יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת שבת · דף מא:
בתוס' ד"ה לא שנו כו' עיין במהרש"א דהניח קושיתו בוי"ל. והנה כפי הנראה לכאורה אין מקום כלל לקושיתו. כי כל הרואה יראה החילוק בין לשין לצרף ללשון שיעור לצרף. אשר לשון לצרף משמע דכוונתו לצרף. ולשון שיעור לצרף יכיל להיות שאין כוונתו לצרף. אמנם נ"ל אשר אין זאת כוונת קושיתו. אך קשה לי' אמאי מעיקרא מוקים מלתא דרב כאביי כדמשמע מלשון רש"י המובא בתוס'. ולמסקנא כרב אדא. הא כל קושית הגמ' הוא רק משום דלשון לצרף משמע בכוונה. הא הי' יכול לתרץ דפירושו במקום ששייך צירוף. היינו כגון מיחם שפינו ממנו מים. כפירוש התוס' הכא על רש"י. והא גם לעיל במימרא דרב אדא והלא מצרף. מוכרחים אנו לומר אשר הכי קאמר והלא שמא מצרף. כפי' התוס' בד"ה מיחם כו'. וגם במימרא דאביי שאמר לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י היא. דמשמע מפני שכוונתו לצרף. קשה הא גם ר"ש מודה דאסור. אע"כ הפי' מפני שמא מצרף וכן באמת פי' בחידושי הרשב"א. א"כ לפי"ז שפיר קשה לי' להמהרש"א מי הכריח להגמ' לחדש אשר רב סובר דוקא כרב אדא. אם הקושיא לצרף מי שרי. הא כמו בלשון שיעור לצרף יש לפרש בלא כוונה. כן בלשון לצרף יש לפרש בלא כוונה כמש"כ. ועתה נ"ל בכוונת תירוצו. דלהכי מוקים הגמ' במסקנא לרב כרב אדא ושינה לשונו. דאם כדמעיקרא שרב סובר כאביי כדמשמע מלשון המובא בתוס' על רש"י כשאמר ל"ש אלא להפשיר. פי' במקום שאין שייך צירוף אלא פישור. כגון מיחם שפנהו כאביי. א"כ גם מה שאמר אבל לצרף אסור. אשר זאת הוא ההיפך ג"כ ע"כ יפורש דוקא לצרף. היינו דלא יכול להיות בלא צירוף. כמו שפירש בלשון להפשיר אשר לא יכול להיות צירוף. אף דאין אנו מוכרחים לומר דלשון לצרף כאן משמע בכוונה. אך זאת בוודאי ההכרח לפרש שאין שייך פישור אלא צירוף. דאל"כ אין ההיפך עולה יפה. א"כ הקושיא במקומה עומדת. לצרף לכתחילה מי שרי. פי' אף אם תפרש לצרף בלא כוונה. מ"מ הא הוי פסיק רישא. ובפסיק רישא מודה ר"ש דאסור [והא דכתבו התוס' לפי' רש"י בלשונם ומשמע אפי' במתכוון ולהכי פריך כו'. לאו דוקא מתכוון ממש אך פירושו כמו במתכוון כיון דהוי פסיק רישי' ומודה ר"ש] לכן מוכרחת הגמ' במסקנא לחדש אלא אי אתמר הכי אתמר כו' שיעור להפשיר כו'. פי' דיכול להיות פישור. כגון מיחם שפינו ממנו מים כרב אדא. אבל שיעור לצרף אסור. פי' דיכול להיות צירוף. ולפי"ז לא הי' יכול הגמרא לתרץ הלשון לצרף עד ששינו ברב הלשון להפשיר. ומתוך זה ממילא מוכח דרב סובר כר"א כנ"ל בכוונתו:
ולפי הנ"ל יתורץ קושית התוס' (בדף מ"ב ע"א) ד"ה אפילו כו'. גם יהי' ניחא לי אשר לכאורה קשה על לשון הגמרא דפריך לשמואל להס"ד לצרף לכתחילה מי שרי. מאי קאמר לכתחילה. הלא גם בדיעבד אסור במכוון גם לר"ש. אמנם לפי הנ"ל הכל ניחא. דהכי מקשה גם אם תפרש הלשון לצרף בלא כוונה. כמו שפירשו התוספות לעיל ברב אדא בלשון והלא מצרף. מ"מ מוכרח אתה לפרש הלשון לצרף שאין שייך אלא צירוף. כדי שיהי' ההיפוך ללשון להפשיר. אם כן הוי פסיק רישי'. אף דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ור"ש פוטר. מכל מקום פטור אבל אסור הוא ולכתחילה מי שרי. ועיין במהרש"א ובמהר"ם על התוס' ד"ה מיחם שפינה. והשתא שפיר פריך הגמ' למימרא דשמואל כר"ש סבירא לי' כו'. דקס"ד דמקשה דהא בהא תלי'. כדמוכח מקושית הגמ' לכתחילה מי שרי כנ"ל. ועיין בפני יהושע דמקשה על מאי דכתבו התוס' על פירש"י ודוחק לתרוצי ואומר משום דלפירש"י מעיקרא הוי מוקמינן מילתא דרב כאביי ולמסקנא כרב אדא. ולפי מה שפרשתי עולה יפה זאת בלי דוחק. אך י"ל הדוחק דתוס' לפי' רש"י. כפי' השני של הפנ"י או כמש"כ המגיני שלמה והובא בפני יהושע עיי"ש: