ"ל מחויב הוא לסלק במזומנים עד פ"א בלי שום טו"מ ועיכוב כלל וע"ז יהי' מונחים הוועקסלין שלו, ולפי השערתינו הוא איש בטוח על וועקסלין ע"ס זה וגם העין יצחק גופא מסיק בתשו' להתיר אם אין לו להשליש כתובה וגם מחלק זה הענין מאשר אסור לשחוט היכא דאין לו עפר בטעם אחר ע"ש:

וע"ד חיוב מזונותי' לדעתי הנכון כאשר פשר בני ני', שיתחיב א"ע לפזר ע"ז איזה סך קטן בכל חודש כי הערת שלו אשר למדתי זכר לדבר מאריסא דמי שאחזו כמו שהארכתי בזה חלוק זה הענין לגמרי מעניני כי שם פעולת התחייבותו שהתחייב נעשתה כמו בלי מגרעת כ"א לא ע"י טרחתו כ"א משמיא קזכו לי' ומזלי' גרם, משא"כ בנ"ד דלא נעשתה כדי התחייבותו לזונה כ"א דנזונה מדברי' האסורים ולפי תשו' מוצל מאש בסי' ס"א לענין מאכיל לפועליו שחייב במזונותיהם מאכל איסור מסיק שהמאכיל דבר איסור לפועליו לאו שמה אכילה דנפשו של אדם חתה כו', וגם בעל מחנ"א בהל' נזקי ממון סי' ט' ומסיק בסוף ומחלק דבטבלים ותרומה שאין נפשו של אדם קצה בהם הוא דס"ל להרמב"ם פ"י מהל' תרומות דנחשב קצת הנאה אבל לא הנאה גמורה אבל במידי דקץ בי' כגון טריפות אפשר אליבא דכ"ע ליכא הנאה, א"כ אין שום עזר ואף זכר לדבר מהא שהבאתי ובפרט כי נ"ד דעת המתחייבים אותו במזונותי' סוברי' כי עדיין החיוב מזונותי' עליו וספיקא ופלוגתא דרבוותא אם נפטר באלו המזונות של דברים האסורים כמו שהאריך בזה בני ני', ולתמוך יסוד ולחלק מצד כי היא שוטה ואינם אסורים עלי' וגם אינה מבחנת ויודעת מאומה ע"כ נאמר דלגבי דידה ל"ש לומר נפשו של אדם קצה וכו' כאשר בארתי זאת קשה לענ"ד להכריע זאת בבירור ולהעמיד יסוד ע"ז, ע"כ מסכים אני כפי פשר בני ני' שיתחיב להחזיקה זמן מה:

וגם ע"ד השלשת גט לענ"ד אפשר דא"צ להשליש לה גט והעיקר אצלי לפי קט שכלי מן הטעם שהמציא הגאון האמתי רבנו חיים כהן כמבואר לעיל כי בזה יש לסמוך על השערת שכלינו לדונה כשוטה גמורה אחרי הגב"ע מהה"ג דצערניגאוו כאשר ביארתי לעיל ואחרי אשר כ"ז אם יסכים כ"ק כבוד גאונו ע"ז כי דבר כזה נצרך להתיסד עפ"י גדולי ישראל אז נהי' אני וגם בני הה"ג ני' מצטרפים למנין מאה רבנים אשר יסכימו להתירו מכבלי העיגון, ואחרי אשר ישיג רשיון עפ"י נימוס הממשלה, ועיין בתשו' רבנו חיים כהן בתשו' ד' וה', אך יש הרבה פוסקים דלא ס"ל כשיטתו ולדידהו בכל גוונא מצריכים השלשת הגט:

עוד מצאתי בכתבי אבי המאה"ג ז"ל מה שנוגע לנידון הנ"ל.

לענין החקירה אם הבעל מוצא חיוב מזונות במה שנזונות באספיטאל מצאתי ראי' לזה בירושלמי רפ"ג ממעשרות ובכתובות בפ' י"ג דאי' שם דאין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית אבל נזונות היא אצל בעלה שביעית, והגם שאם הבעל הי' נותן לה בתורת פרעון החוב לא היה רשאי כ"א שאוכלת בסתמא והגם דפירות שביעית הם בהפקר ולא ניתן לסחורה ולפרעון חוב עכ"ז נפטר הבעל מחיובא וה"נ כיון שע"י גרימתו נזונית נפטר הבעל מהחוב:

**(הגה"ה שם בירושלמי מבואר דזה דווקא למ"ד מזונות אשה מדרבנן, אבל למ"ד דאורייתא אסור, ויש בזה פ' הפוסקים אם הלכה דמזונות מד"ת או מד"ס עי' בסי' ס"ט, וי"ל דאם מד"ת אזי צריך שיתן לה בדרך פריעות חוב אבל אם הוא מד"ס כל שנזונות ע"י גרימתו סגי נמצא דלהפוסקים דמזונות מדרבנן שפיר הראי' של אבי ז"ל הנ"ל:

בענין שהאריך אבי ז"ל לפלפל אם מותר לעשות דבר שיסובב מזה שיהי' הכרח לבטל מ"ע או ל"ת יש עוד להעיר בזה מבכורות (ד' ג' ע"ב) א"ה מ"ט כלו חיותא דר"ס, משום דמפקע להו מקדושתייהו והאמר רב יהודה מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאה"ע התם מקדושת מזבח קא מפקע לי' מקדושת כהן לא קא מפקע לי', הכא אפי' מקדושת כהן קא מפקע לי', ועי' פר"ת בתוס' דהקנאה באם שרייא, הגם שממילא מפקע קדושת בכור גם מכהן, והגאון רע"א בגליון הש"ס העיר לזה מדברי הרמ"א בסי' ה' סעי' י"ג דכ' דמותר ליטול כרבלתו של תרנגול אע"ג דמסתרס עי"ז כו' עד דלא עביד כלום באברי הזרע אך עי' ביאורי הגר"א ז"ל שם ובב"ש דשם אינו מסרסו כלל רק שמונעו מתשמיש, ועי' במס' ע"ז (ד' כ"א) דאין מוכרים להם שדות בא"י עד ועוד דמפקועה מידי מעשר ובתוס' שם יש פירוש א' דאתיא כמ"ד יש קנין לנכרי להפקיע כו' ופי' הב' דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע ואפ"ה כיון דסוף סוף לא יקיים מצוות התלויות בשדה ה"ז הפקעה, ואף דההפקעה יהיה ע"י אונס אח"כ שאינו ביד ישראל, וגם עצם הקדושה לא נפקעה, ועי' עוד במס' גיטין (ד' פ"ג) נענה ר"ט ואמר הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים, לא נמצא זה עוקר דבר מה"ת הגם דזהו מסובב אח"כ ע"י אונס ויש לעיין בכל זה:)**

תוכן העניינים

יד אליהו (הנליש)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה