יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת שבת · דף עח:
בתוס' ד"ה ת"ק סבר כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל ונ"ל כוונתו דכן הוא. אך מקודם אפרש אשר לכאורה אין מובן מדוע תלה המהרש"א קושיתו על התוס'. הלא על הגמ' גופי' קשה זאת בלתי דברי התוס'. אמנם נ"ל אשר על הגמ' גופא לא קשה כלל קושית המהרש"א. די"ל דמש"ה אין לומר דבהא פליגי. דת"ק סבר צריך לקיימו וא"צ השטר למלוה להחזיר ללוה. דא"נ לא מיהדר לי' לא איכפת ליה ללוה כיון דאינו יכול לתובעו שהרי צריך לקיימו. הלא יש לחוש ללוה אולי לבסוף כשימצא עידי קיום יקיימנו. אמנם לפי הנחת התוס' דמיירי כגון בידוע שלא ימצא עדי קיום. דאל"כ גם קושית התוס' לא קשה. ע"כ שפיר הקשה המהרש"א. וכוונת תירוצו נ"ל דאף אם תאמר דלת"ק מש"ה פטור משום דאין צריך השטר למלוה כדי להחזיר ללוה. הלא עכ"פ ראוי למלוה גופא לצור על פי צלוחיתו. ואמאי פטור כמו שפירשו התוס' בקושייתם לר"י. ועל קושית התוס' אין לתרץ כן ולומר דאף אם פוטר אותו הת"ק משום דא"צ לקיימו ואסור להשהותו הלא עכ"פ יחייב משום דצריך לי' למלוה כדי להחזיר ללוה. כמו שפי' המהרש"א בקושיתו לר"י. דיש לומר ולאוקמי דכ"ע סוברין דכותבין שובר או דמיירי הכא דכתב לו שובר. ע"כ שפיר הקשו התוס' אמאי צריך אביי לדחוק ולומר דפרעו לאו דוקא. ואל תקשה לך באם דמיירי דיש לו שובר אמאי אסור להשהות המלוה את השטר. י"ל אעפ"כ אסור להיות השטר ביד המלוה. משום שמא יאבד הלוה השובר וכדמשמע להדיא כן מרש"י לקמן (דף ע"ט ע"א) ד"ה והכא בכותבין שובר וכו'. עד ד"ה ואי אמרת כיון דראוי לצור כו' לא משהו לי' שמא יבוא לידי מלוה כו' עכ"ל. אף דמיירי הכא דיש לו שובר כן נלע"ד: