אור ברסלב

יד אליהו (הנליש)· רבי אליהו הנליש

סימן ב

סימן א

מה שהשיב הגאון והצדיק מוהר"ר יצחק אייזיק הלוי עפשטיין ז"ל אב"ד דהאמעל, לזקני הרה"ג המפורסם חו"ע מו"ה צבי הירש שהי' רב בפאדאבראנקע והי' תלמיד של מר"ן הנ"ל.

כבוד אה' בש"ב ידידי המופלג פלג אלקי' מלא תוי"ר הנגיד וכו' ב"ש מוהר"ר צבי הירש נ"י

מכתבו מן ר"ח אייר הגיעני קודם תפלת שחרית. והשליח בא תיכף לא הספקתי להשיבו ע"י אותו האיש, והנה בדבר הקריי"ן, הגהות אה"ע בזה היא בשו"ע הנדפסים עם באה"ט של ר' זכרי' מענדל בסי' צ"ו ביו"ד ומסיק שם דהיינו דווקא למאן דשרי ב' טעמים לכתחילה, ומ"ש בחוו"ד שאין המדוכה יכולה לבלוע ביבש, בלא רוטב, תמוה בעיני למה נטר עד המדוכה והלא גם הסכין והזנגביל יבשים הם בלא רוטב, וע"כ לומר דדוחקא וחורפא מפליט ומבליע ה"נ במדוכה משום דוחקא הוא דאתאן עלה. מיהו באמת לעד"נ לא יהא חמור כח הד"ח מחום כלי ראשון דרך עירוי שהתיר הפ"ח בשם כמה פוסקים בשני טעמים ע"ש. ומ"ש מעלתו להביא ראי' להתיר הקריי"ן מסי' תמ"ז בא"ח שכ' המג"א בשם הב"ח בבשר יבש שמחמת היבשות בטל טעם החמץ, הנה באמת היא גופא קשיא לי טובא, דהך סברא יליף לה הב"ח בחיבורו ובתשו' סי' קכ"ג ממ"ש בהגהות ש"ד בבצק שטח בו שולי החביות שע"י שנתייבש שוב אינו נותן טעם בפסח, ומה ענין זה לזה, דהתם הבצק עצמו פשיטא דאסור גם לאחר שנתייבש אלא דהיין אינו מקבל טעם ממנו בפסח מחמת יבשותו שאין בו כח ליתן טעם. אבל הבשר שכבר בלע טעם ממש בפחות מששים (דאל"כ תיפוק לי' דאינו חוזר וניעור) מנא לן לומר שנתבטל טעם החמץ שכבר נבלע בו והב"ח כ' ראי' דאין לחלק בהכי ממ"ש מהרא"י בהגש"ד גבי כחל יבש שיש ללמוד שיעור זמן היבשות מהך דבצק בשולי החבית, וכתב וז"ל ולא ס"ל (ר"ל למהרא"י) לחלק בין בצק שנותן טעם מחדש לכחל שכבר קיבל טעם החלב, עכ"ל, ותמה על עצמך דבכ"ד משמע להדיא שאיסור הכחל הוא רק מחמת חלב הכנוס בו ולא שבלוע בו דאלת"ה מאי מהני קריעה וטיחה, ובהדיא כתבו התוס' פג"ה (דצ"ז ע"ב) ד"ה וכחל, וז"ל וא"ת כיון דכחל עצמו אסור, נימא דחענ"נ ונבעי ששים נגד הכחל, וי"ל דהא דאסור לאו משום שיהא טעם חלב בכחל יותר מבשאר בשר אלא לפי שיש לו גומות והחלב כנוס **(הגה"ה ובהבנת ד' המג"א עי' הגהת רעק"א ז"ל דסובר דמותר אה"כ לאוכלם אף בפסח דבטעם הנבלע לא אמרינן חו"נ וכ"כ הח"א אך לדינא כ' הגאון רע"ק כאדמו"ר וכ"כ במחצית השקל.)** בתוכו עכ"ל, וכ"ה בהגש"ד בשם פרישת רא"ש. ומש"ה כשנתייבש כלה החלב הכנוס לגמרי ואיננו נותן טעם עכשיו בקדירה ובשר עצמו נת' שאין בו טעם חלב ומש"ה קשרי, ואע"ג שכנוס החלב בגומות כמה ימים אפ"ה אין הבשר מקבל טעם חלב ממנו כמש"כ התוס' הנ"ל וז"ל משום דהיינו רביתי' וחלב שחוטה דרבנן. אבל בשר שנשרה בכלי ב"י באופן שכבר קיבל טעם חמץ ונבלע בו, מה יועיל מה שנתייבש אח"כ וכי הטעם שבו להיכא אזיל, ועוד דהא מהרי"א ז"ל לא למד מבצק אלא השיעור בכמה מקרי יבש אבל עיקר הדין דכחל שיבש מותר לא למדו מיבשות דבצק כלל אלא כתוב שם בש"ד הטעם משום דחלב שחוטה דרבנן, וביבש לא גזרו, וא"כ אפי' למה שנראה מדברי הב"ח דהכחל בולע בו טעם חלב, אכתי אין משם ראי' שלא לחלק בין נתינת טעם חדש כמו בבצק הנ"ל לביטול טעם שכבר קיבל, ואדרבא איפכא משמע דביטול טעם ישן לא דמי לנתינת טעם חדש, דאל"כ למ"ל למימר דחלב שחוטה דרבנן וביבש לא גזרו, משמע דבאיסור דאורייתא אסור אפילו ביבש, ובאמת סברא זו תמוה מאד דוודאי בליעה זו של הבשר מכלי חמץ אי הוי בלע איסורא פשיטא דהוי אמרינן בו חענ"נ ואפי' אפשר לסוחטו ולבטלו בששים אסור, ואנן ניקו ונימא דכשיבש חזר להתירא ולא לישתמיט שום פוסק בשום דוכתא באו"ה לומר דיבשות מבטל טעם הבלוע, והרי חרס הדרייני בע"ז (ד' כ"ט) אעפ"י שיבש עמד טעמו בו ולא נמר, ומה שהתירו היין שבחבית שיבש הבצק, היינו משום דאחר שיבש הבצק ע"כ אין מגיע אליו הלחלוחית של היין, שאם היתה הלחלוחית נוגעת בו לא היתה מניחתו להתייבש וכיון שאין היין נוגע בו שוב לא יבלע ממנו, מיהו לכאורה נראה לה"ר דבבצק עצמו ג"כ לא נשאר בו טעם חמץ, דאל"כ מי גרע מכלי עצמה דעץ ואבן שאין יבשותו מועיל שלא תפליט ע"י כבישה מעל"ע אפילו בדופן עבה הרבה, ודבר חריף כיין משוי לי' לשבח, אלא וודאי צ"ל דכשיבש הבצק אין בו שום טעם כלל אפילו כמו שיש בכלי טעם בלוע, אמנם ממ"ש מהרא"י בסי' קפ"ח הובא במג"א סי' תמ"ז ס"ק ה' וז"ל ומאן דאייתי ראי' מבצק בשולי החבית, אינה ראי' דהתם החמץ עומד בקושיו כל ימי הפסח ולכך לא יהיב טעמא אבל אלו הקרטין שנתבשלו ע"י הבישול נתרכך החמץ שבהם ויהיב טעמא, עכ"ל, מוכח איפכא דגם הבצק שבשולי החבית אם היו מבשלים אותו הוי יהיב טעמא, אלמא דאית בי' טעמא אלא שאינו פולטו בקושייתו וצריך לומר דהא דלא מהני לי' כבישה מעל"ע דמהני אפילו בכלי עב הרבה ובכולי' משערינן, היינו כמ"ש לעיל דכיון דעינינו רואות שאינו מתרכך ע"כ שאין היין מגיע אליו וא"י לבלוע ממנו, ובכלי דמשערינן בכל עובי' היינו משום דלא ידעינן כמה נפיק מני', אבל כאן יש הוכחה שמן הבצק אין מגיע אל היין:

ולכאורה יש להקשות על זה דא"כ מה תלוי בשיעור חדש או ב' חדשים, דאעפ"י שנשתהה ב' חדשים מעת הטיחה שמא עדיין הי' היין מגיע אליו וזה מקרוב הפסיקה נגיעת היין ועדיין לא נתייבש לגמרי ולא שהפסיקה לגמרי שא"כ מאי נ"מ שאין כאן ב' חדשים כיון שאין נוגע לא יהא אלא לח ממש נמי לא יבלע, אלא שהפסיקה כ"כ שאינה מלחלחת את הבצק ואכתי הבצק לא נתייבש כ"כ ויכול ליתן טעם וגם יש נגיעה קצת שיוכל היין לבלוע, א"נ אפילו הפסיקה הנגיעה לגמרי יכולה לבלוע דרך הדופן כל שלא נתייבש הבצק ב' חדשים, וי"ל דוודאי טיחת הבצק מפסקת לאלתר נביעת היין דרך הבקעים, שאל"כ לא הי' בצק מועיל כלום, שהי' נמוח והולך לו, וכיון שעוצרת נביעת היין תיכף שיערו חז"ל שבעוד משך ב' חדשים תפסק לגמרי והבצק יתייבש לגמרי, וא"כ בשר שנתייבש נמי נימא דאם יבשלנו ויתרכך ימצאו בו טעם החמץ נבלע בו, וכחל היינו טעמא דשרי כדאמרן דכחל לאו משום טעמא מיתסר אלא משום חלב בעין, וכשנתייבש כבר חלף והלך לו ואיננו עוד לא ישוב גם ע"י בישול, וגם דיש לחלק עוד ולומר דהמרדכי וסמ"ג שהקילו בבצק הנ"ל ס"ל כמ"ש המג"א ס"ק ה' הנ"ל דנוקשה אינו אוסר במשהו ומש"ה הקילו ביבש וכעין מ"ש בש"ד דחלב שחוטה מדרבנן וביבש לא גזרו כנ"ל ועמ"א סס"ק ל':

סוף דבר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני למילף היתר הבשר מבצק שבשולי החבית כנ"ל וסברת הב"ח ז"ל צריך לומר שסובר דבצק יבש אף שגופו חמץ הוא, מ"מ טעמו לא עמד בו ונתבטל מחמת היבשות ששוב לא יפול עליו לשון נתינת טעם לאסור היין, וכמו כן טעם שנבלע בבשר, כשנתייבש נתבטל ממהותו עד שלא יחול עליו שם איסור חמץ כשבא הפסח, דוודאי בליעת דבר איסור ממש אינו חוזר להתירו אף כשנתייבש, אבל חמץ התירא בלע וכשנתייבש שוב לא יוכל לחול עליו שם איסור, וכה"ג אמרינן לענין נ"ט בר נ"ט דבאיסור מעיקרו אפי' כמה נ"ט אסור, ובב"ח דהתירא בלע קליש טעמי' ולא יפול עליו שום איסור בב"ח כמבואר בפוסקים, אך אין סברא זו מוכרחת כלל וכמשנ"ת, ואדרבא מלשון פסקי מהרא"י סקפ"ו הנ"ל משמע להדיא דע"י ריכוך והבישול יוכל לאסור ג"כ, והמג"א שהביא סברת הב"ח להלכה הי' נ"ל לומר משום דהא עכ"פ נ"ט בר נ"ט הוא, בשני טעמים עכ"פ ובכה"ג מסברא יש לצרף סברת הב"ח ולומר דמש"ה סגי בב' טעמים, אבל ש"ע אדמו"ר שכתב בפירוש שנמלח הבשר הרבה מאד שמבטל הפגם דאב"י וה"ה דמבטל נמי דינא דנ"ט בר נ"ט, ומאין לנו לומר דיבשותו מבטל הטעם לגמרי, והי' נראה לומר דמיירי בסתם כלי חמץ דבליעת החמץ מועטת, כמ"ש הח"י ס"ק י"ט בשם כמה גאונים, ונראה מדבריו שם דמש"ה הקילו בבשר יבש, וכדמות ראי' לזה דאי ס"ד דאפי' נשתמש בו חמץ בשפע מהני יבש, הו"ל בשו"ע לפרש הדבר היטיב שהרי החק יעקב אוסר באמת בנשתמש חמץ בשפע, איך לפי"ז לא הי' צריך לומר שנתייבש בטל הטעם דבלא"ה בטל בששים ויותר קוה"פ ושוב א"ת וניעור, וחבל על שלא זכינו לקו"א על סי' זה, וצ"ע כעת, וגם למה לא זכר דין חמץ בשפע. ולענין שאילתא דמר וודאי נמטי לי' אפרין שראי' זו מספקת להתיר עכ"פ בנ"ט בר נ"ט בשני טעמים מלבד מש"ל ג"כ:

לענין קימה והידור פני זקן בשנים איש שיבה סומא, הדבר פשוט שאין לחלק כלל בין סומא לפיקח, שהרי גבי חכם אשכחן להדיא, דאפי' לסומא בעי קימה הידור ודבר הלמד מענינו הוא גם בשיבה, דבדיבור אחד נאמרו תיבת תקום והדרת דקאי תרוייהו אזקן ותרוייהו אשיבה כדאי' בגמ' שם אמרו קימה שיש בה הידור, אלמא דאפילו בסומא יש בה הידור, ומה שתמה מר מה הידור יש לסומא שאינו רואה כלום, ועיין לשון רש"י ז"ל בקדושין דל"ב ע"ב ד"ה אלא במקום שיש לו כו' בעמידתו דהיינו תוך ד"א דמוכחא מלתא שמפניו הוא עומד עכ"ל, והיינו שההידור הוא לעיני רואים זולתו, והדבר פשוט דבקימה כזו ציוה הכתוב, ואפי' אין שם רואים מ"מ הדר הוא לו אם היו' רואים, ומה שתמה על הבל"י בשם הבה"י דסומא צריך לעמוד מפני ת"ח מגמ' דקידושין שם דאסור להעצים עיניו מקמי דמטי זמן חיובא, דמשמע דכשכבר עיניו עצומות לא חייל עלי' חיובא, הא לא קשיא דהתם מיירי שע"י עצימת עיניו לא ידע כלל בשעת עברת החכם לפניו, אבל ידע ולא ראה חייב בקימה ובהכי מיירי ההיא דסומא, אך באמת בבל"י ט"ס דהבה"י לא כתב אלא דבפני חכם סומא צריך לקום, וכן הביא הבה"ט בשם הבה"י, ומ"מ הא דסומא צריך לקום, הובא בבה"ט בשם תשו' חו"ה ותשו' ש"א עיי"ש, ואף שבה"י לא כתב אלא חכם סומא מ"מ פשוט לענ"ד דה"ה איש שיבה סומה וכמשנת"ל. ובדבר שתמה מע"ל על מ"ש בשו"ע אדמו"ר ס"ס תמ"ב כמ"ש במכתבו ועיין באותו סימן סכ"ג וק"ל:

ושלום ידידי ישגא כנפשו ונפש א"ה וידידו ד"ש בלונ"ח יצחק אייזיק הלוי עפשטיין פה"ק האמי' יום א' ד' אייר תקצה לפ"ק: **(*הגה"ה ויש להתלמד בדברי רז"ל במה דפשיטא לי' דבליעת איסור שנבלע בו מכבר באופן שנאסר מחמתו אין היתר לזה במה שנתייבש אח"כ כי הטעם שבו להיכן אזל, לכאורה לפי המובא בפוס' בסי' ק"ג ועי' פמ"ג שם ובפתיחה, כל שנסרחה ונפסלה מאכילת. אדם גמרינן מנבילה שא"ר כו' דמותר מה"ת ומדרבנן אסור אם לא שנתערב האיסור ההוא בהיתר אז שריא לגמרי. נמצא דמדאורייתא יש היתר בשנסרחה אח"כ ונפסלה מאוכל אדם וא"כ י"ל דייבשות גורם ג"כ קלקול והפסד עד שא"ר לאכילה ומותר, ועי' בסי' פ"ז לענין עור הקיבה ברמ"א בסעי' י' שכ' דמאחר שנתייבש הוה כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר משמע ששוב א"ר כלל לאכילת אדם וא"כ י"ל שהותר הטעם שבו ע"י ייבשות.

אמנם מצאתי שהגאון נוב"י ז"ל בחיו"ד סי' כ"ו סובר דייבשות לא מהני להתירה דגם בנבילה כנסרחה אח"כ סובר אליבא דר' יוחנן דמוקי לקרא בסרוחה מעיקרא ולא בנסרחה אח"כ עי' בע"ז ד' ס"ח, דנסרחה אח"כ ונפסל מאכילת אדם לא מהני להתירו עי"ש היטיב ונראה שמרן ז"ל הלך בשיטתו, אבל בש"ך י"ד סי' קי"ד לענין היתר הכרכום שכ' אפי' אם ימצא חוט בשר יבש ל"ל בה וכמו שכ' הרמ"א ז"ל לענין עור הקיבה משמע שסובר דהותר גם הבשר יבש בעצמו ולפי"ד מרן ז"ל וכן לשי' הגאון נוב"י ז"ל לא מהני רק שלא ליתן טעם בהחלב אבל לא שיהא מותר הבשר יבש בעצמו, וכמ"ש בפמ"ג שם ועי' פ"ת מקשה מד' הש"ך אלו על שי' הנוב"י והפמ"ג, ולענ"ד נראה דיש לתרץ דהש"ך כ' שם תחילה דהבשר יבש הוא מיעוטא דמיעוטא ובטל ברוב וזה הטעם י"ל דנסמך על תי' הא' ולכן בטל (אף דהוה מבשא"מ כדכ' בנו בנקה"כ י"ל כיון דנתייבש לית בי' טעמא כלל ושוין ב' הטעמים) גוף הבשר וטעם אינו נותן משום ייבשותו וא"ש בה"י. וכן מצאתי קרוב לזה בהג' הגאון ר"ב פריינקיל ועי' ח' הגאון רע"א סי' ר"ז.

והנה בספר מים חיים חולק על הנוב"י בסי' ק"ה במה שחידש בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק כר' יוחנן וס"ל דאיסור שנסרח אח"כ אם אינו נפסל מאכילת כלב לא נפקע איסורו הקדום והגאון מ"ח הנ"ל הביא ראיות מהר"ן והרשב"א והה"מ ז"ל דנסרחה אח"כ נמי ונפסלה מאכילת אדם שרי ע"ש בארוכה. א"כ לכאורה נסתר תירוצי על שי' הגאון מהרי"א ז"ל דלהלכה בנסרחה אח"כ מותר וה"נ י"ל דע"י יבשות מותר ומאי קשיא לי' על שי' הב"ח דהאיסור שבו היכן הלך, אך י"ל דכוונתו כן דהן אמת דבסרוחה אח"כ ונפסל מאכילת אדם ג"כ שריא מטעם נבילה שאין ראוי' כו' היינו שאין ביכולתינו לשנות ולהחזיר טעמה לשבח, דאם ביכולתינו להחזיר טעמם לשבח כשהיא בפני עצמה אזי באמת אסור דיש ללמוד מטומאה דאי' במתני' וברמב"ם דאם יכולים לשרותן ולחזור לכמות שהן מטמאים לחים ומטמאים יבשים (לבד בטומאת אוכלים פליגי הנוב"י והמים חיים ע"ש בדבריהם ז"ל). א"כ ה"נ לגבי איסור דמסתברא דהתורה השווה דינה דכל שיכול לחזור למהותה אסור דומי' דטומאה ובנסרחה מאכילת אדם לא תהי' ראוי' לאוכל אדם כלל ונשתנה טעמה לטעם פגום אבל ביבש בדינא דהב"ח דע"י בישול יכולה לחזור לטעמה הקדום כמבואר בתה"ד המובא בתשו' מרן ז"ל ואפי' ע"י כבוש יש דיעות דיהיב טעמא כמבואר בפמ"ג בסי' פ"ז ס"ק כ"ב ועי' ת' מ"ח הנ"ל שדעת החכ"צ אינו כן וע"ש הראי' מתה"ד כהחכ"צ ז"ל ע"ש א"כ ביבשות אין ללמוד היתר כלל מנסרחה אח"כ, אך ביבש כחרס נת' ברמב"ם שאין מטמא, ואפשר דביבשות כזה לא יוחזר לאכילת אדם לעולם כסברת הנוב"י ולא כהמ"מ שחולק עליו גם בזו הסברא. היוצא מהנ"ל דסברת מרן ז"ל דאיסור שבו להיכן הלך כוונתו דווקא ביבשות גמורה אך אפשר לחזור ע"י בישול בוודאי, ואפשר גם ע"י שריי', ובכה"ג לא נפקע איסורו דאין ללמדו מנסרחה אח"כ רק דיש לפלפל בזה דהוא שלא כדרך הנאתו כס' מים חיים שם, אך בבשר בחלב כה"ג אין היתר דגם שלא כדרך הנאתן אסור וכד' המ"ח שם, ומתורץ ס' מרן ז"ל דעסוק לענין השאלה דבב"ח.

עוד יש להעיר לענין יבשות שבד' מרן ובנוב"י ז"ל מגמ' דע"ז ד' ל"ד מימרא דר"ז האי רורדיא דחמרא דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי, ועי' תו' שם פ' הר"א עם הר"ת דלר"א מועיל יבשות לחוד ולר"ת דווקא שנתמדו במים תחלה ושי' הרמב"ם (הובא בביאורי הגר"א ז"ל) כר"א דיבש לחוד מותרים השמרים אלמא דלהרמב"ם ור"א מועיל היבשות שיהי' כלה הבלוע היין שבהם וי"ל דהרמב"ם אזיל לשי' דפסק דיבש כחרס טהור (כמובא בנוב"י שם דלא התנה באם יוכל לחזור ע"י שריי') ומשוה איסור לטומאה, אבל לדינא פסקינן בשו"ע כר"ת דלא מועיל היבשות לחוד לכלות היין הבלוע בהשמרים, ועי' בגמ' ד' ל"ג האי כו' דשדא חמרא לבי מילחא כו' ועי' פירש"י ותוס' שם:

תוכן העניינים

יד אליהו (הנליש)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה