יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש
סימן ט
ע"ד איש ואשתו שקיבלו ע"ע בעת שהיתה בתם חולה ר"ל, לקבל יתומה ולהחזיקה ולגדלה ולהשיאה לאיש, ונענו ונתרפאה בתם, ועתה האיש שהצ"ה, ואשתו נשארה אלמנה עם בתה יחידה ומעט עזבון ועתה כבד לפניה להחזיקה במובן ובפרט אשר היא עדיין רכה בשנים ותנשא לאיש וזה לחסרון גדול כמובן, אם יש להתיר לה קבלתה:
והנה ענין נודר בעת צרה עי' ש"ך ביו"ד בסי' רכ"ח ס"ק ק"ח שמחמיר בזה מאד דהו"ל כנדר שע"ד רבים וכנדר שע"ד חבירו וחבירו עשה לו טובה דאין מתירין לו בלא דעתו וכאן שהקב"ה עשה לו טובה ומי יודע אם מסכים בהתרתו ע"ש, א"כ לדידי' חמיר בנ"ד אשר אין לו התרה:.
אכן כד נעיין בי' בנ"ד אפ"ל דאין עלי' עתה אחרי שמת בעלה שום חלות נדר, דעי"ש בסי' רכ"ח סע' מ"ד דשנים שנדרו יחד ללכת לא"י ונתעכב אחד מהם גם השני פטור, ועיין בסי' רל"ו בסופו דמחלק הרמ"א דהא דאם לא נשבעו זל"ז אף אם עבר אחד מהם השני מחוייב לקיים שבועתו היינו דוקא שאינם תלוים זב"ז אבל אם נשבעו שניהם ללכת לא"י ביחד והאחד מתעכב גם השני פטור אם להשני קשה לילך לבדו הוא פטור והוא מתשובת הרא"ש, וא"כ ק"ו בנ"ד שקיבלו האיש והאשה ביחד לגדל את היתומה ולהשיאה, ועתה אשר נתפרדה החבילה כי הוא מת, ולפני' בודאי כבד לגדלה לית דין צריך בושש דהיא פטורה מק"ו דהתם גבי עלייה לא"י כאו"א בידו לעלות וקיבל עליו לעלות כ"א שכבד לפניו נסיעתו לבד ס"ל להרא"ש דפטור גם השני מכש"כ בנ"ד דקבלתם הי' על שניהם אשר בין שניהם תגמר המצוה נמצא דאחד לבד לא קיבל עלי' המצוה הזאת. ועתה בהפרד אחד נפטר גם השני הנשאר בחיים חיותו, בפרט באיש ואשתו אשר אין בידה כלל בעודה תחת בעלה לקבל ע"ע החזקת יתומה ונשואי' כי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה והכל הוא שלו, נמצא כי היא לא קיבלה ע"ע כלל חיוב החזקה וסיפוקיה כי אין בידה לקבל את זה בעודה תחת בעלה כ"א שסיבבה ועשתה רצון בעלה להסכים להחזיק יתומה מנכסיו והיא תשגיח עליו, וכ"ז בעת שבעלה הי' חי ועתה שמת עליה אין שום חיוב החזקה כי מעולם לא נתחייבה בזה אף בשיתוף עם בעלה דאין בידה כנ"ל, ואם כי חיוב השגחה וטיפול התחייבה עלי' אכן זה התחייבה בהתחברות עם חיוב בעלה שהתחייב במזון והחזקה אבל בנפול היסוד מה יועיל הטיפול שלה והשגחתה עלי' אחרי אשר אין חיוב עלי' לזונה ולפרנסה, ומטרת כוונתם בקבלתם הי' שתעשה מצוה שלימה ע"י שניהם, אבל חצי דבר לא קיבלו עליהם ויש ע"ז חבילות ראיות, ובפרט בנ"ד כי חצי' דידה אינו דבר כלל בלתי מזונות והספקה כמובן, והנה ע"ד אם אחד נדר לצדקה לעניים אם חל שעבוד על נכסיו בזה יש לעיין ולהסתפק ונ"מ דאם אחד נדר ומת אם חל שיעבוד על נכסיו והיורשים שלו מחויבים לשלם מנכסיו, או נאמר דענין נדר הוא רק חיוב מוטל אקרקפתא דגברא ולא חל שיעבוד על נכסיו וממילא היורשים פטורים מלשלם מנכסיו וגם יש לחקור אם נאמר גבי צדקה לעניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:
והנה בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט מפלפל בזה וסובר דאם נדר ומת אין היורשים חייבים לשלם אף אם נדר לצדקה ולעניים דסובר דענין נדר הוא רק שגופו משועבד ומחוייב בזה, אבל אין עליו שיעבוד נכסים ומביא ב' ראיות חזקות ואלימתות ע"ז, ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' כ"ב ועיין בתשו' הריב"ש בסי' שד"מ לענין שראובן קנה קנקן יין משמעון ולא משך כ"א ששמעון טוען שראובן נשבע לפרוע לו ומסיק שאין על ראובן שום שבועת היסת ומפלפל בזה ומסיק דאף אם נאמר שהכל נכלל בשבועתו עכ"ז אין זה מיקרי תביעת ממון להשביע עליו, דאף אם יודה שנשבע אין מחייבין אותו לשלם כ"א שב"ד היו מנדין אותו לקיים השבועה אבל אין מחייבין אותו וכו', והפירוש בדבריו הוא דענין שבועות אף שגופו מחוייב לקיים השבועה ככל היוצא מפיו אבל נכסיו אינם משועבדים ע"ז, ע"כ אין זה תביעת ממון ומביאו ב"י בחו"מ סי' ע"ה, א"כ מוכח מדבריו ג"כ דענין שבועות אין בזה שיעבוד נכסים וכמו"כ נדר ג"כ אין בו שיעבוד נכסים וא"כ אם מת הנודר אין היורשים מחויבים לשלם כסברת מהרי"ט הנ"ל:
אכן דמת"ה אינו מוכח כ"א דשבועות או נדר לא הוי שיעבוד נכסים כ"א התחייבות אך אפ"ל דכ"ז אם נדר לעשיר ולא לעני אבל אם נדר לעני אפ"ל דסובר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמיא, ועיין בסי' פ"ז בחו"מ בסעי' כ"ה עד כיצד אמרת ליתן לי ועיין בש"ך דאם הי' הבטחתו לעני דמחוייב לקיים משום נדר וכיון דאינו יכול לחזור משביעים אותו שבועת היסת ע"ש, והתומים משיג על הש"ך בסי' זה ס"ק כ"א דסובר דזה תליא בפלוגתא אם אמירתו לגבוה הו"ל כמסירתו להדיוט דמיא, א"כ הו"ל שיעבוד נכסים ואם מת חייבים יורשים לשלם ולקיים נדרו, אבל למ"ד דבצדקה לעניים ל"א כמסירתו להדיוט א"כ אין שום שיעבוד על נכסיו ואם מת אין היורשים חייבים לשלם, וא"כ אין עליו הטלת שבועת היסת אם מכחיש א"ז, והוי כמו דאין נותנין שבועה על ת"כ הוא דזה מוטל רק אקרקפתא דגברא ולא שיעבוד נכסים ע"ש אף שאין זה לשונו ממש אך כוונתו כמו שכתבתי, ומהר"מ אזיל לשיטתו דסובר גבי צדקה דאמירתו לעניים כמסירתו להדיוט דמיא, ופוסק התומים כן דאין נותנין עליו שבועת היסת ע"ש, ועיין בקצה"ח שם, ובביאורים מבעל חו"ד, דהקצה"ח סובר ונותן מקום לדברי הש"ך, ועיין במהרי"ט ח"ב תשו' נ' בחח"מ דמאריך בזה הענין דהנודר ומת ומסיק ג"כ דאין היורשים חייבים לשלם, ומסביר לזה כדאסביר בח"ר תשו' ל"ט דהיורשים לא נדרו והוא שנדר מת וחיובא הוא רק אקרקפתא דגברא ולא שיעבוד נכסים, ומביא ראי' לזה דאם לוה מאחד ומת והניח מטלטלין אמרינן ג"כ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח אף דאם הי' חי בוודאי הי' מחויב לשלם וכן ראי' מריבית ע"ש, ואותן הראיות שמביאים בח"ר מביאים ג"כ בח"ב, ועיין ברמב"ם בפ' כ"ב מהלכות מכירה הלכה ט"ז וז"ל והואיל והדבר כן צוה שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או שכר בית זה לעניים זכו בהם עניים, ועיין במ"מ שכתב בביאורו שאף במתנת שכ"מ אעפ"י שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שאם הי' קיים וכו' ע"ש, א"כ לכאורה מבואר מתוך דבריו דאם אין הנודר קיים אין היורשים מחוייבים לשלם נדרו כ"א משום מצוה לקיים וכו' כנ"ל הואיל וציוה כן כשהי' שכ"מ:
ועיין בכ"מ שם וז"ל ואי איכא למידק אדעת רבינו הוא אינו אלא במ"ש שכ"מ שציוה וכו' והלא מ"מ השכ"מ דמחוייב ליתן לעניים ליתא בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מורישם וסובר כי זהו השגת הראב"ד שם, ומתרץ הואיל והיורשים שמעו כשאמר מורישם והם שתקו סברו וקיבלו והו"ל כאלו נדרו הם בעצמם ע"ש עד וחייבים לקיים נדרם ע"ש, אלמא דמבואר הוא מדבריהם דהנודר ומת אין היורשים חייבים לשלם ואין עליהם שום שיעבוד אם לא כששמעו ושתקו לדברי הכ"מ דמחדש דבשתיקה דידהו הו"ל כאלו הם נדרו בעצמם וזה דבר חדוש גדול דאף דבנדרים בעינן ביטוי שפתים ולא מהני מחשבת הלב ואומדנא כמבואר בראשונים ואחרונים, עכ"ז היכא דמורישם ציוה לפניהם והם שתקו שתיקה שלהם מתחשב כאלו נדרו הם בעצמם או משום מצוה לקיים דברי המת לפי שיטת המ"מ, ועיין במהרי"ט בתשובתו אשר הוא ג"כ מפלפל בדעת הרמב"ם הכל ומתרץ ג"כ או משום מתנת שכ"מ או משום מצוה לקיים דברי המת ע"ש תירוצו באריכות ומסיק אשר גם לדעת הרמב"ם הנודר ומת אין היורשים חייבים לשלם אם לא עפ"י האופנים הנ"ל:
ובענין סברת הרמב"ם משום מצוה לקיים דברי המת ואף דהרמב"ם הוא מהסוברים דל"א מצוה לקיים וכו כ"א שהושלש מתחלה לשם כך, עכ"ז בנידון דהרמב"ם אשר אם הי' הנודר חי היינו כופין אותו לקיים נדרו א"כ אמרינן בזה מצוה לקיים דברי וכו' כמו בהושלש מתחלה לשם כך ועיין בקצה"ח דמסביר זו הסברא, א"כ מכמה גדולים מבואר דהנודר ומת אין היורשים מחוייבים לשלם אף בנודר לעניים ולצדקה, והוא דעת מהרי"ט בכמה תשובות, ומתומים והמ"מ והכ"מ הנ"ל נמי מוכח כן לכאורה דסוברים כמו סברת מהרי"ט דאין היורשים חייבים לשלם אך לקמן נדבר בדעתם של המ"מ והכ"מ אם מוכרע דסוברים כמו סברת מהרי"ט הנ"ל, ועיין בחו"מ בסי' רנ"ב סעי' ב' פסק רמ"א דהנודר ומת אין היורשים חייבים לשלם נדרו ועיין בסמ"ע ובש"ך שם טעמו, ועיין בקצה"ח ס"ק ה' דמסביר טעמו של רמ"א משום דסובר דאף אם נדר לעניים, אין זה כ"א נדר דבפיך זו צדקה אבל לא אמרינן בהקדש לעניים דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו' ע"כ אם מת הנודר היורשים פטורים ומעשה בא לידו באחד שנדר ליתן מעשר כספים מנכסיו וכבר חילק מקצתו בחייו וקודם מותו ציוה שיתן מעשר כספים מנכסיו כפי הנדר שנדר בחייו, ופסק דפטורים היתומים דהנודר ומת אין היורשים חייבים לשלם כפסק הרמ"א, ומשום מתנת שכ"מ סובר הקצה"ח דליתא הואיל וציוה ואמר כפי מה שנדר בחייו הרי רוצה לזכות להם מהיום וליתא בתקנת שכ"מ ע"ש:
עכ"פ זאת מבואר כי הקצה"ח סובר ופסק כן למעשה כפסק הרמ"א וסובר בדעת הרמ"א דאף אם נדרו הי' לעניים לצדקה ומת אין היורשים חייבים לשלם, וגם בעל נתיבות המשפט אינו משיג אקצה"ח כ"א במאי דפסק במעשה דידי' אשר הקצה"ח סובר דאין זה מתנת שכ"מ כנ"ל, והוא סובר הואיל ואין על היתומים שום מצוה לפרוע נדר אביהם וכיון שהוא ציוה תנו ע"כ במתנת שכ"מ ציוה ליתן, אלמא דזהו מודה להקצה"ח דהיכא דלא ציוה פטורים היורשים, והנה זהו פלוגתא דרבוותא כי עיין בתשו' רמ"א תשו' מ"ח אשר חולק בזה עם הב"י דהב"י סובר דהנודר ומת אם נדר לעניים מחוייבים היורשים לשלם, ורמ"א פליג וסובר דאין היורשים חייבים לשלם ע"ש, והנה בקצה"ח סי' ר"נ ס"ק ו' ור"ל ס"ק ה' דנתן טעמים וסברות לשיטת הב"י, עכ"ז למעשה פסק כסברת רמ"א וכנ"ל:
ולכאורה יש להסתפק בסברת הב"י במאי דסבר דהנודר ומת חייבים היורשים לשלם אם הטעם הוא משום דסובר דגם גבי צדקה לעניים אמרינן דאמירתו לגבוה כמסירתו וכו', או טעמו הוא משום דסובר דנדר חל שעבוד על נכסיו, ואם נאמר דטעמו הוא משום אמירתו לגבוה וכו' אף בהקדש לעניים אמרינן כן, א"כ בנ"ד אפי' דגם הב"י יודה כי היורשים פטורים כי עד כאן לא אמרינן כמסירתו הדיוט כ"א בהקדיש לעניים חפץ ודבר מסויים דאמרינן דהקנה זה החפץ והדבר לעניים דהו"ל כמי שנמסרו לידם:
אבל נ"ד התחייבות בנדר מזונות והחזקה ונשואים אשר אין זה כהקנאת שום חפץ ודבר מסויים שיהי' קצוב הממון, כ"א התחייבות הגוף אשר התחייב א"ע לזונה ולפרנסה, לא שייך בזה למימר שיהא כמסירתו וכו', כי זהו התחייבות המונח אקרקפתא דגברא וא"כ לפי"ז אפ"ל דגם הב"י יודה בנ"ד דאין היורשים חייבים לשלם:
וגדולה מזו איתא בתומים בסי' פ"ז בס"ק כ"א שהבאתי לעיל דמסיים שם שאף לפי שיטת מהר"מ שסובר דאמירתו לגבוה כמסירתו וכו' הוא אף בצדקה לעניים אין זה כ"א באופן זה דמסיים ואמר מנה זו או חפץ זה דעל דבר מסויים שייך לומר לפי שיטת מהר"מ הנ"ל שיהי' כמסירתו] להדיוט, אבל באומר אתן לך מנה ולא יחד לו דבר איך שייך לומר בזה שיהי' כמסירתו וכו' ע"ש שסובר גם גבי הקדש כן, והקצה"ח בסי' פ"ז שהבאתי לעיל פליג עלי' בהקדש שבהקדש סובר דאף אם לא יחד לו חפץ מסויים אמרינן בי' כמסירתה להדיוט ע"ש, א"כ לפי דברי התומים כש"כ וק"ו בנ"ד אשר אין בהתחייבותו שום קצבת סכום מעות כ"א התחייבות לזונה אשר בכל עת חל עלי' החוב ממזונות ופרנסה לפי העת והזמן, זולא ויוקרא, ובפרט ענין חיוב הנשואין אשר אין בזה שום קצבה כמה יעלה הנשואין וגם ההתחייבות הוא בהגעת זמן ועת נשואי' וכן חיוב המזונות הוא בכל עת ועת, ומסתברא דבזה לכ"ע ל"א בזה שיהי' כמסירתו להדיוט וכו', א"כ אם מת היורשים פטורים לכ"ע לפי"ז:
ואם נפרש כן בדעת הב"י א"ש דלא יסתרו דברי הכ"מ שהבאתי לעיל בפ' כ"ב מהל' מכירה שסובר דאין היורשים מחוייבים לשלם כ"א משום דשמעו ושתקו, דבתשובותיו מיירי בממון מסויים וקצוב דשייך גבי' כמסירתו להדיוט. משא"כ בדיני דהרמב"ם הנ"ל. אף דסובר דהשכ"מ מחוייב בכך עכ"ז לא שייך לומר דיהא כמסירתו להדיוט הואיל ועדיין לא באו לעולם ואינו דבר קצוב, א"כ לפי"ז דעת הח"מ גבי נודר ומת בחפץ או בדבר מסויים סובר דהיורשים חייבים לשלם:
שוב ראיתי דאין לספק בדעת הב"י דיהי' טעמו משום דגבי צדקה נמי נאמר דאמירתו לגבוה וכו' דהב"י הוא מהסוברים דל"א גבי צדקה אמירתו לגבוה וכו', וע"כ טעמא דהב"י הוא משום דחל שיעבוד על נכסי ועיין בקצה"ח בסי' ר"צ ס"ק ג' דמסביר טעם של הב"י דסובר דאישתעבדו נכסיו ולכך גם היורשים מחוייבים לשלם ורמ"א דפליג סובר דגבי נדר לא שייך למימר שיעבוד נכסים כ"א מוטל אקרקפתא דגברא ולכך אם מת פטורים היורשים, ולפי דברי הב"י דסוברים דאישתעבדו נכסיו, אינו סותר דבריו שבכ"מ שהבאתי לעיל נידון דהרמב"ם הנ"ל דהואיל דהו"ל דבר שלבל"ע לא שייך ע"ז שיעבוד נכסיו והרמ"א דפליג סובר דגבי נודר ל"ש שעבוד נכסים כ"א מוטל אקרקפתא דגברא ולכך אם מת היורשים פטורים וא"כ לפי"ז דעת הב"י דבדבר שבא לעולם דאישתעבדו נכסיו גם היורשים חייבים לשלם, וא"כ אין מדעת המ"מ וכ"מ הנ"ל שום ראי' שנאמר דסוברים דהנודר ומת יורשיו פטורים, ולפי"ז לשיטת הקצה"ח בדעת הב"י בנ"ד דקיבל בנדר לזונה ולפרנסה אפ"ל דג"כ אשתעבדו נכסיו ע"ז וא"כ היורשים חייבים לשלם ועיין בחו"מ בסי' ס':
אך אפ"ל בזה דהתחייבותו הוא בהגעת הזמן היינו בכל יום ויום חל עליו חיוב מזונותיו ולכשתגדל תחול עליו חיוב נשואי' ואף כי התחייב מצד נדרו מתחלה על כל עת וזמן עכ"ז נאמר הואיל ומת קודם הגעת זמן חובו לקיים בפועל אין היורשים מחוייבים לשלם זה וכפי שהסביר לנו הר"ן בכתובות בפ' הכותב לענין מימרא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחל לו מחול. ומסביר דעל הלוה עיקר שיעבודו הוא שיעבוד הגוף ונכסיו משועבדים מדין ערבות דנכסי דבר נש אינון ערבין וכו' וכשמוכר שיעבוד הגוף וא"כ כשמוחל דנפקע שיעבוד הגוף ממילא נפקע נמי שיעבוד הנכסים, ה"נ נאמר כן אף לפי שיטת הקצה"ח בדעת הב"י דאשתעבדו הנכסים הוא בעת שחל שיעבוד אגופו אז משועבדים נכסיו מתורת ערבות אבל דבר כמו מזונות ופרנסה דידן אשר חיוב גופו לקיים הדבר הוא בהגעת זמן ועת כי לא התחייב א"ע ליתן לה מעות בעד כל השנים בתחלה, א"כ כשמת שלא בא העת התחייבות גופו לקיים בפו"מ גם ערבות דנכסיו לא חלים כלל, ואף כי הר"ן מסיים שם וז"ל ומיהו כשמת הלוה אעפ"י ששיעבוד גופו פקע שיעבוד נכסיו לא פקע לפי שעיקר ערבותו של נכסים הוא בענין זה שכל זמן שלא ימצא הלוה יתפרע מנכסיו, ורק כשמחל המלוה וכו' דמפקע מצד המלוה אז יפקע גם שיעבוד נכסיו, א"כ לפי"ז גם בנ"ד דמת הנודר יתפרע מנכסיו:
אך אפ"ל דכ"ז אם התחייב או לוה דהו"ל דבר קצוב וע"ז אשתעבדו וערבו הנכסים משא"כ בנודר לזונה ולפרנסה דהעת והעונה מהתחייבות גופו עדיין לא בא וגם אין חיובו קצוב ומת הנודר דנפקע חיוב גופו אפ"ל דגם נכסיו לא אשתעבדו אף לפי דברי הב"י ולפי פירוש הקצה"ח ואף דל"ד לדשלבל"ע דאם מת קודם דפטור דהתם מחוסר מעשה והכא רק מחוסר זמן וזמן ממילא קאתי עיין במל"מ לענין קטן שקידש לכשיגדיל יחולו הקדושין ע"ש דפוסק דהקדושין נתפסין דזמן ממילא קאתי והדברים עמוקים עכ"ז עיין בתשו' רע"א בסי' קמ"ו דמביא תשו' הרשב"א אם הקדיש ואמר לכשתצא חמה מנרתיקה ה"ז הקדש ואם מת קודם שיצאה החמה פטור ופקע ההקדש לפי שלא חל ההקדש מעכשיו אלא אחר שתצא החמה ובאותה שעה כיון שמת פקע ההקדש ואינו יכול לחול ההקדש ומסיק ואמר אע"ג דלבר פדא אמרינן הכא אינו חוזר דאמירתו לגבוה וכו' התם הוא בעוד שהמקדיש קיים ובא לחזור דלא אתי דיבור ומבטל דיבור דהקדש אבל הכא וכו', עד דאם מת בתוך שלשים פקע הקדש, א"כ לפי"ז ה"נ נאמר בנ"ד לפי דעת הרשב"א דאף דקבלתו הי' על כל השנים ביחד עכ"ז החיוב בפו"מ הוא נגמר ונתחזק בהגעת העת והזמן ולא קודם כ"א בכל משך הגעת הזמן זו יתחייב גופו לקיים ככל אשר יצא מפיו וכו' וממילא אישתעבדו אז גם נכסיו, אבל היכא דמת קודם הגעת הזמן מכל משך התחייבות דלדברי הרשב"א הכל פקע חיוב גופו וממילא גם נכסיו דאינון ערבין בי' ג"כ פטורים ופוטרים היורשים לשלם, ומסיק בתשובה הנ"ל דהו"ל ספיקא דפלוגתא דרבוותא דעת הר"ן דפליג אדעת הרשב"א הנ"ל ומספיקא לא מפקינן מיורשים עכ"ל ע"ש, ועיין בקצה"ח בסי' ר"ן ס"ק ו' דמסיק דהנודר ומת אף אם נדר לצדקה לעניים אין היורשים מחוייבים לקיים נדרו כפסק הרמ"א וכפי שיטתו בדעת הרמ"א בסי' רנ"ב, ועיין בביאורים שם ס"ק ד' דמחלק דהיכא דהתפיס חפץ לצדקה מחוייבים יורשים לשלם ולקיים נדרו אבל היכא דלא התפיס חפץ לנדרו חפץ מיוחד כ"א אמר אתן מנה לצדקה או תנו מנה לצדקה אין היורשים מחוייבים לקיים נדרו ולשלם הואיל ועדיין חסר הוא ואין היורשים חייבים לקיים נדרו ע"ש וגם פליג אסברת קצה"ח דסובר דיש שיעבוד נכסים בנודר לצדקה איהו מחלק דהיכא דמחוייב הוא בצדקה זו לפי אומדנא דהב"ד שייך לומר בזה שיעבוד נכסיו משא"כ בצדקה אשר אינו מחוייב בזה עפ"י הדין כ"א מצד נדרו שנדר דומה לשאר נדר ואין היורשים חייבים לשלם, א"כ בנ"ד אשר חיוב עפ"י הדין בודאי לא היו עליו לזונה ולפרנסה כ"א מצד קבלת נדרו גם לפי סברת בעל הנתיבות אין היורשים חייבים לשלם וא"כ דעת הרבה גדולים הסוברים בנ"ד דפטורים היורשים לשלם הרמ"א והקצה"ח הנתיבות, והמהרי"ט כפי שמבואר בתשובתו בח"ר בסי' ל"ט שהבאתי לעיל, מוכח מדבריו ומראיותיו גם שיסבור בנ"ד לפטור היורשים, דמבואר בתשובתו הנ"ל דסובר כדעת האומרים דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוי גבי צדקה לעניים, א"כ בנכסים שהקדיש לעניים והיו בשעת הקדשו דנקנים לעניים אף אם מת מחוייבים היורשים לשלם וליתן להעניים אבל היכא דלא חל הקנין וההקדש אנכסיו שיהיו נקנים לעניים כי לא הי' אצלו בשעת נדרו אף אם הי' חי הי' מחוייב לקיים נדרו אבל אם מת אין היורשים חייבים לשלם דחיוב שמוטל אגופו משמת פקע חיובו ואין היורשים חייבים בזה, וכן משמע ממ"ש בח"ב בתשובה שהבאתי לעיל, דבח"ר אף שעיקר השגתו של מהרי"ט בשם הוא אדינא של הרמב"ם דבהלכות מכירה שהבאתי לעיל, ושם בנידון דהרמב"ם הוי דבר שלא בא לעולם כפי מה שמבאר הקצה"ח שהבאתי לעיל, א"כ לכאורה אין ראי' ממנו שיסבור בכל נודר ומת כדעת הרמ"א שיהיו היורשים פטורים, אך מראיותיו שהביא שם מהלוואות דאין היורשים חייבים לשלם וכן מריבית, ומקשה שם מערכין דהאומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים, ומתרץ התם גבי ערכין דוקא שזכה ההקדש בגוף הנכסים מחיים באמירתו לגבוה וכו', ומסיק ומביא עוד ראיות לפטור היתומים עד שמסיק וכתב וז"ל וה"נ כל שהעניים לא זכו בגוף הדבר אע"ג שהוא הי' מחוייב לקיים נדרו מה חיוב יש על היורשים, א"כ מובן ומבואר הוא מתוך דבריו ומתוך ראיותיו שאף אם הי' נדרו בדבר הבא לעולם כל זמן שלא זכו העניים בגוף הדבר היינו במה ששייך לומר בו כמסירתו להדיוט וכו', אבל בדבר דל"ש למימר בו כמסירתו וכו' מיקרי חיוב אגופו והיורשים פטורים לשלם ונ"ד הוכחתי לעיל דל"א בזה כמסירתו וכו' אליבא דכ"ע, וכן בתשובתו בח"ב בחח"מ בתשו' נ' מסיים ג"כ אחרי כל הראיות וז"ל ה"נ כל שהעניים לא זכו בגוף הדבר אעפ"י שהוא מחוייב לקיים דבריו משמת נעשה חפשי וכו' ויורשיו פטורים ואין על היורשים שום חיוב עכ"ל, מזה מבואר אשר לפ"ד בנ"ד דלא זכו העניים בגוף הדבר דאיזה דבר מסויים וקצוב שיזכה בה מחיים דל"ש בזה לומר כמסירתו וכו' לפי דעתו היורשים ג"כ פטורים, ודעת התומים אף שנותן מקום לשיטת הסוברים דגבי צדקה והקדש לעניים אמרינן ג"כ דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו' והיינו שיטת מהר"מ שהבאתי לעיל מבעל התומים בסי' פ"ז, ועיין בתומים בחו"מ בסי' ס"ו דמפלפל בזה הענין אם אמירתו לגבוה גבי צדקה לעניים יהי' כמסירתו להדיוט ומסיק דזהו ספיקא מפני צדדי האיבעיא בריש נדרים דמיבעי אם יש יד לצדקה אם לאו א"כ תלוי בזה אם גבי צדקה אמרינן אמירתו לגבוה וכו' ויש שסוברים דזה וודאי כמסירתו להדיוט דיסברו את"ל פשיטותא ע"ש, אשר לפי דבריו הרבה שסוברים דזהו רק ספיקא ולכך גבי דרבנן מיקל ע"ש דלענין הקדש שטרות דהוא דרבנן ל"א בזה יהי' כמסירתו וכו' והתומים מסיים בסי' פ"ו שהבאתי לעיל, דכ"ז גבי דבר מסויים וחפץ הוא דסבירא להו אמירתו לגבוה וכו', א"כ בנ"ד וודאי ל"ש שיהא כמסירתו להדיוט וכו', אף שמביא שם התומים משיטה מקובצת דהאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' שאינו יכול לחזור בו ול"ד למושך פרה ולא תקנה כ"א לאחר שלשים דלא קנה, משום דזהו הוי כמסירה להדיוט והוי ככסף ע"ש אלמא אף בדבר דלא אתחייב בזה תומ"י כ"א לאחר זמן עכ"ז אמרינן כמסירתו וכו'. אך זהו הכל הוא בדבר מסויים וסלע זו וכו', משא"כ בנ"ד כמו שהארכתי לעיל בוודאי ל"א בזה שיהי' כמסירתו וכו':
ועיין בתשו' רע"א תשו' קמ"ו הנ"ל שמביא פלוגתת הב"י ורמ"א הנ"ל לענין אם נדר לצדקה לעניים ומת אם היורשים מחוייבים לשלם אף דבתשובתו סי' ק"ל בסופו מותיב ומקשה אראיותיו של רמ"א בתשובתו הנ"ל, עכ"ז מסיק בתשובתו הנ"ל דאף אם אומר אתן סתם הו"ל ספק עצום אם היורשים חייבים לשלם אכן הח"ס בחח"מ מחליט דעתו דהיכא דקיבל עלי' בנדר ליתן לעניים ומת מחוייבים היורשים לקיים נדרו ע"ש סי' קי"ד וקט"ו אשר מחליט דעתו בפשיטות כן דלא כקצה"ח והנתיבות וסובר דדעת הרמ"א בסי' רנ"ב הוא לעשיר ולא לעני ע"ש, וטעמו הוא משום שיעבוד נכסי דנכסיו אשתעבדו לחיוב הצדקה שנדר כמו שסובר הקצה"ח בדעת הב"י, ולא משום אמירתו לגבוה וכו', וא"כ לפי דבריו יש לומר גם בנ"ד כן, ויש לחלק כמו שהבאתי לעיל מהגאון רע"א בתשו' הנ"ל שמביא פלוגתא הרשב"א והר"ן א"כ י"ל דנ"ד תלי בפלוגתת הרשב"א ע"ש:
ועיין בתשו' מים חיים תשו' י"ד מאריך ומשיג אבעל קצה"ח וסובר דלגבי הנודר לצדקה לעניים אמרינן אמירתו לגבוה וכו' עד כמסירתו להדיוט דמיא כמו גבי הקדש, וא"כ אם נדר ומת מחוייבים היורשים לקיים נדרו ע"ש, אך מסיק הוא באותה תשובה, וז"ל וכ"ז מה שכתבתי היינו בהקדיש לעניים חפץ אם מת מחוייבים היורשים ליתן מחמת אמירה לגבוה, אבל אם אמר אתן כך וכך לצדקה והמעות אינו ברשותו נעשה עלי' חוב ואינו יכול לחזור בו מחמת דאשתעבדו נכסיו, עד אבל אם מת היורשים פטורים דזה דוקא כשהוא חי א"כ גם לדידי' בנ"ד מכש"כ דל"ש לומר כמסירתו וכו' ואם מת היורשים פטורים כדלעיל, ועיין בקצה"ח בסי' רי"ב ע"ש:
סוף דבר נראה לענ"ד דלפסוק ולהוציא מיתומים אין בנו כח כי הרבה גדולים שסוברים ופוסקים דאין היורשים חייבים לשלם ואם כי יש מהגדולים שפוסקים דהנודר ומת היורשים חייבים לשלם אף אם לא נחלק נ"ד מדידהו בהסברות דלעיל עכ"ז מידי ספיקא ופלוגתא דרבוותא לא נפקא.
והנה לכאורה מילתא דפשיטא אשר מספיקא אין להוציא מחזקת היורשים, אך כד מעינינן בזה יש לעיין בזה דלענין ספק צדקה לעניים אם אמרינן בזה. קולא לנתבע כמו כל ספיקא דממונא ונוקי נכסי בחזקת יורשים או הוי כספיקא דאיסורא ואזלינן בי' להחמיר, והנה זהו פלוגתא דרבוותא עיין בר"נ ריש נדרים בהבעיא אם יש יד לצדקה בדף ז' הביא פלוגתא דדעת הרמב"ן והרשב"א דהו"ל תיקו דאיסורא ואזלינן בי' להחמיר, והר"ן וריב"ש תלמידו סוברים דזהו ספק ממונא דמוקמינן ניכסי בחזקתו ואמרינן המע"ה ככל ספק דממונא ע"ש א"כ לפי"ז גם בנ"ד דהו"ל פלוגתא דרבוותא תלוי בסברת הר"ן והרא"ש והרמב"ן והרשב"א אם אזלינן בזה להקל, ועיין ביו"ד בסי' רנ"ט סעי' ה' ברמ"א שם דפסק וז"ל מי שהקדיש דבר שמסופקין בו ומת שאין לידע כוונתו מיקרי היורשים מוחזקים ע"ש עד וההקדש שבא להוציא מידם עליהם להביא ראי', ועיין בש"ך שם ס"ק י"ד ובט"ז שם, ועיין בח"ס בסי' ר"מ דמאריך בזה הענין ומסיק דלגבי הבע"ד בעצמו הואיל והרמב"ן והרא"ש פסקו דהו"ל ככל ספק דאיסורא ולהחמיר הכי נקטינן וממילא מחזקינן להעני מוחזק ע"ש, עד אמנם אם מת ונפל ליד היורשים בזה פליג המרדכי בשם הר"מ וסבירא לי' דזה ג"כ הו"ל ספק איסורא ולחומרא ובתשו' רשב"א סובר לי' דלגבי היורשים דאין עליהם לאו דבל תאחר ולא לאו דבל יחל כלל ולדידהו ה"ז ספק ממונא גרידא ואין בזה ספק איסור והכי פסיק רמ"א בסי' רנ"ט כדעת הרשב"א ע"כ היורשים פטורים:
ועיין במהרי"ט בח"ר בסי' ל"ט הנ"ל שמפלפל בזה הענין אם אמרינן גבי צדקה ספיקא להחמיר ככל ספק איסורא או דהו"ל כספיקא דממונא ואין מוציאין מספק ע"ש שמאריך ומפלפל בזה ומסכים לשיטת הר"ן והריב"ש דהו"ל ככל ספיקא דממונא אשר בין אדם לחבירו והמע"ה, ועיין באו"ת בה' תפיסה וקיצור תקפו כהן סעי' קכ"ז, דמפלפל הרבה בזה ומסיק דסברת הרא"ש הוא דהיכא דאנו דנין עליו על הנודר אם מחוייב לקיים נדרו כמו גבי ספק אם יש יד לצדקה בוודאי מחמרינן עליו אשר הוא מחוייב לקיים נדרו כל ספק איסורא אבל גבי לקט דהספק הוא רק על נכסיו אמרינן בזה להקל ככל ספק ממונא וכן היכא דמקדיש ומת דאין היורשים חייבים לקיים נדר אביהם כנודע וכל הספק הוא על החפצים והמטלטלין בזה אמרינן דהעמד הדבר על חזקתו ואין הקדש כלל וכו' ע"ש, א"כ לפי"ז בנ"ד אין להוציא מנכסי היורשים ע"ז, לפי הנראה להלכה מדברי רבותינו הגדולים:
היוצא מכ"ז אשר ע"ד נדרה לפי קט שכלי נראה דנפקע במות בעלה, וזה שהחזיקה אותה אחרי מות בעלה לא אמרינן דזה קיבלה עליו בקבלה חדשה כ"א שע"ד קבלתה הראשונה היא מחזקת וע"ז שואלת אם יש עליו חיוב להחזיקה אם לאו, ועיין בקצה"ח בסי' רנ"ב דסובר דע"ד ראשונה הוא עושה ומביא ראי' מב"ב והח"ס פליג עליו בזה ע"ש, אך בנ"ד מילתא דפשיטא דהחזקתה הוא ע"ד ראשונה ומספיקא דסברה אולי חל עליו וזה דבר פשוט, ובפרט בענין נדר אשר לפי מה שביררנו לעיל היא לא קבלה ע"ע בנדר בחיי בעלה כי קבלתה לא הוי רק על החזקתה וטרחתה ובמות בעלה נפטרה גם מזה כדלעיל א"כ קבלה מחדש הי' נצרך ביטוי שפתים ולא מחשבה וקבלה בלב בלבד ואין לספק בזה כלל דהחזקתה היתה רק ע"ד ראשונה עד שיפסקו לה אם נפטרה מנדרה, ולרווחא דמילתא תתיר נדרה עפ"י פתח וחרטה כד"ת, ואם כי באמת יש לפלפל ולהאריך בכל פרט אך מפני חלישת כחי אשר מפאת זה נמנעתי מלהשיב עד כה ועתה רשמתי רק קיצורי דברים להלכה לפי קט שכלי, וכאשר ידידינו הנכבד המופלג מהר"ז ני' אמר אשר כ"ק אדמו"ר שליט"א [ז"ל] מקאפוסט שהורה להושיב ב"ד ולהתיר קבלתה ע"י פתח וחרטה ולהתיר לה נדרה בוודאי על דעתו הק' יוכל לסמוך, וע"ד להעניקה מעט מנכסי העזבון שיהי' מושלש אצל מי על הצטרכות נשואי' לפי ערך יכולתה וערך העזבון בוודאי הטוב והנכון בזה עפ"י הטוב והישר, אך להוציא מחזקתו של יתומה קטנה קשה וכבד אחרי אשר עפ"י שורת הדין לפי קט שכלי אין להוציא וכו', אך לצאת ידי חומרת הח"ס ולא ברירה לי דעתו אם גם בנ"ד נתפשטה חומרת דעתו או אם יש לחלק נ"ד כדלעיל, ראוי ונכון להעניק מעט וכו' וכנ"ל, כ"ז אני אומר להלכה ולמעשה אני סומך על דעתו הקדושה של אדמו"ר (שליט"א) ובוודאי נאמנו עדותו של ידידינו ר"ז הנ"ל:
והנה אשר חילקתי לעיל בסברא ענין חיוב מזונות לענין שיעבוד נכסים לדברי מי שסוברים דהנודר ומת מחוייבים היורשים לקיים משום דאשתעבדי נכסי, הנה בכל התחייבות מזונות כמו הנושא אשה ופסק עמה שיזון את בתה, אם מתו ניזונית מנכסים משועבדים, ועיין בחו"מ בסי' ס' בש"ך שם דפוסק דלא יכול לטעון קים לי כדעת הרמב"ם ועיין באה"ע בסי' קי"ד ובב"ש שם ולא מהני בזה שאינם קצובים, כ"א לגבות ממשעבדי ע"ש א"כ בנ"ד לדברי מי שסוברים דמצד דאישתעבדי נכסי אמרינן אף לגבי נדר, א"כ גם גבי חיוב מזונות ג"כ הדין כן כמו בסי' ס' וסי' קי"ד ויש לחלק הואיל ויש שסוברים דגבי נדר לא אשתעבדי, נאמר דאף דעת הסוברים דאישתעבדי, נכסי גבי נדר הוא דוקא בגוונא דחיובי בפו"מ הוא חל תיכף וגם דבר קצוב:
**(הגה"ה יש להסביר סברת אמו"ר ז"ל דגבי נדר גם לדעת הסוברים דאישתעבד נכסי עכ"ז אמרינן דלא כיון להתחייב מעתה כל חיוב המזונות עד נשואיה כ"א שהחיוב יהי' בכל זמן שיצטרך, ועיין בא"ע סי' קי"ד בח"מ ועיין בחו"מ סי' ס' סעי' ג' דאינו מחוייב ליתן לו דמים כשאין לה מזונות ממקום אחר, נמצא החיוב בתחלה רק על מזונות ולא על סכום דמים, א"כ מסתברא דדעתו הי' החיוב בכל זמן כו' ועיין גמ' ריש נדרים באומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הו"ל נזיר, ועיין שם פלוגתא דהר"ן והרא"ש ז"ל אם כוונתו שיהי' נזיר תיכף או צריך קבלה מחדש:
עוד נלע"ד בנידון זה יש להמציא קולא כי הנדר הי' שישיאה ג"כ לאיש וזה קרוב לנודר שאין בידו כי שמא לא יזדמן איש ראוי שתרצה היא אותו ועיין קדושין (ד' ס"ג) מי יימר דמזדקקי ני' הני תלתא, וכש"כ זיווג שיתרצה בו וע"כ אפשר שלא נשתעבדו נכסיו בזה, ועיין נתה"מ סי' ס' במחייב בדבר שאין בידו, ויש לדון בזה מדין נדר שבטל מקצתו עי' יו"ד סי' רכ"ט:
וכפי שמובן מדעת הרשב"א המובא בתשו' רע"א הנ"ל, אך אין לנו הכרח וראי' לחלק בכך לדברי מי שסוברים דבנדר אשתעבדי נכסי וגם מדעת הרשב"א יש לחלק נ"ד דבנ"ד נאמר דמתחיל החיוב מעכשיו ונגמרים לאח"כ ול"ד לאחר ל' דהרשב"א, ויש צדדים לכאן ולכאן, אכן אחרי כל אלה מפלוגתא דרבוותא לא נפיק הענין הזה ואין להוציא מיתומים כו' כנ"ל:
כ"ז אני אומר להלכה, אבל למעשה אחרי כי מיראי הוראה אני כנ"ל, ע"כ ישאלו בזה עוד לאיזה מורה מובהק, כי עדות ר"ז בשם רה"ק אולי לא סיפר כל פרטי השאלה לפניו הגם כי לא נחשד ר"ז ח"ו לשנות אפי' קוש"י עכ"ז אולי שכח איזה פרט: