יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת פסחים
(דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה והא קיי"ל כו'. מבאר קושית המהרש"א בכאן מה שהקשה על הגמ' דמגילה (דף כ' ע"ב) ומדחה דברי הפנ"י שתירץ קושית המהרש"א במה שפי' דפריך והא קיי"ל ממעשה בכל יום ומראה דפי' תמוה ומתמה גם אדברי הצל"ח במה שמיישב קושית המהרש"א והולך ומבאר דברי התוס' דאמאי לא ניחא להו בפרש"י דהא דפריך והא קיי"ל הוא משמעתא קמייתא דברכות דבאמת עדיפא להביא ראי' מהתם דהוא ברייתא, משום דאיתא התם דלא הוי רק זל"ד ונוכל לפרש כפרש"י שם ולא כתוס' דרק לענין ק"ש הוי זל"ד, אבל ממגילה מוכח דא"א לפרש אלא כפי' התוס' בפי' זל"ד, ובזה מבאר קושית המהרש"א ומדייק דברי התוס' מש"כ בתחלת דבריהם דיליף התם דמעלות השחר יממא הוא דלכאורה שפת יתר הוא ומבאר כוונת המהרש"א בוי"ל דהוכחת המקשן הי' מקושית הר"י בתוס' דכאן ובשבת (דף ל"ה ע"א) ד"ה תרי תילתי במאי פליגי ר"י ור"נ ור"י מהו בה"ש. ומתו"ז מבואר המשך לשון התוס' דכאן במש"כ ולא קשה מההוא קרא לתנאי דפרק ב"מ ולא אמרו וקשה או וא"ת כמו שכתבו בשבת ובמגילה בשם ר"י ובהסבר זה הולך ומבאר פלוגתת ר' זירא ורבא במגילה עפ"י קושית הר"ת בתוס' דשבת דף הנ"ל ולא ניחא ליה לרבא בתירוץ התוס' דזבחים (דף נ"ו) בד"ה מנין ובמנחות (דף כ' ע"ב) ד"ה נפסל שתירצו שמה חילוקו של ר"ת ולר' זירא ניחא לי' בחילוק ר"ת בין תחילת שקיעה לסוף שקיעה:
ע"ב בגמ' ולילה אור בעדני. מבאר כוונת המהרש"א בחדא"ג במש"כ וי"ל:
(דף ה' ע"א) ברש"י ד"ה אך חלק. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל כמו שתירץ המהרש"ל לעיל (דף ד' ע"ב) על קושית התוס' בד"ה ואימא:
(דף ט' ע"א) במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה. מבאר סוגיית הגמ' כמין חומר ומתו"ז מיישב כמה קושיות שיש להקשות בזה ומבאר דהאי דמסיק דא"כ אין לדבר סוף לאו נתינת טעם הוא, אך עיקר הטעם הוא משום דספק אכלתיה מוציא מידי ספק שמא גיררה וזה הוא דמסיק כדי לחזק סברא זו דא"כ מחצר לחצר וכו' וכדומה לזה ביומא (דף ב' ע"א) דאמרי רבנן לר"י א"כ אין לדבר סוף. ובזה יובן פרש"י במה שפי' אין חוששין על ממקום למקום ולא על מבית לבית השנוי ברישא וגם מה שפרש"י בפרכת הגמ' בד"ה הא חזינן שהביאתו לכאן נגד משמעות לשון הפירכא, גם מיושב מתו"ז קושית המהרש"א בד"ה טעמא דחזינא:
(דף י' ע"ב) בתוס' ד"ה ואם לא בדק כו'. מבאר דברי המהרש"א בדיבור זה ובמש"כ בדיבור השני על רש"י בד"ה לאחר המועד המוקשים מאוד וכמו שהניח ג"כ בצ"ע הגהות הגרי"ב, עפ"י חידוש דין בדיני בדיקה וביטול. ובזה מיישב כמה קושיות שיש להקשות על שיטת רש"י בריש מכילתין דבדיקת חמץ הוא מדאורייתא כדי שלא יעבור בב"י ובב"י ומיישב מתו"ז קושית הר"ת על רש"י לקמן (דף י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אימתי:
(דף י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אהך לישנא וכו'. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל דהמקשן נמי ידע מהא דבחמש חמה במזרח וכו' משום דמתני' היא, אך קושיתו הוא על תירוץ המתרץ עדות מסורה לזריזים חמץ לכל מסור ומכוון זה בכוונת המהר"ם:
(דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה מאי כו'. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל, גם מבאר דברי המהרש"א בכתובות (דף צ"ח ע"א) בתוס' ד"ה דאמרי לה דהקשה דבכתובות קשה להו להתוס' בחדא ובפסחים ובב"מ קשה להו בתרתי ומציין לעיין כאן ובב"מ בחידושיו:
(דף י"ד ע"ב) בתוס' ד"ה פסול וכו'. בני רוצה ליישב קושית המהרש"א שהניח בוי"ל משום דקשה מאי מדבריהם מדבריו מרבעי' ליה וכדבריו נמצא בצל"ח אות ל"ב, ומברר דא"א לומר כן משום דקושית התוס' סובב על שיטת הר"י הקודמים ואם נאמר כן תקשה על קושית הר"י בתוס' הקודם בד"ה הכא טהור לפי פי' המהרש"א שם ומתרץ דלא קשה מדבריו מיבעי' לי' דגם בתחילת הסוגיא ידע הגמ' מהא דא"ר יוחנן לקמן מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין ובזה נתחזק קושית המהרש"א ומברר כוונת המהרש"א בוי"ל בנקל דא"כ אמאי אינה היא המדה דאמר ר' יוסי ומתרץ לשיטת רש"י קושית המהרש"א:
(דף ט"ז ע"א) ברש"י ד"ה ותלושין מי מכשרי. מביא ברי המהרש"א מה שמיישב פי' הקרא לדעת המקשן ומביא דברי הצל"ח מש"כ על המהרש"א ומה שנכנס בפלפול ליישב דברי רש"י על מכונם שכוונתו ליישב קושית התוס' ד"ה תרגמא אדם. מתמה אדברי הצל"ח ומיישב דברי רש"י ביחד עם דברי המהרש"א דבר דבור על אופניו:
(דף י"ח ע"ב) בתוס' ד"ה ולאו מק"ו כו'. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל, ובביאור זה מתרץ שני קושיות גדולות שהקשה הצל"ח בסי' קכ"א על הגמ' בד"ה יטמא דאין עושה כיוצא בה וכו' והניח בצ"ע חדא בירך חבירתה:
שם בתוס' ד"ה ומה מחוסר כפורים. הסבר נכון על דבריהם דלפי מש"כ דבמ"מ ילפינן שלישי ממחוסר כפורים א"כ אין כאן ק"ו כלל והיה לי' למילף במ"מ ולא בק"ו, ומפרש הק"ו, לשיטת התוס' ולשיטת רש"י ומתורץ בזה ג"כ קושית המהרש"א שהניח בוי"ל:
(דף כ"א ע"א) ברש"י ד"ה כל שעה שמותר לאכול מאכיל לדיוקא איצטריך כו'. ישוב לקושית המהרש"א דלמאי דעביד צריכותא בחיה ובהמה משום דמשיירא איכא למימר דלגופא איצטריך ומכוון זה בכוונת המהרש"א שכתב וי"ל:
(דף כ"ב ע"א) בתוס' ד"ה ואימא כמים. מבאר דבריהם בהסבר נכון ומכוון זה בכוונת המהרש"א:
(דף ל"ב ע"א) ברש"י ד"ה כר' נחוניא בן הקנה כו'. ישוב לקושית המהרש"א דאמאי לא כתב רש"י דמאי קרן איכא הכא בפשטות ומכוון זה בדברי המהרש"א:
(שם ע"ב) ברש"י ד"ה ההוא מיבעי ליה דבר הראוי להיות קודש וכוליה קרא כו'. מבאר כוונת רש"י בזה אשר רבים מתקשים בכוונתו:
(דף ל"ד ע"א) בתוס' ד"ה בשליקתא כו'. מביא קושית המהרש"א כאן והוסיף להקשות דלשיטת התוס' מאיזה טעם יפלוג ר"ה על ר"י, מביא תירוץ המהר"ם על קושית המהרש"א דר"ה מפרש המשנה דתשרף היינו בלא הנאה והוא כמו שתירץ ר"ת בבכורות (דף כ"ב ע"ב) ומתמה על תירוצו דר"ת תירץ שם לשיטת רש"י כדמוכח מדבריו ומתרץ קושית המהרש"א באופן אחר ומכוון זה בכוונת המהרש"א שכתב וי"ל:
שם בתוס' ד"ה למה לי עיבור צורה כו', מבאר דברי התוס' ובזה מיישב מה שהמהרש"א קבע מקום לקושיתו על הגמ' דלקמן בתוס' דהכא משום דמתוס' דהכא מוכח סברתו:
(דף מ"א ע"א) בגמ' יכול צלאו כל צרכו יהא חייב, מביא קושית המהרש"א ומתרץ בהסבר נכון ומכוון זה בכוונת המהרש"א שכתב וי"ל, ובזה ניחא מאי דהכא נקט נא ובשל מבושל אמרתי לך כו' ובאידך ברייתא לא נקט אלא ובשל אמרתי וכו' עוד מתרץ בפשיטות יותר:
(דף מ"ד ע"א) בתוס' ד"ה לענין חמץ, מבאר כוונת המהרש"א כאן בקושיתו ומברר דגם המהרש"א מפרש כוונת דברי התוס' בקושיתם כהפנ"י דכיון דר"י דריש כל לענין ח"ש כ"ש דדריש כל לענין המל"א ודברי המהרש"א סובבים עפ"י דברי התוס' לעיל בדף הקדום ד"ה כמאן דמשמע משם דלא ידעינן תערובות אלא אם יש לנו שני ריבויים כמו גבי שאור בל תקטירו, ומסלק גם תמיהת הצל"ח על המהרש"א מה שתפסו בסוף דבריו וכתב עליו ושותא דמרן לא ידענא ומברר כי דברי המהרש"א ברור מללו ומבאר גם כוונתו בוי"ל עפ"י פסק הרי"ף שפוסק להלכה כרבנן דפליגי על ר"א, ובדעתו נמצא חילוקי דעות הר"ן וסייעתו מפרשים דעתו דגם לרבנן אסור מדאו' והטור בסי' תמ"ב לפי הבנת הכ"מ מפרש דתערובות אינו אסור אלא מדרבנן ומברר דדעת התוס' כרי"ף וכהר"ן ועפ"י זה סובבים כל דברי התוס', ומתו"ז מיישב ג"כ קושית הכפות תמרים ביומא בפלוגתת ר"י ור"ל דפריך התם ר"י לר"ל מברייתא דמרבינן מכל חלב דח"ש אסור מה"ת דאמאי לא משני ר"ל דהך ברייתא כר"א דדריש כל:
(דף מ"ז ע"א) ברש"י ד"ה והן מוקדשין כו' הזיד במעילה באזהרה כו', מבאר מה דדייק רש"י כרבנן ולא כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה:
(דף נ"א ע"ב) בתוס' ד"ה כגון כו', ישוב לקושית המהרש"א שהניח בוי"ל נמצא בתוס' סוכה (דף מ"ג ע"א) ד"ה לא ידעינן:
(דף נ"ז ע"א) בגמ' ויכנס יוחנן בן נרבאי, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל ומתו"ז מבאר כוונת התו"י ביומא (דף ט' ע"א) שהקשו כקושיא הראשונה של המהרש"א ותירצו ושמא לא האריכו ימים דלכאורה תמוה דא"כ הוא בכלל ושנות רשעים תקצורנה, ומבאר את כל הנ"ל בהקדם הגמ' ביומא (דף ח' ע"ב) תניא אמר ר"י וכי לשכת פרהדרין היתה והלא לשכת בלווט היתה וכו' ופי' רש"י שמה בד"ה ומחליפין:
(דף נ"ח ע"א) ברש"י ד"ה בין הערבים וכו', מביא דברי הגהות הרש"ש שמדייק מלשון לבין דלא כפרש"י ומדחה דבריו ומכריח כפרש"י עפ"י מה דכתב השיטה מקובצת בב"ק לכללא דכל היכא דהגמ' אמרה מנא הנמ"ל קאי השאלה על שני דברים, ובזה יתפרש היטב דברי המהרש"א שמקשה על פרש"י ולא על הגמ' משום דבגמ' יש לפרש כפי' הרש"ש מקשה על המהרש"א דקושיתו כבר הקשה הירושלמי והירושלמי גופא מתרץ בטוב וכן הקשה הצל"ח ומדחה תירוצו מה שמפרש בכוונת המהרש"א ומיישב דברי המהרש"א דסובר דגמ' דידן והירושלמי מחולקין וקושית המהרש"א קאי על ריב"ל גופא דסובר ודאי דהאי דרשא דחלקהו לבין שני ערבים הוי דרשא גמורה ואין לתרץ כתירוץ הירושלמי:
(דף ס' ע"א) בגמ' מדסיפא בעבודה אחת רישא נמי מבאר דברי המהרש"א כאן:
(דף ס' ע"ב) בתוס' ד"ה פסח ששחטו כו', ישוב לקושית המהרש"א שהקשה דלבתר דפשיט רבא לא נפשוט הך דשלא לשמו ולשמו שכתבו התוס', ומכוון זאת בוי"ל שכתב המהרש"א:
(דף ס"ב ע"ב) בתוס' ד"ה ערלים, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל עפ"י מה שביאר המהרש"א כוונת התוס' לעיל (דף ס' ע"א) בד"ה אבל:
(דף ס"ד ע"ב) בגמ' אביי אמר ננעלו תנן, ישוב לקושית המהרש"א שהקשה לאביי איך מספקא לן אי בב"א צריך ג' כתות דא"כ למה ננעלו מעצמן, משום דיוכל להיות דננעלו משום שלא יתמעך אדם כמו שאירע פעם אחת ומפרש עפ"י זה דברי רש"י ג"כ ובזה ניחא הסמיכות דהביא הגמ' מעשה דהלל עוד מיישב קושיא הנ"ל בפשיטות יותר:
(דף ס"ז ע"א) בגמ' אלא אמר אביי כו', מדחה דברי הגהות הרש"ש מה שתירץ על קושית הצל"ח לרשב"ל דאמר לר"י אימא איש נדחה לפ"ש ציבור לית להו תקנתא א"כ מה יעשה בדרשת רבא לקמן (דף צ"ה ע"ב) דמוכח מן וישלחו מן המחנה דהותר להו ביאת העזרה:
שם בתוס' ד"ה אלא וכו', מבאר קושית המהרש"א כאן שהקשה דלר"י נמי איצטריך הקרא דוישלחו וגו' לכדר"א ומסלק ממנו תמיהת הצל"ח דגם מדרשת ר"א מוכח דפסח דוחה טומאה ומתמה על הצל"ח דאם כדבריו למה לא הביא רשב"ל דרשת ר"א ולא יקשה קושית אביי, ומיישב כמה גמגומים שיש בסוגיא זו עפ"י הסבר קל ונכון בפלוגתת ר"י ורשב"ל, גם מיושב מה דקשה מאי פריך אביי א"ה לימא נמי יאמר זב וט"מ ואל יאמר מצורע וכו' דלמא סבר כרבנן דר"נ דטומאת זיבה במשהו וא"כ מזב לא נדע מצורע, וכן הקשה השעה"מ בפ"ג מהל' ב"מ ה"ח לקמן בגמ' בפירכת ור"י שפיר קאמר ר"ש ומברר דקושית השעה"מ על הגמ' דלקמן לק"מ, גם מיושב מאי דקשה על קושית הרשב"א בתוס' דמאי תמיה איכא כאן אם נאמר דרשב"ל סובר כר"י ולא כר"ש וכן הקשה השעה"מ פ"ו מהל' ק"פ ה"ח בד"ה הן אמת, ועפ"י הסבר זה הולך ומבאר קושית המהרש"א ותירוצו בוי"ל וסותר דברי השעה"מ הנ"ל מאי דמסיק לסתור דברי התוס' דכאן מדברי התוס' דלעיל בע"א ד"ה מה מועדו:
(דף ס"ט ע"ב) בגמ' והכי קאמר אימתי מביאין עמו חגיגה, ישוב נכון להחמשה קושיות שהקשה כאן הצל"ח וקושית התוי"ט ברש"י בד"ה בזמן שבא כו' בחדא מחתא עפ"י פשט בדברי הגמ'
(דף ע"א ע"א) בגמ' זמנין סגיאין דלא משכחת לה, ביאור נכון לדברי המהרש"א בקושיתו השניה אשר אין פתרון לדבריו במושכל ראשון ומביא דברי הצל"ח מש"כ לתרץ קושיא הראשונה של המהרש"א ומוסיף עוד לתרץ ביותר טוב, ועפ"י זה מבאר דברי המהרש"א דקושיתו השניה בא לחזק קושיא הראשונה ומבאר ג"כ כוונתו בוי"ל.
(דף ע"א ע"ב) ברש"י ד"ה ור"י פוטר דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וכו'. קושיא בדברי הגמ' ותירוץ:
(דף ע"ו ע"א) בתוס' ד"ה בשלמא, מבאר כוונת מהרש"א בקושיתו דלכאורה דבריו תמוהים לפי דברי התוס' בריש פרקין (דף ע"ד ע"א) ד"ה כיצד דהפסח נצלה זקוף וכפי המבואר בשו"ע יו"ד סי' ק"ה סעי' ג' ברמ"א דבזא"ז אינו אסור אלא כדי קליפה ומיישב דבריו עפ"י המבואר בפרי תואר על יו"ד סי' ק"ה ס"ק ז' דהכריח מהגמ' דכאן דגם בהניחה זא"ז צריך כדי נטילה ומבאר גם כוונת תירוצו בוי"ל:
(דף ע"ט ע"א) בתוס' ד"ה או שהי' ובתוס' ד"ה אלא, מיישב שני דיבורי התוס' מהקושיות שהקשו עליהם הצל"ח כאן והגאון רע"א בגליון הש"ס עפ"י הסבר קל בפשטות הסוגיא:
(דף פ"ד ע"א) בתוס' ד"ה הואיל, מבאר כוונת המהרש"א במש"כ וי"ל בדוחק בשני אופנים:
(דף צ"א ע"ב) בתוס' ד"ה איש זוכה. מבאר קושית המהרש"א דלכאורה קשה דבקדושין משמע בהדיא דמאיש שה לבית אבות לא הוה ידעינן שליחות כלל היכא דלית ליה שותפות בגויה, ומבאר ג"כ כוונת תירוצו במש"כ וי"ל בדוחק עפ"י מה שמדקדק עוד בתירוץ התוס' דאיך יפרנסו דבריהם לר' אסי בגיטין (דף ס"ד ע"ב) דסבירא ליה דאם דעת אחרת מקנה אותו זוכה לעצמו וזוכה לאחרים ומביא תירוץ התוס' בגיטין שם בד"ה שאני ובקדושין (דף מ"ב ע"ב) בד"ה איש:
(דף צ"ב ע"א) בתוס' ד"ה גבי פסח כו'. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל וסותר דברי הצל"ח במש"כ ליישב קושית המהרש"א דגם בתרומה משכחת זמנה בהול דהיינו בע"פ דלפ"ז יותר יתחזק הקושיא על רש"י בע"ב ד"ה שנידש וכמו שמתמה הצל"ח בעצמו ובהגהות הרש"ש משוה דברי רש"י עם דברי התוס' ומפרש דבריהם דמאי ניחא להו יותר לומר משום מצוה עוברת:
(דף צ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה פסח שני כו'. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל דהרשב"א אזיל בשיטת ר' ברוך בתוס' זבחים (דף צ"ז ע"א) בד"ה ופנית נה הוא כל שבעה ובזה מיושב שני הקושית של המהרש"א:
(דף צ"ז ע"א) בתוס' ד"ה וכללא הוא וכו'. הביא דברי הצל"ח מש"כ לסתור קושית המהרש"א משום דקושית התוס' בכאן אזיל בשיטת רש"י שהביאו התוס' בעמוד הקודם בד"ה קמ"ל שגם התמורה עצמה ראויה לפסח ונקבעה בחצות ונדחה וסותר דבריו ומראה בעליל שנעלם ממנו את מכתה"ג דברי התוס' בזבחים (דף ל"ז ע"ב) בד"ה שמעתי ומבאר דאין חילוק בין רש"י לתוס' רק בזה אם התמורה עצמה ראויה לפסח ומבאר כוונת המהרש"א במש"כ וי"ל כמו שתירץ בהגהות הרש"ש:
(דף ק' ע"ב) בתוס' ד"ה ידי קידוש יצאו עד סוה"ד שלא יחלוק הירושלמי עם הש"ס שלנו. מביא דברי הצל"ח שכתב להוכיח דהא דכתבו שלא יחלוק הירושלמי עם הש"ס שלנו כוונתם רק אליבא דשמואל אמנם לרב באמת חלוקים הם ובזה מסולק קושית המהרש"א כאן ודחה דבריו כי א"א לומר כן בכוונת התוס' מדברי הרא"ש כאן שמוכח להדיא בהיפך, ומבאר כוונת המהרש"א במש"כ וי"ל דלהכי נקט מי שסוכתו עריבה עליו לאשמעינן דאפי' ממל"מ ואפי' לרב לא שרי אלא בתנאי ורב ושמואל לא פליגי אלא בדבר אחד אם מבל"ב מהני תנאי:
(דף ק"ב ע"ב) ברשב"ם ד"ה ולימרינהו תרווייהו כו'. מבאר כוונת המהרש"א בקושיתו ובתירוצו במש"כ וי"ל עפי"מ שמדקדק מאי פריך המקשה ונימרינהו לתרווייהו וכו' מאי איכפת ליה דמברך על שני כוסות ומסיק מתו"ז דאין רשאי לברך על שני כוסות אם יכול לברך על כוס אחד ובזה מיושב קושית המהרש"א:
(דף ק"ד ע"ב) בתוס' ד"ה חוץ וכו'. מתמה אדברי המהרש"א מה שהקשה על הירושלמי שהביאו התוס' ופריך והרי נברך וכו' דמאי פירכא היא לפי' ר"ת דכיון דנברך ברכה קצרה היה נראה הכל ברכה אחת דהא התוס' בעצמם הביאו לעיל סתירה לפי' ר"ת מפירכת הירושלמי והרי הבדלה, וכן פי' הגר"א באו"ח סי' מ"ו ס"ק ד' בפי' דברי התוס', ומיישב דשפיר הקשה המהרש"א ומברר דמהירושלמי דפריך והרי הבדלה ומשני רבי הוה מפזרן אין סתירה לפי' ר"ת, ומבאר ג"כ כוונת תירוצו במש"כ וי"ל דאי אפשר לטעות דברכת הזן הוי ברכה אחת עם ברכת נברך כמוש"כ האלפס בברכות הובא בתוס' שם (דף מ"ו ע"א) ד"ה ולמאן:
(דף ק"ה ע"ב) בתוס' ד"ה וש"מ כוס של ברכה כו'. מבאר כוונת המהרש"א במש"כ וי"ל עפ"י מה דאיתא בברכות (דף נ"א ע"א) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה וכו' מלא וכו':
(דף ק"ו ע"ב) בתוס' ד"ה מקדש אריפתא כו'. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל בפשטות דמברייתא דלקמן אין ראי' כלום משום די"ל דאין ממעט אלא שכר אבל מהירושלמי יש ראי' גמורה מר' זעירא לבד והתוס' שהביאו הא דר"י בר' בון אינו אלא כדי לחזק ראייתם:
שם בתוס' ד"ה טעם אינו מקדש כו'. מבאר כוונת המהרש"א במש"כ וי"ל דכוונת קושית התוס' הוא על בני ביתו ולא על הטועם גופא ומדוקדק דבריהם מה שסיימו שוב בביתו:
(דף ק"ז ע"ב) בתוס' ד"ה דילמא אתי למיכל אכילה גסה כו' דתרי גווני אכילה גסה. מבאר כוונת המהרש"א במש"כ וי"ל דאם נאמר דר"ל איירי באכילה גסה שנפשו קצה מלאכול עוד יקשה הפירכא דפריך הגמ' בנזיר (דף כ"ג ע"א) על משל דר"י ללוט ושתי בנותיו והא מינס אניס וקושית הגמ' שם הוא בממנ"פ ובהסבר זה מפרש כוונת השיטה מקובצת בב"ק (דף ק"י ע"א) מש"כ על התוס' ד"ה אכילה גסה דתירוץ השני של התוס' לא נ"ל דא"כ מאי דוחקיה דר"ל לאוקמי לדרשא אחריתא לוקמה בשאכלן אכילה גסה ממש דתמוה דהלא קושיתו תסוב גם על התירוץ השלישי של התוס' שכתבו דשני עניני אכילה גסה יש כקושית המהרש"א. גם מבאר בהנ"ל פי' דברי התוס' בב"ק הנ"ל אשר דבריהם בתירוץ הראשון סתומים כמו שתמה ע"ז בס' כפות תמרים על מס' יומא (דף פ' ע"ב) ועוד איזה גמגומים שיש בדבריהם:
(דף ק"ט ע"א) בתוס' ד"ה רביעית. מדחה דברי המהרש"א דאין שום התחלת קושיא דהחשבון מכוון ומסכים עם הגהות הרש"ש דהדברים האלו לא מהמהרש"א יצאו כי אם איזה תלמיד טועה כתב כן:
(דף קי"ז ע"א) בגמ' משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. מתרץ קושית המהרש"א בח"א דאיך אמרו משה וישראל בית אהרן בטחו יברך את בית אהרן והא עדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן, מברר דהקושיא אינה כי אם על ישראל ולא על משה שהיה נביא וידע בנבואה ועפ"י זה מתרץ די"ל דר"א סובר כר"א בנו של ריה"ג בסוטה (דף ל' ע"ב):
תם ונשלם מסכת פסחים:
הדרן על מסכת פסחים.
מביא קושית הלח"מ על הרמב"ם דפסק בפ"ח מהל' חו"מ ה"ז דלא ברכת פסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח והוא כרע"ק במשנה אחרונה בפסחים (דף קכ"א ע"א), ובהל' פסולי המוקדשין פסק דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא וזהו כר"י, והתמיה בשתים איך פסק כר"י נגד רע"ק נגד הכלל בכ"מ הלכה כרע"ק מחבירו ועוד דפסקיו סותרין זא"ז:
ומיישב פסקי הרמב"ם עפ"י קושיא שנתקשה האו"ח על גירסת הרשב"ם דמוחק במתני' ברכת הפסח וכתב דה"ג בירך על הזבח וכו' ממשנה הקודמת אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן לשמואל ור"י שאפי' באותו חבורה אין מפטירין וכו' משום שיהא טעם בשר הפסח בפיו, ומבאר דדחיק ליה להרשב"ם לגרוס כן כדי לתרץ קושית המפרשים וכן האו"ח הניח בקושיא ממכילתין (דף פ"ט ע"א) דמאי פריך התם הגמ' והא תניא כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא דלמא אתיא ברייתא דחמשה שנתערבו כרע"ק דס"ל דאין זריקה בכלל שפיכה ומברר דלפי גירסת הרשב"ם מתורץ קושיא זו ובשיטה זו נחית גם הרמב"ם בשני פסקיו:
מביא דברי הצל"ח מש"כ ליישב קו' האו"ת הנ"ל ממשנה דאין מפטירין ודחה את דבריו:
ומיישב קושית האו"ח באופן אחר עפ"י דברי הגמ' בר"ה (דף כ"ח ע"א) בהא דתני התם שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ואמר שם רבא ז"א התוקע לשיר יצא פשיטא וכו' ומשני מ"ד וכו' וברש"י שם ובפנ"י על התוס' ד"ה אמר רבא דאין שייך הסברא שכן נהנה אלא במצה אבל במרור דהא אין בו הנאה לא שייך הטעם שכן נהנה ובעי כוונה:
ובדברים הנ"ל מיישב השייכות דהביא הגמ' בכאן בסיום המסכתא האי עובדא דר' שמלאי ומדקדק כמה דקדוקים בהאי עובדא דר' שמלאי ומיישבם: