אור ברסלב
יגיעות מרדכי חלק ב מסכת פסחים › דף קיז.

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת פסחים · דף קיז.

דף קט.

בגמ' משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. לכאורה קשה היאך אמרו משה וישראל בית אהרן בטחו. יברך את בית אהרן והרי אז עדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן. וכן הקשה המה ש"א בח"א והניח קושיתו בוי"ל יעו"ש. ונ"ל לתרץ דע"כ עיקר הקושיא הוא רק על מאי דאמר ר"א דגם ישראל אמרו את ההלל עם משה דלגבי משה לחוד לא קשה כלל דהא נביא הי' והגע בעצמך דאל"כ אמאי לא מקשה המהרש"א קושיתו על חכמים דאמרי לקמן בברייתא נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק כו' או על ר"י אמר שמואל דאמר ג"כ מקודם כחכמים אלא ע"כ על נביא לא קשה קושית המהרש"א. ואין לומר דמש"ה לא הקשה למאן דאמר נביאים שביניהן תקנו. משום די"ל דקאי על הנביאים שהיו אחר שנתנה הכהונה לאהרן. א"כ אמאי אמר ר' יוסי וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו דוקא. הא גם חכמים פליגי לקמן על ר' אלעזר בברייתא ואמרי נביאים שביניהן כו' וגם עליהם יסוב קושית ר' יוסי אפשר ישראל שחטו את פסחיהן כו' אלא ע"כ לאו פירכא היא לחכמים משום דקאי על הנביאים שהיו ביניהן בשנה ראשונה מיציאת מצרים. וא"כ לפי"ז שפיר קשה קושית המהרש"א גם לדידהו הרי לא ניתנה עדיין הכהונה לאהרן. אלא ע"כ כמש"כ דעל נביא לא קשה זאת דנבואה נאמרה על העתיד. וכל קושית המהרש"א הוא רק על מה שאמר ר"א דגם ישראל אמרוהו. ומעתה כיון דכן הוא י"ל דר' אלעזר דכאן סבר כר"א בנו של ר"י הגלילי בסוטה (דף ל' ע"ב) יעו"ש בד"ה ת"ר בו ביום דרש ר"ע כו' ר' אלעזר בנו של ר"י הגלילי אומר כקטן המקרא את ההלל כו' יעו"ש. א"כ גם כאן בהלל זה אמרו ישראל עם משה כמו שירת אז ישיר. דמעצמם לא אמרו ישראל כלום רק ענו אחרי משה. ועל משה גופיה לא קשה איך אמר בית אהרן כיון דנביא הי' כמש"כ. וגם אולי י"ל דר"א דכאן היינו ר"א בנו של ריה"ג דהתם ולשיטתו אזיל כנ"ל:

הדרן על מס' פסחים אשר אמרתי בלמדי עם תלמידיי מס' הנ"ל בישיבה דפה ביאליסטאק בחורף שנת תר"ן כ"ד ימים לחודש אדר.

הלחם משנה מתמה על הרמב"ם דפסק בפ"ח מה' חמץ ומצה ה"ז דלא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח. והוא כר' עקיבא במשנה אחרונה בפסחים (דף קכ"א ע"א). ובהל' פסולי המוקדשין פסק דכל הניתנין בזריקה שניתן בשפיכה יצא וזהו כר' ישמעאל כמו שמפרש טעמי' בגמ' (בדף הנ"ל) כשתמצא לומר לדברי ר"י כו' וא"כ התמיה בשתים איך פסק דזריקה בכלל שפיכה כר"י נגד הכלל בכ"מ הלכה כר"ע מחבירו. ועוד לפי פי' הגמ' בטעם פלוגתתם יהיו פסקי הרמב"ם סותרין אהדדי:

ונלע"ד ליישב הני תרי פסקי הרמב"ם אל נכון. דהנה האור חדש נתקשה בשיטת הרשב"ם דמוחק במתניתין ברכת הפסח. וכתב דהכי גרסינן בירך על הזבח לא פטר את הפסח בירך על הפסח פטר את הזבח דברי ר' ישמעאל עכ"ל. דלפי"ז ע"כ הפשט במתני' דאם אכל בראשונה הפסח ובירך ברכה הראוי' לאכול הפסח. השאלה אם אכל אח"כ הזבח אם צריך לברך לאכול הזבח ר"י סובר דיוצא בברכה הראשונה ור"ע סובר לא ז"פ א"ז ול"ז פא"ז. א"כ לפי"ז הקושיא חמורה ממשנה הקודמת אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. לרב דמפרש לעיל המתני' שלא יעקרו מחבורה לחבורה ניחא. אבל לשמואל ור"י שאפילו באותה חבורה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שהטעם הוא שיהי' טעם בשר הפסח בפיו וא"כ אסור לאכול החגיגה אחר הפסח. ואין שייכות לברכת הפסח שתפטור את החגיגה. אמנם אם נניח הגירסא שלפנינו במתני' בירך ברכת הפסח יש לפרש דהפשט במתני' דאכל מקודם החגיגה אך טעה ובירך עלי' לאכול הפסח פליגי בזה ר"י ור"ע אם צריך לחזור ולברך ברכה הראוי' לה היינו לאכול הזבח ולא יקשה קושיא הנ"ל. ולפי גירסת הרשב"ם דוחק לפרש כן יעו"ש באור חדש כי זהו תוכן דבריו:

איברא נ"ל דדחיק לי' להרשב"ם לגרוס כן כדי לתרץ בזה קושית המפרשים. וכן האור חדש הניח בקושיא ממכילתין (דף פ"ט ע"א) מאי פריך התם הגמ' והא תניא כל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא דילמא אתיא ברייתא דחמשה שנתערבו כר"ע דס"ל כאן דאין זריקה בכלל שפיכה. אכן לא יתכן להקשות כן רק אם נניח הגירסא שלפנינו במתני' והפשט יהי' כמו שפירש האור חדש דאכל מקודם החגיגה רק טעה ובירך לאכול הפסח. ופלוגתת ר' ישמעאל ור"ע יהי' בדיעבד בין בברכה ובין בזריקת דם. אמנם לפי גירסת הרשב"ם ע"כ הפשט במתניתין אם מקודם אכל הפסח בברכה הראוי' לה היינו לאכול הפסח. השאלה אם אוכל אח"כ החגיגה פליגי בזה ר"י ור"ע אם יוצא בברכה הראשונה או לא א"כ פלוגתתם בלכתחילה. ולפי"ז ממילא כשם דפליגי בברכה כמו כן בזריקת דם פליגי בלכתחילה דהא תלוי זב"ז. דהא הגמ' מפרש טעמייהו כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל כו'. ולפי"ז אין מקום לקושיא הנ"ל מד' פ"ט דגם אם יאמר דהברייתא דחמשה שנתערבו אתיא כר"ע מה יועיל בזה דהא ר"ע לא אמר אין זריקה בכלל שפיכה אלא לכתחילה אבל בדיעבד יצא. ממש דברי הברייתא דכל הניתנין בזריקה כו' דפריך התם הגמ' מברייתא זו ומשני שם אימר דקא אמרינן דאי עבד לכתחילה נמי בתמיה:

ולדברינו כוונה גדולה כיוון הרשב"ם בשינוי הגירסא במתניתין כדי לתרץ מה שהניחו המפרשים בקושיא מלעיל (ד' פ"ט) ומעתה בנקל י"ל דלכוונה זו נחית גם הרמב"ם ובהני תרי פסקי פסק כר"ע בברכות לזפ"ז ולזפ"ז לכתחילה. וכשבא לאכול החגיגה אח"כ צריך לברך לאכול הזבח. וכל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא היינו בדיעבד כר"ע וכסתמא דברייתא לעיל (ד' פ"ט). והגע בעצמך די"ל דמזה למד הרמב"ם פסק דינו מדפריך התם (בדף פ"ט) בסתמא והא תניא כל הניתנין בזריקה כו' ולא משני דהברייתא דחמשה שנתערבו אתיא כר' ישמעאל. הלכה כר"ע:

אמנם מעתה כיון דברירנא דהרמב"ם והרשב"ם דעתם עולה בקנה אחד דהמשנה מיירי בלכתחילה דהיינו דאכל מקודם הפסח ואח"כ בא לאכול החגיגה הדרה קושית האור חדש ממתניתין דלעיל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן למקומה. וראיתי בצל"ח שהביא קושיא זו. וכתב דטעות הוא דהא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו אחר גמר אכילת כזית האחרון של פסח אסור לטעום אחריו כלום כדי שישאר טעם הפסח בפיו. אבל כשהתחיל לאכול הפסח ועוד יש לפניו מן הפסח יכול לאכול באמצע אכילת פסח כל מה דבעי יעו"ש דמביא ראי' לדבריו מהרמב"ם. והנה אף שדבריו נכונים אמנם לאו טעותא הוא כמו שכתב. כי לכאורה אכתי יש לדון ע"ז. דהנה לעיל (דף ז' ע"א) בהא דאמר ר"י הבודק צריך שיברך בעי הגמ' מאי מברך רב פפי אמר לבער חמץ ורב פפא אמר על ביעור חמץ. ולבסוף מסיק הגמ' והילכתא על ביעור חמץ. יעו"ש בתוס' בד"ה והילכתא כו' דמספקי להו אי דוקא צריך לברך על ביעור או לא. והנה אף שהתוס' מספקי להי בפירושא דהאי והילכתא אי דוקא או לאו דוקא. אך כל הראשונים פירשו דדוקא על ביעור חמץ וכן הלכה. ועיין בר"נ דהביא מאי דקשיא להו לרבוותא ז"ל כיון דלבער כ"ע לא פליגי למה אנו מכניסין ראשינו בין המחלוקת ותירץ בשם הראב"ד דלהכי מברכינן על ביעור חמץ כדי שיהי' ניכר מברכותיו שהוא ת"ח. ועיין שם בר"נ דקדחי לי' לתירוצו של הראב"ד מפני שני קושיות. דא"כ למה שאלו כאן מאי מברך גבי ביעור חמץ ולא נחלקו בסתם על כל המצות כולן. ועוד למה באמת בקצת מצות מברך בלמד כמו בתפילין וציצית ובקצת מצית כמו מילה ושחיטה ולולב מברך בעל. אלא ודאי אין כל המצות שוות. ונתן כלל בנוסח הברכות דבמצוה כזו שעל כרחו יש לו לקיימה בעצמו ואי אפשר להפטר ממנה ע"י שליח כמו תפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהם באלו הכל מודים שצריך לברך עליהם בלמד. לפי ששימוש הלמד מורה שהמצוה מוטלת עליו. אמנם במצוה אשר יכול לקיימה ע"י שליח כמו ביעור חמץ ומילת בנו ופדיון הבן ודומיהן במצות כאלו כשהן נעשות ע"י אחר הכל מודים שאותו אחר מברך עליהן בעל. על מה נחלקו על מצות הללו המוטלת עליו חובה ואפשר לעשות ע"י שליח כשהוא עושה בעצמו כיצד מברך. חד אמר לבער דכיון דחיובא עליו רמיא ואע"פ שאפשר להפטר ממנה ע"י אחר מצי לומר לבער ואם יאמר על משמע מעיקרא כיון דאפשר למימר בלמד. מיהו כשנעשית ע"י שליח דלא מצי למימר בלמד דלאו עליה רמיא כי אמר בעל לא משמע מעיקרא וחד אמר דבמצות כאלו אף כשעושה אותה בעצמו יברך בעל כדי שלא לשנות מטופס ברכה בין שנעשית ע"י בעליה בין שנעשית ע"י אחר ועל מצוה כזו כמו ביעור איפסק הלכתא בגמרא לברך בעל. אמנם אם מברך אחר עשיית המצוה מברך בעל אף במצוה כזו שאינה נעשית ע"י אחר. ומביא הר"נ ראי' לדבריו ממאי דתניא בתוספתא על משנה אחרונה דידן והיא התוספתא שהביא הרשב"ם במשנה איזהו ברכת הפסח כו' לאכול הפסח כו' גם מביא הפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בערבי פסחים (דף קי"ד ע"ב) תני שם פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעיקרא כו'. ולפי גירסת הר"נ שם בגמ' היכא דליכא שאר ירקי אמר רב הונא דמברך לבסוף על אכילת מרור ולרב חסדא דמברך מעיקרא מברך לאכול. ומוכח מזה מדאמר בכולהו ובדרב הונא על. שמע מינה דכל היכא דלא טעים מיניה מקודם כלום מברך לאכול כשאר כל המצות שאי אפשר להפטר מהן ע"י אחר שמברך עליהן עובר לעשייתן בלמד. ומש"ה בלולב מברך בעל משום כיון דאגבהי' נפיק ביה:

ומעתה לפי הנחת הר"נ בנוסח כל הברכות תירוץ הצל"ח על קושית האור חדש לא יתקיים אלא לרב חסדא. אמנם לרב הונא ולהני אמוראי דסבירא להו כרב הונא דלא איכפת לן במה שמילא כריסו הימנו כבר. אך העיקר ומצוה מן המובחר לברך בעת עשיית המצוה. לכן בעת אכילת חזרת בטיבול ראשון מברך רק בפה"א. וברכה זו קאי גם על טיבול שני ובטיבול שני מברך על אכילת מרור. כי אז יוצא ידי חובת מרור. ועיין היטב בגמ' שם ובר"נ. כי זהו עיקר סברת פלוגתתם. ולפי"ז במתניתין דידן באכילת פסח לרב הונא ברכת הפסח ע"כ בכזית האחרון. כי לא גרע ממצה דכתב הרשב"ם (דף קי"ט ע"ב) בד"ה אין מפטירין כו' דהא דאנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"פ שאינה לשם חובה ע"כ כרב חסדא הוא יעו"ש בדבריו. וכ"ש בפסח לרב הונא כן דהא מצה ילפינן מפסח. והדרה קושית האור חדש לדוכתא דאחר כזית האחרון בודאי לא שייך אכילת זבח. ועוד לרב הונא הברכה בעל ובתוספתא מפורש דהברכה בלמד כראית הר"נ מתוספתא זו:

ובמושכל ראשון עלה בדעתי די"ל דגם לרב הונא ניחא משום דהתוס' הכריחו לעיל בפלוגתתם דע"כ רב הונא ורב חסדא תרווייהו סבירא להו מצות צריכות כוונה דאל"כ יקשה לרב הונא הא כיון דנפיק ידי חובתו בטיבול ראשון דלא בעי כוונה כי הדר מברך בסוף על אכילת מרור הוה ברכה לבטלה. וגם רב חסדא אי הוה ס"ל דמצות לא בעי כוונה הו"ל למימר בהדיא משום ברכה לבטלה יעו"ש בתוס' ד"ה אמר רב הונא ובד"ה מתקיף לה כו'. וכן כתב הר"נ שם. א"כ לפי"ז דפלוגתת ר"ה ור"ח לא שייך רק אי אמרינן מצות צריכות כוונה. אבל אם מצות אין צריכות כוונה כ"ע מודים דעדיף לברוכי מקודם כדי דלא ליהוי ברכה לבטלה אם יברך בעת עשיית המצוה. א"כ י"ל דכאן באכילת פסח וחגיגה כ"ע סבירא להו דלא בעי כוונה בעת אכילתו. דהנה הפמ"ג בפתיחתו לאו"ח נתן כלל בזה דאף למאן דס"ל מצ"כ דוקא במצוה שאי אפשר ליפטר ממנה כגון תפילין ושאר מצות כדומה, אבל שחיטה וטבילה דאפשר שלא לשחוט ולא ליכול ולא לטבול ולא לשמש א"צ כוונה לכ"ע יעו"ש בדבריו. ולפי האי כללא כאן באכילת פסח לכ"ע א"צ כוונה דלא ליכול ולא לברך דהא קיימ"ל אכילת פסחים לא מעכבא. כדמוכח במכילתין לעיל (דף ס"ט ע"ב) דאמר שם הגמרא אלא אמר רבא קסבר רבי אליעזר שוחטין וזורקין כו' למאי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא. ומדלא אמר רבא בזה קסבר אכילת פסחים כו' כמו שאמר קסבר שוחטין כו' משמע דבכה"ג דגברא חזי והבשר חזי אליבא דכ"ע לא מעכבא. ואף דפליגי בזה ר' נתן ורבנן במכילתין (דף ע"ח ע"ב) פלוגתתם בזה רק באופן דגברא חזי ובשר לא חזי. לר"נ לא מעכבא גם בזה ולרבנן מעכבא אבל אם גברא חזי ובשר חזי גם רבנן מודו דלא מעכבא אכילתו כדמוכח מרבא. והגע בעצמך דאל"כ שם בגמ' כדשקיל וטרי הי רבי נתן אילימא האי ר"נ דתניא ר"נ אומר מניין שכל ישראל יוצאין כו' עד דקדחי דילמא שאני התם דאי ממשכי הני חזי להני כו', ואם נאמר לרבנן אכילה גופא מעכבא אף דחזי לאכילה א"כ מאי קמדחי לי' מ"מ איך יוצאין כל ישראל בפסח אחד. אע"כ אם רק ראוי לאכילה לא מעכבא אכילה גופא לכ"ע והכוונה לא מעכבא היינו אפילו לכתחילה כמבואר במהר"ם שם (דף ס"ט) על התוס' בד"ה אכילת פסחים כ"כ שם להדיא בשיטת רש"י יעו"ש. א"כ לפי"ז ברכת הפסח דומה לברכת שחיטה וטבילה דלא בעי כוונה:

אמנם לאח"כ נתיישבתי דאין לומר כן דהנה לכאורה דברי הפמ"ג מופרכין מגמ' ערוכה בברכות (דף י"ב ע"א) בהא דאמר שם פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה כו' אלא היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה כו' יעו"ש בתוס' בסוף ד"ה לא לאתויי כו' הקשו שם מאי קא מיבעי' לי' והא מצות אצ"כ. ותירצו דהיינו דוקא שלא כוון להדיא לשם דבר אחר אז אמרינן מצות אצ"כ אבל כשכוון לשם דבר אחר ועקר להדיא הכוונה לכ"ע אף למאן דאמר מצות א"צ כוונה לא יצא. ולפי האי כללא דהניח הפמ"ג קושית התוס' מעיקרא לא קשה כלל דהרי ברכת הנהנין כמו בכסא דשכרא היא ג"כ מצוה שאפשר להפטר ממנה דלא לתהני ולא לבריך. אלא ע"כ כדי ליישב דברי הפמ"ג מוכרחין אנו לומר דגם הפמ"ג לא כוון בהאי כללא אלא היכא דלא עקר להדיא הכוונה אבל כשכוון לשם דבר אחר ועקר הכוונה אף בכה"ג דיכול להפטר מהמצוה לא יצא. ומעתה לפי הכרח הנ"ל בפי' דברי הפמ"ג בטלו דברינו הראשונים דאמרנו לתרץ בסוגיא דידן. דהא התוס' כתבו לעיל בפלוגתת ר"ה ור"ח בד"ה זאת אומרת כו' עד ודילמא לא איכוון ודילמא לאו דוקא כלומר ודאי לא איכוון למרור דאין מצוה אלא עד טיבול השני כו' יעו"ש. וכוונתם שם מבואר כיון דלא בריך בטיבול ראשון על אכילת מרור. והמתין בברכה זו עד טיבול שני מעשיו מוכיחין ע"ז דעקר הכוונה. ולפי דברי התוס' הללו גם באכילת פסח וחגיגה יש עקירת כוונה. כיון דלא בריך לאכול את הפסח עד כזית האחרון מעשיו מוכיחין דכוון להדיא שלא לצאת באכילה הראשונה. ובכה"ג כבר הוכחנו לעיל דגם לשיטת הפמ"ג אף במצוה דיכול להפטר ממנה לא יצא ודמי ממש לכסא דחמרא. א"כ לרב הונא דלא חייש לפירכת רב חסדא דלאחר שמילא כריסו הימנו כו'. אך המצוה מן המובחר לברך בעת עשיית המצוה. א"כ צריך לברך כאן בכזית האחרון על אכילת פסח ולא בלמד כדלעיל והדרה קושית האור חדש לדוכתא:

אמנם יש ליישב הקושיא באופן אחר מגמרא ראש השנה (דף כ"ח ע"א) בהא דתני התם שלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. ואמר שם זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך ומשני מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכיל כו' ופי' רש"י אכול מצה אמר רחמנא ונהנה באכילתו יעו"ש. וראיתי בפני יהושע שכתב שם על התוס' ד"ה אמר רבא דלא שייך לומר הסברא שכן נהנה אלא במצה אבל במרור דהא אין בו הנאה לא שייך הטעם שכן נהנה ובעי כוונה. וכן הפמ"ג כתב סברא זו. ולפי זה יהי' הכל ניחא משום די"ל דלא אמר רב הונא כן לברך בסוף אף שמילא כריסו אלא במרור דלא שייך לומר שכן נהנה וכאן הא לא מכוון בודאי כיון דמברך רק בפה"א ע"כ יותר טוב לברך לבסוף. אבל באכילת פסח דשייך לומר שכן נהנה אצ"כ אף במקום דעוקר הכוונה כמו כאן לפמש"כ בשם התוס' בד"ה זאת אומרת בכל זה שכיון שכן נהנה אצ"כ. וכן נראה דעת הרמב"ם באמת דאף בכוון להדיא שלא לצאת יצא במצה כמ"ש אנסוהו לאכול מצה. וכ"כ הפמ"ג בסי' תע"ה:

ואין להרהר ע"ז דהא אכתי יקשה מכסא דחמרא דגם התם מידי דמשתי היא ושפיר י"ל שכן נהנה אף במקום דעוקר הכוונה ומאי קא מתרצי התוס' שם. אך בדותא היא דהא התם המצוה היא הברכה גופא קודם ששתה וכאן בפסח המצוה האכילה וניחא הכל בע"ה:

ובדברים הנ"ל יונח לנו השייכות דהביא הגמ' בכאן בסיום המסכת האי עובדא דר' שמלאי. דלכאורה יש לדקדק בהאי איבעיא דבעי מר' שמלאי מאי הוצרך לומר מה דפשיטא לי' ולא הי' לשאול רק שהחיינו מי מברך. ב' מהלשון פשיטא דכאן המשמעות אף דיש לכאורה לחלוק ע"ז, ולא לומר כן. אך זאת כבר נפשוט לנו מאיזה הכרח שיש לנו, ג' מאי קמספקא לי' לבעל האיבעיא בברכת שהחיינו הא בודאי מסברא חיצונה אבי הבן מברך ברכה זו. דכיון דאיהו קעביד המצוה איהו העיקר. והסברא שאמר משום דקמטי הנאה לידיה לכאורה אינה מספקת להכריע הסברא שיש באבי הבן דא"כ כל מקבל מתנה מעות מחבירו יברך שהחיינו. ובאמת לא שייך שהחיינו כי אם בהגיע לו כלים חדשים שהם חשובים אבל לא בשביל הכסף. ד'. אם הספק הוא ספק השקול עד דלא ידע ר' שמלאי לפשוט אותה אמאי סתם הגמ' מאיזה טעם פשוטה בבי מדרשא דאבי הבן מברך שתים:

אמנם לדברינו הנ"ל בסיום משנה אחרונה יתפרש לנו גם סיום הגמ' בטוב. כי לפי מה שביארנו בשיטת הר"נ לעיל בגמ' בפלוגתת רב פפי ורב פפא דאמר שם הגמ' במסקנא והלכתא על ביעור חמץ. ואף דלהתוס' מספקי להו בפירושא דהאי והלכתא אי דוקא או לאו דוקא. אמנם לכל הראשונים פשיטא להו דדוקא קאמר ופירש הר"נ דעתם ונתן כלל בנוסח הברכות במצוה שאין יכול ליפטר ע"י שליח מברך לעולם בלמ"ד ובמצוה שיכול לעשות ע"י שליח מברך לעולם בעל אף כשמברך בעצמו. ומש"ה במשנה דידן בברכת הפסח נוסחה בתוספתא בלמ"ד ותירצנו דגם לרב הונא ניחא כמוש"כ. מש"ה מסמיך הגמ' דבעי להו מר' שמלאי והכי קמיבעי' להו כיון דזאת פשיטא לן דנוסח הברכה מאי דאבי הבן מברך הוא על פדיון הבן ולא בלמ"ד אף דפליגי בזה רב פפי ורב פפא לעיל אך כבר איפסק הלכתא לעיל בחמץ דמברך בעל וה"ה לכל הברכות הדומה לחמץ. וטעם ההבדל שיש בנוסחי הברכות. בחמץ ושחיטה ומילה ודומיהן שיכול להפטר ממנה ע"י שליח מברך בעל ובמצות שאי אפשר להפטר ע"י שליח כמו תפילין וציצית וכשרוצה לאכול את פסחו ודומיהן מברך בלמ"ד א"כ מנוסח הברכה דפדיון הבן מוכח דיכול לפדות את בנו ע"י שליח. ובאמת כן הוא דעת הט"ז והש"ך ביו"ד סי' ש"ה סעי' יו"ד והוכיחו כן מהר"נ הנ"ל יעו"ש. לזאת שפיר שאל בעל האיבעיא אף דהסברא נותנת שיברך אבי הבן משום דאיהו קעביד המצוה. אך כיון דיש לומר סברא לאידך גיסא. כיון דאם יברך אבי הבן הא תינח אם פודה בעצמו. אבל כשפודה ע"י שליח יבוטל ברכת שהחיינו. כי הא ודאי דברכת שהחיינו לא שייך בשליח וזה מסברא וא"צ ראי' ע"ז. וא"כ אולי לזה תיקנו שהכהן יברך שהחיינו דהכהן יברך בכל עת דתמיד קמטי הנאה לידיה:

והנה לפי מה שאמרנו מתורץ הכל וגם הסמיכות ניחא. אך עוד נשאר לנו דקדוק ד' הנ"ל לדעת מאיזה טעם נפשט בבהמ"ד דאבי הבן יברך שהחיינו. ע"ז נאמר לסידורי בעלמא לכבוד סיום המסכת כשנאמר הדרן כו' יתורץ גם זה דבלא זה לא הומ"ל סליקא מס' פסחים דעדיין לא סליק ולא נשלם משום קושיא הנ"ל. אמאי מוטל ברכת שהחיינו על אבי הבן לזה אמרינן הדרן עלך ערבי פסחים במאי דאמר שם רב לרב כהנא (בדף קי"ג ע"א) כתבו שם התוס' בד"ה ולא תימא כו' פירשתי באלו עוברין עכ"ל וכוונתם ביארו שם (בדף מ"ט ע"ב) דקשה להו מאי דמשמע מהא דאמר ולא תימא כהנא אנא וכן בקידושין (דף ח' ע"א) דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן משמע לכאורה משני מקומות הנ"ל דרב כהנא כהן הי' ובאלו עוברין איתא דאמר רב כהנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי משמע דלא הי' כהן ע"כ תירצו התוס' דבאמת לא הי' כהן ומה ששקל סודרא בפדיון הבן בשביל אשתו הי' לוקח והוי כשליח. ולפי"ז שפיר יתפרש לנו הטעם דפשטוהו בבהמ"ד דאבי הבן מברך שהחיינו משום דעיקר הספק הי' בזה רק משום דכהן לא מצי עביד שליח. אבל השתא דידעינן דגם כהן עביד שליח מעובדא דרב כהנא בודאי דאבי הבן מברך שתים דאיהו קעביד המצוה. ומעתה נוכל לומר וסליקא לה מס' פסחים דליכא עוד קושיא:

בעזר שוכן שחקים נשלמה מסכת פסחים.

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה