אור ברסלב

יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש

סימן ז

סימן ו

הרמב"ם ז"ל פסק בפרק ד' מה' שחיטה דאף מומר לדבר אחד מכל עבירות שבתורה אף לא בעניני שחיטה צריך בדיקת סכין, ותמהו עליו כל הראשונים מאין הוציא הדבר החדש הזה כי מימרא דרבא האי מומר אוכל נבילות דוקא לתאבון לא מומר לשארי עבירות וגם חילוקי של הש"ע דהיכי דהוא מומר לאכול נבילות אף בפעם אחד צריך בדיקת סכין והיכא דהוה מומר לשאר עבירות דוקא עד דעברה תלתא זימנא מנ"ל הא, ונ"ל לפרש בס"ד דאיתא לקמן (דל"ג) בפרק השוחט מזמנים ישראל על בני מעיים ואין מזמנים עכו"מ מ"ט כיון דשחט את הקנה הו"ל הבני מעיים כמאן דמנחא וכו' ישראל דבשחיטה תליא וכו' עכו"מ דבנחירה וכו' ומסיק דלעכו"מ נמי שריא משום דמי איכא מידי דלישראל שריא ולעכו"מ אסור:

והנה אם נתנבלה בשחיטה דאז אינו מועיל השחיטה לישראל לשום דבר אסור לעכו"מ לאכול הבני מעיים אז דליכא מי איכא מידי דלישראל שריא הואיל וישראל נמי אסור לאכול משום דאינו זבוחה ועיין בקצה"ח בסי' רל"ב לענין מקח וממכר בשם תשובת הריב"ש אם מכר בחזקת טריפה ונמצאת נבילה דמסיק דיש נ"מ לענין למכור הבני מעיים לעכו"מ דאם היא טריפה שריא הבני מעיים לב"נ משום מי איכא מידי ואם היא נבילה אסורים הבני מעיים לעכו"מ וא"כ יש לראות האי מומר דאוכל נבילות לתיאבון אינו חשוד רק על נבילה ולא על איסור אחר א"כ איך חיישינן שמא לא בדק הסכין דהוי נבילה א"כ אסורים הבני מעיים משום אבר מן החי:

אכן אם הוא שוחט לעצמו ומוכר לאחרים אסור לקנות מאתו הבשר לבד הבני מעיים אם לא נבדק לו סכין כי שמא שחט בסכין פגום והוי נבילה והבני מעיים באמת יחזיקם לעצמו ולא ימכרם דאינו חשוד על עשה דאינה זבוחה וא"כ נתקיים מימרא דרבא אם שוחט לעצמו ומוכר לאחרים אך עיין בכו"פ שחקר בזה אם שוחט לאחרים ואמרינן בי' אין אדם חוטא ולא לו אם לאו, אבל כל הפוסקים מסכימים דאף בשוחט לאחרים צריך נמי בדיקת סכין דע"ז לא שייך אין אדם חוטא ולא לו משום דמיטרח לא טרח וחס על טרחתו ומימרא דרבא מתניא בכל גוונא בין ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים ובין ששוחט לאחרים, וא"כ קשיא הלא מומר לד"א אינו מומר לכל התורה וא"כ אם הוא חשוד על נבילות אינו חשוד על אבר מן החי ואם שוחט לאחרים ומוסר כל הבהמה בחזקת כשירה א"כ ע"כ שלא נתנבלה בשחיטה דאם נתנבלה הבני מעיים אסורים משום אבר מן החי ומזה אפשר למד דינו דאף מומר לד"א צריך בדיקת סכין דאף אם הוא מומר לד"א אמרינן דמיטרח לא טרח לבדוק סכין אף שיש איסור אחר א"כ מבואר מדברי רבא דינו של הרמב"ם, ואף כי נדחוק ונאמר כי רבא איירי רק בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים עכ"ז מוכח דינא של הרמב"ם:

והנה בתוס' ד' ה' הקשו אמאי לא מהני יוצא ונכנס במומר כמו גבי כותי ותירצו דהואיל ומחזיק עצמו כישראל לא מירתת, אכן הת"ש מתרץ ומחלק בין כותי למומר באופן אחר והוא דכותי ירא פן יתן לו כזית בשר דעל זה לא חשוד כ"א אלפני עור, אבל ישראל מומר במאי דחשוד חשוד גם לעצמו, א"כ בנ"ד אם הי' אוכל כזית מבני מעיים הי' ראי' דהיא כשירה וא"כ שייך גבי' מירתת כמו גבי כותי וא"כ קשה דלוקמי' מתניתין הכל שוחטין מומר לאכול נבילות לתיאבון, בד"א שישראל יוצא ונכנס שירא שמא יתנו לו כזית בשר מבני מעיים, אבל באם ימצאו ששחט חותך כזית בשר מבני מעיים ונותן לו כלו מותר לאכול משחיטתו וכו' וא"כ מוכח דאף מומר לד"א צריך בדיקת סכין וא"כ לא קשה כלל:

ואין להקשות אמאי נקט רבא אוכל נבילות לתיאבון ולא נקט מומר לד"א. דיש לתרץ דלרבותא נקט כן דלא נימא דאסור אף ע"י בדיקת סכין מפני דכתיב וזבחת ואכלת, ולר"י דכל מי שאינו מצוה על זביחה אסור לאכול משחיטתו ועיין ברא"ש דמי שאינו חושש לשחיטה שחיטתו אסורה אף אם שחט כהוגן וקמ"ל רבא הואיל ואינו חשוד רק לתיאבון מיקרי בר זביחה ומהני שחיטתו כשבדק לו סכין, וא"ש שיטת הש"ע דפוסק דלאותו דבר אסור אפי' בפעם אחת ולד"א בעינן ג' פעמים בדוקא, ולכאורה קשיא רבא דנקט מומר בדבריו דמשמע ג' פעמים אבל לפי הנ"ל א"ש דנקט מומר דאז בעינן בדיקת סכין ולא יועיל התקנתא דבני מעיים הנ"ל דהוי איסור דד"א ולכך נקט מומר אבל לאותו דבר סגי בפ"א:

ויש להקשות ולסתור כל הנ"ל דאיך נסמוך על שחיטתו מההוכחה דאוכל הבני מעיים או נותן לנו לאכול דאולי הי' על הסכין פגימה שאינה אסורה רק מדרבנן והוא לא יטרח לתקן הפגימה הזאת. כי עיקר מאי דאמרינן מיטרח לא טרח אין הפירוש דלא יבדוק הסכין כ"א שאינו טורח לתקן הפגימה, והראי' מהדין דאם הי' לפניו ב' סכינים אחד פגום וא' שאינו פגום שרי אלמא דזה טורח לראות הסכין אם אין בו פגימה רק דאינו טורח לתקנו. א"כ אולי בדק ומצא פגימה שאינה אסורה כ"א מדרבנן אשר בוודאי אין על הבני מעיים כ"א איסור נבילה מדרבנן ולא משום אבר מן החי כי למה לרבנן לגזור איסור אבר מן החי אטו נבילה דאורייתא:

שוב מצאתי דזה נוגע לפלוגתת הפוסקים לענין אבר המדולדל דאסור מדרבנן משום מצות פרישה ויש פלוגתא אם מותר ליתנו לבן נח עיין בחידושי הגהות סמ"ק טעם של האוסרים דגזרינן אם נושיט לו אמה"ח דרבנן, אולי נושיט לו אמה"ח דאורייתא, הכי נמי בנ"ד חל על נבילה דרבנן גם איסור אמה"ח מדרבנן הן לישראל והן שאסור ליתנו לב"נ ועיין בש"ך סי' ס"ב ס"ק ט' ובפמ"ג שם, (י"ל דגם להסוברים גבי אבר המדולדל דאין שם איסור אמה"ח מ"מ לא חיישינן לדבר שאינו מצוי שיהי' פגימה האסורה רק מדרבנן):

ומצאתי בכתבי א"א הה"ג ז"ל מה שהשיב לרב גדול אחד שהשיג על מקצת דברים הנ"ל):

על דבר השגה א' כי לשיטת הרמב"ם בהלכות מלכים דאוסר בהמה מפרכסת לב"נ אלמא דלית לי' להרמב"ם סברא דמי איכא מידי ובזה סתר יסוד דברים הנ"ל, הנה מהרמב"ם לא נסתר כ"א שמותר לב"נ ב"מ מנבילה ג"כ, אבל לעולם לישראל י"ל דאסור הב"מ גם משום אמה"ח דדעת קדושים מצאתי בתשו' בית אברהם דמביא תשו' הגאון מהורא"ז מרגליות לתרץ דעת הרמב"ם, דבהלכות מלכים פוסק דמפרכסת אסור לב"נ ומדוע לא פסק דמזמנין וכו' וז"ל דהך מי איכא מידי דגבי הב"מ גם הרמב"ם יודה דהא דאמרינן דכיון דשחט את הקנה הוי הריאה כמאן דמלתא בדיקולא אפ"ל דהוא דוקא לישראל דבשחיטה תליא מילתא שפיר אמרינן כשנשחט הקנה כמתה דינינן לענין אברים התלוים בקנה, אבל לדידהו דבמיתה תליא מילתא אף ששחט הסימנים לא חשיבה כמתה ומפרכסת הרי היא כחיה כו' וא"כ לא שייך לדידהו כמאן דמנחא בדיקולא עד שתמות ממש, א"כ י"ל דע"כ סובר הרמב"ם דמזמנין עכו"ם על ב"מ דבזה שפיר אמרינן מי איכא מידי כו' דכמו דאין שחיטה מועלת ב"נ להקל להוציאה מאיסור אמה"ח כמו"כ לא תועיל השחיטה להחמיר לאמר כמאן דמנחא בדיקולא דזה הוה לישראל דוקא דשייך בהם מצות שחיטה עיין שה שמאריך בזה ביסודות חזקים. א"כ קם תירוץ הנ"ל דבמה שמניח הבהמה בשלימות עה הב"מ לישראל מוכרח דשחטו בכשרות דלישראל בנתנבלה יש גם איסור אמה"ח, ובפרט לשיטת היש"ש דמחלק לדעת הרמב"ם דהוא לא אסר בהמה מפרכסת לב"נ כ"א בבהמות עכו"ם אבל בבהמות ישראל שרי גם לב"נ משום מי איכא מידי א"כ לשיטתו בוודאי י"ל תירוץ הנ"ל:

וע"ד השגתם דהואיל וחזינן דפקר בהאי, פקר נמי באיסור השני שנצטרף לזה, ולא קרינן בזה שנודע במה נשחטה, ולפענ"ד נראה כיון דקימ"ל חשוד לד"א אינו חשוד לכל התורה א"כ כיון שיש בזה איסור אמה"ח שלא נחשד עליו מאי נ"מ אם נצטרף עוד איסור שהוא חשוד עלי' מכבר, ולגבי איסור אחר יש לו חזקת כשרות ככל ישראל:

**(הגה"ה עיין במל"מ פרק י' מהלכות גירושין בהלכה י"ח שכתב בשם הרדב"ז שאם היא נדה ונתייחד עמה בפני עדים, לא חיישינן לקדושין דמאן דעבר אאיסור כרת לא חש לבעילת זנות, ולכאורה משמע מכאן כדברי הרב המשיג אך י"ל דהתם דאיסור נדה חמיר מבעילת זנות דפנוייה ולכך חשיד על הקל גם באיסור אחר ועיין ביו"ד סי' ב' סעי' ג' דמומר לתיאבון ששחט אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן והטעם דהוא חשוד על השבועה דמושבע ועומד מהר סיני ועיין בט"ז שם ומשמע דאם הי' נוגע לאיסור אחר שלא נחשד עלי' הי' נאמן ומזה מוכח כסברת אבי הרב ז"ל ועיין פמ"ג לענין אם אכל נבילות חצי שיעור דלדעתו נאמן בשבועה והתב"ש חולק בזה ועיין נקה"כ שם:

ועוד יש להעיר בזה מברכות (דף כ"ב ע"א) ברייתא מעשה בא' שתבע אשה לדבר עבירה אמרה לו ריקה יש לך מ' סאה שאתה טובל בהם כו' עד פירש ע"ש. הרי דאף שרצה ונחשד לעבירה זו מ"מ כיון שהצטרף בזה עבירה אחרת שאינו רוצה לעבור עלי' נמנע מזה וגם מכאן ראי' נכונה לס' אבי ז"ל כנ"ל:

ושוב התבוננתי דיש ראי' נכונה לס' אבי ז"ל מדברי התוס' והפוסקים (בסי' א') לענין נגנבו גדייו ותרנגוליו דכתבו דבמקום שרוב גנבי ישראל מותרות אם מצאן שחוטין כראוי והוא מהתוספתא מובא בתוס' חולין ועי' ביאורי הגר"א ז"ל והטעם מבואר שם דחשוד על הגניבה אינו חשוד על הנבילה, ואמאי לא חיישינן שמא לא קנה עדיין הגניבה עד ששחטו ונאמר דבמעשה אחת כיון דחשוד לגנוב אותה חשוד לעשותה נבילה. ולכאורה י"ל כיון דאינו אוכלה בשעה ששוחטה כ"א שמזמין לאוכלה בשעה אחרת בזה י"ל כיון דאח"כ יתיישן אצלו עבירת הגניבה שעבר מקודם ויהי' עובר איסור חדש בזה לא יכון איסור על שעה אחרת. ול"ד לנידון דהרדב"ז הנ"ל אבל א"כ תי' א"א ז"ל עולה יפה ג"כ דבשוחט מכין ג"כ על שעה אחרת (לא בשעה ששוחטה אוכלה) וא"כ יחוש להכין איסור חדש שלא נכשל בו עדיין:

והן אמת שראיתי בשו"ת בית הלוי סי' א' שרצה לפרש בדעת הרמב"ם ז"ל דהשמיט דין דנגנבה דמפרש דסובר ז"ל דיאוש כדי לא קני והתוספתא יסבור כמ"ד סתם גניבה ייאוש בעלים וייאוש כדי קנה ע"כ עבירת הגנבה כבר נגמרה ושוב אינו חשוד על מעשה השחיטה אבל הרמב"ם ז"ל סובר דיאוש כדי לא קנה ונגמר בהשחיטה איסור הגניבה וע"כ בשעת מעשה חשוד על עוד איסור ג"כ והוא נוטה לסברת המשיג. אבל במחכ"ת הלא הדרישה והט"ז וש"ך השוו ד' הרמב"ם לשארי פוסקים לענין נגנבו ומצאתי ביד אפרים הביא ת' הרמב"ם ז"ל לענין מי שהוא מוחזק לגנב לגנוב בשר דבבית יחיד מותר לו לשחוט ובפרהסיא לא משום ח"ה ואמאי לא ניחוש שמא יגנוב וישחוט דחשוד אז על איסור נבילה ג"כ ומוכח כדיעות רבותינו ז"ל בדעת הרמב"ם, וע"כ יש ראי' משיטתו ז"ל גופי' דאפי' בחד מעשה לא נחשד על איסור חדש, ואכמ"ל בהראיות שהביא הגאון ז"ל בבית הלוי:.

עוד יש להעיר לנידון הנ"ל מגמ' דע"ז (ד' ע') זונה עע"ז וישראל מסובין אצלה חמרא שרי, נהי דתקיף להו יצרא דעבירה, יצרא דיי"נ לא תקיף להו עש"ה:

תוכן העניינים

יד אליהו (הנליש)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה