אור ברסלב
יגיעות מרדכי חלק ב מסכת ראש השנה

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת ראש השנה

מסכת פסחים

דף ב:

ברש"י בד"ה ומלך בן מלך הוא. עיין במהרש"א על דברי רש"י. והנה רבים מתקשים בפירוש דברי המהרש"א. ונ"ל פירושו דקשה להמהרש"א לשון רש"י דכתב וטעמו של דבר משמע מלשון זה דבא לפרש דמש"ה נימנו ליה תרתין שנין משום דירושה היא ע"כ תיכף במת המלך הראשון אביו באדר בנו ממילא הוא מלך. ובאמת הברייתא בא לאשמועינן ההיפוך מזה. ואם תאמר דרש"י בא לפרש ההו"א דאם לא הברייתא נימנו ליה מקמייתא משום שהמלכות ירושה היא. א"כ הו"ל לרש"י לכתוב תיבת קמ"ל בסוף דבריו. לזאת פי' המהרש"א דבאמת קאי רש"י על המסקנא. אך קשה ליה לרש"י מנ"ל להגמרא דהברייתא בא לאשמועינן אף דאיכא תרתי אימנו עליו ומלך בן מלך אעפ"כ אין מונין לו אלא שנה אחת. אולי בא רק לאשמועינן מב"מ לבד אז אין מונין לו רק שנה אחת. לזאת פי' רש"י, וטעמו של דבר פירוש דלהכי אף דאיכא תרתי אעפ"כ אין מונין לו רק שנה אחת. משום שהמלכות ירושה היא ע"כ לא איכפת לן הא דאימנו עליה מאדר. דאם הברייתא בא לאשמועינן אף דמב"מ הוא ומן התורה בוודאי ימלוך על כל זאת אין מונין לו רק שנה אחת. ממילא ידעינן דגם אם אימנו עליו ג"כ אין מועיל. ולזאת ציין המהרש"א דבריו ברש"י על תיבת קמ"ל וטעמא כו' כנ"ל לפרש דברי המהרש"א ונכון הוא מאד:

שם בתוס' ד"ה מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים יעו"ש בכל הדיבור. ולכאורה קשה אמאי לא נימא להכי קרי ליה חודש שני לחדשים כמ"ש לקמן דלכך פסיקא ליה דאב הוא חמישי מדקרי ניסן ראשון לחדשים. וכן הקשה המהרש"א והניח בוי"ל. ונלע"ד לתרץ דשיטת התוס' לא כפרש"י דהמקרא מסורס רק כמו שכתוב בפסוק החודש השני למלך שלמה. א"כ משמע מזה שני למלכותו אך עדיין קשה לפי"ז מאי מקשה הגמ' ויציאת מצרים גופא מנלן לתירוץ התוס' דהכי הוה מעשה שמלך בניסן. דהא להכי אתי ההיקש כמוש"כ התוס' בעצמם (ד"ג ע"א) ד"ה תניא כוותיה דר"י להמסקנא יעו"ש בטורי אבן ובקונטרס אחרון על הטורי אבן איך יהי' פירוש הגמ' להמסקנא. ואיך שיהי' קושיא הנ"ל קושיא גדולה היא לשיטת התוס'. אך באמת כבר עמד בזה הפני יהושע ומה שתירץ בזה ומחלק בין שיטת רש"י לשיטת התוס' בפי' הגמרא דוחק גדול הוא כנראה לכל רואה. וראיתי אשר הטורי אבן סתר פירוש התוס' מתוך קושיא הנ"ל. והנה אף שראיתי בקונטרס אחרון על הטו"א בא להציל שיטת התוס'. אמנם לא העלה מאומה בהצלתו. כי לא כתב דבר ברור לפי' התוס' כנראה מדבריו שחזר בסופו מכפי התחלת דבריו יעו"ש:

אמנם לענ"ד נראה דבקושיא זו כבר קדמם המהרש"א בעצמו וגם תירץ בטוב טעם. ודברי המהרש"א אף שעניים במקום זה עשירים במקום אחר. ונמצא בסוף סוגית הגמ' על התוס' ד"ה ת"כ דר"י שהבאתי לעיל יעו"ש קושיתו ותירוצו. ולכאורה לפי הנראה בהשקפה ראשונה דבריו שמה תמוהין. דאם המהרש"א מצא סתירה על דברי התוס' דלעיל ד"ה מקיש מלכות שלמה. שכתבו שמה דגם בלא יתורא דבשני משמע שני למנין מלכיתו. הלא הסתירה גופא לא מהתוס' דכאן הוא ואמאי מצא מקום לקושיתו על התוס' דכאן. ועוד יותר תמוה על הקושיא גופא מאי הקשה כלל דהא לא דמי כלל המקראות דלעיל במקרא שהביא ר"י לשיטת התוס' דאין המקרא מסורס סמיך השני למלך שלמה. אבל בכאן השנה סמוכה למ"ש ולא השני ע"כ צריכין אנחנו ליתורא דבשני. וגם תירוצו אין מובן כלל דלכאורה כוונת תירוצו דלעולם בלא יתורא דבשני אמרינן מאי שני שני לחדשים. והא דכתבו התוס' לעיל ההיפוך מזה הוא רק למ"ד זיו לאילני. ובאמת כל הרואה יראה להדיא לעיל בתוס' דגם למ"ד זיותני עולם ג"כ קאי השני על מ"ש. רק דכתבו לעיל למ"ד זיותני עולם אין למילף מפשטיה דקרא משום דדילמא מאדר מנינן יעו"ש דאל"כ לא היה קשה כלל קושית התוס':

ע"כ מכל זה נ"ל דקושית המהרש"א הוא כפי קושית הפנ"י והטורי אבן שהבאתי לעיל. והשתא יפה מדוייק דברי המהרש"א שהקשה במתק לשונו וק"ק דלעיל בלא יתורא כו' נמי הוי משמע הכי עכ"ל קושיתו. כוונתו נראה בעליל לפי שהכריחו התוס' השתא דגם בקרא דר"א לא סגי משום דהו"א דלשלמה ודאי הוי שני לירח שמונין לו למלכותו לפי שעמד בניסן לזה מועיל ההיקש דקאי על כל המלכים. א"כ קשה הא לשיטת התוס' לעיל גם בלא יתורא דבשני הוי משמע הכי. פירוש ההכרח לומר דהכי הוי מעשה שמלך בניסן א"כ הדרא הקושיא לדוכתא אמאי מייתא הברייתא כלל המקרא דר"א דהא סגי לן במקרא שהביא ר"י דג"כ משמע מפשטיה דקרא מאי שני שני למלכותו. ואי משום דתאמר דהכי הוה המעשה אומר לך דלזה מועיל ההיקש דסוף סוף גם השתא להמסקנא עם הקרא דר"א צריך אתה לומר כן א"כ קשה למאי הביא הפסוק דר"א וגם קשה מאי פריך הגמ' ויציאת מצרים גופא מנ"ל. לזאת תירץ המהרש"א יפה שלא כתבו כן לעיל אלא למ"ד כו' שהוא זיו לאילני עכ"ל. וכוונתו מבוארת השתא ממילא דהא למ"ד זיותני עולם לא ידעינן כלל דמונין מניסן אף למ"ש דדילמא מאדר מנינן. ולפי"ז מאי דפריך הגמ' ויציאת מצרים גופא מנ"ל וגם להמסקנא מאי דהביא הברייתא מקרא דר"א כל זה הוא רק למ"ד מאי זיו זיותני עולם כנלע"ד. ולחנם דספקו כולם הפנ"י והטו"א וקו"א ליישב שיטת התוס'. דלפמש"כ שיטת התוס' ניחא טפי מפי' רש"י דלדידהו המקרא אין מסורס רק כפי הכתוב וגם שני דיבורי המהרש"א בשני דיבורי התוס' עולים בקנה אחד ונכון הוא מאוד:

דף כב:

בתוס' ד"ה סהדא אחרינא הוה בהדיה עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל דכוונת תירוצו כמו שתירץ על קושיא זו הלח"מ בפ"ג מה' קידוש החודש. דגם לשינויא קמא שייך ספק. שמא אין אותו העד שראה את החדש בביתו. ועיין בחידושי הרשב"א שתירץ באופן אחר. אמנם תירוצו לא אתיא שפיר:

דף כא.

בגמרא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו לכאורה קשה הא רבא סבירא ליה לקמן מצות אין הצריכות כוונה ואפי' תוקע לשיר יצא. א"כ כיון דאינו מכוון כמכוון מסתמא מימרא זו דרבא איירי בכל גוונא אף אם תוקע לשיר. א"כ קשה אמאי יצא אף דמצות לאו ליהנות ניתנו הא סוף סוף נהנה משיר א"כ מעל והוי מצהב"ע. בשלמא על עולה לא קשה משום כיון דהתחיל לתקוע כל שהוא תיכף מעל ואח"כ יצא אף דאמר רבא לעיל אימת מעל לבתר דתקע כו' ש"ה דהמעילה לא באה רק מחמת המצוה ע"כ אפילו יתקע כל היום לא יצא דאם יצא א"כ מעל והוי מצהב"ע ואם לא מעל א"כ לא יצא. אולם הכא המעילה באה תיכף מחמת הנאת הגוף ע"כ על עולה לא קשה אבל בשלמים אמאי יצא דלאו בני מעילה נינהו:

ולכאורה י"ל זה בסברת התוס' במס' סוכה (דף ל' ע"א) ד"ה משום דלא אמרינן מצהב"ע רק אם המצוה לא יכול להיות בלתי העבירה כגון לולב הגזול יעו"ש. א"כ גם הכא לא מקרי מצהב"ע דגם אם לא כיון לשיר כש"כ דיצא. אולם אחר העיון אין זה תירוץ מספיק. דהנה ראיתי בס' חמדת שלמה חלק או"ח סי' כ"ז בהג"ה הקשה על התוס' הנ"ל על מה שהקשו שם אמאי צריכין קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק ליה משים מצהב"ע. ומתמה הח"ש דע"כ קרא איירי היכא דהוי כזית בלא המעשרות כמש"כ התוס' בפסחים (דף ל"ח) ד"ה אתי' לחם וכו'. וא"כ ל"ש כלל מצהב"ע כפי שיטת התוס' הנ"ל דהא יכול להיות המצוה בלא העבירה. אי לזאת פי' דברי התוס' היכא דהעבירה והמצוה נעשים בשני זמנים נפרדים כגון לולב הגזול אז יש חילוק אם יוכל לעשות המצוה בלא העבירה או לא אבל היכא דהמצוה והעבירה נעשים בבת אחת ובעשיה אחת אין לחלק כלל ותמיד הוי מצהב"ע וע"כ גם במצה של טבל שייך מצהב"ע עכ"ל. א"כ לפ"ז גם בשופר הוי מצהב"ע משום דהמצוה והעבירה בזמן אחד המה א"כ הדרה קושייתן לדוכתא ועל פי קושיא הנ"ל נ"ל להביא ראי' לשיטת הרשב"א ז"ל דסבירא ליה היכא דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אף דאיכא גם הנאת הגוף אצל זה בטל לגבי הנאת המצוה. דלא כהר"ן ז"ל בנדרים (דף מ"ו ע"ב). אם כן גם כאן דנהנה משיר אעפ"כ לא מעל משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואין להקשות הא התוס' ד"ה המודר כתבו דלהכי בשופר מותר משום דאינו מכוין לשיר ואי לאו הנאת מצוה אין הנאה כלל יעו"ש ואנן הא אמרינן דרבא איירי בכל גוונא אף אם תוקע לשיר. ואין לומר דהתוס' לא סבירא להו סברת הרשב"א הנ"ל דהא המחנה אפרים הקשה על סברת התוס' דבסוכה גם בלתי הנאת המצוה יש לו הנאת הגוף אשר יושב בצל א"כ גם בהנאת סוכה אמאי מותר. ותירץ השער המלך דהתוס' סברי כשיטת הרשב"א הנ"ל. אולם באמת זה לא קשיא כלל דהתוס' לא כתבו דבשופר מיירי דאינו מכוון לשיר רק משום דרוצים לחלק בין שופר לסוכה דבשופר גם אם אמר תקיעת שופר עלי מותר אולם הא דאמר רבא אחד זה ואחד זה יצא הוי כהנאת שופר עלי דאיסור הקדש ממילא הוא לא מחמת הנודר ע"כ דמיא לסוכה אם אמר הנאת סוכה עלי מותר אף דיש לו הנאת הגוף דיושב בצל:

ועל פי הנ"ל ניחא לי דברי התוס' הנ"ל ד"ה המודר וכו' עד ד"ה אם לא נחלק וכו' ולכאורה אין לדברים הללו פתרון דמנ"ל להתוס' דכאן אמר רבא אף בתקיעת שופר עלי יצא. אדרבה משמעות לשונו המודר הנאה משופר וכו' מזה משמע לכאורה דאמר הנאת שופר. אולם לפי הנ"ל י"ל דקשה להתוס' ב' קושיות חדא מאי קמ"ל רבא במימרא זו דהמודר הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו הא זה ידעינן ממימרא הראשונה בשופר של הקדש. ועוד מאי מסיק מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דייקא של מצוה הא סובר לקמן דאפילו תוקע לשיר יצא. ולתרץ קושיא הראשונה הוכרחו התוס' לחלק בין סוכה לשופר אף אם אמר תקיעת שופר עלי נמי יצא ע"כ רבותא יש במימרא זו יותר מבמימרא הראשונה דבשל הקדש לא הוי רק כמו הנאת שופר עלי כמשכ"ל. אך קשה להו להתוס' מ"ש מסוכה ע"כ חילקו משום דבשופר אין הנאה אחרת חוץ מהמצוה ומנ"ל זאת מדמסיק רבא תקיעה של מצוה דוקא וממילא מתורץ קושי' השניה כנלענ"ד בכוונת התוס' הנ"ל ונופך הוא:

(ע"ב) בתוס' ד"ה ומנא תימרא וכו' עיין במהרש"א שכתב דלא ידע לפרש תמיהתם דלפי מה שמתרץ אנן הכי קאמרינן וכו' אין מקום לתמיהתם. והניח זאת בוי"ל בדוחק. ולכאורה י"ל בפשיטות דתמיהת התוס"י קאי על ההו"א. דקס"ד דהאי מנא תימרא ר"ל ראיה גמורה יש מזריקת דם. אמנם לאחר שפריך ודילמא וכו' ומתרץ אנן הכי קאמרינן. באמת גם קושית התוס' ליכא כקושית המהרש"א:

שוב ראיתי דאין לומר כן. דהנה יש להבין מאי קפריך דילמא קסבר ר"י וכו'. ופרש"י ומתרתי הנך ממתניתין ומברייתא איכא לאותובי לרבא עד כאן לשונו. קשה מאי פירכא הוא כי אף דיש לומר בטעמא דר' יהושע משום דסובר מצות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן. עכ"ז כיון דאיכא למימר ג"כ בטעמא דר"י משום דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא וכו' ליכא עוד לאותובי על רבה דהא בדברי ר"י אין מפורש הטעם. ועוד יותר קשה איך נאמר דר"י סובר מצות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן והישן בשמיני בסוכה ילקה כמש"כ התוס' בד"ה דילמא וכו'. א"כ יקשה עלינו פירכת אביי לרבה איך אנן פסקינן להלכתא דסיכה בשמיני ספק שביעי יתובי יתבינן לכתחלה כיון דלר"י ילקה. וגם ר' אליעזר דפליג עליו לא מטעם זה פליג. דהא זה הוא עיקר פירכת אביי מעיקרא אלא מעתה הישן וכו' כפרש"י בעירובין (דף צ"ו ע"א) יעו"ש. וגם שם בגמרא בעי מעיקרא לומר דפליגי בה תנאי ת"ק ור' גמליאל ואח"כ חזר מאוקימתא זו ג"כ מהאי טעמא דא"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה יעו"ש והוא תמוה לכאורה:

והנה מתוך זה ההכרח לפרש דעיקר פירכת הגמרא ודילמא קאי רק על הלשון ומנא תימרא דקאמר רבה. אמנם לא על סברתו [וכפי המובן במושכל ראשון מפירש"י] דהלשון ומנא תימרא משמעותו דמזריקת דם ראיה מוכרחת לסברתו דאמרינן כיון דאילו מתרמי ליה וכו' ע"ז פריך ודילמא כו' ור"ל בזה מנ"ל לרבה עוד להביא ראיה מז"ד. הגם דאין לפרוך עליו משם משום די"ל בטעמא דר"י מטעם דאילו מתרמי ליה מ"מ גם ראיה אין כאן. דדילמא טעמא דר"י משום דקסבר מצית עובר עליהן אפילו אשלא בזמנן. ובאמת לדידיה הישן בשמיני בסוכה ילקה. דהא כל ההכרח שהכריח לרבה לפרש בברייתא דכהן מטעם דאילו מתרמי הוא רק כדי שלא יקשה עליו פירכת אביי מסוכה. ולולא זה י"ל גם בכהן דמש"ה עובר משום דמצות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן. וכמו"כ בזריקת דם יש לפרש בטעמא דר"י בתרתי אנפי א"כ מאי עדיף ליה ז"ד מכהן דקאמר ומנא תימרא. ומה מאד מדוייק לפ"ז לשון רש"י בד"ה ודלמא קסבר וכו' איכא לאותובי לרבה עכ"ל. הנה לא כתב תיובתא לרבה אך איכא לאותובי ומכוון הוא למש"כ כמובן. והכי יתפרש הפירכא דהנה התוס' לעיל בסוף ע"א בד"ה אמר רבה וכו' יעו"ש דהכריחו דלרבה ליכא פלוגתא דתנאי אי מצות בעי כוונה ולדידיה גם ר' יוסי סבר דמצות לא בעי כוונה. א"כ לרשב"א דמותיב על רבה ע"כ צ"ל דסבר דפליגי בה רבנן ור' יוסי כמשמעות הסוגיא בפ' ערבי פסחים יעו"ש:

ולפי"ז כדקפריך ודילמא וכו' ר"ל בשלמא אם נאמר דמצות בעי כוונה. משום דפליגי בה רבנן ור"י והלכה כר"י דנימוקו עמו. לא יקשה ממתניתין דז"ד על מאי דאמרינן בסוכה להלכה פשוטה דיתובי יתבינן בשמיני ספק שביעי. דאף אם נפרש בטעמא דר' יהושע משום דסבר מצות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן. עכ"ז ניחא בסוכה משום דאנן פסקינן כר' יוסי דמצות בעי כוונה. ור' יהושע הוא דסבר כרבנן דפליגי על ר"י וסברי מצות לא בעי כוונה אבל לדידך דאמרת להלכה פשוטה מצות לא בעי כוונה ולית תנא דפליג בזה א"כ מאי ראיה איכא מז"ד. ואדרבה כי נאמר בטעמא דר' יהושע משום דסבר מצות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן. ולדידך דאמרת דלכ"ע מצות לא בעי כוונה לא די שראי' אין כאן אך אדרבה הדרא עליך פירכת אביי מההלכתא מהנך תרתי ממתניתין ומברייתא כפרש"י. ואף דיש לך לתרץ כמו שתרצת בכהן אבל מ"מ ראיה אין כאן וברור הוא בפשט הפירכא:

ומעתה לפי הסבר הנ"ל בפירוש הפירכא א"א לפרש עוד כמשכ"ל דתמיהת התוס' קאי לפי הקס"ד. כיון דלדברינו הנ"ל תמיהתם הוא ממש פירכת הגמ' ודילמא וכו' ומה להם לתמוה ע"ז. וקושית המהרש"א בחזקתה עומדת. וראיתי אשר נתלבטו בזה המפרשים ליישב אמנם פירושם קשה לכוון בדברי התוס' כנראה לכל המעיין בדבריהם יעו"ש בס' כפות תמרים ובפני יהושע.

ולענ"ד גם תירוץ התוס' תמוה דהא האי ומנא תימרא רבה הוא דאמר ולדידיה מכוין ולא מכוין שוה א"כ מאי מעליותא איכא בכהן. ואם לשיטת רשב"א הוא דאמר כן לדידיה גם אי חשיב זמניה בז"ד מטעם דאילו מתרמי. מה יועיל לנו זאת כיון דאינו מכוין ורשב"א הא סובר דבעינן כוונה אף בזמניה.

אמנם לאחר העיון היטב בכל הסוגיא נ"ל לפרש כל דברי התוס' בפשטות דתמיהתם קאי על מה שמתרץ אנן הכי קאמרינן וכו' ור"ל כיון דכל פירכת המקשן רק על הלשון מנא תימרא דקאמר כמו שבררנו לעיל, א"כ תירוץ הגמ' הוא תמוה כיון דלא אמר אלא אנן הכי קאמרינן וכו' משמע דלא חזר מהלשון מנ"ת דקאמר, ועכ"ז במה דקמהדר ליה אנן הכי קאמרינן יתורץ הפירכא כי מהשתא שפיר יש ראיה מז"ד כמשמעות הלשון מנ"ת ותו ליכא לאקשויי ודילמא וכו', ובאמת לפי המובן אכתי הפירכא במקומה עומדת מאי אולמיה הך זריקת דם מההיא דכהן, ור"ל כי אף דשפיר קמהדר לרשב"א דהו"ל למותיב ממתניתין מ"מ לא יאות לומר בלשון ומנ"ת וכמובן:

ולפי דרכנו בפירוש תמיהתם גם תירוצם יתפרש על נכון ור"ל בתירוצם כשהמתרץ השיב אנן הכי קאמרינן גילה לנו בזה דלא כהקס"ד דמקשן דרשב"א פליג על תחילת דינו של רבה דאמר מצות לא בעי כוונה כפירכת אביי, דלא כן הוא אך בזה גם רשב"א מודה לרבה דליכא פלוגתא דתנאי בזה ולכ"ע מצות לא בעי כוונה, אמנם תיובתא דרשב"א קאי רק על שינויא דרבה דמשני לאביי שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן, ומשמע אבל שלא בזמנן אפילו אם מכוין אינו עובר, בזה הוא דפליג עליו וסבר כרבא בסוף הסוגיא. דאף דלצאת וגם לעבור בזמנו אין נ"מ אם מכוין או לא, אבל בלעבור שלא בזמנו דוקא אם מכוין עובר, ומש"ה לא קמותיב ליה מסוכה רק מכהן משום דבסוכה אין כוונה דהא רק מספק עושה:

ומעתה א"ש כדקמהדר תלמודא אנן הכי קאמרינן וכו' מתורץ בזה הפירכא ודילמא וכו' כי המנא תימרא יתפרש לפי"ז בפשיטות לראי' גמורה לדינו של רבה והכי קאמר רבה לרשב"א, דהא גם לשיטתך אף דמכהן לא קשה עליך כיון דמתכוון הוא לברך מ"מ עכ"פ מזריקת דם אכתי יקשה גם לדידך אע"כ צ"ל הסברא דאילו מתרמי, משום זה גופא לא קשה גם לדידי מכהן, דאף דאי בעי לא מברך מ"מ כיון דאי בעי מברך שייך שפיר לומר דאילו מתרמי או י"ל דבזה גופא פליגי ולרבה עובר בעשה כל היום אף אם כבר עלה לדוכן באותו היום וחד טעמא בשניהם בכהן ובזריקת דם:

ולפי"ז יהיה הפשט בדברי המתרץ דאמר אנן הכי קאמרינן וכו' ליתוב ממתניתין וכו' אין הכוונה ליתוב רשב"א על רבה ממתניתין כפי המובן לכאורה, אך ר"ל ליתוב ממתניתין לדידיה גופא, כנ"ל ברור בכוונתם בעזהי"ת, ואף שלפי"ז הו"ל להתוס' לציין דבריהם על תירוץ הגמרא אנן הכי קאמרינן וכו' עכ"ז ברור הוא דכוונו למש"כ ואולי שמפני זה כתב המהרש"א וי"ל בדוחק:

ולפי מה שפרשתי בכוונתם ניחא לנו התקשרות הוא"ת שהקשו אח"כ אשר לכאורה אין שייכות בכאן כמובן, אך משום דרצונם להקשות מתקיעות בין לרבה בין לרבא, וזה הוא רק לפי תירוצם דהמנא תימרא דאמר רבה קאי גם במסקנא ולא כפי המובן במושכל ראשון אשר רבה איפרך מדברי רשב"א דלשיטתם ראיה גמורה יש מז"ד, והא דלא השיב על תשובת רשב"א דאמר התם לא סגי דלא יהיב וכו' משום דלא איכפת ליה כמשכ"ל כי אף דאי בעי לא מברך מ"מ כיון דאי בעי מברך שפיר מקרי זמניה, ע"ז הקשו מתקיעות מעיקרא לשיטת רבה, ובועוד בתרא לשיטת רבא כנ"ל:

וגם בהנ"ל ירווח לנו כוונת התוס' בד"ה דילמא וכו' והישן בשמיני בסוכה ילקה לר"י ומיהו לא קיימא מסקנא הכי עכ"ל אשר לכאורה יש להבין מאי בעו בדבריהם דכאן, ולדברינו הנ"ל הוצרכו לכתוב כן כדי להסביר לנו כמשכ"ל דעיקר הפירכא בהאי ודילמא רק על הלשון ומנ"ת דאמר, ולדעת המקשן לרשב"א האי הלכתא כר"י כמשכ"ל, ולא כן לדברי המתרץ, וזהו שכתבו אשר במסקנא לא קיימא הכי ר"ל דלפי מה שמתרץ אנן הכי קאמרינן וכו' גם לרשב"א הא דיתבינן בסוכה בשמיני ספק שביעי לכ"ע הוא אף לר"י כי כל השקו"ט שבין רבה לרשב"א אך ליישב דהא דיתבינן בסוכה בשמיני ספק שביעי אליבא דכ"ע הוא ולית פלוגתא דתנאי בזה, ובמסקנת השקו"ט בין לרבה ובין לרשב"א האי הלכתא אליבא דכ"ע היא וברור הוא להמעיין היטב:

בעזר שוכן סנה נשלמה מסכת ראש השנה.

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה