אור ברסלב

יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש

סימן יא

סימן י

ע"ד השאלה דמינא, אמרתי להציג בזה מה שנלע"ד לפי קט שכלי מה שיש לדון בזה, הנה יש לחקור אם מה שלמשנה אחרונה אינה נאמנת משום שעיניה נתנה באחר ופסקינן כן אליבא דכ"ע, אם הוא דוקא בהודאת עצמה שלא ע"י שאלה אבל ע"י חקירה ודרישה ומכש"כ אם בתחלה כיחשה א"ע עד שאיימו עלי' והודית, אפ"ל דאף למ"א נאמנת שאין לומר כי עיני' נתנה באחר, והנה לפירוש א' בהר"ן בנדרים דמתרץ אקושיא דאיך מאכילים לאדם דבר האסור והלא היא שוויא אנפשה ח"ד ומתרץ שעפ"י רוב היא משקרת ומעיקר הדין אינה נאמנת אף למ"ר כ"א שהיא תקנתא דרבנן להאמינה, ומשראו שנתקלקלו הדורות ועיני' נותנת באחר ע"כ החזירו הדבר לעיקרו דאינה נאמנת. ולפי שיטה זו אין נ"מ בכתיבה וכן מקשה לפי שיטת הסוברים דבעינן שליחות אף אם הי' ניכר כי אינה נותנת באחר עכ"ז למ"א החזירו הדבר לעיקר הדין אשר אינה נאמנת:

ועיין בח"ס ח"ב תשו' ק' שמבאר כל השיטות ראשונים בטעם דמ"א ומבאר שם דבאמת כאשר נתפשטה תקנת מש"א מכמה דורות וכל אשה יודעת אשר לא תאסרה על בעלה בהודאתה, א"כ בעצם ל"ש החששה דעיני' נתנה באחר, אבל אם נאמינה תחזור החששה למקומה ע"כ תיקנו שלא תהי' נאמנת, א"כ לפי טעם וסברת פי' ר"ן הנ"ל אין נ"מ אף אם יהיו כמה הוכחות ואומדנות אשר לא נתנה עיני' באחר, ועיינתי במח"א בפ' י"ח מה' א"ב באמצע התשובה שלו שכותב ואחרי העיון נראה שאחרי שאין לנו עדות כשרים על הבעילה כ"א מפיה אנו חיים א"כ אינה נאמנת לפי מש"א, ושוב מפקפק בזה דאפ"ל הואיל ואמרה נאנסתי א"כ לא באתי לאסור א"ע ול"ש לומר עיני' נתנה באחר דכ"ע ידעי שאנוסה מותרת לבעלה ומצדד בזה דאפ"ל דלאו כ"ע דינא גמירי או אערומי קמערמא ומביא משם תה"ד בפסקיו אשר אף אם כיחשה בתחלה ולבסוף הודית עכ"ז תולה כי עיני' נתנה באחר ואערומי קמערם, מוכח מדבריו דלא ס"ל לפסוק כשיטתו של הר"ן דמעיקר הדין אינה נאמנת ומ"א העמידו על עיקר הדין דלפי"ז בכל גוונא אינה נאמנת ובפרט בנידון ספיקותו אשר באתי להתיר א"ע לא שוותה כלל ח"ד, או דל"ס ליה כשיטת הר"ן בזה.

אכן נ"ד קיל לענין דינא מספיקות דידי' כנראה מדברי' דבטענת נאנסתי באה להתיר ע"א, משא"כ בנ"ד הנ"ל כמו בת"ה דמסיק דאמרינן איערומי קמערים ועיני' נתנה באחר. אך זאת משמע מדבריו דלא ס"ל כשיטת הר"ן הנ"ל, אך עיין בשעה"מ פ"ט מה' אישות הל' ט"ו שכתב לפי דעת הר"ן בנדרים דמצד הדין אף למ"ר אינה נאמנת כ"א מצד תקנה, ולמ"א אוקמי' אדינא ובטלו לתקנתא ואוקמי' אדינא, א"כ אפילו במקום דל"ש לומר עיני' נתנה באחר ג"כ אינה נאמנת דנשאר אדין דאינה נאמנת להפקיע עצמה משעבודא דבעלה ואין חילוק בין היכי דשייך לומר עיני' נתנה באחר או לא:

ועיין בתשו' מהרי"ט ח"ר צ"ב כתב ח"ל והדבר ברור דהתם בנידון דהרא"ש ל"ש עיני' נתנה באחר שהרי היא לעולם לא אמרה שנתקדשה אדרבא מעשי' מוכיחים שרוצית להפקיע עצמה מראשון בגט אלא שנתגלה הדבר שמהדרא אזייפא ובהא ודאי שפיר הו"ל למימר שתהא אסורה כדין מ"ר ול"ש לומר עיני' נתנה באחר עכ"ל, א"כ נתבאר מדברי' דלא כסברת הר"ן בזה כ"א היכי דשייך למימר עיני' נתנה באחר אינה נאמנת אבל היכי דמובן מאומדנא וממעשיה אשר אינה רוצית להפקיע א"ע מבעלה נאמנת, ועיין בנו"ב קמא סי' ע' ובתנינא סי י"ב דסובר כסברת שעה"מ הנ"ל א"כ הו"ל פלוגתא דרבוותא בזה:

ועיין בתשו' ב"ח סי', צ"ח וצ"ט דמסיק בסי' צ"ח בנ"ד שהי' ע"א בכיעור וקלא דלא פסיק מהודאה שלה לפני ב"ד דמסיק לאסור דהוא סובר קלא דל"פ וע"א בכיעור הו"ל כמו ראיות הבעל דברים מכוערים וקלא דל"פ ומחמיר בזה דתצא לפי דברי השאלתות ודוקא באין לו בנים אבל יש לו בנים ל"ת ובנידון שאלתו שאין לו בנים פוסק דתצא ומצדד להחמיר מצד הודאתה ג"כ שהיתה בב"ד שלא לתלות שעיני' נתנה באחר כ"א בגוונא דנקיט במתניתין האומרת טמאה אני לך היינו אומרת לבעלה ולא שהודית בב"ד שלא כדברי מהרא"י, וגם בנידון שלו הודית שזינתה עם כמה אנשים ואם היתה הודאתה כי עיני' נתנה באחר הי' לה להודות על פעם אחת ע"ש, ואם כי בגוף תשובתו דמחמיר בע"א בכיעור וקלא דל"פ באין לו בנים נדבר מזה כי רבו החולקים עליו בזה, אבל המורם מדבריו דס"ל דדוקא היכא דשייך למימר עיני' נתנה באחר אמרינן דאינה נאמנת למ"א אבל היכא דאיכא איזה אומדנא דאין זה מפני כי עיני' נתנה באחר הרי היא נאמנת:

ועיין בתשו' גאונים בתראי בתשו' כ"ב שסוברי' לענין עיני' נתנה באחר דדוקא כשהתחילה מעצמה להודית אמרינן כן, אבל כשאינה מתחלת מעצמה להודית אלא אחרי ששאלה בעלה הודית ואמרה טמאה אני לך ל"א עיני' נתנה באחר ודוחקים כן גם בכוונת הת"ה ע"ש, א"כ לפי דבריהם מכש"כ בנידון דידן שהיתה הודאתה הראשונה אחרי כמה איומים ל"א עיני' נתנה באחר:

ועיין באו"ז הגדול בסוף תשובתו בה' יבום וקידושין בשאלה תרט"ו המתחלת מעשה באשה אחת שבאת לפני רבותי ובסוף תשובתו מביא ירושלמי א"ר חגא אנא ידע רישא וסיפא אסטרטיות נכנסו לעיר ובאת אשה ואמרה אסטרטי חבקני והטיל ש"ז על ברכיי והתירה לאכול בתרומה אתא עובדא קמי' דר"י בר טבלאי שבאת אשה אחת ואמרה הביהם שלי פיתני א"ל אין הביהם אוסר ואסרה הכא את אומר ואסרה והכא את אומר והתירה תמן באת לאסור א"ע והתירה הכא באת להתיר עצמה ואסרה, ומפרש הא"ז פירושא של הירושלמי דהביהם שלי פיתני פי' שדלני בדברים יאמר שהוא בעל אותי, וחקרתי שהביהם שלי רועה בהמותי הי' ואין לך אונס גדול מזה וא"ל אין הביהם אוסר כלומר הרי הוא אוסר לכהונה ככל שאר אדם, ואפילו למי שמתיר אותה לעיל לאכול בתרומה התם באת לאסור א"ע ולכך מתירה לאכול בתרומה הכא באת להתיר א"ע שסבורה דבאונס כזה אינה אסורה ולכך אסרינן אותה לאכול בתרומה אבל לעולם לבעלה מותרת בכל גוונא אפי' היכא דבאת להתיר א"ע, א"כ לפי פירושו בירושלמי משמע דלענין להתירה לבעלה מותרת בכל גוונא ואפשר הוא מטעם דאמרינן אערומי קמערים או כשיטת הר"ן הנ"ל, רק דלגבי תרומה מחמורין היכא דבאת להתיר א"ע, והרבה יש לפלפל בשיטתו אך אכמ"ל:

ועיין בתשו' אדמו"ר הזקן בתשו' סי' ל"א דמביא ג"כ סברת הר"ן דכל עיקר הנאמנות הוא למ"ר מתקנתא דרבנן ולמ"א בטלה התקנה ונשאר הדין, ומשום זה מצדד להקל בספק אמתלא ע"ש ובהגהות מביא דברי הירושלמי הנ"ל, ועיין בתשו' אדמו"ר בצ"צ בסי' מ' דמביא סברת הנו"ב בסי' ע' דמחזק כסברת הר"ן בשם אחרים דכל עיקר נאמנותה אף למ"ר אינה מדינא כ"א מתקנתא דרבנן ומייתי מספר בני האהובה דמביא הירושלמי הנ"ל ולומד ממנו הירושלמי היכא דניכר שאמרה כן מסל"ת אשר לפי דעתה מתרת עצמה לבעלה ומהדין באמת אסורה אף למ"א ומקשה אדמו"ר מזה הירושלמי אנו"ב הנ"ל, וע"ש שמפלפל הרבה בזה:

והנה לפי דברי פירוש הא"ז בירושלמי סובר כשיטת הר"ן בשם אחרים, ועיין בתוס' בב"מ (דף י"ג ע"ב) בתוס' בדיבור הא קאמר לא הי' דברים מעולם דמקשה וז"ל וקשה דאפילו יש בו אחריות נכסים אמאי לא יחזור אם לא יקיימנו לא יגבה כלום ואם יקיימנו בדין יגבה ועיין בפנ"י פירושא דהפנ"י מקשה נהי דל"ח לטענת מזוייף מ"מ ניחוש לשמא כתב ללוות ולא לוה כלל וכיון שאין חייב מודה לא מיקרי מטא לידי' ולא זכו העדים בחותמיו ומתרץ דרישא וסיפא בחד גוונא מיירי וכיון דטוען מזוייף א"כ מקשה התוס' שפיר דתו לא מצי למיטען כתבתי ללוות ולא לויתי כיון שטען מתחלה מזוייף, ותו מפקפק הפנ"י איזה הסברא אי מהני נגד הלקוחות דלא עדיף מאלו הודה לגמרי דלימ לגבי לקוחות מחשש קנוניא וכן מקשה אתוס' בכתובות (דף צ"ג) על תוס' ד"ה דינא הוא ע"ש ועיין בפנ"י בב' המקומות בב"מ ובכתובות ד' הנ"ל ותוס' הנ"ל:

וההכרח לתרץ סברת התוס' דתוס' סברי דחשש קנוניא ל"ש כ"א היכא דחזינן דרבא לחייב א"ע שמודה שחייב משא"כ היכא דבא לפטור א"ע בטענת מזוייף א"כ חזינן דאינו מתכוון לקנוניא, והפנ"י סובר דגם בזה חיישינן אולי אערומי קמערים ויודיע דיקיים השטר וממילא יהי' חייב ובאמת עשה קנוניא:

וזה הוי הערה להעיר ע"ז דמסברת התוס' מוכרח כסברת הבני אהובה הנ"ל דמדייק מירושלמי דהיכא דחזינן שבאת להתיר א"ע לפי דמיונה ל"ח לעיני' נתנה באחר ולא אמרינן אערומי קא מערים כמו גבי חשש קנוניא ל"ח דמערים וטוען דבר אחר אשר לא יועיל טענתו דאפשר בקיום בכדי שנידוק מדבריו דלא פרע, וכר סובר הבני אהובה הנ"ל בדעת הירושלמי ואינו סובר כשיטת הר"ן בשם אחרים אבל לפי סברת הפנ"י הנ"ל יש לגמגם אזה ונאמר דלא יהי' נאמן, וכמו"כ נאמר דגבי אשה יהי' החשש שעיני' נתנה באחר בכל גוונא אף היכא דסוברת למשרא נפשה לגבי בעלה:

ועיין בתשובות מר"ס מרגליות בסימן ב' שהגאון ר"ס משיב להשואל וז"ל מה שרוצה לחלק דל"ש עיניה נתנה באחר דאינה רוצה להתגרש, כבר דברו מזה האחרונים והגאון מהר"י הלוי אחי הט"ז הובא ג"כ בתשובת גאוני בתראי יצא לחלק בחלוקים כאלו ואני השגתי עליו וגם בתשו' מהר"י באסן מבואר שאין לחלק בחילוקים כאלו ע"כ תירץ דברי ה"ר הגאון ר"ס מרגליות ותשו' גאוני בתראי שמביא אפשר בזה התשובה שצינתי לעיל ופליג עלי', הרי בנ"ד לפי המובן מרוב פוסקים אמרינן ותלינן כי עיני' נתנה באחר:

וגם אין להחמיר ולומר דאחר אשר היא מניקה וכולהו נשי יודעים את הדין דמינקת לא תנשא עד כ"ד חודש א"כ אפ"ל דל"ש עיני' נתנה באחר כ"א היכי שבאת להינשא בשהיות זמן מועט כמו ג' חדשי הבחנה לא כן אשר תצטרך להמתין זמן מרובה ב' שנים, כמו שמצינו חלוקים לגבי ענין נגיעה לגבי עדות דלא חשבינן לי' משום צפיית טובה העתידה לבא בזמן מרובה, אך באמת אין לחוש לזה ולא מצינו חלוקים כאלו בשום פוסק או שו"ת אשר ראיתי ואין לחדש חשש מסברת הכרס בלא שום יסוד מוסד, בפרט אם נאמר כסברת הר"ן בשם אחרים דכל עיקר נאמנותה אף למ"ר אינו כ"א מתקנתא דרבנן אבל מן התורה אינה יכולה להפקיע א"א מרשות בעלה ואינה נאמנת ע"כ אין להחמיר בחששות כאלו:

והנה ע"ד עידי כיעור וקלא דל"פ אשר עליה שזינתה עם פלוני הנה אף אם היו ב' עדים על כיעור וקלא דל"פ, בנ"ד שיש לה בנים מבעלה ל"ת כמבואר בסי' י"א סעי' א' ברמ"א ועיין בתשו' הגאון ר"ס מרגליות תשו' ל' בביאור שיטות בעידי כיעור וקלא דל"פ, ועיין בתשו' השיב משה תשו' ס' ג"כ ביאור רחב בסוגיא זו, ובשיטת הפוסקים, והנו"ב מחמיר בעידי כיעור וקלא דל"פ אף ביש להם בנים והוא בתשובתו סוף סי' ע"ב:

אך כ"ז אם היו שנים מעידים על הכיעור, אבל בכאן בנ"ד אשר אין על הדברים מכוערים כ"א העדאת ע"א ושארי העדות הם נשים וערלית א', א"כ גם הנו"ב והמחמירים יודו בזה אשר ע"א בכיעור וקלא דל"פ דל"ת:

ועיין בתשובות ב"ח צ"ח וצ"ט אשר הוא מחמיר בעידי כיעור וקלא דל"פ אליבא דהשאלתות אשר אף אם יש לו בנים דתצא עכ"ז בנידון שאלתו אשר היו הרבה נשים מעידות על עניני כיעור מיחשבו כע"א בכיעור והו"ל לדידי' כראית הבעל בעצמו הכיעור ועדיף מיני' ובצירוף קלא דל"פ מחמיר באין לו בנים אבל ביש לו בנים פוסק בסי' צ"ט דל"ת, ועיין בתשו' צ"צ סי' ע"ט לענין ע"א בכיעור דלאו כלום הוא אפילו אי מהימן לי' כבי תרי ע"ש ועיין בתשו' מהר"מ סימן פ':

אך יש לעיין בנ"ד לכאורה דבתחלה הודית בעצמה על מעשה הכיעורים שהעידו עלי' הע"א והנשים, א"כ לפי פסק הב"ח והנו"ב הנ"ל בצירוף קלא דל"פ הנ"ל דתצא אפי' יש לו בנים, דהודאתה אפ"ל דהו"ל כמו ב' עדים דחזינן למ"ר היכא דאומרת טמאה אני לך נאמנת ולפי דעת הרבה פוסקים נאמנת מדינא ולא מתקנה זולת לדעת הר"ן בשם האחרים שהבאתי לעיל, ולמ"א אינה נאמנת משום דאמרינן עיני' נתנה באחר, וזה באומרת טמאה אני לך דבאת לאסור א"ע על בעלה משא"כ היכא דאינה מעידה כ"א על דברי כיעור לבד דבאת להתיר א"ע א"כ ל"א עיני' לא נתנה באחר לפי שיטת מתו"א ובני אהובה הנ"ל. ועיין בתשובת גאוני בתראי שאלה כ"ו דמייתי שם דאם הודית שקינא לה ואח"כ נסתרה לא בעינן עדים על הקינוי דאטו אם נסתרה בלא עדים והיא מודה לא תהא נאמנת בדין הוא דודאי נאמנת אלא משום דאיכא למיחש שמא עיני' נתנה באחר היינו היכא דאומרת נטמאתי כפי מ"א, אבל אם היא מודה בהתראה ואינה מודה בעבירה דליכא למיחש בהא פשיטא דלא בעי עדים, וכ"ת א"כ בנ"ד ה"נ נימא הכי שמא עיניה נתנה באחר הא ליתא דהא נשי לאו דינא גמירי ולא ידעי שמתוך כך יגרשנה בודאי עכ"ז תשוב' גאוני בתראי לפי"ז בנ"ד נמי נאמינה על הודאתה בכיעור ולא נימא כי עיני' נתנה באחר:

ועיין בתשו' צ"צ סי' פ"ב לענין שאמרה לבעלה כהן שנבעלה לפסול לה דמאריך בפרט הזה דעיני' נתנה באחר וז"ל ואעפ"י שנראה מענינה בהיפך שלא הודית כ"א אחר ההבטחה שהבטיח לה בעלה שלא יבגוד בה מכ"מ אפשר שמערמה עשתה כן שלא הודית מיד כדי שיאמנו דברי' ותאסר על בעלה והכל משום דעיני' נתנה באחר, ומייתי ראי' מתשו' מיימוני להלכות אישות דשם איתא שהמעתיק מביא ראי' מההוא עובדא דמייתי שילהי נדרים וקאמר דילמא עיני' נתנה באחר ומשמיע' קול תשמיש כדי שיוציאנה, דאל"כ אלא נאסור אותה עלי' א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כל הנותנת עיני' באחר תוכל לעשות זה כדי לפטור מבעלה בענין הזה, א"כ נלמוד מדברי' דאמרינן עיני' נתנה באחר בכל גוונא בעולם, אכן אין ראי' כ"כ ממנו לסתור דעת הגאונים בתראי ודעת בני אהובה הנ"ל:

אך משיטת התוס' בב"מ ובכתובות שהבאתי לעיל לכאורה ראי' וסמך לדברי גאוני בתראי בזה, ואם כי הפנ"י מגמגם אסברת התוס' עכ"ז לא שבקינן סברת התוס' מפני גמגומו, אבל לשיטת הנו"ב בסי' ע' הנ"ל, וגם אדמו"ר הזקן בתשובתו מביא ג"כ סברת הר"ן בשם אחרים ולדידהו בכל גוונא אינה נאמנת אף היכא דל"ש לומר עיני' נתנה באחר דאוקמי' אדינא כנ"ל, א"כ בנידון הא דעידי כיעור וקלא דל"פ דתצא מבעלה אף לדעת השאלתות רוב פוסקים בזה רק חומרא מדרבנן ומהר"מ בסי' פ' מביא דדעת השאלתות דעת יחידאה ובהשאלתות גופי' להחמיר אף כשיש לה בנים הוא ג"כ דעת יחידים ורוב פוסקים סוברים דגם אליבא דהשאלתות כשיש לו בנים ל"ת, א"כ בענין חומרא בדרבנן יש לסמוך בפשיטות אדעת הר"ן בשם אחרים וכדעת הנו"ב הנ"ל דבכל גוונא אינה נאמנת, ונשאר ע"א בכיעור דלאו כלום הוא, ועוד בנ"ד כיון שהקול יוצא מצד עידי כיעור הרי הוא נכלל בכלל עדות שעל כיעור ואין לדינו בפ"ע הואיל דידעינן שנצמח ע"י א"א ועדים נשים וערלית ובנ"ד מוכח כן מלשון הגב"ע והקול נשמע עפ"י בחור אחד ובסוף העדות גם נשמע קול א' עפ"י ערלית שאמרה כו', ועיין בתשו' רמ"א ובתשו' רש"ל והגאון רע"א בתשובתו בסי' קצ"ט ד"ה ועתה נבא לדין כו' דפסק כן בהדיא והביא כן מתשובה הנ"ל וכן בתשו' השיב משה בסי' ס' נתיב י"ז מתשו' רש"ל הנ"ל סי' ל"ג וז"ל והא דקל"פ אין פירושו דע"י הכיעור יוצא הקול דא"כ קלא מאי מהני אלא הפירוש הוא דקול הוא לעז בעלמא שמרננים אחריו ואחרי הנחשד זולת הדברים מכוערים הנ"ל שראו העדים או הבועל עכ"ל רש"ל והשיב משה מסכים עמו לפסק הלכה, ועיין ג"כ בתשו' אדמו"ר בצ"צ בסי' כ"ט שפוסק דבעידי כיעור וקלא דל"פ היכא דיש לו בנים ל"ת כפסק הרמ"א ע"ש:

ובר מן דין אין הנידון שלנו היינו הודאתה אף אם נאמר דנאמין לה בזה עכ"ז אינו דומה לעידי כיעור דמחמרינן עם קדל"פ כי ענין עידי כיעור הוא דמצד עשייתה הדבר כיעור והורע חזקתה חז"כ מספקינן אולי זינתה באותו פעם ג"כ אבל אלו ידעינן דלא זינתה באותו פעם כ"א דניחוש שמא זינתה בפעם אחר, זהו מקום הספק של ח"מ בסי' י"א ס"ק ג' וז"ל יש להסתפק אם מיירי ג"כ שנסתרה ושהתה כדי טומאה והעדים מצאו שעשו דבר כיעור דיש להסתפק שמא נטמאת קודם שבאו עדים אבל אם לא הי' כאן סתירה כלל או שתיכף אחר סתירה באו ומצאו ל"ח שמא בפעם אחר נטמאת או חיישינן ע"ש, ועיין בב"ש ס"ק ד' שמביא הסתפקות של הח"מ ומסיים דמדעת הרמב"ם פכ"ד ה"א משמע דל"ח לזה ע"ש, ועיין בנו"ב מה"ת סי' קנ"ט וק"ס דפוסק דל"ח היכא דליכא לספוקי שנטמאה בזו הסתירה דעשיית הדברים מכוערים ועיין בהשיב משה בתשובה הנ"ל נתיב כ"ד דמייתי ראי' לפסק הרמב"ם כפי מה שסובר הב"ש בשיטתו דל"ח שמא נטמאה בפעם אחר מסוגיא דנדרים ע"ש:

א"כ מכל הנך סברות שכתבנו אין לחוש לעידי כיעור וקלא דל"פ בנידון דידן דאם נאמר דנאמנת במה שהודית מתחלה אדברי כיעור אך הלא היא אמרה בתחלה שהודית אדברי כיעור לבד ולא הודית אטומאה כ"א אמרה בתחלה דלא נטמאת א"כ אם נאמין להודאתה נאמין לכולא מילתא שלא נטמאת כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם לא נאמין לה שלא נטמאת לא נאמין לה כלל, אך באמת יש לחלק ולומר דנאמנת על כיעור הואיל דמודית בזה לדברי העד וממילא חיישינן אולי נטמאה באותו פעם כמו אם היו באים שני עדים על כיעור ואין זה מיגו דהו"ל כמו נסכא דר"א בב"ב דאינו נאמן לטעון אין חטפי ודידי חטפי היכא דאיכא ע"א על חטיפה ומודה לדברי העד בחטיפה ונותן אמתלא כי דידי' חטף, וגם בכאן נימא דאין זה מגו להכחיש העד וע"כ בחרה להודות לדברי העד בדברי כיעור ולטעון שלא נבעלה, ועיין בנו"ב מה"ת בסי' כ' לענין שהודית לדבר ע"א בדבר גידול הבטן שראו בה ונתנה אמתלא שהי' מפני עצירת הוסת ומסיק דמהימנא ומחלק בין זה לנסכא דר"א משום דשם עיקר הטעם דל"מ משום מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משא"כ לגבי איסור מהימנא לקבל אמתלה שלה ונאמנת במגו ע"ש, א"כ גם בנ"ד נאמנת במגו:

אך כ"ז לרווחא דמלתא כי הרבה פוסקים סוברים דבכיעור וקלדל"פ ל"ת היכא דיש לו בנים והעיקר דבכאן כפי המובן מהגב"ע הקול נצמח מדברי כיעור, א"כ נשאר בזה רק הודאתה השני' שהודית ואמרה טמאה אני ובזה אמרינן דעיני' נתנה באחר אבל יש לעיין בזה הרבה, דכ"ז היכי דליכא רגל"ד אבל היכי דאיכא רגל"ד ס"ל לתה"ד בפסקיו בסי' רכ"ב דל"א עיני' נתנה באחר ודכוותי' פסקינן בש"ע בסי' קט"ו, א"כ בנ"ד הנ"ל רגל"ד מעידי כיעור, אכן בכאן היא נותנת אמתלא למה שהודית מתחלה כי על הודאתה במוש"ק הוא מחמת איומים שאימו עליו, ומה שהודית ביום א' הוא מחמת שדימה בנפשה שאם תודית יתנו לה מעות:

והנה יש לעיין בזה ב' ענינים, א' אם מועלת אמתלא במקום דהוי רגל"ד, ב' אם הו"ל אמתלא נכונה והנה בדבר אם מועלת אמתלא במקום רגל"ד הו"ל פלוגתא דרבוותא כי בהפלאה בקו"א בסי' קט"ו פוסק דלא מהני אמתלא במקום דאיכא רגל"ד ועיין בפנ"י בח' אה"ע סי' א' דסובר בדעת הרא"ש דפ' כיצד דמהני אמתלא אף היכא דאיכא רגל"ד, ועיין קרבן נתנאל דסותר ראייתו דגבי הני עובדא דסוף נדרים הואיל ואיכא טעמים למישרי הו"ל כמו דליכא רגל"ד, וכן הגאון בעל הפלאה בקו"א וכן בחדושיו סובר דל"מ אמתלא היכא דאיכא רגל"ד וטעמא הוא כמו שמובא בתשובת רבינו חיים כהן בסי' י"א בשאלתו ששאל מאתו הגאון בעל הפלאה וכן מובא בתשובתו גבעת פנחס וז"ל לא יצוייר לומר ברגל"ד אמתלא לדברי' דכיון דפירוש אמתלא הוא ענין שיבינו הב"ד שדבר זה הי' שקר שנכון בעיניהם שלא זינתה, ורגל"ד היינו שלפי ראות עיני ב"ד זינתה א"כ הו"ל שני הפכים בנושא אחד עכ"ל, והגאון ר"ח כהן סובר ופוסק דאמתלא מהני אף היכא דאיכא רגל"ד דהוא סובר אמתלא הפירוש הוא לא שתקובל בעיני ב"ד להאמינה שלא זינתה אלא הפירוש הוא שנכון בעיני הב"ד להאמין שבשביל אמתלא זו הודית וזה נראה לב"ד נכון שלולא זה הטעם היתה מכחשת ולא היתה מודית אמנם לב"ד בעצמם יכול להיות דנראה בעיניהם דיש רגל"ד שזינתה אף אלו הוית מכחשת, עכ"ז אמתלא דידה מועיל לסלק הודאתה והו"ל כאלו מכחשת וברגל"ד לבד לא מתסרא אשה על בעלה, ועיין בתשו' סי' י"ב דמפלפל ג"כ בזה עם בעל הפלאה ובוד גאונים המחזיקים עם בעל הפלאה והגאון ר"ח מחזיק במעוז בסברתו דאמתלא מועיל בכ"מ אפי' היכא דאיכא רגל"ד, ועיין בהגהות נכדו דבעינן אמתלא טובה לא טעם בעלמא והיכא דאיכא אמתלא טובה מועיל אפי' היכא דאיכא רגל"ד.

ועתה נעיין בענין אמתלא שלה אם נכונה היא הנה אמתלא הראשונה על הודאתה שבמוש"ק משום האיום שאימו עלי' הוא אמתלא טובה, כי בתשו' נו"ב מה"ת מבואר דהודאה שהודית מחמת איום אינה הודאה והגאון רבינו חיים כהן מסיק בתשובתו הנ"ל ובסוף מסיים שאמתלא שלה נכונה היא דמשום פחד שלא תהא נחבשת ביד גוים הודית, ומה שכתב כ"ת שידוע אצליכם שאם היתה מכחשת לא הי' שום מצפצף עלי' פליאה נשגבה דאטו אם ידוע לכם שלא הי' לה ליפחד משום הכי מוכח שלא נכנס הפחד בלבה וכי כל הדיעות שוות יש לך אדם שאינו מפחד ביותר ויש לך אדם שהוא פחדן ביותר והאמת אתה שהיתה נפחדת. ומסיק בפרט לפי דברי הר"ן דאף למ"ר אין האשה נאסרת מדינא כ"א מפני תק"ח והו"ל אמתלא באיסור דרבנן ובודאי מועיל אמתלא וסברא זו מובאה ג"כ בתשובת אדמו"ר הזקן, א"כ אמתלא זו וודאי אמתלא טובה בנ"ד, אבל אמתלא השני' על מה שהודית ביום א' שבאתה לב"ד בעצמה בלא שום איומים והודית על זה נותנת אמתלא שדימה בנפשה שאם תודית יתנו לה מעות בזו האמתלא יש לעיין ולדעתי אין זו אמתלא דהמובן מדברי' דכוונתה שהנחשד יתן לה מעות, וא"כ אם שקר הדבר שלא בא עלי' אין עלי' שום תביעת ממון כ"א בעלילה תבא עליו ואמתלא כזו ל"מ דאין אדם משים ע"ר לחפוץ ממון בגזל אשר אין מגיע לה. ועיין בנו"ב מה"ק סי' ע"א דסובר כן דלא הוי אמתלא בכה"ג משום טעם זה, ובר מן כל דין ההודאה שהי' ביום ג' שהביאו הנחשד והנחשדת לפני ב"ד והנחשד לא הודה והנחשדת הודה ובפני ב"ד ג"כ כנ"ל שלערך חמשה או ששה שבועות מקודם עשה עמה עבירה, וחרפה וגדפה את הנחשד בפניו, א"כ נסתרו האמתלאות שלה כי זו ההודאה היתה אח"כ:

א"כ נעיין בענין הרגל"ד אם הם רגל"ד, בתחלה נחקור אם ע"א מעיד על א"א שזינתה והיא מודית לדבריו אם הוי רגלים לדבר העדאת ע"א דאף דע"א בזנות לא מהימן לאוסרה על בעלה כ"א היכא דמהימן ליה כבי תרי כדאיתא בקידושין ומוסכם כן בכל הפוסקים עכ"ז אפ"ל דאף דאינו נאמן עכ"ז רגל"ד מיהא הוית דאם הודית שנטמאה ל"א עיני' נתנה באחר או נימא הואיל ואינה נאמנת הו"ל כמאן דליתא ודברי' לא מעלים ולא מורידים:

**(הגה"ה ולכאורה יש לפשוט זה מפלוגתא דר"א ור' יהושע בריש סוטה דר"א סובר משקה עפ"י ע"א כו' ור"י סבר דמשקה עפ"י שנים, והתם הסתירה עושות רק רגל"ד ואפ"ה לר"י לא נאמן עד א' בזה אך עיין בגמ' (ד"ב ע"ב) שם דטעמא דר"י דדריש בה ולא בסתירה וע"ש דמסתברא סתירה עדיפא שכן אוסרתה כטומאה כו' וי"ל דברגל"ד שאין אוסרתה מהני גם עדות ע"א ועי' ירושלמי שם דנותן טעם לד' ר"א דעד א' זוקק לשבועה ע"כ נאמן גם על סתירה, וי"ל ברגל"ד אינו זוקק לשבועה ע' חו"מ סי' ע"ה:

והנה לכאורה יש לפשוט החקירה זו מסוגיא דיבמות בפ' האשה שהלכה פי' ענין בעיא דאיבעיא ע"א ביבמה מהו ע"ד הא לא תיבעי לך דאפי' איהי מהימנא כי תבעי לך למשרי יבמה לעלמא ועיין בהמאור ובמלחמות דמוקמא להבעיא כששמעו בו שמתו שניהם האב והבן וע"א מעיד שהאב מת תחילה ואח"כ הבן שמתירה לעלמא דהמאור כותב דמהימן לאפוקי מחז"א ובמלחמות משיג עלי' וז"ל ואין הלשון זה נכון דאכתי בחזקת היתר לשוק עומדת כדאמרינן בפ"ד אחין אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה, וכפי מסקנותי' שיטת המלחמות הוא הואיל דמסקינן בפ' ד' אחין דחולצת לחומרא וא"כ האיבעיא הוא אם ע"א מהימן להתירה אם איכא דיוקא דידה אם לאו ופשיט לן דאף דליכא דיוקא דידה מהימן ע"ש, והנה הא דחולצת לחומרא הוא משום דמחזיקין מאיסור לאיסור כי מזו הסוגיא הוא מקור לאותן הפוסקים שסוברים דממאל"א ולכך סוברים דממאל"א הוא רק חומרא מדרבנן:

וא"כ ההכרח לומר לפי שיטתו דהמלחמות דתלמודא סבר דגם במאל"א דהוא רק חזקה מדרבנן ומן התורה אמרינן אוקמי' בחזקת היתר, עכ"ז ע"א אינו נאמן להעיד כ"א משום מידק דייק או משום מילתא דעל"ג, ועיין בתורת יקותיאל בסי' כ"ד דמפלפל אם הא דממאל"א אם רבנן נתנו עלי' דין חזקה או דרבנן נתנו עליו רק דין ספק ואחמירו דלא מוקמינן אחזקת היתר אבל לא דיהי' עליו חזקת איסור ע"ש שמאריך בפרט הזה ומצדד לכל צד:

והנה לכאורה יש לפשוט ספיקותא מזו הסוגיא דאם נאמר דממאל"א הוא רק דסותר החזקת היתר והו"ל ככל ספק בלי חזקת היתר דאזלינן לחומרא א"כ אמאי לא מהימן ע"א אף לולי הטעם דמידק דייק או משום מילתא דעל"ג דבשלמא אם נאמר דהו"ל חזקת איסור מדרבנן אפ"ל דגם חזקת איסור אשר הוא רק מדרבנן ג"כ אין ע"א נאמן כ"א היכא דאיכא טעמא להתירא היינו מידק דייק או מילתא דעל"ג אבל אם לא הוי כ"א ספק הו"ל להאמין ע"א אף לולי הטעמים האלו:

אכן י"ל דזה אינו מוכרע כ"א לשיטת הסוברים דאף בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא נאמן ע"א, אבל לאותן הסוברים דדבר שבערוה חמור דאף היכא דלא אתחזק איסורא ג"כ אין ע"א נאמן וזהו פלוגתא דרבוותא פלוגתת הראשונים א"כ אין ראי' מסוגיא זו למפשט ספיקו, והנה מביא ראי' למפשט ספיקו מהא דבעינן ספק הנולד מחיים גבי טריפות דממאל"א היכא דהיתר שכיח ומצוי טפי מן האיסור שרינן משא"כ גבי חזקה גמורה דהיינו ספק בשחיטה אינו מועיל מצוי ושכיח טפי כ"א דבעינן רוב להתירא ולבסוף מדחה הפשיטות מזה ע"ש באורך:

היוצא מפלפולו דממאל"א ל"א כ"א היכא דהו"ל ספק שקול אבל אם שכיח ההיתר טפי שרינן וזהו אף דרבנן נתנו ע"ז דין חזקה לאיסור עכ"ז היכא דנוטה צד ההיתר טפי מן האיסור שרינן וכן משמע בכו"פ ובכמה פוסקים, א"כ אינו מובן בסוגיא דידן אם נאמר דהעדאת ע"א בדשב"ע היכא דאינו נאמן עכ"ז רגלים לדבר מיקרי א"כ הו"ל צד ההיתר כפי שמעיד הע"א נוטה לשכיח טפי מן צד האיסור ויהי' נאמן אף לולי הטעמים דמידק דייקי או מלתא דעל"ג, א"ו מוכרח מסוגיא זו דהעדאת ע"א היכא דאינו נאמן הו"ל כמאן דליתא ולא נתרבה מצד עדותו צד ההיתר כ"א דהו"ל ספק שקול ואסור או דהו"ל חזקה מדרבנן כספיקו דתו"י הנ"ל:

אך אפ"ל ולחלק דזה דסוברים הפוסקים דגבי ממאל"א מועיל מצוי ושכיח טפי ההיתר לא מיקרי מצוי ושכיח טפי באיכות מועט העדפת צד ההיתר כ"א דשכיח טפי והוי כמו מהות רוב רק דהוי רוב שאינו גמור דלמשרי בחזקה דאורייתא בעינן רוב גמור אבל בכאן מהני אף רוב שאינו גמור, כמו דס"ל להכו"פ דהיכא דממאל"א מהני ספק ספיקא אף היכא דאינו ס"ס המועיל מצד חוקים הנדרשים להס"ס דמסביר דאף דלא הוי ס"ס עכ"ז מיקרי שכיח ההיתר טפי מן האיסור, אבל היכא דנוטה צד ההיתר טפי בהעדפת כ"ד פחות מגדר הרוב אף מרוב שאינו גמור לא מהני ונאמר דרגל"ד הוא שכיח מעט אבל אינו בגדר שום רוב ואף רוב שאינו גמור עכ"ז מיקרי רגל"ד:

וראי' לדבר מבעל ת"ה בסי' רכ"ב דמסיק שם דרגל"ד אינו מכריח שהענין אמת והדברים אמיתים כ"א דהאיסור הוא מצד הודאתה דשויא אנפשה ח"ד ולולי רגל"ד היינו אומרים דמשקרת מצד כי רוב נשים משקרות והוי תלינן דעיני' נתנה באחר והרגל"ד מסלק הסברא דעיני' נתנה באחר וקצת ראי' מדברי' דרגל"ד מהני אף שאינו על גדר הרוב, אך יש לדחות הראי' ממנו כי גם בלי ראי' י"ל כן וא"כ אין ראי' מסוגיא זו למפשט דהעדאת ע"א במקום דלא מהימנא דלא יהי' מעדותו אף רגל"ד, אכן מצאתי דעת קדושים אשר לכאורה יש למפשט מאתם הספק הזה דהנה הרמב"ם ז"ל פי"ב מה' גירושין פוסק וז"ל באו שניהם כאחד זה אומר מת וזה אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תינשא ואם ניסת תצא מפני שהוא ספק ואם ניסת לעד המעיד והוא אומר ברי לי שמת ל"ת, וה"ה מביא שם שהרמב"ן פליג ארמב"ם וס"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולעולם תצא והביא ראי' לדבריו וה"ה מיישבם ע"ש:

והפנ"י בחדושיו לכתובות בסוגיא דב"א מת וב' אומרים לא מת מביא דעת הרמב"ם ז"ל ומיישב דעתו וטעמו דברי לי מהני אף היכא דאיכא חזקה לאיסורא דחזקה אינה מבררת כ"א לאותן שמסופקין בדבר אלים לה חזקה דסוקלין ושורפין אחזקות, אבל מי שטוען ברי לי להתיר אף דבר שמוחזק לאיסור מהני ברי דידי' ואין כח ביד ב"ד לכופו מבלי שיעשה זאת, והרמב"ן סובר כדעת התוס' דס"ל דברי ל"מ נגד חזקה ע"ש, ולפי"ז סובר דלהרמב"ם הוא הדין אם ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה וניסת לא' מעדי' ואומרת ברי לי ל"ת לפי דעת הרמב"ם, ובעל תרומת הכרי בסי' ל"א סובר דזה אין סברא כלל לומר דבחזקה גמורה דלא אתרע כלל יהי' מהני ברי שלו כסברת הפנ"י הנ"ל, כ"א בגוונא דתרי ותרי דמכניסים הדבר לספק בזה מהני ברי וכו' וסובר דאם ע"א מעיד על דבר שהוא נאמן וע"א מכחישו כגון ע"א אומר מת וע"א אומר לא מת דל"א סילק עדותם כמי שאינו כ"א הו"ל כמו תרי ותרי דחשבינן להו כמו תרי לגבי תרי, אך בזה חלוקים דתרי לגבי תרי לא מוקמינן לה אחזקה מדאורייתא או מדרבנן כפלוגתת דתרי ותרי אבל חד לגבי חד דל"א סלק עדותם כמי שאינם עכ"ז מוקמינן לה אחזקה, והנ"מ הוא במה דחשבינן להו כמו שישנם ול"א סליק עדותם כמי שאינם דהו"ל נכנס לבית הספק הך דמוקמינן אחזקה ולכך מהני ברי שלהם, משא"כ אי הוי אמרינן סלק עדותם הו"ל כמי שליכא שום ספק ולא מהני ברי שלהם ובזה הוי פלוגתת הרמב"ם עם הרמב"ן ע"ש שמאריך בפרט הזה דרמב"ן סובר דע"א בהכחשה אמרינן סלק עדותם וכו', והיכא דלא נכנס לבית הספק ל"מ ברי ולכך סובר דגם להרמב"ם אם ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה ואף אם ניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי תצא דע"א בגרושין לא מהימן והו"ל כמאן דליתא כלל ולא נכנס לבית הספק כלל:

א"כ נקטינן עפ"י שיטתו של ת"ה בדעת הרמב"ם ז"ל וכפי שמכריח זאת בדעת הרמב"ם ז"ל סובר דהיכא דע"א אינו נאמן לא משוי לנו כלל לספק דלא נכנס כלל לבית הספק היינו דלא זזה החזקה כלל ממקומה, דגם היכא דע"א נאמן ג"כ מוקמינן אחזקה הן מדאורייתא והן מדרבנן כנ"ל ועכ"ז מיקרי דנכנס לבית הספק דהרי הספק לפנינו מפני הגדת הע"א ולכך מהני ברי, נשמע דהיכא דאינו נאמן לא מיקרי הספק לפנינו כלל דמפני זה אף ברי לא מהני, אלמא דהגדת הע"א במקום דאינו נאמן לאו כלום הוא והו"ל כמאן דליתא כלל, א"כ נשמע לנידון דידן דהעדאת ע"א שזינתה דאינו נאמן הוי לי' כמאן דליתא כלל ואינו מזיז החזקה ממקומה כלל ולא הוי לי' רגל"ד כלל, כן מוכח לשיטת ת"ה אבל לשיטתו של בעל פנ"י לא מוכח מידי, א"כ נשאר הודאתה בלי רגל"ד דאמרינן עיני' נתנה באחר:

והנה אדמו"ר הזקן בתשובתו בסי' ל"ב מביא ראיות דע"א על זנות לא הוי רגל"ד ומביא ראיות ע"ז, וסובר בדעת הת"ה דמטעם צירוף לעדות הוא דפ"ד ומצרפין הודאת הבועל להודאתה לא מטעם שויא אנפשה ח"ד ולכך לא תלינן שעיני' נתנה באחר, ע"ש דעתו הקדושה בזה, וזהו היכא דהעד המעיד הוא עד כשר אבל היכא דהעד המעיד הוא פסול להעיד מצד קורבא אינו מצטרף, ורגל"ד לא הוי העדאת ע"א, והגאון רס"מ בסי' ו' ובסי' ב' מפלפל הרבה בדעת הת"ה דמסביר דהו"ל כע"א על הלוואה וע"א על הודאה דמצטרפין דמפלפל הרבה אם זהו משום דמכריח דהענין אמת, או אף דאינו מכריח לנו שהענין אמת שנטמאה כ"א דצירופם מהני אשר מסלק הסברא דעיני' נתנה באחר ומחזק הודאה שהודית א"ע לשויא אנפשה ח"ד ע"ש דמעמיק ומרחיב הרבה בזה, וגם בתשובתו מפלפל אשר זהו מטעם צירוף עדות ולא משום רגל"ד כשיטת אדמו"ר בת"ה ובסי' ב' מסיק דהעיקר כן דהו"ל צירוף עדותם וא"כ היכא דל"מ צירוף עדותם רגל"ד לא הוי העדאת ע"א, ועיין במקנה בקו"א בסי' מ"ח ס"ק ז' ואפי' היא אומרת שקדשתני דמקשה שם מדברי הב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ג דאם ע"א אומר שזינתה והיא שותקת אסורה דהוי כהודאה ע"ש שמאריך בקושיא ומתרץ וז"ל ונראה הטעם בזה משום דכשקידש את אשתו שהיא אחותה הו"ל כאלו אומר שלא קדשה דלא גרע מעשה מדיבור כדקי"ל בסי' קפ"ה, וא"כ תו לא מהימן לחזור ולומר שקידש את אחותה, ועיין בחידושיו בסוגיא דלאו היינו יהודית וכו' דמתרץ הסוגיא ג"כ אליבא דהב"ש בסי' קט"ו בס"ק כ"ג בשם רש"ל הנ"ל, ואדמו"ר מביא ראי' מסי' מ"ח הנ"ל ויש לפלפל הרבה בזו הסוגיא אך אכמ"ל:

והנה לפי שיטת אדמו"ר הזקן יש להקל בנידון זה דליכא כ"א העדאת ע"א כשר ושארי עדות הנ"ל הם עדות נשים דמאה נשים כחד דמיא א"כ כל העדות יחד אין לדונם כ"א להעדאת ע"א ולא כהעדאת ב' עדים, ועיין בנו"ב בסי' ק' דעדות נשים לא נחשב למאומה ובתשו' השיב משה בתשו' ס"ו בסופו עושה פלוגתא בין תשו' הב"ח הנ"ל דעושה עדות מאה נשים כע"א בכיעור, והנו"ב בסי' ב' סובר דעדות נשים לא נחשב למאומה ובאמת בזה כ"ע יודו דהעדאת ע"א כשר ועדות כמה נשים עכ"ז אין לזה דין העדאת שני עדים כ"א עדות ע"א, אך אדמו"ר הזקן אינו סומך אטעם זה דהעדאת ע"א לבד כ"א בצירוף אמתלא המסופקת ע"ש, ובנ"ד אין האמתלא שלה מועלת ובפרט שלסוף הודית כנ"ל, א"כ אין לסמוך להקל אף לפי דעת אדמו"ר:

אכן י"ל דתשו' אדמו"ר הוא היכא דע"א מעיד שזינתה ע"כ אינו סומך אהאי טעמא לחוד להתיר כ"א בצירוף האמתלא המסופקת משא"כ בנ"ד דהעדאת ע"א הוא רק על דברי כיעור בזה נאמר דכ"ע יודו דלא הוי רגל"ד והסברא נותנת כך דהעדאת ע"א אינו דבר ברור שאינו משקר אדרבא ע"א אינו נאמן להעיד שזינתה ורק דהוא רגל"ד היינו איזה ריעותא יש בעידותו אשר מפני זה נאמר שלא לתלות הודאתה בעיני' נתנה באחר:

וענין כיעור אף אם שנים היו מעידים על הכיעור אין זה כעידי טומאה זולת לפי דברי השאלתות וכפי' הרא"ש דלדידי' ע"כ ע"ט הוי ליה עכ"ז אנן פסקינן דבעדי כיעור לבד לא מפקינן לה מבעל כ"א בצירוף קדל"פ וג"ז באין לו בנים לפי דעת רוב פוסקים, א"כ ע"כ הם ג"כ רק רגל"ד שזינתה וראי' דאם הבעל בעצמו רואה הדברים מכוערים לא נאסרה ואם הי' רואה שזינתה היתה נאסרת עלי' אלמא דעדי כיעור הם רק רגל"ד שזינתה דהואיל ועשתה דברים מכוערים מצוי הוא שזינתה באותו פעם, א"כ בהתחברם יחד שני הדברים העדאת ע"א בדברי כיעור לבד לא הוי רגל"ד דאינו מצוי שזינתה דהו"ל ב' צדדים להתירא אולי העד הוא משקר ואף אם אמת כדברי' שהי' דברי כיעור אולי לא זינתה, וגם כפי מה שהוכחתי לעיל מסוגיא דהאשה שהלך בעלה למדה"י שהבאתי לעיל דע"א היכא דל"מ לא הוי בגדר שום רוב אף רוב שאינו גמור כי זה מוכרח מהסוגיא כ"א שנוכל לומר דהוי שכיח קצת, ועכ"ז הו"ל רגל"ד וא"כ הואיל וכל עיקרא דהעדאת ע"א אף על זנות ממש הו"ל רק שכיח ומצוי קצת וגם מענין כיעור לדון על זאת הוא ג"כ רק שכיח ומצוי א"כ בהצטרפם יחד הו"ל מיעוטא דל"ש ול"ח לזה כלל למהוי רגל"ד:

אכן בנ"ד יש לראות דצירוף הודאתה שהודית מתחלה על הדברים מכוערים והעדאת ע"א א"כ כפי שיטת אדמו"ר בדעת הת"ה דמצרפין עדות הנחשד עם הודאתה בנ"ד נמי נצרף העדאת ע"א בכיעור עם הודאתה על הכיעור ויהיו ב' עדים על הכיעור וא"כ הו"ל רגל"ד ושוב תהי' נאמנת לומר טמאה אני לך ולא לתלות כי עיני' נתנה באחר ומכש"כ אם נאמר דבהודאתה על כיעור ל"ש לומר כי עיני' נתנה באחר ולומר דאערומי קמערמת להודות מעיקרא על כיעור בכדי שתהי' נאמנת בהודאתה אח"כ אטומאה וכ"ז משום דעיני' נתנה באחר דאטו נשי דינא גמירי כמבואר בתשו' גאוני בתראי

אך יש לחלק ולומר דעד כאן לא אמרינן דעידי כיעור הוא רגל"ד שזינתה כי קרוב ומצוי הדבר שזינתה אז וזהו שייך בב' מעידים על הכיעור ואינם יודעים אם נטמאה דמספקינן אולי נטמאה אז ומאמינים הודאתה שנטמאת, לא כן בנ"ד דיצטרף הודאתה על כיעור עם הע"א שמעיד על הכיעור, ובתחלה כשהודית על הכיעור אמרה שלא נטמאת דלא מצרפין עדות שיהי' רגל"ד להודאתה שאח"כ, וכן אפ"ל בנ"ד מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר וזה פשוט אם ע"א מעיד על כיעור וא' מעיד שהי' כיעור ויודע שלא נטמאה דלא מצרפין עדותם כן בנ"ד, ועיין בנו"ב מה"ת סי' קנ"ט וסי' ק"ס שמאריך בענין הזה שהבאתיו לעיל, וגם הודאתה שנטמאת הי' ההודאה שנטמאה לפני חמשה או ששה שבועות ולכאורה זה תלוי בהסתפקות הח"מ בסי' י"א בס"ק ג' והב"ש שם פשיט לספקו כאשר הבאתי לעיל ועיין בתשו' הגאון ר"ס מרגליות בסי' ב' אחרי שמעמיק ומרחיב בדעת הת"ה מסיק וז"ל אמנם אי ליכא עידי יחוד על אותם זמנים שאומרת שנטמאה אין לאסור אעפ"י שיש עידי יחוד על זמנים אחרים לא הוי רק עידי כיעור ולא הו"ל רגל"ד ע"ש, א"כ גם בנ"ד אשר העניני כיעור הם לא על אותם זמנים שהודית שנטמאת ועיין בהפלאה בקו"א בסי' קס"ו ס"ק י"ז וז"ל אכן אם אומרת שזינתה עם איש זה אף שהיא אומרת שזינתה בפעם אחרת נאמנת במיגו, ולפי שיטתו גם בנידון דידן יש לה מיגו דאיבעיא הוי אמרה שזינתה באותן הימים שהעידו עלי' הדברים מכוערים ולמה לה לאיתרע חזקתה חז"כ שלה גם מקודם חמשה או ששה שבועות, אם מצד עיני' נתנה באחר הי' לה להודות על זה הזמן א"ו קושטא קאמרה ונאמנת במיגו דאיבעיא הוי אמרה ע"ז הזמן ואז הרגל"ד מסעייתו כפי שדברנו דהי' ב' עידי כיעור בצירוף הודאתה הראשונה.

ובאמת בדברי אדמו"ר בתשובתו מבואר כן דמצרפין העדות ע"א עם הודאתה כי ז"ל והאמת יורה דרכו עד דל"א עיני' נתנה באחר רק בדליכא כ"א שויא אנפשה ח"ד אילו ל"א עיני' נתנה באחר לא בדאיכא עדות גמורה לולי הטעם שעיני' נתנה באחר וכו' עד ואפ"ה אין ללמוד מכאן לנ"ד לאסור בלא רגלים לדבר משום דהעד הוא חתנו ואינו מצטרף עמה לעדות גמורה עד וכדמסיק מהרא"י גופי' משום דהנחשד הוא קרוב לבעה"ב ואינו וכו', משמע מכ"ז היכא דהעד הוא איש זר שאינו קרוב נאמן ומהני עדותו לאצטרופי ומשמע בתורת עדות גמורה וזה צריך עיון גדול ומאוד עמקו סברתו בזה ויש להעיר על זה מהמקדש בע"א דחוששין לקדושין לדעת הסמ"ג מובא ברמ"א בסי' מ"ב דיש מחמירין כשקידשה לפני ע"א ומשמע מהרבה פוסקים ותשובות דלא הו"ל רק קידושין מדרבנן אף לדעת המחמירין ולא מצרפין הודאתו להעדאת ע"א לגבי לאוסרה לעלמא שיהי' שני עדים לאוסרה לעלמא, זולת בתשו' יד יוסף מצאתי בסי' צ"ו תשובת הגאון ר"י אורנשטיין דהוא מסביר הטעם לדעת סמ"ג דמצטרף הודאתו להודאת ע"א והו"ל תרי סהדי לגבי לאוסרה לעלמא ע"ש אך רוב פוסקים לא ס"ל לומר כן א"כ מכש"כ בנ"ד דנצטרף ע"א לגבי הודאתה דהיא אשה ואינה בגדר עדות בשום מקום, והרבה עיון נצרך להבין דברי קדשו בדעת הת"ה ודעת הגאון רס"מ הבאתי לעיל דהוא מפרש בדעת הת"ה דהצירוף הוא לגבי עצמה דלא נימא עיני' נתנה וכו' ע"ש דמעמיק ומרחיב הרבה בזה, אך בנ"ד אף לולי הסברא דצירוף עדותה להעדאת ע"א יש להחמיר דאפ"ל דבהעדאתה על כיעור ל"ש למתלות כי עיני' נתנה באחר כאשר כתבתי לעיל, א"כ אח"כ כשהודית שנטמאה נאמר דהודאתה על כיעור יהי' רגל"ד יותר מהעדאת ע"א:

אך לפי מאי דאיתא בת"ה בפסקיו בסי' רכ"ב לענין אם ע"א אומר שהודית שזינתה עמו וע"א מעיד שהודית לפניו מסיק מרן ז"ל דאף אם הע"א מהימן לבעל כבי תרי מ"מ אין לאוסרה דלגבי הבעל אין איסור משום הודאתה דמוכיח דהודאתה אף היכא דמועיל דהיינו עם הרגל"ד ג"ז אינו משום דאמרינן שהדברים אמת כ"א משום דשויא אנפשיה ח"ד וא"כ לגבי דידה ל"ש לאוסרה משום שלב בעלה סומך על העדות ומאמין ליה דאיהי ידעא אם קלקלה וכו', ולגבי הבעל אין כאן דבריו לאיסור דלגבי דידי' וודאי אמרינן עיני' נתנה באחר ולפיכך האשה ממ"נ שריא עכ"ל. א"כ אפילו לפי דבריו דהודאתה ל"מ רק משום דשויא אנפשא ח"ד ולא משום דמוכיח שהדברים אמיתים בנ"ד נמי אפילו דהודאתה על דברים מכוערים לא הו"ל רגל"ד דלא ס"ל דהודאתה מהני לגבי בעל א"כ אפ"ל דאין רגל"ד מפאת הודאתה, וגם דלא הוי לדידי' רק משום שויא אנפשה ח"ד ואיזה ח"ד שייך בהודאתה על כיעור דבכיעור לבד לא מיתסרא, אך במסקנתו סובר דמטעם צירוף לעדות אפשר להחמיר דמסיים שם ומי יאמר דאף בכה"ג אמרינן עיני' נתנה באחר ע"ש וא"כ לפי אדמו"ר בפירושו גם בנ"ד הו"ל לאחמורי ולומר דמצרפין עדותה והו"ל ב' עדים על כיעור והו"ל רגל"ד כאשר כתבתי לעיל:

אכן עיין באדמו"ר שמביא שיטת הרשב"א בסוגיא דקידושין כאשר מסיק באמצע תשובתו עד ותדע עוד מדלא אמר שמואל לשאול מאשתו אם תודה ע"ש דסובר בדעת הרשב"א דאף אם ע"א אומר שזינתה וגם היא אמרה טמאה אני לך ג"כ שריא ולא מצרפינן עדותה אך דאינו סומך על שיטת הרשב"א לבד אבל בנ"ד דיש עוד צירוף גדול להקל דהיא שמעידה על כיעור מעידה נמי שלא נטמאה א"כ אין זה רגל"ד כדלעיל, וגם הודאתה על טומאה אח"כ הי' שנטמאה לפני חמשה או ששה שבועת דיש להקל בזה כדלעיל:

אך עיין בתשובת הגאון רע"א בסי' פ"ט, דאיהו סובר בסברת בעל ת"ה דלא הי' מטעם צירוף עדות, וז"ל דהיכא דיש ע"א שזינתה ל"א עיניה נתנה באחר דבכה"ג לא תיקנו דלאו בכל פעם מזדמן שיהי' ע"א וכו' ובתוך תשובתו מפלפל הרבה וז"ל הטהור ואף דזה פשוט דע"א בכיעור וע"א בטומאה מצטרפין דתרווייהו מעידין על מעשיו משא"כ בע"א בכיעור וע"א דהודית די"ל דכ"ז דליכא ב' עדים על מעשי' דמוכיחים דזינתה לא הו"ל כיעור עד טומאה עד וא"כ י"ל דכל דליכא ב' עדים כ"א ע"א בכיעור וע"א מעיד שזינתה דל"ח לאצטרופי ומסיק נלע"ד דזה צריך ראי' גדולה להתיר ע"ש, א"כ לדידיה גם בנ"ד לא פשיטא מילתא להתיר:

והנה בנחלת דוד תשו' כ"ה על שאלתו שהי' הודאת הבועל שהי' חמיו והודאת האשה ומפלפל הרבה בזה אם הוי הודאת ע"א רגל"ד ומביא כל אותן הראיות שמביא אדמו"ר ומפלפל לדחותם, ולסוף העלה להתיר דהעדאת ע"א לא הו"ל כרגל"ד, אך למעשה אינו פוסק להתיר עד שיסכימו עוד שני גדולים לדבריו, והנה כ"ז הוא בנ"ד שהי' הודאת ע"א על טומאה ממש לא כן בנ"ד שכל עיקר העדאת ע"א הוא רק על כיעור כדלעיל:

ועיין בצ"ל סי' ק"מ וסי' ל"ה שסובר כפי דעת אדמו"ר הזקן בתשובתו דדעת הרמב"ם והרשב"א דע"א שמעיד שזינתה וגם היא הודית שנטמאה עכ"ז אמרינן עיני' נתנה באחר ושריא דלא כת"ה ומזה למד דגם הודאתה עם רגל"ד ג"כ לא מתסרא, ומביא כן גם בשם דעת גאון צבי, ומסיק דלמעשה אין להקל היכא דאיכא רגל"ד חזקים, וכן בתשובתו בסי' ל"ה מצדד ג"כ הך קולא דשיטת הרמב"ם ודעת הרשב"א בתשובה ושכ"כ רבינו ירוחם ומסיים דהו"ל פלוגתא דרבוותא ובשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל א"כ מכ"ז נידון דידן אשר אינו כ"א ע"א הכשר על דברי כיעור ושארי עדות נשים ואף שגם היא הודית על דברי כיעור וא"כ נאמר דבצירוף עד הו"ל שנים מעידים על דברי כיעור כבר נתבאר בזה לעיל דאין לצרף עדותה אחרי שאמרה שלא נטמאת אז והו"ל כמו דאמרינן בכתובות אם אתם מאמינים אותה שהורהנה תאמינו אותה שלא נטמאה:

ועיין בצ"צ בסי' ל"ג בענין אם ע"א מעיד על אשה שזינתה באונס וא' אומר שהי' הזנות ברצון דמפלפל הרבה בזה אם נדמהו לע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה וכפי פירוש הר"ן שם דלא ידעינן שהיתה א"א כ"א אפומי' דהך סהדי או אפשר לדמותו לע"א אומר תנאי הי' דבריו וע"א אומר לא הי' תנאי דאמרינן דהלכתא כרב הונא בריה דר"י דהנך למעקר סהדותייהו קאתו ומפלפל שם גם אם הודית שנטמאה באונס וע"א אומר ברצון אם מהני לה מיגו, והנה נ"ד הו"ל כמו ע"א אומר תנאי וע"א אומר לא הי' תנאי דאמרינן הנך למעקר סהדותייהו קאתי בדברים מכוערים בלי ביאה אינה נאסר על בעלה כלל וגם אדמו"ר מפלפל בנ"ד משום דרוב הנבעלת נבעלת ברצון א"כ אפשר דל"ד לע"א אומר תנאי וכו' משא"כ דברי כיעור אינם מכריחים שנבעלה ע"צ הרוב וראי' דאינה נאסרת עפ"י עידי כיעור לבד, וגם מאריך ומפלפל בשם שתהי' נאמנת במיגו ומפלפל מנסכא דר"א אשר הבאתי לעיל מדברי הנו"ב דמועיל בזה מיגו, ול"ד לנסכא דר"א דשם אינו מועיל נגד ע"א משום דהו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ע"ש בצ"צ ובנו"ב הנ"ל, והרבה יש לפלפל בזה מסוגיא דכתובות עפ"י שיטת הר"ן בכתובות בסוגיא זו ובמחנ"א ואכמ"ל:

ויש להעיר ע"ז הסברא דמיגו מתשובת הגאון רע"א בסי' צ"ט בדיבור ומה שראתה הערלית והגידה שהנטען יוצא בהשכמה בחדר, אין זה כלום ועדות הנשים דראו אותה עד דאם הודית בכיעור י"ל דנאמנת במיגו דמכחשתו ובזה ל"ש לומר כן אם עדות הנשים הוא ג"כ על כיעור דליכא מיגו כמ"ש הרא"ש בתשובה דל"א מיגו דהי' מכחיש עדים פסולים ועיין בחו"מ בסי' פ"ב ובכללו מיגו, א"כ לפי"ז גם בנ"ד לא סמכינן אמיגו שלה, אך עיין בתשו' רע"א שמפלפל במהות הכיעור ומיקל במהות כיעור נגד תשובת מהר"מ מלובלין בסי' פ' וסובר דעניני כיעור אף רמ"א דמחמיר הוא דוקא שנכנסו שניהם למקום אופל ונכנסו אדעתא דזנות ומתמה ארמ"א מאין לומד דין זה דמקום אופל כי מדברי הרא"ש לא מוכחא מידי להחמיר בסוג כיעור להוסיף על המפורש בגמרא רוק ומנעלים הפוכים וכדומה וכו', ועיין בפ"ת בס"ק י' וס"ק י"ג ועפ"י הגב"ע כל עניני כיעור המבוארים בהגב"ע אינם חזקים כ"כ כ"א חצופות:

ויש להעיר עוד מכנה"ג ח' אה"ע מ"א בטור ס"ק י"ב וז"ל יש מי שאומר שצריך שיהי' עידי כיעור מצד עצמה, והוא הר"מ אבולדה בתשובה ורשד"ם בח' אה"ע סי' קס"א האריך להוכיח דאפי' אין הכיעור מצד עצמה עידי כיעור מיקרי וכו' ע"ש, וראיתי בתשו' מהרשד"ם סי' קס"א דדעת השואל הי' שצריך שיהי' מעשה הכיעור מצידה היינו שהיא תעשה הכיעור והרשד"ם מדחה סברתו ומביא ראי' מן הירושלמי דאפי' אין הכיעור מצד עצמה ג"כ הוי עידי כיעור והיכא דנצטרף לזה קלדל"פ ואין לו בנים תצא, ע"ש דכיעורים שלו הי' כיעורים חזקים שהאשה שכבה במטתה והארור בא וישכב אצלה ושהה שם יותר מכדי שיעור טומאה:

ואפ"ל דעד כאן לא פליג המרשד"ם אסברת השואל כ"א היכא דמצד עצמותו של כיעור תאסר לבעלה כמו בנידון דידי' משא"כ בנ"ד דכל התועלת דכיעור הוא להיות רגל"ד שתהי' נאמנת באמירתה טמאה אני לך, והנה בענין רגל"ד שהמציא הת"ה הרבה יש דלא ס"ל, בזה יש לצדד היכא דאין הכיעור מצד עצמה שהיא לא עשתה דברים מכוערים כ"א הנחשד עשה כמו שמבואר בהגב"ע א"כ אפ"ל דאין זה רגל"ד המועילים אף לת"ה:

וגם יש להסביר הדבר דאיתא בתשו' מיימוני דעשתה כן הדברים מכוערים כדי שתאסר על בעלה ועיני' נתנה באחר ועיין בצ"צ בסי' ע"ט, ואם כי הרבה פוסקים אינם סומכים ע"ז הסברא דעיין בצ"צ מאדמו"ר בסי' ק"מ דמוכיח מזה דאף אם עשתה דברים מכוערים וגם אמרה טא"ל ג"כ אינה נאמנת דאל"כ כל אשה תעשה דברים מכוערים ותאמר טמאה אני לך, ושוב מחלק אדמו"ר וכותב דיש לחלק דבשביל עיני' נתנה באחר תאמר דיבור ולא שתעשה מעשה הדברים מכוערים, ונלע"ד דזהו הטעם דענין עיני' נתנה באחר הוא ענין אמתלא לדברי' והוא פלוגתת הט"ז בסי' א' ביו"ד עם הש"ך בסי' קפ"ה אם מועיל אמתלא היכא שעושה מעשה דהש"ך סובר היכא דנותן טעם ואמתלא גם על המעשה שהוכרח לעשות מעשה מהני אמתלא והט"ז סובר דל"מ אמתלא על מעשה והטעם הוא דמעשה לא עביד אינש בשביל טעם ואמתלא, וא"כ לדברי הסוברים דאמתלא לא מהני דלא עבדא מעשה בשביל טעם ה"ז נסתר סברת תשובת מיימוני הנ"ל כי ענין דעיני' נתנה באחר הוא ענין אמתלא כמפורש בהרבה תשובות ובמהרי"ט ח"א סי' צ"ב שהבאתי לעיל, ואפ"ל דתשובת מיימוני יסבור כסברת הסוברים דגם מעשה תעשה בגין טעם ואמתלא:

ובזה יש להסביר סברת הת"ה כפי שסובר אדמו"ר הזקן בדעתו דהיכא דמצטרף ע"א להודאתה דלולי עיני' נתנה באחר הי' כאן עדות גמורה לא שויא אנפשה ח"ר לבד ל"א עיני' נתנה באחר דעיין בפנ"י בסי' א' דסובר דאמתלא דעיני' נתנה באחר ל"מ כ"א היכא דשויא ח"ד לא היכא דנאמנת מצד רגל"ד ע"ש. וכן סובר הת"ה היכא דאיכא צירוף עדות דל"א עיני' וכו' משום דל"מ אמתלא ועיין בתשו' רס"מ שמאריך ומרחיב בזה אם אמתלא מועיל היכא דנאמן מדינא לו שויא ח"ד לבד, ומפלפל בדעת זקנו בעל ת"ש ע"ש:

נחזור לנ"ד דבנ"ד לא עשתה שום מעשה כ"א הנחשד עשה הדברים מכוערים והיא לא עשתה אמרינן בזו האמתלא דענ"ב כמו בדיבורה לבד, ולכך לא מיחתה בעשייתו הדברים מכוערים אשר אין זה כיעורים גמורים כ"א עניני חציפות, ועיין בירושלמי פ"ז דכתובות ה' ו' מחשב שם דברי כיעורים ובעיא שם נתן פיו על פיה עד א"ר אבין מכיון שקיבלה עלה שיתן פיו על פיה שלה כמאן דשנאת ולית לה אלא פלגות פרן דלכאורה משמע דהיכא דהיא לא עשתה דבר כיעור כ"א הניחה אותו לעשות לה איזה דבר כיעור אין זה כ"א הוכחה על שונאה ואובדת חצי כתובתה דלעיל בזו הסוגיא איתא א"ר מנא אקרינן, לפרני' עד אייתין לפרני' וקרינן ואשכחן כתוב בגווה אין הדא פלנית תיסב לפלוני בעלה ולא תיצבי כשור פותיה תיסבי' פלגות פרן, והפירוש לדברי המפרש דבכתובתה הי' כתוב דאם לא תיצבי כשור פותיה שלא תחפצה להביט בפניו שתשנא אותו תקבלה חצי כתובתה לבד א"כ הוכחה ממה שהניחה לנשקה כי שנאת בעלה ע"כ תקבלה רק חצי כתובתה משמע דאפ"ל דלגבי איסור אין הוכחה היכא דמעשה הכיעור מהנחשד ולא מאתה כ"א דמניחה ואינה מוחה אותו מלעשות, אך עיין בפני משה דהבעיא דנתן פיו על פיה הוא דבכל הכיעורים דקחשיב איתא בירושלמי וכולהון אם הביא ראי' לדבריה נאמנת ומפרש דאם נותנת אמתלא למה עשתה כך נאמנת ומבעיא אם גבי נתן פיו על פיה מהני ג"כ אמתלא א"ל נפשוט לי' וגבי ההוא עובדא נמי נתנה אמתלא לדבריה ולכך אינה נאסרת כ"א דמפסדת חצי כתובתה כפי התנאי שנכתב בכתובתה כדלעיל, והנה מהירושלמי משמע דאמתלא מהני גבי כל הכיעורים אף היכא דהיא ג"כ עשתה דברי כיעור דקחשיב התם מנשקים זא"ז ומעלים זא"ז מבור וע"ז א"ר מנא ובכולם אם הביאה ראי' לדבריה נאמנת דהפירוש הוא אמתלא כדלעיל:

והנה אפ"ל דתשובת מיימוני יסבור דזה דעושית כן משום עיני' נתנה באחר היא ג"כ אמתלא ומהני וזהו ההוכחה דשונאתו ורוצית להפקיע א"ע מבעלה, ועיין בירושלמי בסוף הסוגיא היא גו חובה והיא גו חובה סוטה ועיין בפ"מ שמפרש שראו אותה יושבת בחיקו או אותו יושב בחיקה סוטה דהו"ל דבר כיעור ע"ש:

ובנידון שאלתנו לא ראינו כ"א שנתן ידו בחיקה אשר אין זה ערך להכיעור דיושבת בחיקו או הוא בחיקה או נתן פיו על פיה או כמו דאיתא שם שניהם טופחת על יריכה במרחץ כיעור הדבר וכו' אשר דברי כיעור דנידון דידן אינם סוג וערך לגבי הכיעורים דהתם אפ"ל דבזה נאמר כסברת תשובת המימוני הנ"ל דזה מניחה לעשות ואינה מוחה משום דענ"ב כדלעיל, אף כי באמת ענין רגל"ד דבעל ת"ה אשר מפאת זה לא נימא עיני' נתנה באחר, עיין ב"ש בס"ק ק"ג בסופו דביחוד לבד נאסרת ועיין בתשו' רע"א בתשו' פ"ח דקדק כן מדברי ת"ה דבנידון דת"ה לא הי' רק יחוד לבד ע"ש שמפלפל הרבה בזה.

וא"כ לא בעינן בהרגל"ד דברי כיעורים חזקים כמו היכא דאסרינן משום דבר כיעור וקלדל"פ לשיטת הסוברים כן וא"כ אף דבנידון דידן לא הי' יחוד האוסרת דמשמע מהגב"ע שהי' ביום ובעלה בעיר ויוצאים ונכנסים בהבית ועיין בתשו' רמ"א ובתשו' רע"א סי' צ"ט ואם כי בתשובתו ובתשובת הרמ"א הוא לענין דיתחשב היחוד לדברי כיעור דמחלק שם בין יחוד דאין אוסרים על היחוד ובין נסתרה, דשניהם יוצאים ממקום אופל, ובירושלמי הנ"ל בסוף סוגיא תרעוה טריד סוטה מוגף צריכא ועיין שם במראה הפנים דמביא פלוגתת הרשב"א בתשו' והב"י הביאו דתרעא טרוק בירושלמי עד שיהא נעול במנעל משמע וכותב המראה פנים וטעמא דכשאין סגור במנעל מתפחדים הם שלא יבוא אדם לשם כדכתב הרשב"א בתשו' והרמב"ם חולק וסובר בפכ"ד מה' אישות דא"צ שיהי' סגור במנעל כ"א הגיפו הדלתות ע"ש ונ"ד אפ"ל וקרוב הדבר דגם יחוד לא מיקרי הואיל דהו"ל ביום ומקום שנכנסים ויוצאים והגפות הדלתות ג"כ לא הי' אף יחוד דאוסר הב"ש נמי לא הוי דגם יחוד זה הוא מטעם דבצירוף אמירתה טא"ל מספקינן שמא נבעלה בשעת היחוד כספיקות של בעל הח"מ שהבאתי לעיל ופשיטותי' דהב"ש מדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל ועיין בצ"צ מאדמו"ר בסי' ל"א סעי' ב' עד וצ"ל לדבריהם דהא דבראית הבעל דבר מכוער אסורה לרבי זהו מפני שהדברים מכוערים מראים שהי' עבירה בפועל וכמ"ש הרשב"א דדברים מכוערים הו"ל כמו עידי טומאה עד ומכאן ראי' לשיטת הב"ש בסי' י"א ס"ק ד' ע"ש. וכבר הבאתי מדברי הגאון רס"מ בתשו' ב' דמתיר אפי' היכא דאיכא עידי יחוד אך לא על אותן זמנים שהודית שנטמאה ואף שבהפלאה מחמיר בזה כאשר הבאתי לעיל דנאמנת לומר טא"ל אף על זמנים אחרים מגו דאיבעיא היתה מודית על זה הזמן, אך בנ"ד דעל כל שהכיעורים אין נמצא כ"א ע"א כשר וצירוף הודאתה כבר נתבאר דאף אם נאמר כת"ה דמצרפין עידותו וגם נאמר דמיגו דידה ל"מ דאין זה מיגו להכחיש עדים פסולים כאשר הבאתי מתשו' רע"א בסי' צ"ט שהביא מתשו' הרא"ש עפ"י המבואר מסוגיא דח"ה בב"ב בסוגיא דרבה בר שרשום דנפיק עלי' קלא וכו' עיין שם באשר"י מכ"מ צירוף עדותה לא מצרפין הואיל דהיא אומרת שבשעת הכיעורים לא פעלה און כ"א חמשה או ששה שבועות למפרע א"כ הו"ל כמו ע"א אומר תנאי דאמרינן בכתובות הני למעקר סהדותייהו וכו' כאשר כתבתי לעיל מתשו' צ"צ:

ועיין ג"כ בתשו' אדמו"ר בסי' ק"מ דבעי רגל"ד חזקים, ובכאן כפי הנתבאר אשר כל הענינים אינם אף כיעורים גמורים אין שייך לקרותם רגל"ד חזקים, ועניני אומדנות המוכיחות אשר נראה בנ"ד לכאורה דמראים אמיתת הדברים מדחרפה וגדפה את הנחשד על אשר מכחיש כמבואר בהגב"ע ועוד כמה אומדנות הנראים כי הדברים קרובים להאמין עיין בתשו' רבינו חיים כהן שהבאתי לעיל ומסיים בתשובתו וז"ל באומדנא לא מצינו בשום תשובות הקדמונים לאסור אשה על בעלה משום אומדנא אדרבא כולם מצדדים להיתר ולא לאיסור וראש המדברים בזה הוא מהר"מ שהביא ב"י בסי' מ"א וכן הצ"צ וכן בתשו' הפ"מ ח"ב וז"ל מהר"מ הלא ארז"ל משיראו אותם מנאפים ולא שישמעו אפילו שמע אותם מגשמים שמא היו משתגעים יחד דרך שחוק וכו', וכן בתשו' פ"מ ח"ב וז"ל בסי' ק"ל הביא מעשה שאחד הי' מיחד א"ע עם א"א בחדר תוך חדר באפילה ושהה עמה ג' שעות וכמה אנשים שמעו אחורי חלון קול הויות תשמיש ואעפ"כ פסק שאין עלי' לגרשה:

וכן בח"ד סי' ק"ד הביא מעשה שאיש אחד נכנס עם א"א א' לחדר והגיפו הדלת וראה ע"א דרך החור שהי' בפתח שהיו שוכבים כדרך המנאפים וכן ראתה משרתת ויצא קול בעיר פלונית זינתה וקולי קולות לא יחדלון וגבו עדות שלא בפני בעלה ופסק דאין לאוסרה משני טעמים חדא שנתקבל העדות שלא בפני בעלה ועוד דאין כאן ב' עדים כשרים ובלא קינוי וסתירה ל"א עפ"י ע"א וכתב שכן מצא בדרכי נועם דבהעדאת ע"א והבועל עצמו מודה לדברי העד אפ"ה ל"א אם אין הבעל מאמין.

א"כ לפי דברי רח"כ לא אוסרין עפ"י אומדנות ואפי' אומדנות חזקות כפי שמביא מפ"מ וגם למדנו מהפ"מ כפי שהביא מדרכי נועם דבהעדאת ע"א ואפי' עם הודאת הבועל לא א"כ בנ"ד שחוברו יחדיו לטיבותא שעניני הכיעורים אינם כיעורים חזקים כדלעיל וגם אין על דברי הכיעורים כ"א העדאת ע"א והודאתה יש להקל בזה, בפרט דלבד הסברות דלעיל מבלי להצטרף הודאתה א"ל דאיערומי קמערמו בכ"ז או דלפי מ"א בכל גוונא אינה נאמנת אף היכא דל"ש עיני' נתנה באחר כסברת הר"ן בשם אחרים כאשר הארכתי לעיל יש להקל בכ"ז להלכה, וכן תחילת הודאתה הי' ע"י איומים ואף שאח"כ למחר הודית בלי שום איום עכ"ז עיין בנו"ב מה"ת בסי' כ"ג ע"ש דאם הודה מתוך ההכאות שהכו אותו אין בדברי' ממש וז"ל ואף ששוב כשהודה בפני הבעל והאשה הי' שלא בהכאה ל"מ שהרי בידם עדיין להכותו, ועיין מהרי"ק שורש ס"ג:

א"כ לפי"ז גם בנ"ד אפ"ל דכל הודאתה הוא מפני הפחד, ואף דמסיים שם הנו"ב ואפי' לדעת החולקים שם מ"מ בזה מודו שהי' במעמד א' ובשעה אחת גם החולק מודה שהיו עדיין עסוקים באותו ענין וא"כ יש לחלק נ"ד שהי' למחר, אך אפ"ל דזהו כותב לרווחא דמלתא לצאת גם לדעת החולקים אבל אפשר לסמוך על דעת מהרי"ק שמביא בתחלה וכן בנ"ד לא סר כח האיומים אשר הי' בידם עוד לאיים עלי' ומפני פחדה אפ"ל דהודית ועיין בסיום תשו' רבינו חיים כהן שהבאתי לעיל דמצדד ג"כ משום פחד ומסיים בפרט דלדעת הר"ן בשם אחרים הוא רק תקנתא דרבנן ע"ש, אכן בכאן אין לסמוך ע"ז להתיר דאחר האמתלאות שלה באתה עוד והודית כמבואר בהגב"ע ונשארים ההיתרים הראשונים שכתבתי:

אך עיין בסי' כ"ה בצ"צ מאדמו"ר בסעי' ד' בע"ד וז"ל אכן כ"ז אם הי' רק הודאתם לבד אבל כיון שיש רגל"ד כי הבועל הגיד סיבת הדבר והוי כניכרים דברי אמת וגם היא מתחלה כיחשה דהוי קצת רגל"ד וגם אשת הבועל באה בקובלנא מכמה אומדנות ודברים מוכיחים ומסיק אשר מכ"ז נוטה להחמיר יותר מלהקל לסמוך ע"ד המקילים עכ"ל, וגם הגאון בעל הפלאה שהי' שואל מר"ח כהן מחמיר ג"כ בהרבה אומדנות וכאן אפ"ל דהוי אומדנא נכונה במה דחירפה וגידפה את הנחשד אם משום ענ"ב די לה להודות בלבד ולא להעיז כ"כ פני הנחשד ולחרפו ולגדפו אשר בכל האמתלאות המועילים הוא רק אם עושה דבר המכריחו אמתלא וטעם שלו לא דברים יתירים, כמו בתשו' ב"ח שהבאתיו לעיל סובר דזה שהודית שזינתה עם כמה אנשים מוכחא דקושטא קאמרה ולא מפני שענ"ב כן אפ"ל בנ"ד:

אך אין לדמות הוכחת הב"ח להוכחה שלנו, וגם כפי דמיונה שמתרצה א"ע שהי' בדעתה לקבל מאתו מעות אף כי אין זו אמתלא המספקת להסיר הודאתה לגמרי כסברת הנו"ב שהבאתי לעיל, עכ"ז מהני אשר אין אומדנא המוכחת מזו לאלומי הודאתה כן הסברא נוטה וגם אין בכאן אומדנות הרבה כפי שמבואר בהצ"ל וזולת הודאתה לא נמצא בנ"ד כ"כ אומדנות לאמת את הודאתה, כ"ז נראה לי להלכה:

אכן כ"ז אם הבעל אינו מאמינה אבל בנ"ד כפי המבואר בגב"ע שהבעל פעם אומר שמאמינה ופעם אומר כי אינו מאמינה והוא כמאמין ואינו מאמין עכ"ל הגב"ע והנה אם פעם א' אמר בפני ב"ד שמאמין להודאת אשתו בזה יש לעיין הרבה אם מועיל אח"כ חזרתו שחוזר מדברי הראשונים, עיין בסי' קע"ח סעי' ט' ברמ"א שמביא ג' דיעות בזה די"א דבזמן הזה שיש חדר"ג אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד ומנדין אותו וכו', וי"א דכופין אותו ומשמש עמה, וי"ח וס"ל דאף בזמן הזה נאמן, והנה היכא דיש רגל"ד דזינתה כמו דברים מכוערים אם נאמר כמו דבאומרת טא"ל דאינה נאמנת למ"א שמא ענ"ב עכ"ז היכא דאיכא רגל"ד פסקינן כהת"ה דנאמנת, כמו"כ נאמר היכא דהבעל אומר שמאמין לדברי' או לדברי ע"א אף להדיעה דאינו נאמן בזה"ז אם יש רגל"ד נאמן לומר כי מאמין להע"א, ונ"מ לנ"ד כי אף שכבר הארכתי כי נ"ד לא הו"ל רגל"ד להאמין להודאתה שאמרה טא"ל אפ"ל דבנ"ד יש לסמוך דהואיל ורגל"ד חידש בעל ת"ה ויש שחולקים עליו וגם ענין העדאת ע"א לבד ועל עניני כיעור לבד וגם הכיעורים אינם חזקים כמבואר לעיל ע"כ יש הרבה צדדים להקל ובענין דעיניה נתנה באחר זהו הלכה פסוקה דאף ברצון אמרינן עיני' וכו' לרוב פוסקים ע"כ סמכינן ע"ז להתיר לגבי הודאתה, משא"כ גבי האמנת הבעל שמאמין לדבריו דנאמר עיניו נתן באחרת הוא פלוגתא דרבוותא והרבה פלפלו בזה ראשונים ואחרונים והרבה טעמים הנאמרים גבי אשה שלא נאמר שויא אנפשי' ח"ד אינם מתקיימים גבי האמנת הבעל עיין בנו"ב ובח"ס ובדברי הגאון רס"מ. וא"כ אף אם נסמוך על דיעה המתרת דאינו נאמן עכ"ז היכא דאיכא רגל"ד אף דהעדאת ע"א כמו בנ"ד ל"ש להתירו משום ב' צדדים להתירא דבזה איכא נמי ב' צדדים לאיסורא אולי גבי האמנת הבעל ל"א עיני' נתן וכו' וצד השני הוא אולי גם העדאת ע"א מיקרי רגל"ד:

א"כ יש לעיין בזה ועיינתי בתשו' רמ"א תשו' י"ב וז"ל א"כ בנ"ד דליכא רגל"ד שהאמת אתו דהתם הוי רגל"ד שדבריו אמת אבל הכא אע"ג דיש מקצת עדות מפסולי עדות שעשתה דברים מכוערים מ"מ לא מהני עדותם כ"א ע"י האמנת הבעל ועל זה ליכא רגל"ד שהאמת אתו שמאמינה כי אפשר לחוש שמשקר ואינו מאמינה ע"כ פשיטא דא"ל כבר שויא אנפשיה ח"ד א"כ סובר הרמ"א דלגבי האמנת הבעל ל"מ רגל"ד:

והגאון רע"א בתשובתו אחרי שמפלפל בתשו' מהרי"ק דסובר שמנדין אותו על שגרם לעקור תקנת רגמ"ה דמשמע מדבריו שהדין שמגרשה בע"כ וכמ"ש ב"ש בסי' קע"ח ס"ק י"ט ומקשה מדידי' אדידי' ע"ש דמפלפל הרבה בדעת המהרי"ק ולסוף מסיק דבלאה"נ כמו שמועיל רגל"ד גבי אומרת טא"ל כמו"כ יועיל רגל"ד דריבוי העדות וילדה ליב"ח דמשוי כ"ז לרגל"ד ומהימן הבעל שמאמין לדברי העד או האשה על מה שהודית, ובהגהותיו מביא דיש לחלק קצת ומאריך בהחילוק וזהו כמו הסברא דרמ"א הנ"ל בתשובותנו ועכ"ז אינו מודה בזה לדברי הרמ"א א"כ לפי דברי רע"א ברגל"ד נאמן אף אם נפסוק כדעת הסוברים דאמרינן עיניה נתנה באחר כמו גבי דידה ובנ"ד יש ע"א כשר ועדות הרבה נשים א"כ גם בכאן נאמר דהוי רגל"ד, אכן דהו"ל גם בהודאתו שמאמין לדברי' הרבה צדדים להתיר, אולי כסברת הרמ"א דלגבי' לא יועיל הרגל"ד וגם אולי הרגל"ד אינו מועילים כי הו"ל רק העדאת ע"א והדברי כיעור אינם חזקים כ"כ ובהודאת הבעל שמאמין לדברי העד ניתוסף צד להקל יותר מלגבי הודאתה דלשיטת הרמ"א ל"מ רגל"ד כדלעיל אך בגוף הדין אם נפסוק כדעת הסוברים דהבעל אינו נאמן לומר שמאמינה אחרי תקנת רגמ"ה:

הנה הנ"ב מה"ק בסי' ע' נידון תשובתו על האשה שאמרה לבעלה טא"ל וגם הבועל הודה דרך נידוי אך אמר שלא בא עלי' רק על פעם אחת מסופק אם הערה בה והבעל בתחלה האמין לדבריו ואח"כ חוזר ואומר כי אינו מאמין והאשה ג"כ חזרה מהודאתה ואמרה כי לא נטמאת רק הודאתה הי' להוציא ממון, ופסק דנאמן לחזור מדבריו, ובתחלה מפלפל אחרי אשר מתחלה האמין לדברי' אין בידו לחזור כי שויא אנפשה ח"ד והאמתלא שלה אינה מועלת כלל, ואח"כ מסיק דנאמן וטעמו דגם בתחלה לא ראה אותה שזינתה כ"א שהאמין לדברי' עתה כאשר רואה כי היא חוזרת מהודאתה ע"כ איתרע נאמנותו בעינא גם מעיקרא, ומסיק להתיר. אך מסיים אח"כ וז"ל יצאתי מגדרי להקל יותר מדאי מטעם שכתבתי שאם תתגרשה יוגרם כמה תקלות וכמה חורבות נפיק מיני' א"כ לפי"ז בנ"ד אין להתיר ועיין בנו"ב מה"ת סי' י"ב ועיין פ"ת שמביאו ולפי מסקנתו דבעל שאמר שמאמין א"י לחזור מדברי' עד שיתן אמתלא וגם האמתלא שלו יודיעהו ע"ש, ועיין בתשו' ר"ח כהן ובתשו' רס"מ דלדברי שניהם היכא דאמר שמאמין לדברי' א"נ לחזור מדברי' כ"א שיתן אמתלא לדבריו הראשונים ועיין בתשו' רע"א בסי' פ"ח, ועיין בח"ס ח"ב סי' ק"ו דמפלפל בהדיעות דהרמ"א הנ"ל ומסיים ועי' ביש"ש בפ' כיצד שהי' למראה עיניו דברי מהר"ש מיינביל וגם התירו של הרשב"א בתשובה ובכל צאת לא מלאו לבו להקל באומר שראה אשתו שזינתה וכל הרוצה לדון בענינים האלו עפ"י דברי הרמ"א בסי' קע"ח לא ירים ידו בלתי אם הביט אל דברי היש"ש הנ"ל ובנידון שאלתו התיר שנראים הדברים שלו כשקר, וככזב:

והנה דברי היש"ש מובאים בתשו' שואל ומשיב מה"ק סי' א' ומעתיקו וז"ל מעשה נפלא דהיש"ש שמביא בפ' כיצד באחד שבא לפניו וא"ל אשתו זינתה והשיב לו שלא יחוש כי עיני' נתנה באחר והשיב לי אני מאמין שעשתה דבר מכוער וא"ל שא"כ היא אסורה עלי' אח"כ חזר וביקש שיחזירנה אלי' ולא רצה כי לא נתן אמתלא והרבה חכמים חלקו עלי' ואמרו שאפילו הודית אין כאן בית מיחוש והוא לא רצה להתיר ולקח את אשתו בחזקה לביתו ולא הי' ד' שבועות עד שנעשה נס ונתגלה קלונם ומצאו הנואף עמה במטה בדרך נס וסיבה והודו שניהם, ומסיים הרש"ל שע"כ הוא אוסר נגד דעת הקדמונים היכא שמאמין לה וכ"ש היכא שראוי להוציאה ממנו עכ"ל היש"ש, ומסיים השו"מ כי העתיק כל דברי היש"ש כדי שנקח מוסר מבלי לתקוע עצמו לדבר הלכה להתיר בדבר שפתים כי ניכרים הדברים לעין השמש שהי' בכאן מעשה מכוער ודבר זר, מכ"ז אם הבעל אמר בתחלה שמאמין לה ואח"כ חוזר מדבריו ואין אמתלא נכונה בפיו לדעתה העניו אין להתירה:

אבל כמובן מדברי הגב"ע שמסיים והוא כמאמין ואינו מאמין אפשר דגם בתחלה לא החליט הדבר להאמין בפשיטות כ"א שניכרים הדברים אצלו שקרוב להאמין ולא הוחלט אצלו בפשיטות דיש לצרף לזה גם סברת הרשב"א בהמיוחס לרמב"ן מובא גם ברמ"א בתשובתו דבעינן שתהא דעתו סומכת עלי' בכל דברי' עיין בתשו' רע"א יש להתיר, אבל אם האמינו בתחלה בהחלט קשה להתיר ולסמוך ע"ז הדיעה דרשב"א ורמב"ן הנ"ל שתהא דוקא סומך עלי' בכ"ד כי יש שפליג עלי' בזה, ואם בכאן מאמינה בכ"ד בוודאי אין להתיר ועיין בתשו' ר"ח כהן שסומך אזו הדיעה דבעינן שתהא דעתו סומך עלי' ונאמן בעיני' בכ"ד, אך הגאון רע"א אינו סומך למעשה ומפלפל בזה הרבה, ואם בכאן האמין בפשיטות אף כי לא האמין רק לדברי הכיעורים להיש"ש יש לאסור כדלעיל:

וגם מדברי הגאון רע"א בתשובתו סי' פ"ח וצ"ט יש ללמוד דאם נפסוק כהך דיעה דבעל שאמר שמאמין נאמן א"כ לפי מה דפסק רע"א בסי' פ"ח דאם הבעל ראה בעצמו דברי כיעור והיא אומרת שזינתה אסורה דהו"ל רגל"ד. כמו"כ היכא דמאמין לע"א שאומר דברי כיעור והיא אומרת נטמאת אפ"ל ג"כ דהו"ל כמו שראה בעצמו הכיעור והו"ל רגל"ד ונאמנת לומר טא"ל, אכן לא ברירא הך סברא ובפרט דבנ"ד הדבר כיעור אינם חזקים כמו שנת"ל, אך אם האמין להודאתה מתחלה בפשיטות ועתה אין נותן אמתלא לדבריו ולסמוך על דברי הרשב"א דבעי נאמן בכ"ד עיין בסי' פ"ח ברע"א ובסי' ק"א מה שהשיב להגאון ב"מ דאינו סומך אזה לחוד:

כ"ז הערכנו אני ובני חביבי הרב שי' בדרך שקלא וטריא להלכה אבל לא למעשה כי הוראה זו מסורה לגדולי הערך ולא לאנשים כערכי ע"כ יראתי מלהורות בזה למעשה, ועיין בת"ה בסי' רכ"ב בסופו ולדעתי אם כת"ר יכתוב טעמו ונימוקו וגם יעתיק דברינו קטני האיכות לפני אדמו"ר מנעזין יכריע כפי רוח קדשו:

תוכן העניינים

יד אליהו (הנליש)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה