יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש
סימן ד
שאלה. בנידון שו"ב שהי' חתום על תוס' כתובה לעד, והתו"כ נכתב זמן מאוחר כמה שנים אחרי הקנין של הבעל ואח"כ היו אצל רב גדול ע"ד הטו"ת שהי' ביניהם נידון התו"כ הנ"ל, והודה השו"ב הנ"ל שלא הי' זכור בעת חתימתו על כמה סכום ציוה הבעל לכתוב וקיבל קנין על סכום שציוה אז אך השו"ב לא הי' זוכר כ"א האמין לאבי האשה שנשבע לו שעל סכום כך הי' הקנין, וע"כ רצה רב מובהק א' לפוסלו משו"ב ואבי הרה"ג ז"ל כתב תשובה זו להתירו בלא שום חשש כלל והסכים לו זקני (אבי אמי) הרב ההסיד חו"ב מ' צבי הירש זצ"ל ונצטרף אליהם הרב הגדול חו"ב הר"ד אריה ליב ז"ל רב דק"ק
לאיעוו.
א) הנה לפי פסק הטוש"ע בסי' ב' אף אם הוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה מותר לאכול משחיטתו בלא בדיקת סכין אף לשי' הרמב"ם ז"ל דבפ"א לא נעשה מומר, והנה המרדכי בריש חולין מקשה איך עד א' נאמן על השחיטה, הלא מעיד במקום חזקה דבהמה בחזקת איסור עומדת. ותי' בחד תירוץ דמוחזק בכשרות נאמן אף נגד חזקה ושוחט חשוב מוחזק בכשרות יותר מסתם אדם, ועכ"ז נפסק הדין באם עבר עבירה של תורה בפעם אחת אך לא בעניני שחיטה א"צ בדיקת סכין ועי' "בתורת יקותיאל" שהביא ראי' לזה מנגנבו לו גדייו ותרנגוליו כו' ולכאורא קשה מכאן על תי' הנ"ל דאיך נקרא לאיש כזה מוחזק בכשרות ביותר וצ"ל דעכ"ז בעניני שחיטה מוחזק לנו למדקדק וזריז, אף שעבר עבירה בענין אחר.
אכן בתשו' אדמו"ר הזקן ז"ל כתב דהואיל והטעם שאין מראין עכשיו הסכין לחכם מפני שממנים אנשים ידועים וי"א ולהם מחלו חכמים כבודם, וא"כ רשע וי"ש הם שני הפכים, עי"ש בדברי קדשו, וא"כ בנ"ד כל האמתלאות שלו אינו כלום, וחתם עצמו שלא כדין, כי אם עדים אומרים אנוסים היינו מחמת ממון נקראו רשעים כמבואר במס' כתובות (ד' י"ח ע"ב) א"כ לפי דבריו חתם עצמו בעולה, אכן שם בסוגיא איתא אלא אמר רמב"ח ל"ש שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים, מ"ט א"א משים עצמו רשע, ופרש"י דאדם קרוב אצל עצמו ואין נאמן על עצמו בין לזכות בין לחוב, וא"כ פשוט דאין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו, ואין מאמינים לו כלל מה שמגיד על עצמו:
והנה נצרך להבין בסוגיא שם אם אומרים כ"י אבל אנוסים היינו מחמת ממון דאין נאמנים, משום דא"א משים ע"ר והיינו דהוא קרוב לעצמו כו' (כפירש"י לעיל), הלא יש לו מיגו דאי בעי לא הי' אומר שהוא כת"י והיכא דיש לו מיגו מהני גם לענין זכות אף שהוא קרוב לעצמו וכמו"כ יהיו נאמנים באומרים אנוסים מ"מ במיגו, ועי' בתוס' ד"ה מחמת נפשות והתירוצים דשם לא שייך כאן, וכמו ללישנא קמא דנאמנים באין כת"י יוצא ממ"א, והנה באו"ת בכללי מיגו ס"ק ק"ה דכ' בענין אם מהני מיגו היכא דמשים ע"ר מתרץ דהא דלא מהני גבי אנו אנוסים מ"מ המיגו, משום דיש ב' חזקות חזקת כשרות, וחזקת השטר דהוה כמו אנוסים:
אך יש להבין דלכאורא עוד קשה ממ"נ העדים פסולים, אם כדבריהם עתה הוא האמת הלא השטר פסול דהיו אנוסים מחמת ממון, ואם אומרים שקר הרי נעשו פסולים דהעידו עדות שקר בב"ד, ואיך נאמנים לקיים כתב ידם, ואין לומר דאיך נאחוז החבל בשני ראשין לומר דעברו עבירה במה שהיו אנוסים מ"מ וחתמו, ולא נאמין שהוא כת"י דא"א לצייר שעברו העבירה אם לא שחתמו בפועל ואיך נאמר שוב דאין זה כת"י:
אך מצינו כה"ג בכתובות (ד' כ"ה ע"ב) גבי מי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דהואיל ולדבריו קרוב הוא ואין קרוב נאמן אף דא"א לאחוז החבל בב' ראשין דמ"מ אמרינן דהוא קרוב מפני שהוא בנו והרי אם הוא בנו וודאי דכהן הוא ועי' בתוס' שם, אלא על כרחך דהואיל ולדבריו אינו נאמן להעיד לא מקבלים עדותו, וצ"ל דהטעם הוא דמקבלים עדותן דכמו דמקשה הרא"ש בריש מס' מכות לענין פלוני רבעני לרצוני דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו כו', ומקשה הרא"ש אמאי לא יהי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ומתרץ תי' אחד בשם הראב"ד דהואיל ואדם קרוב אצל עצמו לא מיחשב דבורי' ולא כלום, שיחול על זה סוג עדות שבטלה מקצתה כו' והרא"ש תירץ דפלגינן דבורי' ואמרי' דרבע לאונסו אבל לא לרצונו, וא"כ מתרצינן דבורי' דכאילו לא אמר כלל לרצונו:
והנה בכאן ההכרח לפרש כתי' הראב"ד דהתוס' מקשים בכתובות נימא דפלגינן דבורי' ותי' דל"ש בכאן למפליג דיבורי' וצריך לפרש הסוגיא דלא נפסלו העדים כפי' הראב"ד דזה לא נחשב גדר עדות כלל, אך י"ל עוד תי' אחר דבכאן הואיל ופסולו וגמר עדותו באים כא' אינו נפסל וכמ"כ כ' המח"א בה' עדות דמתרץ קושית הר"ן אהא דאיתא בפ"ב דכתובות (ד' כ"ב ע"א) ע"א אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה תרוייהו בא"א קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה הו"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים, ומדקדק הר"ן ז"ל דכיון שמכחישים זא"ז וחד מנייהו פסול, א"כ איך מחזיקים אותה בא"א ע"י עדותן שא' מנייהו הוא עד פסול, ותי' המח"א דהואיל ופסולו וגמר עדותו באים כאחד לא מיפסיל:
והנה מפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בחולין שכ' במתני' דהשוחט בשבת וביוה"כ (כפי שכ' הת"ש והכו"פ בביאור כוונתם), משמע נמי דאם עדותו ופסולו באים כא' לא נפסל אותו העדות, אכן הר"ן חולק על סברא זו מדמצריך לתרץ בכתובות דהכחשתם אם הי' קרוב לו או קרוב לה, ועי' ש"ך בחו"מ בסי' ל"א הביא ד' ר"ן אלו למפשט סברת דחכמי בריסק ועי' בב"ב (ד' ל"א ע"א) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי עד א"ל רבא והא עדות מוכחשת היא וע"ש בתוס', משמע לפי מאי דקיי"ל דעד זומם למפרע הוא נפסל אף אותו עדות בטילה וכן מוכרח שם בסוגיא א"כ לאותם שסוברים כהמח"א לא קשיא סוגיא דכתובות הנ"ל. אבל לפי שיטת הר"ן הנ"ל יש ראי' מסוגיא דכתובות דהיכא דאינו נאמן על עצמו משום שמשום ע"ר לא נחשב זה לעדות כלל ולא אמרינן שהגיד עתה עדות שקר בב"ד ולכן נאמנים שכ"י הוא:
ב) ואפ"ל דאין ראי' מהתם דנוכל לומר דהטעם הוא משום דאיך נאחוז החבל בב' ראשין לומר כי הוא רשע במה שמשקר עתה ואומר כי אנוס הי' מ"מ ומפני זה לא נאמין לו על כת"י, דאם אינו כת"י מה משקר ובמה נעשה חשוד, ול"ד לאומר זה בני וכהן הוא, דהתם הטעם דאף שהענין אמת אך א"א להכשירו ע"י עדות אביו דגזירת המלך הוא דאטו משה ואהרן ח"ו ישקרו, ועי' חי' הרשב"א מש"כ בזה, אבל הכא גבי עדים כל פסולם שחוששים אנו שמא משקרים, וכיון דהכא גבי אנוסים היינו א"א לתפוס הדבר לשקר כנ"ל ע"כ מכשירים השטר, ואף דרשע שאינו של חמס נמי פסול לעדות, והגם שאין בו חששא דמשקר כ"א שהוא גזה"כ אל תשת ידך כו' וא"כ הי' אפ"ל ג"כ דגם ברשע לא מהני הממ"נ דאיך נאחוז החבל כו' אכן גבי קיום העיקר רק שהענין יהי' אמת וכיון שמתברר הדבר כנ"ל ע"כ כשר השטר. ועי' תוס' ב"ב (ד' ל"ג ע"א) בסה"ד לסוף אודי ול"ל דנאמין לו שאכל ג' שנים ולא נאמין לו שלקחה עי"ש *):
והנה בנ"ד אם נאמר דא"א מע"ר ולא נאמין לו במה שאמר שחתם שלא כד"ת א"כ הגיד עתה שקר בב"ד ויופסל לשחיטה ע"י עדותו של עכשיו ומסוגיא דכתובות כפי מה שתי' המח"א אין סמך קולא משם וגם לפי שי' הר"ן יש לפקפק בהראי' כנ"ל :
**(הגה"ה ראי' של אבי ז"ל היא מוכרחת לפי שי' הר"ן הנ"ל ומה שרצה לדחות הראי' דבקיום מועיל אפי' עדות פסול כל שנתברר הענין היטב הנה לפי ד' הר"ן בגיטין בסוגיא דעבד שהביא גיטו כו' דמפלפל. שם הר"ן ז"ל דאמאי לא נאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עי"ש דהגם שנתברר לנו עפ"י דבריו שהוא משוחרר (דנאמן על עצמו מ"מ) כיון דאינו נאמן לענין הנכסים שפיר שייך עדות שבטלה מקצתה וכו' ועי' בחי' רעק"א מה שכתב בזה והוציא מד' ר"ן אלו דאף במקוה שעדות אשה מהני מ"מ פסול בנתבטלה מקצת' הגם שאין אנו חוששים למשקר כ"א שהוא מצד גזה"כ וא"כ לדברי ר"ן אלו חוזר וניעור ראי' הנ"ל:
והנה בחו"מ סי' כ"ח איתא דאף אם הכריזו בח' יכול לחזור ולהודות והטעם דתלינן דבאיזה אונס או שגגה עבר ונאמן עתה בעדותו עי' קצה"ח שם, ושאף אם הוא אומר שבמזיד עשה לא נאמין לו, וזה כשי' הרא"ש במס' מכות הנ"ל (משום פ"ד), ובקצה"ח שם כתב דזה תליא בתירוצי התוס' אם אמרינן פ"ד היכא דצריך להוסיף על דבריו מידי דלא שכיח, והנה לפי שי' הר"מ הארוך מארי' דהאי דינא דסי' כ"ח להנ"ל י"ל קולא בנ"ד דפלגינן דיבורא באופן מרווח ובמידי דשכיח:
ג) דבכתובות (ד' כ') איתא ואי צורבא מדרבנן הוא עפ"י עצמו נמי ומוסכם זה הדין לפסק הלכה בסי' כ"ח, א"כ אפשר שהענין הי' שבתחילה הזכירוהו הבע"ד עד שנזכר בעצמו ג"כ וא"כ חתם כדין, ועתה ירא לנפשו אולי סמך לגמרי על הבע"ד ומתוך כך נדמה לו שזכר ולא שזכר מחמת עצמו, ולא הוה רשע ח"ו לא בתחילה ולא בסוף ויש דיעות הסוברים דבזה"ז לא יסמוך שום איש על זכירת הבע"ד א"כ אפשר לתרץ דבריו במילתא דשכיחא ולא הי' עליו שם רשע אפי' שעה אחת, אכן לפי שי' הסוברים דא"א להוסיף מאומה על דבריו (וכנ"ל), נסתר קצת ההיתר:
והנה גם לפי שי' הר"מ הארוך הנ"ל יש עוד לעיין בזה ההיתר דבחו"מ בסי' ל"ד סעי' כ"ה איתא דהיכא דנעשה חשוד עפ"י עצמו אינו מעיד לכתחילה, ופי' המפרשים דאין מזמינים אותו לעד לכתחילה, והנה יש לפרש כפשוטו דלכתחילה חיישינן שמא אמת הוא כמו שאומר ובדיעבד כשר, דא"א מע"ר או יש לפרש כך, דבסי' מ"ו פסקינן אם אומרים אנוסים היינו מחמת ממון דאין נאמנים ועכ"ז צריכים לשלם מה שגרמו היזק דלגבי עצמם נאמנים שמשלם עפ"י עדותם שלא כדין, ועי' כתובות (וד' מ"ד) לענין ב' שטרות היוצאים בזאח"ז דביטל שני את הראשון ויש שם טעם דאודוי אודי ליה ולטעם זה איתא שם דהעדים פסולים לגבי' להעיד לו בכל מילי כי הוא העיד עליהם שהם פסולים ולגבי עצמו נאמן א"כ אפ"ל דאם אדם משים ע"ר הגם דאין מחזיקים זה לשקר וכמו אנוס דמשקר מ"מ לגבי עצמו פוסל עצמו מתורת עדות כמו שם אם מעיד על עדים שהם פסולים הגם שלגבי אחרים אין בדבריו כלום מ"מ לגבי עצמו פסלם, ע"כ הדין דאין נעשה עד לכתחילה דאם ראה עדות הרי עדותו נוגע לחבירו ולגבי דידן ה"ה בחזקת כשרות ומהני עדותו אבל לילך לכתחילה לראות איזה ענין שיהי' עד עליו אינו נוגע כ"א לעצמו להחזיק עצמו בחזקת כשרות ולילך להיות עד בדבר ולגבי עצמו נאמן ע"כ אין מזמנים אותו לעד וא"כ בנ"ד ה"נ אפשר דלגבי עצמו הודה שאבד חזקת כשרות שלו ואם לא ישחוט אין הדבר נוגע לגבי אחרינא, אכן כי לשי' ר"ן הארוך דפלגינן ומתרצינן דיבורי' לא כפי שהוא אומר א"כ ל"ש דלגבי עצמו יהי' נאמן דכמו דשלא אמר הדבר כלל דמיא, ועי' באו"ת בסי' ל"ד דמפרש כך:
ועוד י"ל בנ"ד והוא העיקר דלפי דבריו אומר שעושה תשובה על אשר חטא, ועי' בי"ד בסי' א' לענין עד א' שמעיד על השוחט ששחט שלא כהוגן דלא שייך שהעד שווי' עלי' חד"א הואיל ותליא במחשבת השוחט אם להטיב מעשיו במכאן ולהבא ולעשות תשובה (ש"ך בשם מהרי"ק), וא"כ בנ"ד שאומר ומתחרט ומודיע לב"ד שעשה תשובה שפיר כשר מכאן ולהבא ואין לפלפל בכאן מפלוגתת הפוסקים בחו"מ בסי' ל"ד בסעי' כ"ט דמובא בהג"ה רמ"א בזה"ל וי"א דכ"ז דוקא במי שרגיל לגנוב ולגזול אבל מי שגנב כו' באקראי בעלמא מיד שהחזיר מה שגנב וגזל הוה תשובה עכ"ל הרמ"א ז"ל, ועתה השו"ב אומר שעושה תשובה ומתחרט באמת על החתימה, אך שם תיקן מה שעיות וע"י מעשיו שהחזיר הגזילה מעצמו מוכח שעשה תשובה, אבל בכאן מאי תיקון איכא, ומה שהודה בפני ב"ד אינו נאמן כלל כנ"ל, דא"א משים ע"ר, ונהי דמה שמפסיד להבעל בעדותו, שלפי הודאתו אח"כ חתימתו הי' בשקר לכאורה הי' לו להחזיר להבעל:
אך עיין באו"ת דכ' דאם ע"א אומר שחתימתו הי' בשקר וא"י מהשטר, אבל עד הב' מחזיק בעדותו שאמת הוא וזה א"י אם עד הב' אומר אמת, אזי א"צ לשלם להבע"ד דאמר לי' אייתי ראי' דגרמת לך היזק דלפי דברי עד השני אין כאן גרם היזק כלל, ע"ש שמחלק בין הדין דסי' כ"ט לסי' מ"ו, ונמצא שא"צ לשלם לו המעות דעד הב' מחזיק שהאמת כן הוא שסך הכתוב בתו"כ על סך זה נתחייב הבעל בקנין, אבל עכ"פ הוכחה על תשובתו ליכא בנ"ד דהמעות א"צ להחזיר ודברי' אינם מתקבלים בב"ד:
אכן באמת יש לדון בזה דמאי דחישיינן בתשובה לערומי קא מערים, היינו היכא דידעינן בודאי שעבר עבירה שנעשה עפ"י חשוד דהוי חשוד בודאי וספק אם עשה תשובה אבל בכאן תומ"י שאומר בפנינו שעבר עבירה כנ"ל אומר שעשה תשובה, והוי בכאן לפי"ד ב' לטיבותא חדא דאין מוחזק לנו שעשה עבירה עפ"י עדים רק על פיו וזה קולא אף בענינינו להאמין לו נגד חזקה כדאיתא בס' פ"י בחידושיו בגיטין גבי הנהו גינאי סוף פ"ק ע"ש, ועוד דלע"ד זו החזקה מיקרי לא נודעה אפי' שעה אחת בשעתה וממילא ל"א בתרה כידוע, דקודם אמירתו לא נודע לשום איש ותיכף בשעת אמירתו אומר שעשה תשובה ול"ד לכתובות גבי עד א' אומר נתגרש וע"א אומר לא נתגרשה דתרוייהו בא"א קמסהדי דמדייק הר"ן דלא מתוקמי בחזקת א"א רק אפומי דהנך סהדי ועכ"ז מיקרי חזקה ואין ע"א נאמן לומר נתגרשה, אף דתיכף דמחזיקה בחזקת א"א שוברה עמה דאומרים נתגרשה אבל לא דמי דהתם הואיל ואומרים העדים כי היתה א"א היתה מוחזקת באיזה מקום לא"א אך אנן לא ידעינן אבל בכאן לא מיקרי חזקה ידועה בשעתה עד שנודעה ושוברה עמה. ונלע"ד דדמיא האי מילתא למאי דמבואר בפי' בקידושין (דף פ') בענין סמוך מיעוטא לחזקה דמבואר דחזקה דהתם מיקרי חזקה שלא נודעה וכש"כ הכא דודאי לא נודעה, א"כ אפ"ל דהא דיש חשש דאיערומי קמערים היינו היכא דהעבירה הוי ודאית ומוחזקת צריך תשובה ודאית שלא יהי' חשש ערמה אבל בכאן לא הוי הענין מוחזק וידוע כלל וכל טצדקות דהי' בידו לעשות עשה לפי דבריו ואם כי הדיינים אינם שומעים לו כפי הדין הוא מה יעשה עוד:
(זה מה שמצאתי בענין זה דברי אבי המאוה"ג ז"ל, ומצאתי עוד עלה א' השגה על קצת ענינים מתשו' הנ"ל ואחר עיוני תורת אמת היתה בפיו של אבי ז"ל וע"כ אכתוב ההשגות ותשובות עליהם בעזרת הש"י):
כתב הרב המשיג זה לשונו הנה מעכ"ת המציא להפליג ולתרץ דברי השו"ב על פי שיטת הר"ן הארוך:
א) הנה לפע"ד נראה על פי מה שכתב הנו"ב במהד"ת חלק אה"ע סי' כ"ג דהיכא דשייך לאפרושי מאיסורא לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע והביא ראי' מהא דסוטה ואלו שאין שותים האומרת טמאה אני לך אף שעושה א"ע רשע, והנה אף דיש לפקפק על ראיית הנו"ב מהא דסוטה דשאני הכא דקינא לה ונסתרה ורגל"ד שזינתה לכך נאמנת. מ"מ נראה להביא ראי' לד' הנו"ב מהא דאיתא בסוף נדרים, האומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה למשנה ראשונה, ואי' בגמ' שם דמיירי באשת כהן דאי' באשת ישראל אם אומרת שנטמאה ברצון מי אית לה כתובה, ואם נאמר דאינה נאמנת לאסור עצמה היכא דמשמת עצמה רשיעה, עדיפא ה"ל למימר ולהוכיח דלא איירי בא"י דאי בא"י ברצון מי מהימנא הא א"א מע"ר, אלא ודאי דהיכא דשוויא אנפשי' חד"א אף להשים עצמו רשע נאמן:
ולפי"ז בנ"ד בשו"ב אם הודה ע"ע שאכל נבילות לתיאבון או עבר עבירה אחרת לדעת הרב ז"ל דבר ברור הוא שנאמן לפסול עצמו לשו"ב דשווי' אנפשי' חד"א ולא ישחוט עוד, ורק לענין עדות לא מפסיל כמבואר בנו"ב שם, הלכך אין לנו לתרץ דבריו, ועיין יבמות (ד' מ"ז) במעשה בא' שבא לפני ר"י ובהרא"ש שם ובתוס' ד' כ"ב ראי' לדברי' דבשווי' אנפשי' חד"א משים ע"ר:
ב) עוד ראיתי שכ' כ"ת כיון דלא ראינו ולא ידענו שחתם רק על פי' ועתה שוברו של החזקה שאמר שעשה תשובה והוי חזקה שאינה מבוררת אם שנתכון לדעת גדולים הב"ש ז"ל המובא בנו"ב מהדו"ק סי' ל"א, אך הנו"ב השיג עליו והביא ראיות דלא מיקרי חזקה שלא נתבררה כ"א שלא הי' באפשרות בשום אופן להתברר. וכ' וא"כ ה"נ בנ"ד דהחזקה היתה מבוררת בשעתה בשעה שחתם והוא ידע ג"כ דלא דכיר, וממי איכפת לן שאנחנו "לא ידענו והאריך בזה:
ג) ומה שהקשה כתה"ר לסברת האו"ת שכ' הטעם דאין אדם משים ע"ר הוה משום חזקה או אנוס לפי"ז בעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים מ"מ דאין נאמנים מחמת החזקה או האונס ולמה נאמנים בכת"י הוא זה, דממ"נ הוה רשעים, לפענ"ד ל"ק דהתוס' הקשו דנימא פ"ד דאנוסים היו מחמת נפשות ולא מ"מ ותירצו דל"א פ"ד לבטל השטר, ועוד כמה תירוצים תירצו שם, וכל התירוצים לא שייכי רק על קושייתם, משא"כ בכ"י הוא שפיר פלגינן דיבורא כדי לקיים השטר, ועי' בתוס' סנהדרין (ד' נ"ט) שכתבו דהא דנאמנים אכ"י היינו אפי' בלא טעמא דפ"ד וכוונתם כמו שכ' הפ"י בכתובות דהוו ענינים נפרדים וכ"כ הריטב"א בכתובות דהא דכ"י פלגינן דיבורא כו':
(זהו קוטב דברי הרב המשיג. ועתה אכתוב ונברר בעזה"י כי הפסק של אבי ו"ל ישר וטוב ואתרץ ההשגות הנ"ל בס"ד):
**(הגה"ה א) מה שהביא הרב המשיג דברי הנוב"י דהיכא דהוא שווי' אנפשי' חד"א נאמן אף במקום שמשים עצמו רשע והביא עוד ראיות לזה ומשיג דעל כן בנ"ד שאמר שחתם שלא עפ"י ד"ת ג"כ נאמן מטעם שווי' אנפשי' כו' במחכ"ת לא שייך כלל בנ"ד חד"א כו'. מאחר שבידו של השוחט לשוב בתשובה וכמו שהביא אבי ז"ל הדין שבשו"ע בעד א' אומר ששחט שלא כהוגן שגם העד עצמו מותר לאכול משחיטתו של זה מכאן ולהבא כנ"ל מכש"כ השוחט בעצמו לא שייך שווי' איסור על שחיטת דלהבא כיון שבידו לעשות תשובה קודם שחיטתו ועוד אפי' אם לא יעשה תשובה כל שיודע בעצמו ששחיטתו בכשרות אין אסור כלל כ"א לאנשים שלא ראו את שחיטתו וידעו מעבירה שלו הם אינם רשאין לאכול וא"כ איך שייך לאמר שהוא שווי' עלי' איסור דאחריני דמה שלו בעצמו אין אסור כלל, ועיין בתשו' מהר"מ מינץ סי' כ"ו (שהוא הי' השואל בתשו' נוב"י הנ"ל) שביאר דברי הרשב"א בסוף נדרים שכתב ותירץ הר"א ז"ל דזונה לא מוזהרת מכהן אלא כל היכא דאיהו מוזהר וכדאמרינן ביבמות כל היכי דאיהו מוזהר איהי מוזהרת כו' והקשה הגאון דהסוגיא דיבמות סותרת לתירוץ הר"א כמו שכתב התוס' ואיך הכניס הרשב"א הסוגיא בתוך תירוצו ופירש דבריו דשווי' אנפשך חד"א הוא מטעם נדר כמו קונם וזה הוא תירוצי דהרי עיקר הטעם אע"ג דאגידה בי' דהיא משועבדת להבעל אפי"ה יכולה לאסור עצמה על הבעל מטעם נדר דהוי כמו הנאת תשמישך ואסור עלי ואין בכלל איסור זה שאמרה שניטמאת דמעולם לא משכחת איסור זונה שתהי' אסורה להנשא לכהן אם לא דיש איסור עלי' דכל היכי דהוא מוזהר איהי מוזהרת וא"כ א"א לשווי' חד"א במה שאומרת טמאה כיון דעלי' א"א לתפוס איסור זה אחר שהיא משועבדת לו ועליה ליכא איסור זונה כ"ז שאין האיסור עלי' ע"ש ודפח"ח, וה"נ בנ"ד לא שייך שווי' חד"א במה שעלי' אין איסור כלל ואנן אין מאמינים לו כלל כי אין אדם מע"ר א"כ מה איסור וקונם שייך בזה וזה ברור בעזה"י:
והנה בזמן שהי' שאלה הנ"ל והרבנים ז"ל כתבו תשובותיהם עדיין לא יצא לאור עולם ס' הקדוש הצ"צ, ועתה כאשר זכינו לס' הקדוש עיין בסי' ח' י"ב שפלפל רז"ל במה שפסל אדמו"ר הזקן את השו"ב במה שהשיג גבול וכ' דרשע וי"ש שני הפכים, הראה מקור לזה בגמרא בכורות (דל"א) חבר שנעשה גבאי דוחין אותו מחבירותו הרי אפילו עבר עבירה אחרת שאינה שייכה לטהרות כלל כי הוא ענין ממון אעפ"י כן נעשה פסול לטהרות ואבד חזקת כשרות היתירה הרי ראי' לתשו' אדמו"ר ז"ל וגם מקור לשי' הרמב"ם ז"ל בחשוד לד"א דצריך בדיקת הסכין, והביא הגמרא דבכורות דאם פירש הרי הוא ככל אדם כתב אדמו"ר ז"ל נמצא באיסור כזה שאין שייך למילי דחבירות ממש אינו נפסל אלא כשיעבור עלי' ועודו מחזיק בו אז נדחה מחבירות אבל מיד שפירש ממנו הוא כשר וכך י"ל לענין שוחט שעבר על איזה איסור אף שאין שייך לשחיטה כו' אבל כשעבר על איסור אחר בעבר ואינו מחזיק בו להבא בפסל עכ"ל הק' מכאן ראי' ברורה לפסק של אבי ז"ל:
עוד יש להעיר במש"כ אבי ז"ל בריש אות ב' דגבי קיום דלא בעינן רק שהענין יהי' אמת אזי מהני העדות על כ"י מפני דאיך נאחוז החבל בב' ראשין עיין במרדכי סוף פרק החולץ נאמן אתה לפסול עצמך הקשה המרדכי וא"ת והא אדם קרוב אצל עצמו וי"ל הכא לא בעי לפסול א"ע אלא אדרבה הוא רוצה להכשיר עצמו כו' ומכאן ראי' לסברתו ז"ל:
ב) ע"ד חזקה שלא נתבררה לכאורה יש להעיר לזה מירושלמי כתובות פ"ב וקידושין פ"ג דאיתא שם תמן הוחזקה א"א לפני הכל ברם הכא לא הוחזקה א"א אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמרו זה הוא שקידש דמשמע דיש חילוק בין אם נתבררה החזקה או לא ויהי' מזה ראי' לשיטת הב"ש וכסברת אבי מורי ז"ל ועיין בס' דברי עני באות ח' פירוש אחר בדברי הירושלמי אך גם לשיטת הנו"ב ג"כ לא שייך לקרותה שהיתה יכולה להתברר מאחר שבשעה שחתם אמר בפירוש שזוכר סכום התו"כ, ומה שלהשו"ב בעצמו הי' אז מבוררת החזקה ז"א כלום מאחר דבידו לבטלה בכ"ז ע"י תשובה לא שייך חזקה וחוץ ממנו לא ידעו ועי' ירושלמי ערלה ידיעת חבירו מהו וה"נ בהיפך ידיעתו לא מהני, ואיך היתה יכולה להתברר וזה פשוט:
ג) וע"ד השגה בענין קושיית אבי ז"ל לסברת או"ת דהטעם דאין אדם משום ע"ר הוי משום חזקה או אנן סהדי א"כ ע"י אמירתו דאנוסים היינו מ"מ נעשו רשעים ואיך נאמין אותם שכתב ידם הוא זה. בזה טובים דברי הרב וכ"ה בריטב"א דבזה פ"ד דנאמין אותם שכת"י הוא וענין אנוסים היינו הוה כלא אמרו ולענין עדות לא נעשו רשעים עי"ז, וה"נ בנידון השו"ב עוד נצמח קולא מזה (שלא כד' הרב שסובר ג"כ דממ"נ להבא הוא פסול) דלא נעשה רשע ע"י אמירתו, ואבי ז"ל כתב לפי משמעות פשט הל' דתוס' בכתובות דלא פ"ד בכאן ופי' דלא מקבלים דבריו מטעם קרוב, אבל נעשה רשע ע"י עדותו, וראיתי לגאון אחד מביא שו"ת הלק"ט דעדים החוזרים ומגידים הגם שאין נאמנים מ"מ נפסלים מכולה ב' מתורת ממ"נ, אבל כפי הנראה אין נעשה רשע כלל ע"י שמשים ע"ר אם לא להתחייב בממון או לשווי' חד"א היכא דשייך זה, אבל בנ"ד ברור ופשוט הכשרו מכמה טעמים שנתבאר:
ולענין חזקה שלא נתבררה הנ"ל יש להעיר מד' רש"י במס' ע"ז (ד' מ"א ע"ב). בד"ה והא הכא דוודאי טבילי, פירש"י ז"ל כיון שאנו רואים שנגמרה מלאכתן וודאי בחזקת טבל היו מיד ע"ש, ולזה מורה כן דברי הנוב"י וק"ל: