יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת פסחים · דף מד.
בתוס' ד"ה לענין חמץ כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ולפרש בכאן כוונת תירוצו ההכרח מקודם לבאר גם כוונת קושיתו אשר לכאורה דבריו תמוהין. וכבר תמהו עליו הפנ"י והצל"ח ז"ל. הפנ"י תפס ראשית דבריו ומקשה עליו וז"ל. ולענ"ד דבריו תמוהין דנראה מלשונו דרוצה לפרש בקושית התוס' דכיון דחצי שיעור אסור אפילו בחמץ כמו בחלב א"כ כ"ש דהיתר מצטרף לאיסור וע"ז הקשה מה שהקשה. ובאמת שאין זה כוונת התוס' כלל יעו"ש באריכות, ועיקר דבריו בפירוש דברי התוס' דקושית התוס' כיון דאשכחן לר' יוחנן ביומא דדריש כל לענין חצי שיעור משום סברא דחזי לאצטרופי א"כ כ"ש לענין היתר מצטרף לאיסור דשייך הך סברא טפי יעו"ש. והצל"ח תפסו בסוף דבריו וז"ל ושותא דמרן לא ידענא. דתירוץ התוס' דכל דחמץ איצטריך לתערובת ולאיסור דלא שמעינן מהתם כלל דשם הוא בעין עכ"ל יעו"ש:
והנה באמת אם כפי הבנת הפ"י בפירוש דברי המהרש"א בודאי דבריו תמוהין. אמנם באמת לענ"ד מעולם לא כיוון המהרש"א לזה ולא סר מדרך הישר שדרך בה הפנ"י. וכמו שאבאר לקמן. ומה שהביאו להפנ"י לפרש כן דברי המהרש"א הוא בודאי משום דהבין מש"כ המהרש"א בלשונו וכה"ג חילקו התוס' לעיל עכ"ל. סבר הפנ"י שכוונתו על מה שכתבו לעיל בד"ה כמאן כו' עד ד"ה אבל לאביי דמפרש מקצתו מניין חצי' זית לא שייך המל"א דאמשהו דאיסור לחוד מחייב עכ"ל. ע"כ הכריח מזה הפנ"י לפרש דברי המהרש"א כמו שפירש. ובאמת רחוק הוא מאד מכוונת המהרש"א כמו שאבאר לקמן:
וגם תמיהת הצל"ח תמוה לענ"ד. דאם רק נאמר דכל דחמץ איצטריך לתערובת. א"כ ע"כ צ"ל דלמלקות אתי' דאם לאיסורא אמשהו דאיסור לחוד מחייב גם בלתי תערובת. ואם אמרינן רק לתערובת ע"כ להמל"א איצטריך וכמו שפריך הגמ' אי הכי לענין חמץ בפסח נמי. ופי' רש"י דהא אמרינן על עירובו בלאו והיינו נמי המל"א עכ"ל. ואם נפרש כוונת הצל"ח דהתוס' לשיטתם אזלי לעיל בד"ה כמאן. דיש שני מיני תערובות. א"כ לר' יוחנן י"ל דכל דחמץ אתי' לתערובת היינו כשמתערב לגמרי ומרבינן מכל דלא יתבטל האיסור אגב ההיתר וכמו שפי' התוס' תערובת דשאור בל תקטירו לאביי יעו"ש. א"כ לפי"ז קשה מעיקרא מאי קא קשי' להו להתוס'. ומהו הדבר שהכריח אותם בקושיתם לומר דתערובת הוא המל"א דוקא. וזהו באמת עיקר סוף קושית המהרש"א ואין מקום לתמיהת הצל"ח כלל:
ומעתה נחזור בפירוש דברי המהרש"א בתחילת קושיתו ונאמר דכפי פי' הפשוט שפי' הפנ"י בתוס' גם מהמהרש"א לא הי' נעלם אמנם בקושיתו בא לסתור זאת. דהנה לכאורה קשה לשיטת הר"י בתוס' הנזכר לעיל דתערובת היינו המל"א. לא ידעינן זאת מריבוי חדא דקרא. אך אם יש לנו שני ריבויים מרבינן מעיקרא חבנ"ש ומריבויי השני מרבינן תערובת. ואם אין לנו רק ריבוי חדא כמו לרבנן דר"א דלא דרשי כל רק כי כל אז לא מרבינן רק חצי שיעור כי הוא המסתבר וחמור יותר משום שבעין הוא בין לרבא ובין לאביי יעו"ש היטב בתוס' הנ"ל. א"כ לפי"ז קשה בחמץ מנ"ל לר' אליעזר לרבות בריבויי חדא דכל תערובת דילמא בא לרבות ח"ש. כי הוא המסתבר יותר. אמנם קושיא זו כבר הקשו התוס' בנזיר (דף ל"ו ע"א) בד"ה אין הכי נמי כו' עד וא"ת לאביי דדריש כו' [ומה שהתוס' הקשו שמה לאביי דוקא י"ל דלרבא ח"ש דחמץ הא לא דמיא כלל לח"ש דשאור. דהתם בשאור ח"ש פי' חצי קומץ. אמנם כזית יש. והכא בחמץ ח"ש היינו חצי כזית. ע"כ לא משמע לי' לרבות זאת והמל"א מסתבר יותר לרבות אף שהוא תערובת יעו"ש בתוס' דכן מוכרח כוונתם כמוש"כ] ועיין תירוצם שם דשאני גבי חמץ דכתיב ביה אכילה ואין אכילה בפחות מכזית. ומעכשיו לפי"ז הולך וסובב שפיר קושית המהרש"א על תוס' גם אם נפרש דברי התוס' כמו שפי' הפנ"י. מ"מ מאי קא קשי' להו להתוס' כלל. כיון דר"י דריש מכל גבי חלב ח"ש אף דגם בחלב אכילה כתיב ביה כמו גבי חמץ. א"כ חזינן דר"י לא חייש לסברת התוס' הנ"ל שכתבו בנזיר לאביי. ולדידי' מסתבר יותר לרבות ח"ש משום שהוא בעין ולא תערובת אף שאין אכילה בפחות מכזית. [ויש להסביר זאת דהסברא נותנת יותר לרבות ח"ש בעין ורק לאיסורא. דמדלא כתבי' קרא בהדיא ואתי לי' מריבויי. וגם אי אפשר למעקר לשון אכילה לגמרי. לכן אמרינן דאהני ריבויי דכל לאזהרה ואהני מה דכתיב אכילה למעוטי ממלקות. וסברא זו נמצא בשער המלך בפ"א מה' חו"מ ה"ו וגם בהצל"ח על התוס' לעיל (דף מ"ג ע"א) בד"ה מאן תנא יעו"ש בצל"ח בד"ה ובגוף הדין] א"כ לא קשה כלל קושית התוס'. וע"ז מסיים המהרש"א וכה"ג חילקו התוס' לעיל. וכוונתו על מש"כ לעיל בד"ה כמאן כו' עד ד"ה והא דקאמר כמאן כר"א דדריש כל כו'. ורצונו בזה דמדברים הללו שמעינן דכל עוד דאין לנו שני ריבויים לא מרבינן רק ח"ש משום שהוא בעין ולא תערובת:
ולדברינו הנ"ל להכי מרמז המהרש"א ראיתו מתוס' דלעיל. כדי דלא לטעות ולומר כמו שכתב הפנ"י. אם ר"י דריש כל גבי חלב לח"ש א"כ מכ"ש דדריש להמל"א. ובאמת מקושית המהרש"א נראין דברי הפנ"י תמוהין. כי אף שתמצא לומר דסברת חזי לאיצטרופי שייך בהמל"א במכ"ש. אבל מה יעשה בסברת החילוק שבין בעין לתערובת וזהו עיקר החילוק שחילקו התוס' לעיל. ולא שייך לומר בזה כ"ש לענין קדימה דנאמר אם אין לנו רק ריבוי חדא נלמוד מקודם תערובת ולא ח"ש [וזולת קושית המהרש"א עיקר סברת הפנ"י נפלאת היא ממני לענ"ד. דסברת חזי לאיצטרופי לא שייך אלא בח"ש בעין ולא בתערובת. כי אחר שנתערב בטל ולא שייך לומר חזי לאיצטרופי. ואחר כתבי זאת מצאתי סברא זו בכרתי ופלתי סי' ק"ט סעי' א' ס"ק ד' יעו"ש דמתרץ בזה דברי הרמב"ם] וע"ז עוד הוסיף המהרש"א לחזק קושיתו בלשונו וליכא למימר כו'. פי' ואין ליישב קושית התוס' דכוונתם כן הוא כיון דאשכחנן לר"י דדריש כל גבי חלב. א"כ לר"י יש בחמץ שני ריבויים כי הריבויי דכל חלב הוא לכל האיסורים וכל דחמץ גופיה ע"כ בא לרבות לימוד השני תערובת. ודמי ממש לשאור בל תקטירו דיש שמה שני ריבויים כל. וכי כל. ומעתה יהי' ניחא גם פירכת הגמ' לזעירי כמאן כר"א ולא קשה קושית התוס' בנזיר שהבאתי לעיל. כי י"ל דגם זעירי סבר כר"י. דר"א דריש כל דגבי חלב לח"ש. וממילא יש שני ריבויים ואין אנו צריכין עוד לתירוץ התוס' בנזיר. ע"ז מסיק המהרש"א אם כה נפרש דבריהם. א"כ מה הועילו בתירוצם. דהא השתא יש שני ריבויים בחמץ. וע"כ ריבוי השני בא לרבות תערובת היינו המל"א ולמלקות. וא"ל דבא לרבות תערובת ורק לאיסורי כמש"כ הצל"ח. דא"כ מעיקרא מאי קא קשיא להו כמש"כ לעיל. ועוד והוא העיקר דא"כ גם פירכת הגמ' א"ה לענין חמץ בפסח כו' נמי לא קשה כלל. דהא לקושית התוס' קיימינן השתא דר"י סבר כר"א בדרשת כל. ומנ"ל להגמרא להקשות לזעירי. דילמא תערובת דר"א היינו כשמתערב לגמרי ואעפ"כ לא בטל האיסור אגב ההיתר מריבוי דכל. אע"כ מוכח מזה דאם מרבינן רק תערובת. היינו ע"כ המל"א ולמלקות וכמו שאבאר לקמן ההכרח לזה. ולפי"ז קמה וגם נצבה קושית המהרש"א בלי שום גימגום. ובחנם תמהו עליו הגאונים הנ"ל. כי דבריו ברורים מאד לאחר העיון היטב בשיטת הר"י הנ"ל בד"ה כמאן כר"א יעו"ש:
ומעתה נשאר לנו רק חובת ביאור כוונת תירוצו. וזהו מה שנלענ"ד. דהנה בדעת הרי"ף ז"ל שפסק להלכה כרבנן דפליגי על ר"א נמצא חילוקי דעות. הר"ן עם הנלוים אליו מפרשים דעתו. דתערובת אסור מדאורייתא. אף דאין הלכה כר"א מ"מ גם רבנן מודו דאסור מדאורייתא. אמנם הטור בסי' תמ"ב לפי הבנת הכ"מ בדבריו מפרש דעת הרי"ף. דתערובת אין אסור אלא מדרבנן יעו"ש. ועפ"י הקדמה זו יתפרש דברי התוס' על נכון. דהנה התוס' אזלי בשיטת הרי"ף דהלכה כרבנן ולא כבעל המאור שחולק עליו בזה. וגם בשיטת הר"ן דמפרש דעתו דגם רבנן מודו דתערובת אסור מדאורייתא. ולהוכיח כל הנ"ל הוציאו זאת מפירכת הגמ' א"ה לענין חמץ נמי כו'. וע"ז סובב כל פלפולם. והמשך דבריהם כן הוא. בתחילת דבריהם הניחו להנחה מקוימת. דע"כ צ"ל מדלא פריך הגמ' על ר"י כמו לזעירי ע"כ ר"י לא דריש כל. ואזיל בשיטת רבנן דפליגי על ר"א. ואנן הא פסקינן כר"י בח"ש. ואח"כ הקשו וא"ת בהמשך לדבריהם הנ"ל הא אשכחינן דר"י דריש כל בח"ש א"כ מסתמא סבר ר"י כר"א בריבוי דכל בכל מקום. ור"ל דפליג שם ביומא על ר"י וסובר דח"ש מותר משום דסבר כרבנן דלא מרבינן מכל בשום מקום דאל"כ במאי פליגי ולר"ל יקשה האי כל מה בא לרבות [ועיין בספר כפות תמרים על מס' יומא שהקשה כן באמת] א"כ לפי"ז ה"ל לפסוק הלכה כר"א משום דר"י סבר כוותי'. אמנם התוס' הוכיחו בקושיתם דא"ל כן. דלפי"ז יקשה אמאי לא פריך הגמ' על ר"י גופי' כמו לזעירי. דהא לר"י יש שני ריבוים בחמץ וכמו שביארתי לעיל. א"כ שפיר יש לנו לרבות תערובת היינו המל"א. ואין לתרץ קושיתם כמו שביאר הצל"ח בתירוץ התוס'. דכל דחמץ בא לרבות תערובת רק לאיסורי. וכמו שפי' הר"י לעיל לאביי תערובת דשאור בל תקטירו היינו כשנתערב לגמרי. א"כ מאי פריך הגמ' גם לזעירי א"ה לענין חמץ נמי. מנ"ל זאת דלר"א מרבינן מכל תערובת היינו המל"א ולמלקות. דלמא רק תערובת לאיסור בלבד דלא יתבטל הח"ש לגמרי ויהי' שוה לריבוי דכל אשר גבי חלב דלא מרבינן רק לאיסורי. דהרי בדברי ר"א לא הוזכר מלקות רק קאמר על עירובו בלאו והרי גם בח"ש אמרו ביומא שישנו באזהרה ואזהרה היינו לאו. ורבנן דפליגי על ר"א סברי דאפילו איסור דאורייתא ליכא. וכן הוא באמת שיטת הטור שהבאתי לעיל לפי הבנת הכ"מ בדבריו. ועוד אם נאמר לר"י אף דדריש כל לא דריש אלא לאיסורי גרידא. ר"י כמאן אמרה לשמעתתא. דאי לר"א דריש כל אפילו למלקות. ורבנן לא דרשי כל כלל. דהא ר"ל סבר כרבנן ואמר דח"ש מותר לגמרי מדאורייתא. ועיין בשער המלך דבהוכחה זו מתרץ את הרמב"ם מקושית הלח"מ יעו"ש. א"כ מכל הנ"ל ההכרח לומר דסברא מקוימת הוא אם רק דרשינן ריבויי דכל לתערובת. מסתבר יותר לרבות מלקות ואין זה דומה לריבויי דח"ש. דבשלמא גבי ח"ש אף דרבי' קרא מ"מ ודאי לא לעונש רבייה דהרי כתיב ביה אכילה. ושיעור אכילה בכזית. ואי אפשר למעקר לשון אכילה לגמרי לכן אמרינן דאהני ריבויי דכל לאזהרה ואהני מה דכתיב אכילה למעוטי ממלקות. אבל גבי ריבויי השני כל דחמץ אי דרשינן לתערובת. מסתבר יותר להמל"א ולמלקות כי אחר הצירוף יהי' כזית. כי אין דבר המכריח אותנו לחלק בין איסור למלקות. וגם לא דמי למה שפי' התוס' לעיל דלאביי מרבינן תערובת דלא יתבטל לגמרי. כי שם ההכרח לרבות כן דהא אביי סובר דיש הקטרה לפחות מכזית וחייב מלקות גם בח"ש:
והנה מתוך קושיא זו החזקה מוכרחים התוס' לחזור להנחתם הראשונה שהניחו בתחילת דיבורם דלעולם ר"י לא דריש כל. ואזיל בשיטת רבנן דר"א כי אף רבנן דלא דרשי כל מ"מ לאיסורי גם המה דרשי מכל. וזהו מה שמסקו בסוף דבריהם וכן גבי חמץ וזהו עיקר חידושם. רצונם בזה כיון דבכל מקום לא מרבינן מריבויי דכל אלא לאיסורא לבד אף במקום דיש לדרוש גם למלקות. ויש להטעים זאת בסברא. כיון דחזינן דלא כתבי' קרא בהדי' ואתי' לי' רק מריבויי. אז מסתבר לומר דלא לקי. א"כ גם כאן בחמץ הא דמרבינן תערובת רק לאיסורא מרבינן דלא יתבטל לגמרי כמו דאמרינן לאביי. ע"כ לפי"ז חוזר הדין למקומו הראשון. כי יש לנו לפסוק כרבנן דאינו עובר בלאו אעפ"כ מדאורייתא אסור כיון דר"י סבר כוותייהו. כל הנ"ל נלענ"ד ברור בביאור דברי התוס' לפירוש המהרש"א וגם לפי הנ"ל עולה כהוגן ומוכרח דעת הרי"ף כפי הבנת הר"ן בדבריו. ותוס' והרי"ף בחדא שיטתא קיימי לדינא. ועיין בזה בקרבן נתנאל דג"כ מרמז כפי דברינו הנ"ל:
ועפ"י הנ"ל נרויח גם לתרץ קושית הכפות תמרים ביומא בפלוגתת ר"י ור"ל בח"ש. דפריך התם ר"י לר"ל מברייתא דמרבינן מכל חלב דח"ש אסור מן התורה וא"ל ר"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא יעו"ש. ומקשה ע"ז הכפ"ת אמאי לא משני ר"ל דהך ברייתא כר"א דדריש כל ואנא דאמרי כרבנן. ולדברינו הנ"ל בתירוץ התוס' לא קשה כלל. כי גם ר"י סובר כרבנן דלא דרשינן כל. ושניהם פליגי לרבנן ר"י סבר אף דרבנן לא דרשי כל למלקות אבל לאיסורא דרשינן. ור"ל סובר דגם לאיסורא לא דרשינן כל לרבנן. וכשיטת הטור בדעת הרי"ף כנ"ל: