אור ברסלב

יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש

סימן ח

סימן ז

ע"ד השאלה, בפרות שאכלו עשב ונפח צשנם אאומן אחד א"י עשה רפואות וניקב עור הדופן אם נקרע בשר החופה לכאורה י"ל רוב כשרות הן והאי רוב נמי מרוב היא ולא נקב הכרס, וכן נמי דמוקמי' בחזקת כשרות לשיטת רש"מ המובא בסי' פ"א לענין גבינות דסבר דחזקה דאתא מכח רוב הוי חזקה בפ"ע, דאף דכל מה דמחזיקינן בחזקת כשרות הוא מפני כי רוב בהמות כשרות הם עכ"ז מה שהחזקנו את הבהמה בחזקת כשרות יהי' מאיזה טעם שיהי' נחשב לחזקה ג"כ. וזה כשיטת רבינו ברוך המובא בתוס' בפ' האשה שנתארמלה ד' כ"ו ע"ב ועיין רש"י שם ואי קשיא לך תרי ותרי כו' ועיין חידושי הרשב"א שם על פירש"י והדברים עתיקים בחקירה זו עיין תשובת נו"ב בשם הריב"ש דלגבי אשה נחשב ב' חזקות חזקת חי וחזקת שהחזקנו אותה בחזקת א"א, ועיין בפ"י בגיטין לענין המביא גט והניחו זקן או חולה דיש לו חזקת חיים ולה חזקת היתר לתרומה ע"ש אף בחדא חזקה ונצמחה מחברתה, אבל עי' תוס' באלו טריפות ד"ה אלמא קסבר עולא אין חוששין לס"ד, עד שאני הכא דדרוסה שכיח טפי, וה"נ גבי קוץ בוושט שכיח ח טפי האיסור מן ההיתר, ובה' טריפות בסי' ל"א לענין מים בראש וספק אם מקיף המוח מכל צד, דמובא דעת הפוסקים לאיסור דמחזקינן מאיסור לאיסור, דסוברים היכא דאתיליד ריעותא מחיים והחל מעשה הטורף מחזיקים מאיסור אמה"ח לאיסור טריפה דלא אמרינן אוקי אחזקה הואיל והי' מוחזק בחזקת איסור מאיסור אחר:

והנה לשיטת התוס' אף דהחל מעשה הטורף אין אסור כ"א היכא דשכיח האיסור טפי אבל לא היכא דהוי ספק השקול, אבל לשיטת הפוסקים היכא דהחל מעשה הטורף ואתיליד ריעותא מחיים אסור אפי' בספק השקול מטעם דמחזקינן מאיסור לאיסור, והנה הא דמחזקינן מאיסור לאיסור הוא רק מחומרא דרבנן כי זה נובע מסוגיא דד' אחין דמסקינן חולצת לחומרא ול"א כסברת רבה דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת משום דמדרבנן מחזיקין מאיסור לאיסור, והנה לפי טעם התוס' דשכיח האיסור טפי איכא לאסתפוקי אם מדאורייתא אסור או רק מדרבנן כי מדאורייתא נפסקה החזקה, כ"א היכא דהרוב סותרה אבל לא הוכח דשכיח טפי אשר זה לא הוי רוב כ"א מעט נוטה טפי לאיסור דכפי דמשמע מח"ר בחולין בסוגיא דארי שנכנס לבין השוורים דמתרץ אהא דקשי' לי' הא הוי ס"ס, ומתרץ היכא דאפשר לברורי לא נכנס בס"ס דומיא דג"ה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו זורקו דמשמע שם דס"ס הוי מטעם ביטול ברוב דצד הא' נתבטל בב' צדדים השניים, והנה לענין ביטול ברוב איכא פלוגתא דרבוותא אם בעינן כפל או משהו יותר מפלגא סגי וכמו"כ לענין הא דאזלינן בתר רוב שייך ג"כ הך חקירה אם בעי רוב או שכיח סגי לי':

והנה אפ"ל בתוס' כי רוב בהמות כשירות אינו שייך דסבר כסברת התב"ש דהואיל ואתיליד בה ריעותא נפקא מהרוב והוי כמו רוב הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע רוב בכתובות, ותירוץ התוס' הוא רק על חזקה דהחזקנו אותה בחזקת כשרות או חזקה שכשנולדה לא הי' נקב זה מחמת דרוסה דמסתפקים שמא נעשה עתה, (אף דתוס' לא סבירא להו החזקה שהחזקנו אותה יחשב לחזקה דפליג עם ר"ש עיין בתוס' ד' י"א ויש ללמוד מכאן הל"מ ע"ש), עכ"ז אינו מובן דמאי מהני שכיח ומוטה טפי נגד החזקה, אך ההכרח לומר דגם לשיטת התוס' אין זה כ"א איסורא דרבנן דמדרבנן עשאו זה כרוב והוי כמו קול יוצא לאנוסה בתוס' כתובות בסוגיא דפ"פ דמדרבנן עשאו זה כרוב אף נגד חזקת כשרות:

**(הגה"ה ויש להעיר לחקירת אבי ז"ל באם מצוי ושכיח הוא סברא דאורייתא או דרבנן מהא דאי במס' ב"ב (ד' כ"ד) דאמר רבא לאביי רוב ומצוי קא אמרת רוב ומצוי ליכא למאן דאמר הרי דמחשיב מצוי לס' דאורייתא ואח"כ קאמר הגמ' אמר רבא ש"מ מדר"ח תלת ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ופריך והא"ר רוב ומצוי כו' ומסיק דהדר בי' רבא מההיא הרי דלפי המסקנא מוכח דלא הוה מצוי ספק דאורייתא, ועיין בספר "שאילת שמואל" בתחלתו שם פלפול יפה בד' רבא אלו משיטתו בזבחים (ד' צ"א), והנה בי"ד בסי' נ"ז סעי' י"ב ועיין בט"ז שם דדעת הבדק הבית דאפי' בהיתר שאינו מצוי תולין דדרוסה מלתא אחריתי היא ואין תולין בה כל היכא שאפשר להיות ולתלות בהיתר ונראה מדעתו ז"ל דמצוי אינו כמו רוב ממש מדאורייתא, ודעת הרשב"א דתולין במצוי וכמו שפסק בשו"ע ואפ"ה נראה דגם להרשב"א ז"ל אינו רק מדרבנן דאדמו"ר ז"ל בספרו הקדוש בשו"ע בקו"א ד"ה נדה העלה בדעת הרשב"א ז"ל דמטהר בבדקה בעד שאינו בדוק אפי' מצאה עלי' כגריס ועוד כ' רז"ל האיך מדמה הרשב"א ז"ל עד שאינו בדוק שהאיסור שכיח טפי מההיתר ואדרבה ההיתר אינו מצוי כלל כמ"ש בתה"א כו' למ"ר שההיתר שכיח טפי כו' וע"ש תירוצו בטוב טעם.

ולכאורה יהי' סתירה מהרשב"א מה' נדה לה' טריפות וצ"ל לס' אדמו"ר ז"ל דיהי' חילוק בין אתחזק דורס שבוודאי הוא רעותא שבדריסתו יטרפינה, לעד שאינו בדוק דאולי מקולקל הי' מתחלה ואינו שייך בו שיוציאנה מחזקת טהרתה אלמא דלהרשב"א ז"ל מצוי אינו מפקיע מחזקה מדאורייתא כ"א מדרבנן וביש בו ודאי ריעותא.

ובנידון אבי ז"ל יש לומר דכיון דספק אולי דקדק שלא לעשות נקב אפי' אם הי' מצוי מ"מ אינו ריעותא מדאורייתא להפקיע מחזקתה:

א"כ לפי"ז בין אם נאמר כי החשש שיש לחשוש בזה הוא כי מחזקינן מאיסור לאיסור ובין לשיטת התוס' כי האיסור שכיח טפי אין אסורה כ"א מדרבנן וא"כ יש ראי' להתיר בנ"ד, מהא דת"ר לוקחין בצים מן העכו"מ בכל מקום וא"ח משום נבילות וטריפות עד סוף הסוגיא אי איכא סימנים סמוך עליהם בסתמא לא תסמוך עלייהו מ"ט דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה והנה התם המירתת לא הוי מירתת גמור כי א"א לברר דאפשר לנכרי לאשתמוטי הואיל ודעורבא דמיא לדיונה, ועכ"ז בצירוף סימנים מהני ואף דסימנים לא מהני מדאורייתא, ומכש"כ בנ"ד דמן התורה היא בחזקת כשרות מהני מירתת דנכרי האומן אשר אומר כי לא נגע, ואף כי לא מירתת כ"כ דסובר כי לא ישחטו הבהמה או אף אם ישחטו יתנצל כי נתהוה הנקב בלעדו עכ"ז מירתת קצת ודאי הוי וצירוף החזקה מהני כאן יותר מסימנים דלא מהני מדאורייתא:

אך י"ל דהתם גבי בצים ליכא חזקה כלל לאיסורא אבל הכא לפי שיטת הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור הוי חזקה לאיסורא, ואף דהחזקה הוא רק מדרבנן עכ"ז מצינו דגם לענין חזקה דרבנן לא מהני ע"א כשר עיין ברא"ש בכתובות בסוגיא דפ"פ לענין אם טוענת נאנסתי תחתיך דלא מהימני היכי דלית לה מיגו, ועיין באה"ע בסי' ס"ח פלוגתת הפוסקים לענין זה אם נאמנת וזה כלל היכא דנאמן ע"א נאמן גם בע"ד מכלל דבהא ע"א אינו נאמן כמו היכי דאתחזק איסורא דאורייתא, וא"כ גם בנ"ד לכאורה ע"א אינו נאמן ומכש"כ לסמוך על מירתת דעכו"מ, אך לכאורה יש ראי' לזה גם כן מיבמות, גם בעיא דע"א ביבמה מהו אם הטעם משום מילתא דעל"ג או הטעם משום דמידק דייק, ועיין בבעל המאור ובמלחמות שם פירושו כגון דאיתחזקה בבן ושמעו שמת היבם והבן ואינו ידוע מי קודם, והנה בזה יש חזקת היתר לשוק כסברת רבה ביבמות ואך לפי המסקנא שם דחולצת כי מחזיקין מאיסור לאיסור גם בכאן מחזיקין מאיסור לאיסור, ועתה לפי דעת הר"ן ועוד פוסקים דדבר שבערוה שוה לשאר איסורים דהיכא דל"א איסורא ע"א נאמן כ"א היכא דאתחזק איסורא בעינן טעמים להתיר או משום מילתא דעל"ג או משום מידק דייק, א"כ ראי' ברורה דאף בחזקה דרבנן דהוא משום מחזיקין מאיסור לאיסור אינו נאמן ע"א, ומכש"כ נכרי כמו בנ"ד:

אכן באמת יש להבין לפי דעת הסוברים דבנאנסה אינה נאמנת מפני כי הוא נגד הרוב ואף דרק מדרבנן עשאו כרוב ומדוע בקידושין (ד' ס"ג) גבי קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחר ואמר אני קדשתי דנאמן לכנוס עיין בפ"י שם ובקו"א דסובר ברוב דאיתרע נאמן ע"א ובמקנה שם חולק אסברת פנ"י וסובר רק הטעם והואיל ואיסור נוגע לו ואצלו אין שום ספק ולפ"ד סברת המקנה נובע מתוס' חגיגה גבי בתולה שעיברה מהו לכ"ג ע"ש, ולפ"ד הפ"י הכא רובא דאורייתא ורק איתרע והי' קל יותר מרוב דהוא רק דרבנן, ולסברת המקנה איזה חילוק יש ביניהם:

וההכרה לחלק ולומר דברוב אשר אפשר לברר המיעוט מתוך הרוב כמו התם נאמן דהוי כמו ט' חנויות מוכרים בשר נבילה וא' בשר כשירה דנאמן לומר שקנה מחנות הכשרה, אבל גבי נאנסתי הרוב הוא סתירה לאמירתו שאומר באונס ואין קול ורבנן עשאו לרוב שקול יוצא לאנוסה, א"כ לפי"ז נחזי אנן בחולין (ד' ב' ע"ב) באוקימתא דרב"ע, לענין טמא במוקדשים דלא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה וע"ש בתוס' דרוב פעמים א"א ליזהר שלא יגע והאי רוב רוב גמור הוא דמתרצי זה אקושיא דסוטה ובקדושין לענין רוב תינוקות מטפחים בעיסה משמע דרוב שאינו גמור ילפינן מסוטה. וההכרח לומר דזה הוי לפי שיטת התוס' רוב גמור, וא"כ איך מאמינים לע"א שאומר ברי לי שלא נגעתי והלא עדותו נגד הרוב, וההכרח לחלק ולומר דבדבר שהוא עסוק בזה והספיקות הוא אם ע"י התעסקותו נתהוה הסיבה א"ל אף שעפ"י רוב נתהוה מאמינים לו שנתעסק ונזהר שלא עשה עפ"י רוב כ"א ע"ד ההזדמנות הואיל והוא עסוק בזה, ואפ"ל דהטעם הוא כי בכל דבר שאדם עוסק בי' נקרא אומן ויש עלי' חזקה דלא מרע אומנתו והוי כמו רוב דאיכא לברורי המיעוט מתוך הרוב דנאמן ע"א:

ואף לאותן שמתרצים קושית התוס' מסוטה בסיגנון אחר ולא סברי דהוי רוב עכ"ז קשיא דהלא התם ישנו חזקה ג"כ דמחזיקין מאיסור לאיסור מאיסור קדשים דכל כמה דלא איזרק הדם לא אישתרי הבשר והספק נגיעתה נולד טרם הזריקה ואיך נאמן ע"ז ע"א, אלא ודאי היכא דהוא המתעסק והספק שהמקרה נתהוה מפאת זהירתו נאמן לומר שנזהר יפה אף ע"צ המיעוט או נגד החזקה, אף דהחזקה דשם דמחזיקין מאיסור לאיסור לא דמי להכא דשם האיסור הוא דאורייתא וספק נגיעה אין שם כ"א דרבנן דטומאה דהתם הוא רק דרבנן וא"כ לא דמי ההחזקות שנחזיקו להחזקה שהי' מקודם, ועיין בר"ש במס' מקוואות לענין ספיקות דג' לוגין מים שאובים דסובר דהאיסור הוא איסור דאורייתא וג' לוגין מים שאובים אין אסור כ"א מדרבנן וא"כ ל"ד להחזקה ולא שייך להחזיק מאיסור טומאה הקדום לאיסור החדש הואיל וסוף סוף לא ישאר בחזקתו כמקדם.

אך האחרונים ז"ל הרבו להביא ראיות ע"ז לסתור א"ז ובתוך ראיותיהם ראיה א' חזקה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, אעפ"י שמיעוט המקפיד אין אסור כ"א מדרבנן עכ"ז מחזקינן בחזקת טומאה, ואף שלענ"ד יש לחלק דשם הספק במעשה אם באו מי הטבילה בזה המקום ואוקימנא בחזקת שלא נתעברה דהמעשה וסברתו הוא בספיקא דדינא, אך הדברים עתיקים ומוסכם מפי רוב פוסקים דאף ע"ז האופן מחזקינן א"כ קמה הראי' מחלין חזקה לנ"ד:

עוד יש להתיר מסברא דאומן לא מרע אומנתו דסמכינן לענין חוטי קנבוס ולענין סירוס דנאמן עכו"ם, וגם דחזינן דרופא נאמן ה"נ הואיל והעכו"ם המתעסק בזה הוא אין בכך בודאי עושה כאומנתו ונאמן הוא אשר לא נגע בכרס בצירוף המירתת דלעיל, דוגמא דבתערובות איסור סמכינן אקפילא ארמאה, אף דלא דמי דהתם גבי בב"ח או בתערובות שאר איסורים ליכא חזקה לאיסורא ואדרבא התבשיל שנתערב האיסור בתוכו יש לו חזקת היתר ואף דאם נתבטל מתירים גוף האיסור שלו שהי' חזקת איסור טרם תערובתו, ב' תשובות בדבר חדא כי מסוגיא דיבמות בפ' כיצד דמסיק הגמ' דחולצת לחומרא דמחזיקין מחזקת איסור א"א לאיסור לשוק, ומדוע לא נימא דמחזיקין מחזקת איסור א"א לחזקת שישארה אסורה לגבי יבם, אע"כ היכא דיש סתירה בהחזקה מפני ב' דברים התלויים בהחזקה אזלינן בתר רוב ענינים וככה נחזיק א"ז ממילא גבי חליצה מחזקינן לה שמחוייבת בחליצה ואחזקה מאל"א לגבי עלמא אשר הם הרוב ולגבי יבם הותרה, ה"נ גבי בב"ח העיקר הוא חזקת של כל הקדירה ולא הי' חזקת היתר ולא משגיחין אחזקת איסור:

אך ראה זה מצאתי בה' יי"נ בט"ז ס"א, אשר לפי סברתו לא שייך בכאן לאוקמי' בחזקת היתר כי זה לא סתר חזקתו דמעיקרא כ"א האיסור הוא מצד שנתערב בו איסור ע"כ אסור לאכלו מפני התערובות ואף דחו"נ הוא רק דרבנן וההיתר נשאר בחזקתו כמקדם זולת בב"ח שחו"נ מן התורה ונעשה כולו איסור שייך לאוקמי' אחזקתו כמו בכל החזקות, יהי' איך שיהי' אם יש חזקה להתירא אם לאו אבל חזקת איסור אין כאן ובכאן יש חזקת איסור דמחזיקין מאל"א מדרבנן, אך באמת כפי הסברא שלי לעיל יש להתיר בנ"ד כי העדתו על דבר אשר הוא התעסק בזה ואומר כי נזהר מליגע משא"כ שם העדתו על דבר אשר לא הי' בידו, וממילא אין סתירה ג"כ מסי' קפ"ז בענין נאמנות הרופא שנתרפאות, ועוד יש לחלק כי שם הרופא מעיד שנתרפאית החולאת וזה נגד החזקה שהיתה בחזקת חולנית, אך ע"ז יש לפקפק מב"ב פ' יש נוחלין (ד' קנ"ג) בפלוגתא דאביי ורבה לענין מת וקברו מוכיח פ' דר' יעקב ור' נתן ועיין תוס' שם:

עוד יש היתר בנ"ד דנהי דנאמר דאינו נאמן עכ"ז הואיל דזו החזקה שמחזיקין מאל"א הוא דרבנן, איולק בי' דהיכי דנוטה צד ההיתר יותר מצד האוסר מתירין אותו משא"כ בכל התחזקות איסור ואפי' בספק איסור מן התורה אנן מתירין כ"א מצד רוב לא שכיח ובכאן מקילינן, א"כ נהי דנאמר דאינו נאמן עכ"ז סברת דאומן לא מרע אומנתו ומירתת קצת, ויתר ע"ז מה שהרבה בהמות פעלו ככה והם עדיין חיים, ואף שזה לבד לא מהני כי אולי הבהמות הם ממיעוט החיות ונחוש לשיטת הסוברים דמיעוט טרפות חיות, ואף דלגבי בהמה גופי' הי' נ"מ אי הוו אזלינן בתר רוב והיו מכשירין אותה עכ"ז לא מהני הרוב דידה לגבי אחרינא, כסברת הרמב"ן אהא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם אף דיש לקרובה חזקת פנויה נזיר (ד' י"ב) ומובא בר"ן בגיטין ובאה"ע סי' ל"ה, ה"נ נימא דרוב לא יועיל מגוף א' לחבירו, וראי' מיבמות דאיהי מותרת לינשא וצרתה אוכלת בתרומה אף הואיל והיא מעידת חזקה דאשה מידק דייק ומינסבא וא"כ מדוע לא יועיל זו החזקה גם לגבי חברתה וזו החזקה הוא מטעם רוב כמו אמדו חכז"ל דעת אשה אשר תדוק מלהנשא, וכן בש"ע אדמו"ר בקו"א בה' נדה דסובר כי עתה מטמאין אותה ואומרים כי מכבר ראתה והרגישה ולאו אדעתי' מפני כי רוב דמים באים בהרגשה ולגבי זמן העבר מטהרין אותה, דזמן העבר ג"כ אין נ"מ כ"א לענין טהרות והוי כמו מגוף א' לחבירו אלמא דרוב ג"כ לא מהני מגוף א' לחבירו עכ"ז צד ההיתר נתרבה והוי נוטה להתיר יותר.

ואין לומר דהיכא דהעדאת ע"א לא מהני מיחשב כמאן דליתא ולא אתרבי צד ההיתר כלל מצד עדותו זה אינו דהרמב"ם פסק בפ' י"ב מה' גירושין ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דאם נשאת לא' מעדיו ואומרת ברי לי לא תצא, וחקרו כולם טעמו והפ"י בכתובות בהאשה שנתארמלה המציא דסובר הרמב"ם כסברת הרשב"א ביבמות לא כסברת התו' דכל אדם נאמן על עצמו אף נגד החזקה והגאון רמ"ס בתשובותיו השיג עליו והמציא היכא דהחזקה לא זזה ממקומה כלל לא שבקינן לאיש לעבור על שום איסור נגד החזקה, אכן היכא דע"א סותר החזקה אף דיש עד ב' דמכחיש עכ"ז אם הבע"ד אומר ברי לי לא מחינן בידו, א"כ חזינן דאף ע"א בהכחשה ונגד חזקה לא אמרינן כי הוי כמאן דליתא וסלק עדותו כמי שאינו כ"א מזיז ממקומה אשר מועיל בעדותו לשבור קצת כח החזקה. ה"נ מיקרי נוטה קצת להתירא יותר מן צד האוסר אבל עומד נגדי אבעיא בסוגיא דיבמות הנ"ל דאמאי מצרכינן לטעמא מילתא דעל"ג או מידק דייק לענין יבמה נתירה כי ההיתר שכיח טפי מפני העדאת ע"א, ועי' ביו"ד בסי' מ"ח דמתירין אם ספק מחמת חולי מטעם ס"ס אף דב' הספיקות משם א' דשם נמי הטעם דנוטה צד היתרא והוי שכיח ההיתר טפי, ואפי' דעת האוסרים שם אפשר דסברי דהואיל והוי מש"א כחד ספק יחשב ולא מיקרי שכיח טפי ההיתר:

ועיין בסי' י"ט פלוגתת הפוסקים היינו הב"י בשם אוהל מועד לענין אם ספק ע"י קוץ או ע"י מחט דהאוה"מ מתיר משום ס"ס ועיין בתוי"ק הטעם אף בב' הס' מש"א עכ"ז מיקרי מוטה ושכיח טפי ההיתר לכך מתירים וכת האוסרים סובר התוי"ק כי לא מהני שכיח טפי:

ואפ"ל לולי דברי' כי לא מיקרי לפי שיטתם שכיח טפי כי ב' הספיקות כא' ממש נחשב אצלם אבל אם הי' מוטה טפי הכל מודים שמותר, ובכאן נ"ד מוטה טפי ועיין בתוי"ק דאיהו גופי' מסכים לדינא כי שכיח טפי שריא, וא"ת דלפי"ז קשיא מהבעיא דיבמות גבי ע"א נאמן מאי קמיבעיא לי' נשתרי מפני כי ההיתר שכיח טפי וכי כל עיקר למודינו הוא מיבמות, לאיסורא לגבי טריפות ההכרח לומר דבזה החמירו טפי ביבמה דלא מהני שכיח טפי משא"כ בטריפות מהני שכיח טפי כ"א נאמר אשר בטריפות ג"כ כמו לענין יבום הי' יוצא לנו דין חדש היכא דהחל מעשה הטורף לפי שיטת הסוברים דמחזיקין מאל"א ולפי שיטת התב"ש דמיקרי יצא מהרוב כמו רוב הנישאת בתולה יש לה קול א"כ לא הי' ע"א נאמן להתיר אם מעיד שראה ובדק ולא מצינו חומרא זו בשום מקום אדרבא משמע בכל דוכתא דע"א נאמן:

ועוד יש טעם להתיר אחרי אשר כאומנת זו נעשה לכמה בהמות וחיות שלכל הדיעות עפ"י רובא דרובא טריפה אינה חיה נראה וניכר להדיא מזה שבכלי אומנות זו יכולים לנקות הפרש מבלי שינקוב הכרס, ול"ד זה להא דנדה ד' ה' אמרו לו אין שונין בטהרות ופירש"י דאין ראי' דשמא מעיקרא נגע, ואף דמסתמא הפירוש ברשב"ג דיכוון שיהי' הנגיעה שוה כדמעיקרא ועכ"ז לא מהני לרבנן, ועיין בתוס' ואי אפשר דאין הפירוש שבודאי כן רק קרוב כו' עכ"ז לא מהני, אך הכא דניתקן הענין ע"י אומנת ויודע בעת מעשה שלא נגע מסייע חזקת של כל הבהמות שחיות והאמת כדבריו, שלא נגע בכרס:

**(הגה"ה תשובה זו כתבה אמו"ר ז"ל זה שנים רבות וכמדומה שנכתבה עפ"י פקודת אדמו"ר מנעזין זצ"ל נ"ע שציוה לו לעיין בענין הזה וזה הי' עוד בחיי אדמו"ר הצ"צ נ"ע, ועתה מצאנו בד' רבינו ז"ל בצ"צ בסי' ק"ו נראה שדעתו הקדושה להתיר כה"ג בס' טריפות דשכיח יותר שלא נגע וכיון א"א ז"ל בפסק זה לדעתו הק' של אדמו"ר אך לענין ס' נקובת וושט כה"ג האריך שם רז"ל בפלפול ארוך וע"ש, וע"ע ת' ח"ס סי' קכ"ב:.

לענין הנ"ל בענין מצוי אם היא סברא אלימתא מדאורייתא יש להעיר קצת בזה מע"ז ד' ל"ח ממימרא דחזקי' לענין כבשין שדרכם לתת בתוכם יין דל"ש אלא שדרכם, אבל בידוע אסור אפי' בהנאה ועי' בי"ד סי' קי"ד ולכאורה י"ל דהטעם דדרכו הוא בגדר ספק מדאורייתא:

תוכן העניינים

יד אליהו (הנליש)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה