יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת פסחים · דף ט.
במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה כו'. הנה ראיתי שמגדולי המפרשים שגו בפירושא דהאי סוגיא. ומתו"ז נתקשו בה טובא. ולענ"ד אשר בהסבר קל יתישבו כל הקושיות ע"נ בעה"י. ע"כ ראיתי לפרשה כיד ד' הטובה עלי וזהו החלי:
דהנה יש להבין במשנה זו הלא ממקום למקום יש לדבר סוף. דיכולין לבדוק כל הבית בבת אחת זה בזוית זו וזה בזוית אחרת כדמוכח מתוס' לקמן ע"ב בד"ה ולא חיישינן כו'. א"כ למה יהי' פטור מלעשות כן מטעמא דא"כ מחצר לחצר כו'. שאני התם דאי אפשר בהכי. ועוד אף אם נניח זה ונאמר דהתנא ס"ל דדנין אפשר מא"א. וכדמשמע באמת מלשון המשנה לכאורה. א"כ מהאי טעמא גופא למה לא הקילו חכמים בממקום למקום אפילו בחזינא דשקל. כיון דמבית לבית וכ"ש מחצר לחצר ומעיר לעיר פשיטא הוא דגם בחזינא שייך האי טעמא דאין לדבר סוף. כי אף דחזינא דשקל לא חזינא מקום הנחתו. ועוד שלישית קשה לי ביותר על גוף הטעם דיהבה המשנה. דאטו משום דאין לנו תחבולה לתקן את האיסור נתיר את האסור לנו מצד הדין. וסברא כזאת לא שמענו:
לכן נלענ"ד דאין הפשט במתניתין כהבנת רבים מגדולי המפרשים דהאי דא"כ מחצר לחצר כו' נתינת טעם הוא על הדין משום דילפינן אפשר משאי אפשר. אמנם עיקר הטעם בזה דאין חוששין בממקום למקום אף דיכול לבדוק כל הבית בב"א כמש"כ. עכ"ז לא הטריחוהו רבנן. משום דסברא הוא דספק היתר מוציא מידי ספק איסור. היינו ספק אכלתיה מוציא מידי ספק שמא גיררה חולדה. וכדי לחזק סברא זו אמר התנא דע"כ כן הוא דאל"כ א"כ מחצר לחצר כו'. שם אי אפשר כלל לתקן חששא זו כי אין לדבר סוף. ש"מ דאין שום איסור בזה משום דספק מוציא מידי ספק. ותדע דלאו פירוש זר הוא. דהנה בריש יומא איתא שם במשנה ג"כ כלישנא דמשנתינו דאמרו רבנן לר' יהודה א"כ אין לדבר סוף ועיקר טעמייהו דרבנן דאין מתקינין לו אשה אחרת מפורש בגמרא (דף י"ג ע"א) משום דמיתה לא שכיחא עיי"ש. והא דבמתניתין אמרו רבנן א"כ אלד"ס ע"כ צ"ל דאין זה אלא ראיה דע"כ כטעמייהו דמיתה לא שכיחא. והיינו כפירושי הנ"ל הכא במשנתינו:
ומעתה לפי פירושי לא יקשה עוד קושיא שניה הנ"ל. שיהי' פטור לבדוק בממקום למקום אפי' בחזינא דשקל כמו במבית לבית ומחצר לחצר דשאני הוא התם אפילו בחזינא אין כאן אלא ספק מוציא מידי ספק. דאף דחזינא דשקל לא חזינא מקום הבאתו. והאיך נילף מזה לממקום למקום דהתם בחזינא דשקל חזינא גם מקום הבאתו. וכשנפטרנהו מלבדוק בזה הרי ספק מוציא מידי ודאי. וקושיא ראשונה ושלישית הנ"ל ממילא מסולק כמובן:
גם יתיישב מה שרש"י פי' אין חוששין דמתניתין על ממקום למקום ולא על מבית לבית ממה שהמשנה מתחלת. כי לפום הנ"ל כל עיקר המשנה אינו אלא לאשמועינן האי דינא דממקום למקום. והא דנקט ברישא מבית לבית מבואר הוא כדי שיהי' בדרך לא זו אף זו כמובן:
ובהנ"ל יובנו פרש"י בפירכת הגמ' בד"ה הא חזינן שהביאתו לכאן כו'. ולכאורה הוא תמוה. מאי בעי בזה ששינה לפרש נגד משמעות לשון הפירכא. והפנ"י נתקשה בזה. אבל לפירושי הנ"ל דבריו מכוונים מאוד. כי נחית בזה לפרש דהפירכא על עיקר דינא דמתניתין קאי היינו על ממקום למקום. לכן א"ש הפירכא כי בחזינא דשקל ממילא גם ההבאה קחזינא וספק מוציא מידי ודאי הוא. אבל אכל הני דחשיב במשנה לא מצי למיפרך מידי כי בכל הני אף בחזינא דשקל אכתי ספק מוציא מידי ספק הוא כמשכ"ל:
גם יתיישב קושיא חמורה של המהרש"א אמאי צריכה הגמרא לפרוך מדיוקא הא מגופא דמתניתין יש להקשות כמ"כ דקתני ביה טעמא דא"כ אלד"ס בלאו האי טעמא נמי לא לבעי בדיקה דנימא אכלתיה וכו' יעו"ש. ומפרשי הש"ס נתקשו מאד בקושייתו. מיהו לפי ברור הנ"ל. דהאי א"כ אלד"ס דאמר התנא לאו טעמא הוא. אין מקום לקושיא זו כמובן כנ"ל נכון:
ובלמוד הישיבה עם התלמידים הראיתי לדעת דהמהרש"א בתירוצו כיוון ג"כ לדברים הנ"ל. אבל אכ"מ להאריך כ"כ:
ואין להקשות דלדברינו מאי הקשו התוס' ד"ה אין חוששין כו' והא מרישא שמעינן כו'. דלפי מש"כ דעיקר הרבותא במשנה אך מדין מל"מ. וזה הא לא שמעינן מרישא דמקום שאין מכניסין הא הוה כמו מבל"ב. זה לא קשה כלל. דקושית התוס' כן הוא כיון דמרישא עכ"פ יש ללמוד דמבית לבית אין חוששין ממילא ידעינן גם מל"מ דא"כ אלד"ס ופשוט הוא: