יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת עירובין · דף כו.
בתוס' ד"ה במקוה כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. וכוונת תירוצו נ"ל דלעיל גבי נגע באחד לא אמרינן לי' זיל טבול משום דהתם בטומאת מת איירי. וכן מצאתי במל"מ בפ' י"ט מהלכות שא"ה הלכה א'. וביאר התם הטעם דטבילה בלא הזאה לא מהני בטומאת מת ולהזות לא מצינן מספק. דבשלמא טבילה לא נפיק ריעותא גם אם יתברר הדבר היום או למחר. אבל הזאה כיון דמדינא לא הי' צריך. נמצא שאנו מטמאים אותו בידים שהרי הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא. ולפי"ז ע"כ דין זה דאמרינן לי' זיל טבול לא נאמר אלא בטומאת שרץ ולא בטומאת מת. עיי"ש במל"מ דהכריח כן מדברי הרמב"ם ז"ל כנ"ל בכוונת תירוצו. אמנם עיקר קושיתו נעלם ממני. דהא גם לאדם הנוגע יש לו חזקת טהרה כמו להטהרות. ואעפ"כ פריך המקשן מר"מ על ר"מ משום דגם בעירוב יש חזקה. ואי משום דבנוגע יש שני חזקת טהרה בין באדם בין בטהרות. ובעירוב רק חזקת תרומה לבד. זאת לא סליק על דעת המקשן לחלק בין חזקה אחת לשני חזקות. ורק רבא מחדש זאת בתירוצו ולפי"ז לא אוכל להבין קושית המהרש"א כי לענד"נ בין אי אמרינן דר"מ מטהר גם האדם ובין אי הוי אמרינן דר"מ מטהר רק הטהרות ולא האדם. שפיר פריך המקשן לפי דעתו דאין חילוק בין חדא חזקה לשני חזקות וצ"ע כעת. והראיתי זאת להגאון ר' מאיר יונה ז"ל מק"ק סוויסליץ וג"כ לא פתר לי כוונתו:
(שם) בתוס' ד"ה מאי שנא כו'. המהרש"א הניח קושיתו בוי"ל עיי"ש. ונ"ל כוונתו דלפי תירוץ התוס' שפיר מיבעיא לי' לרבא מ"ש. דבשניהם צריך הדין להיות דלא הוי עירוב. בהיום חול ולמחר קודש משום דתחילת היום קונה עירוב. ובהיום קודש ולמחר חול לא הוי עירוב. משום דבעינן סעודה הראוי' מבעוד יום וליכא דהא הא בהא תליא דאם רבא סובר דתחילת היום קונה עירוב. ע"כ סובר כרב פפא. דבעינן סעודה הראוי' מבעוד יום דאל"כ איך יתרץ המתניתין דלגין טבול יום כנ"ל כוונתו. אך דוחק קצת הוא משום דרבא לא הוה לי' למיפרך לרב נחמן מאי שנא. משום דילמא רב נחמן סובר דסוף היום קונה עירוב ושפיר אתי דינא דר"נ: