אור ברסלב

יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש

סימן טו

סימן יד

מה שהשיב לרב גדול אחד בנידון הכשר חליצת המדבר ואינו שומע כ"א כשמדברים אליו בקול רם אז שומע:

א) והנה כפי תלמודא דידן בגמ' חגיגה ובגיטין, דאחד שומע ואינו מדבר וא' המדבר ואינו שומע ה"ה כפיקחין לכל דבריהם. אך הב"י מביא דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דחרש המדבר ואינו שומע אינו מוכר קרקעות, ועיין בנתה"מ סי' רל"ה ס"ק כ' בביאורים, דמחלק לפ"ד הרמב"ם דבגו"ק מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר ה"ה כפיקחין רק דלענין מכירת קרקע ס"ל דאין דעתו שלימה עליו דלגבי מכירת קרקע ס"ל להרבה פוסקים דאף קרקע שלו אינו יכול למכור אא"כ הוא חריף בדעתו ע"ש, ועיין בבכ"ש בחי' על גיטין בד' נ"ט כ' בדעת הרמב"ם ז"ל דסובר דהיכא דתני חרש בהדי שו"ק אזי הכלל הוא שאינו שומע ואינו מדבר, והיכא דתני חרש לחודי' כמו הכא במס' גיטין אזי גם מדבר ואינו שומע אינו מוכר בקרקעות ומביא ההיא דיבמות חרש שנחלץ דשם נמי אינו מדבר ושומע כלל, לפי שאינו בואמר ואמרה, ואח"כ כ' לחלק דלמה דוקא גבי קרקעות אינו מוכר, וגבי שחיטה מהני שחיטת המדבר ואינו שומע כ' כחילוק של הנתיבות הנ"ל עכ"פ מוכח מד' הגאונים הנ"ל דאינו שומע אתרעי קצת בדעתו לגבי סתם אנשים:

**(הגה"ה ועיין בדרישה י"ד סימן א' מתרץ שי' הא"ז דמדבר ואינו שומע שחיטתו פסולה, עפ"י שיטת הב"י בדעת הרב ז"ל הנ"ל דלתי' ראשון שם צריך בדיקה אלא דלענין זה ה"ה כפיקחים דמהני לי' בדיקה, ובשוחט שאינו שומע א"א לבודקו, ובסתמא אינו כפיקח ע"ש נמצא מוכח מד' הא"ז דמדבר ואינו שומע דעתו רעועה במקצת, וצ"ע להבין ד' הת"ש ונתיבות הנ"ל דמתרצי ד' הרמב"ם ז"ל דדוקא בקרקעות ל"מ, והלא רבינו ז"ל כתב ג"כ ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקים אותו בדיקות רבות, ומתיישבין בדבר ועי' סמ"ע שם הטעם דאפשר שאין דעתו צלולה כ"כ הלא גם במטלטלין כתב ג"כ דצריך בדיקה ומוכרח כתירוץ הב"י וצ"ע:)**

ועיין בת' מהרי"ט חלק אה"ע סי' ט"ז ותשו' זו הביא ג"כ אדמו"ר בצ"צ סי' שכ"ג, וז"ל שם ואין לפקפק משום דבעי כוונה לחליצה וכתב הטור דצריך שיכוונו שניהם דבחליצה זו מותרת לעלמא, עד איברא דל"א בגמ' שיכוונו שניהם אלא לאפוקי חליצה מוטעת וכו' אבל היכא דמסברו לי' וסברי שבחליצה זו נפטרת ממנו א"צ שיהי' בבינת לבו באותו שעה, אלא אפי' שבשעת חליצה הסיח דעתו והי' מהרהר בדברים אחרים, שפיר דמי כל שיודע שחליצה זו מתרת, ואח"כ מביא שם דעת הראנ"ח שפעם אחת קבעו לחליצה למחר ומת אבי האשה, ולא רצה מוהראנ"ח שתחלוץ לפי שהיתה אוננת, ואמרו דטעמא דבעינן שתכוונה היא שבחליצה זו תהא ניתרת וכשהיא אוננת לא תוכל לכוון, ומהרי"ט חולק עלי' וסובר דטעמא שם משום דאונן פטור מן המצות וחליצה מצוה היא כמו שמנאה הרמב"ם ז"ל במנין המצות, ומאחר שהוא פטור מאותה מצוה כמאן דליתא דמיא, ע"ש באריכות, ועי' בתשו' חכ"צ ז"ל סי' א' שמסתפק בענין כוונת החליצה מהו אם הוא כעין כוונת מצוה או כמו כוונת הקנאה דבעינן דעת הקונה ומקנה, ומסיק דבעינן כוונת הקנאה, אך חולק על המהרי"ט הנ"ל דסובר אפי' הסיח דעתו בשעת מעשה נמי מהני ואהא פליג, (ועיין בהגהות לת' חכ"צ החדשות ראי' מדברי הרמב"ם דבעינן כוונת מצוה):

ועיין בקצה"ח סי' ער"ה דמביא ס' המהרי"ט והחכ"צ ומפלפל הרבה בדעת החכ"צ ולבסוף מסיק ומסיע לסברת המהרי"ט מרמב"ן בחידושיו בהא דאמרינן חרש משום דלאו בני קריאה נינהו, ותיפוק לי' דבעינן עד שיכוונו שניהם ומתרץ דאעפ"י שחרש הרי הוא כשוטה בכ"מ לענין שפטור ממצות מ"מ יש לו מקצת כוונה כשאחרים ע"ג והא דתניא עד שיתכוונו שניהם היינו לאפוקי חליץ לה ובכך אתה כונסה וכיוצא בזה, אבל נתכוונו להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כיון, וחרש יכול לכוון כוונה זו כי דעת קלישתא אית לי' ומש"ה לא מעכבא בי' אלא קריאה וכו' הרי כדברי המהרי"ט ובתשו' בית אפרים משיג אקצה"ח דמשוה דעת המהרי"ט לדעת הרמב"ן ולא כן הוא דהרמב"ן סובר דצריך כוונה זו שהוא מוציאה בחליצה זו בשעת מעשה משא"כ מהרי"ט סובר דאף אם מסיח דעתו בשעת מעשה והי' מהרהר בד"א שפיר דמי ר"ל שיודע שבחליצה זו ניתרת ומסיים והרמב"ן סובר דוודאי צריך שיכוון בשעת חליצה שהיא נפטרת ממנו בחליצה זו אלא שמחלק דאעפ"י שלענין כל המצות חרש הרי הוא כשוטה לפי שאין לו כוונה גמורה לכוון לשם מצוה בעשייתו, אבל כוונה זו שהוא מצווה בחליצה אף חרש יש לו כוונה זו:

אך מסקנת הרמב"ן בחי' יבמות ע"ד הכוונה של חרש (ומובא בצ"צ לאדמו"ר ז"ל בסי' שכ"ד) דיבמות מיירי הש"ס בחרש ששומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע (שצריך לשמוע דברי היבמה) דאז הפסול רק משום חסרון קריאה ולא משום כוונה וכן הוא בריטב"א שם, וד' המהרי"ט הנ"ל הוא אליבא דשיטת התוס' ביבמות ד' ק"ד וכמ"ש הרמב"ן בתחלת הענין דאף בחרש גמור מהני כוונתו בעומד על גבו וכדכתוב בתשו' מהרי"ט סי' ט"ז בתחלתו ואיהו מסביר לה בטעמים זו כוונה קלה שידע שחליצה מתרת כנ"ל, העולה מכל הנ"ל דבנידון שאלתנו שמדבר ואינו שומע רק שמדברים לו בקול רם שאין חשש בזה כלל משום העדר כוונתו ולכ"ע מהני הכוונה שלו כנ"ל:

ב) ובענין אם נחשב זה לגדר אינו שומע הנה בתשובת הרא"ש ז"ל כלל פ"ה סימן ז' שנשאל ע"ד מי שהוא חרש ונושא ונותן יפה ומבין כשמדברים עמו בקול רם אעפ"י שאין דעתו מיושבת עליו כ"כ ונ"ד הי' שאינו מדבר ג"כ והשיב דחרש שדיברו חכמים בכ"מ הוא שאינו שומע ואינו מדבר אבל כששומע כשמדברים אתו בקול רם אינו חרש, ומסיים והרי הוא כמו שאינו מדבר, והנה אדמו"ר בצ"צ בתשו' שכ"ג מפקפק אתשו' הרא"ש דאולי חרשות גרמה לי' שאינו שומע בקול רם וגם שאינו מדבר ואולי הגיע מדריגות חסרון דעתו לבחינת חרש, אכן בהרא"ש ז"ל הואיל דבעובדא דידי' נו"נ כהוגן אף שאין דעתו מיושבת כ"כ עכ"ז נחשב לבן דיעה משא"כ בנידון הנשאל באדמו"ר שהחרש הי' פתי ע"כ מסתפק אולי הגיע למדריגת פתאים שמזכירם הרמב"ם שהם פסולים לעדות ואף למהרי"ט בתשו' הנ"ל כפי שסובר דרק לעדות הם פסולים עכ"ז חייש בעובדא שלו:

ויש לחקור אם מסתפקים באחד אם הוא שוטה לדברי הסוברים דלאו דוקא הנך סימנים דחגיגה כ"א שרק בדברים אחרים הוא שוטה נמי דין שוטה יש לו, אך אם מסתפקים אם הגיע לגדר שוטה איך לדון בזה, לכאורה דהו"ל ספיקא ואזלינן בי' לחומרא היינו אם קידש אשה מקודשת וצריכה גט כי אולי אינו שוטה, ואם קדשה אחר קידושי' תופסין מספיקא דאולי הוא שוטה, ואם גירש אשה שנשאה קודם שנתהוה בי' דברים המביאים לידי הסתפקות שוטה אינו גט כי אולי הוא שוטה ואם חלץ כמו"כ אין חליצתו חליצה או אם נאמר דכל כמה דלא נתבאר לנו דהוא שוטה ל"א בי' אולי הוא שוטה

ועיין בחגיגה גבי פלוגתא דרב הונא ור"י דאיתא שם ואימר רוח רעה וכן אימר אגריפס נקטי' ועיין בטו"א בשם דהאי אימר הוא כודאי דמהני אף להקל ואפי' הכא דבא לפנינו ועושה ענינים כאלה דלית לי' חזקה דמעיקרא כי הסתפקות הוא אולי נולד כך עכ"ז אמרינן אימר, והטעם הוא דרוב העולם אינם שוטים ע"כ מפני זה אף להקל ואפי' נגד חזקה דרובא וחזקה דרובא עדיף, ע"כ תירוץ דבריו, ולכאורה אמאי מהני נגד חזקה נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לי' רובא דומיא מאי דאמרינן גבי רמא"ש שמומחין הן, וההכרח לומר דסובר דשוטים הוי מיעוטא דלא שכיח או אפ"ל דסובר כסברת הרשב"א במ"ה גבי רמאש"מ הם, עיין בפמ"ג סי' א', ועיין בהפלאה בכתובות ספ"א בסוגיא דאם רוב ישראלים ישראל ונ"מ להחזיר לו אבידה דמתרץ הקושיא דאין הולכים בממון אחר הרוב וז"ל ולולי דברי הפוסקים הייתי אומר דכאן ל"ש לומר דאין הולכים בממון אחר הרוב כיון דהוי ישראל לכל מילי להחיותו וכו' וה"ה שחייב במצות ולענין שליחות וקידושין הוי לי' ישראל נמי לענין ממונא ע"ש באריכות, א"כ לסברתו יש לומר גם בנ"ד ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה הואיל דלכל מילי מחזקינן אותו לפיקח לענין קיום מצות וכדומה וזה אפ"ל היכא דמתהוה אח"כ נ"מ נגד החזקה א"כ מחזקינן אותו לפיקח ג"כ שאין שוטה אף במקום חזקה (עי' כתובות דף כ' אוקי תרי להדי תרי ואוקי בחזקת בר שטיא):

ג) אך עיין בתב"ש סי' ק"ט לענין מים בראש וספק אם המוח מקיפו מכל צד דמחדש סברא להחמיר דל"ש לומר זיל בתר רובא ורוב אינם מסוג דרוב כשירות ומסמיך סברתו מהא דאמרינן בכתובות בפ"ב טריפות דאותם שיש להם מים אינם רוב הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע רובא, ה"נ רוב בהמות כשרות ורוב הכשירות אין להם מים בראש, א"כ אותן שיש להם מים בראש וספק אם המוח מקיפו אין עליהם ענין דרוב כשירות:

א"כ לפי שיטתו גם בנ"ד נהי דרוב אנשים אינם שוטים אבל רוב אינם עושים ענינים כאלו, והעושים ענינים כאלו אין עליהם ענין רוב אינם שוטים וא"כ לפי שיטתו של התב"ש ההכרח לפרש הנך אימר דאמרינן בגמ' היינו להחמיר מספיקא אבל לא להקל דלא כטו"א הנ"ל, והטו"א מפרש הנך אימר כמו ודאי כמו דאי' בחולין ספק קניא ספק שונרא אימר קניא מחיא, והאחרונים חולקים על סברת התב"ש וגם החו"ד בסימן נ' משיג על התב"ש וסובר דאף באופן זה אזלינן בתר רובא ע"ש, וא"כ אפ"ל שגם הטו"א חולק על התב"ש וא"כ הסתפקות של אדמו"ר אם הגיע לבחינת חרש ר"ל דתליא בד' התב"ש והחולקים, דלכאורה לפי שיטת השו"ע דלא סבירא לי' כסברת התב"ש הנ"ל א"כ אין אומרים דכמו שרוב אינם שוטים כמו"כ רוב אינם בחסרון דעת כמו הפתאים ביותר ואף בחרש עכ"ז גם עלי' נאמר דאזלינן בתר רוב דאינו שוטה כחרש גמור, אבל להתב"ש איתרע לי' רובא וחיישינן שהוא בחסרון דעתו כמו חרש גמור או הפתיים ביותר אליבא דהרמב"ם, ואף דטו"א מפרש זה לדעת רב הונא דבעי שיעשה כולם, משא"כ לר"י אפ"ל באחת מהן וכותי' דר"י פסקינן, וא"כ אפ"ל דבהא סברא פליג ר"י וקסבר הואיל ואיתרע וקעביד מעשה דרך שטות אין עלי' להחזיקו כרוב אנשים וכסברת התב"ש הנ"ל זה א"א לומר דלפי זה גם לר"י לא הוי כ"א ספק שוטה ובוודאי לר"י דמפרש הא דתנינן איזה הוא שוטה הוא אף בחד והוי' לי' שוטה וודאי א"כ א"א לומר רק דר"י סובר דאין תולין באגריפס או רוח רעה מצד שהוא רחוק למיתלי בזה ור"ה יסבור דאין זה דבר רחוק למיתלי בכל הני אימר דקאמר וא"כ הוא וודאי פיקח לשיטת הטו"א הנ"ל ויהיה פלוגתתם פלוגתא רחוקה דלר"ה בחדא הוי לי' פקח גמור ולר"י הוי לי' שוטה וודאי אף בחדא וע"כ נראה דלשיטת הטו"א בספק השקול אם הגון לסוג חרש או שוטה לכ"ע (בין לר"י בין לר"ה) מחזקינן אותו לוודאי פיקח:

ד) ושוב ראיתי בראש אפרים בכללי החזקה סי' י"ט המתחלת כתב הרשב"א בחי' חולין וכו' ומסברת חה"ר מחזק סברת א"ז הגאון בעל תב"ש ומדחה כל השגות של הח"ד ומביא הרבה ראיות לסברת התב"ש, ובאמצע תשובתו כותב שהאיר ה' עיניו ומצא ראי' להתב"ש מגמ' בכורות (דף מ"ב) דאמרינן התם לענין טומטום דבהמה דמטיל מים במקום זכרות זכר במקום נקבות נקבה דמתקיף לה ר"א ניחוש שמא נהפכה זכרותו לנקבות עד ר"ח בר אבין ורבין דאמרי תרווייהו אפ"ת רבין הואיל ואשתני אשתני פירש"י הואיל ואשתני למהוי טומטום אשתני נמי לספוקי בסריס חמה אפי' אם נמצא זכר, אף דרוב אינם סריסים ועי' באשר"י ז"ל הלכתא הוא דספיקא הוא וחיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו אע"ג דמיעוטא הוא ול"ח בעלמא הכא הואיל דאשתני אשתני וחיישינן, וזה הו"ל כסברת בעל תב"ש דטעם וסברא דהואיל ואשתני אשתני, דהא דאמרינן דרוב אינם סריסים הוא באנשים אשר אינם טומטמים לא כן מי שהוא טומטום יצא מכלל רוב, והו"ל כמו רוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע רובא כמובא בתב"ש:

אך לפי שיטה זו ולפי פסק האשר"י גם בהנידון דשל הצ"צ נאמר הואיל ואשתני אשתני ול"ש לומר דאזלינן בתר רוב ורוב אינם שוטים דרוב דאינם שוטים אינם בקלישת דעת כמו זה דקא חזינן בי' כי דעתו אינה נכונה, אכן הרמב"ם פליג ולא ס"ל לפסוק הואיל ואשתני אשתני וראי' דבפ"ו מהלכות יבום פוסק דטומטום שנקרע ונמצא זכר רצה חולץ ורצה מיבם הרי דלא ס"ל הואיל ואשתני ול"ח לספק סריס, ובאה"ע בסי' קע"ב מביא דיעה ראשונה דטומטם אם נקרע ונמצא זכר אם רצה חולץ רצה מיבם וזה כדעת הרמב"ם ושיטת הרא"ש מביא בשם יש מי שאומר דהו"ל ספק ולחומרא ועיין בב"ש ס"ק י"א דמציין ועיין בבכורות (דף מ"ב) מרמז כי דעת יש מי שאומר הוא דאמרינן הואיל ואישתני אשתני:

וא"כ אפ"ל דבנ"ד אם מספקא לי' אם הגיע לגדר שוטה או לדעת קלישתא ולא צילתא כמו חרש או הגיע לגדר פתאים ביותר לדעת הרמב"ם לדידן הו"ל ס"ס לדין ספיקות ספק א' דהרבה אחרונים חולקים אסברת התב"ש ועומדים בשיטת הח"ד וכמו שפסק הרמב"ם דל"א הואיל ואשתני אשתני ואף להתב"ש אינו כ"א ספק נמצא הו"ל ס"ס לדון כפקח, ועיין בתשו' אדמו"ר בסי' שכ"ג באות ו' דבכה"ג מחשבו לס"ס דמייתי ראי' מפ' מי שאחזו לענין גט שכ' דבכה"ג מחשבו לס"ס, ויש להעיר ע"ז אם בכה"ג מחשבינן לס"ס מסוגיא דע"ז בפ' השוכר את הפועל (דף ס"ג) בעיא רב הושעיא קדמה והקדישתו מאי עד דר"א גופא קמיבעיא לי' אם קדמה והקדישתו מאי אי מפשט פשיטא לי' לר"א הקריבתו דוקא אף הקדישתו לא וכו' או דלמא הקדישתו מספקי לי' ולפ"ז הו"ל נמי ס"ס אולי הקדישתו ודאי לא ואף אם נאמר דמספקא לי' עדיין יש לספק אולי כפי הצד דהקדישתו לא ועיין ברמב"ם בהלכות איסורי מזבח הל' י"ב דפסק דלא יקרבו ואם קרב נרצה, ויש להאריך בזה ולחלק:

הדרן לנ"ד אם נאמר כסברת אדמו"ר דכגון זה מיקרי ס"ס א"כ ג"כ בנ"ד הו"ל ס"ס, ומצטרף לזה הספק המובא בד"ק אולי כדעת התוס' וכפי שפוסק המהרי"ט בתשו' הנ"ל דגם פסול חרש הוא מצד העדר קרי' בלבד ולא מצד כי אינם בני דיעה א"כ המדבר ואינו שומע כשר לחליצה אף לדעת הרמב"ם והו"ל ג' ספיקות להתירא בזה מהני אף נגד החזקה כמבואר בש"ך ובאחרונים ואף דבספק אולי כדעת האחרונים או דפליגי את"ש וא"כ קמה וגם נצבה הסברא של טו"א למסמיך דרוב אינם שוחטים, עכ"ז יש לפקפק בזה דגם האחרונים אוסרים אם ספק דהמוח מקיפו מכל הצד, יש מי שאוסרים דממאל"א מדרבנן כמסקנא דיבמות דחולצת וכו' א"כ גם בנ"ד אלים טפי דהוא נגד חזקה ממש:

אך דבריו אלה הם עפ"י שיטת הרשב"א במ"ה לגבי רומא"ש היכא דמתעסק ובטל החזקה איש אשר עפ"י רוב הוא מומחה ל"ש למימר סמוך מיעוטא לחזקה, או כתירוץ השני במ"ה מובא דעתו בב' התירוצים בהל' שחיטה בש"ד בפמ"ג ס"ק ז' והנה בנידון זה עיקר החומר לחוש לסוג חרש בדעתו הוא מהצטרפות דעת הרמב"ם בב' ענינים א' דאינו שומע הוא ג"כ הוראה על קלישת דעתא, וגם דעתו בסוג פתיים ביותר, וא"כ היכא דמספקא לי' אם הגיע לסוג זה הלא לשיטתו של הרמב"ם גופא דפוסק דל"א הואיל ואשתני אשתני וסברת התב"ש והואיל דאשתני כו' תלוים זה בזה כנ"ל בעזה"י, א"כ אין למינקט חומרא דמר וחומרא דמר, ואף כי ענינים חלוקים הם ולא סתרי אהדדי דהיינו לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל דהריעותא שלו מורים על מהות חרש ולחוש לדעת הרא"ש ז"ל דאמרינן הואיל ואישתני כו' מ"מ בצירוף כל הסברות הנ"ל אין למינקט חומרות שניהם:

וע"ד אם מהני ס"ס לענין חליצה מאריך בזה כ"ק ועפ"י תשובת מהרי"ט בסי' י"ח ועיינתי בבי"מ בסי' קע"ב ס"ק ט' דמבאר כוונת הב"ש הנ"ל ובתוך זה מפלפל לענין ס"ס גבי חליצה דלכאורא ראי' מהך דטומטם הנ"ל דטומטום שחולץ פוסל על האחין דהו"ל ס"ס ספק א' שמא הוא נקבה וס' הב' שמא הוא סריס, ומסיק וז"ל והנלע"ד לדחוק לפ"ד הפוסקים דמהני ס"ס, וכדי שלא נאמר שזה יצא מן הכלל בלא טעם היינו טעמא דבמידי שאפשר שיתגלה ויתברר למפרע דעביד איסורא כגון בטומטום, שאפשר שיקרע ימצא זכר, או סריס ואינו סריס ע"כ תשו' רז"ל שלא לדונו בס"ס (עיין בב"א שער או"ה סי' י"ז דמסיק בראי' דבאינו עומד להתברר בוודאי לא חששו לאסור) ולבסוף כתב דלדעת חכמי אשכנז מחמירים בס"ס הסותר לחזקה לגמרי, כגון להתיר אשה ע"י ס"ס במיתת הבעל, אכן אדמו"ר מסיק דבס"ס כזו דבכל ספק נוטה ושכיח ההיתר יותר מהני ס"ס:

נחזור לנ"ד דלכאורא בזה יש ג' ספיקות וכנ"ל, ובפרט דלפסק הרב ז"ל ל"ל הואיל ואשתני אשתני וכדלעיל, אך בתשו' שבראש אפרים הנ"ל מסיק דגם להרמב"ם ז"ל י"ל סברת התב"ש ז"ל דהרמב"ם סובר דמה שהוא טומטום אין ראוי להכניס אותו לספק סריס ולכך לענין סריס אזלינן בתר רובא דעלמא, משא"כ היכא דנתחדש לנו ענין הגורם ספק אין הולכין בזה אחר הרוב, וכן מצאתי בבית אפרים תשו' פ"ט שמשיג על הטו"א בהא דמפרש בהאי אימר שבחגיגה, דהו"ל וודאי אף לקולא, משום שרוב אינם שוטים והוא סובר דל"א רוב בזה שכתב וצ"ע דרוב עולם דהוי פקחים אינם עושים מעשים כאלו, והוא ז"ל אזיל בשיטת זקינו התב"ש ז"ל שמחזיק שיטתו וכנ"ל, ומסיק דהנך אימר דחגיגה הו"ל ספק ולהחמיר אבל לא להקל, וכ' דפלוגתא דר"ה ור"י היכא דעביד א' מאלו השטותים ואין לתלות בד"א כ"א בדרך רחוקה כגון הנך אימור דבגמ' לר"ה תלינן ולר"י לא תלינן, וגם פלוגתתם הוא שבשאר ענינים הוא פקח, ורק בדבר זה הוא עושה מעשה שטות, ומסיק וז"ל דהא דלר"ה תלינן באימר כו', ולהטו"א אף לקולא, היינו היכא שלא עשה רק מעשה זו ובשאר ענינים הוא שואל ומשיב כענין, וזה מכריע לתלות אף המעשה שעשה שאינו בדרך שטות רק ע"ד אימר הנ"ל וכ"ז הוא לר"ה, ולר"י דפסקינן כוותי' אף אם בשארי ענינים הוא שואל ומשיב כהוגן, אך בדבר א' עושה מעשה שטות, אף אם איכא למיתלי בדרך רחוקה כמו הנך אימר לא תלינן, אבל אם עושה דבר כגוונא בנ"ד שיש לו פחד ויש כאן ספק שקול, אם מחמת שטות או מחמת חולי אזי כיון שראינו שבשאר דברים הוא פקח תלינן שהוא מחמת חולי ע"ש:

א"כ כפי היוצא מדברי' גם כוונת הטו"א הוא אם בשא"ד ה"ה כפקח אז תלינן לר"ה בהנך אימר ולר"י לא תלינן, ובספק השקול ג"כ לא תלינן להחזיקו בפיקח כ"א שבשא"ד הוא שואל ומשיב כהוגן, הא לאו הכי ה"ה ספק שוטה, וא"ש ד' אדמו"ר בצ"צ דבנ"ד אשר גם בשא"ד הי' פתי והספק אם הגיע לגדר דעת קלישתא של חרש, או שלפתיים ביותר דאין לנו דבר שיכריע בזה דבחגיגה מיירי הש"ס (לפ"ד הב"א שבכ"ז הוא פיקח) וע"כ העלה חז"ל דהוי ס' חרש ובהצטרף עוד ספק מתיר בשעת הדחק:

**(הגה"ה בפירוש הגמ' אם ידוע לנו שבשא"ד הוא פקח או דהגמ' איירי בסתם, פלפל בזה רז"ל בצ"צ בתשו' קנ"ג ושיטת הרמב"ם כן הוא אבל שיטת התוס' בחגיגה דאיירי בסתמא ומובא שם שהסמ"ע כ' כהרמב"ם דאף אם הוא פקח בשא"ד עכ"ז מצד דבר א' ה"ה כשוטה לכ"ד והתב"ש השיג משום התוס' ע"ש באורך:)**

ובסברת הב"א בענין הואיל ואשתני כו' מצאתי באור זרוע הגדול בה' טריפות בשאלה, שהי' שינוי בהריאה בימין וגם בשמאל כתב ז"ל ואם לחשך אדם לומר טעם לאיסור מבכורות (הוא גמ' הנ"ל) עד הואיל ואשתנו ואשתני אין הנידון דומה לראי' דהתם וודאי הואיל ונשתנה לקלקול זה אשתני לקלקול אחר הרגיל להיות עמו עכ"ל, אלמא דדוקא בשרגיל להיות השינוי האחר ג"כ ע"י סיבה זו, ונלע"ד דבנידון זה דמדבר ואינו שומע אינו ריעותא כ"כ ואם בשא"ד אינו פתי גדול אזי י"ל דרגילות אין שייך לומר באלו הריעותות ול"ש לומר בזה הואיל ואשתני אשתני דאין שינויים הללו מספיקים להיות נחשב רגילים לבוא עמו גם שטות ממש, ובנידון דהצ"צ דהי' אינו מדבר וגם פתי גדול אזי י"ל דרגילות כו':

והנה בנ"ד אשר כ' כ"ת שבכל עניניו ה"ה כפיקח רק שאינו שומע כ"א כשמדברים לו בקול רה, אף אם נאמר דהוה איזה ריעותא לחוש לדעת קלישתא עכ"ז כיון שבשא"ד הוא כפיקח מכריע שאין זה שייך לשום חסרון דעת כנ"ל מהב"א ומכש"כ לפי"ד הרא"ש המובא לעיל אין בזה שום חשש חרש, ע"כ מותר לחלוץ בנידון כת"ר אפי' שלא במקום הדחק:

ה) וע"ד שאחיו הגדול יש לו אשה ובנים אשר פלפל כת"ר בזה עפ"י דברי הב"י בסי' קס"ה כתב הריטב"א וז"ל ומה שאומרת שיש לו אשה ובנים אעפ"י שאינו גדול, ומובא בב"ש, בזה יש לעיין להבין ס' הריטב"א במה נגרע החליצה במה שיש לו אשה, והטעם הוא שזהו חליצה שאינו עולה ליבום כי הוא אסור ליבמה מפני חדרגמ"ה, ועיין ביבמות פ' ד"א (ד' כ"ו ע"ב) פלוגתא דרב ושמואל בחליצה פסולה אם צריכה לחזור על כל האחין, ופי' רש"י ותוס' בפי' חליצה פסולה דרש"י סובר דכל היכא דאינה עולה ליבום, נקרא חליצה פסולה, ור"י סובר דדוקא היכא דקלישא לה זיקה, ואיכא מחלוקת בין גדולי הפוסקים אם הלכה כרב או כשמואל וכן פ' דרבוותא אם ה' כרש"י או כר"י ובשמואל גופי' איכא ב' לשונות עיין (ד' ק"ז ע"א) עד היכי דקיימא שחליצת שמעון חליצה כשירה חליץ לה ראובן חליצה פסולה, ומתרצי מאי א' חולץ אאמצעית עד ואבע"א כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן ה"מ למיפטר צרתה אבל למפטר נפשה פטרה:

ועיין באה"ע בסי' ק"ע סעי' י"ט ובב"ש ס"ק י"ד ז"ל ולכאורה נראה לדעת הרא"ש אפי' בדיעבד לא נפטרה היא מאחר שאפשר בחליצת אחי' השני ומאריך בזה, ולבסוף מסיק ואפי' דס"ל כדעת ר"א דקי"ל כתרי שינויי, דלכתחילה מסדרין אחר חליצה כשירה כשינויא קמא, ובדיעבד מהני חליצה פסולה כתירוץ בתרא דה"מ למפטר צרתה כו' ע"ש ובתשו' מהרשד"ם ז"ל סי' קנ"ח הורה להחמיר בח"פ שהי' שם השאלה אשה שמת בעלה והולידה והוולד מת בתוך ל' יום סובר דכגון זה ה"ל ג"כ ח"פ אף דממ"נ אם הוולד הי' בן קיימא פטורה מחליצה, ואם אינו בן קיימא ה"ה בת יבום, עכ"ז קרי' לי' ח"פ דסוף סוף אין מניחין אותו לייבם, והקפידא שיהי' בידו לייבם אם ירצה, והחמיר אם לא בשעת הדחק ע"ש שמפלפל דאין להקל בזה מטעם ס' דרבנן דהוה דשב"ע ע"ש אך שם איקלשא זיקה ומשא"כ בנ"ד הו"ל ס' דפ' דרבוותא דרש"י ותוס' כנ"ל וגם פלוגתת הפוסקים אם קיי"ל כרב או כשמואל והו"ל ס"ס דרבנן ע"כ בדיעבד יש להקל, אבל לכתחילה יש לצאת ידי כל הדיעות, ועיין בישועות יעקב בסי' קנ"ט בסעי' י"א, ובנידון כת"ר אשר יהי' נצרך להמתין עד שיוגדל אחיו הקטן יש להתיר בחליצת אחד:

תוכן העניינים

יד אליהו (הנליש)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה