אור ברסלב
יגיעות מרדכי חלק ב מסכת נדה › דף ב.

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת נדה · דף ב.

מסכת נדה

גמרא ד"ה ואיבעית אימא היינו טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת כו' עד סוף אוקימתא זו. הנה ראיתי פה דקדוקים הרבה. א) שיטת רש"י ז"ל דקשה עליו קושיית תוס' ד"ה מרגשת בסוף דבריהם כמו שאינה חוששת בהרגשת מי רגלים עכ"ל כיון דב"ש אינו חושש להרגשת מי רגלים וא"כ מנ"ל לומר מלחלק דבהרגשת עד חיישינן. ב) אמאי לא רצה רש"י לפרש כהתוס' דהטעם משום לא פלוג הוא. ג) לקמן בדברי רש"י ד"ה והא איכא כתמים, דמתחלת דבריו משמע דקושיית הגמ' רק אלמפרע ומסוף דבריו משמע דגם אלהבא קשה, והמהרש"א ז"ל תפס ראש דבריו ומסוף דבריו העלים עיניו וזולת זאת גם פירושו אינו מוסכם כמו שאבאר לקמן. ד) בתוס' ד"ה מרגשת בעצמה פירוש כשנעקר כו' וא"ת וכי בדקה עצמה כו' לכאורה אין מובן קשור קושיא זו לפירוש הקודם. ה) אי כפירוש התוס' דהרגשה היינו עקירת דם מן המקור יקשה על תוס' ז"ל מכל הראיות החזקות שהביא הנודע ביהודה במהד"ק חלק יו"ד סימן נ"ה דהרגשה ג"כ זיבת דבר לח הוא או איפכא כי יקשה על הנוב"י מדברי תוס' אלו ע"ש בנוב"י כי ראיותיו מוצקות. ו) בין לשיטת רש"י ובין לשיטת תוס' קשה מאי סברת פלוגתתם כי לכאורה אין הדעת סובלת לומר דב"ה סברי דאין חילוק בין הרגשת מי רגלים ובין הרגשת דם וב"ש סברי דהרגשת מ"ר לחוד והרגשת דם לחוד כי לפ"ז יפלגו במציאות, ועוד רבו דקדוקים אך אין להאריך בהם:

ע"כ נלפע"ד דזה כלל מונח בין לשיטת התוס' ובין רש"י ז"ל הרגשה היינו ג"כ זיבת דבר לח הוא כהוכחת הנוב"י ז"ל בראיות מוכרחות, וא"כ גם זה דבר ברור דבין לב"ש ובין לב"ה אין להכיר בין הרגשת דם לשאר הרגשות מ"ר או עד או שמש כמו שמעיד החוש ע"ז, והא דכתבו התוס' ז"ל דהרגשה היינו כשנעקר דם מן המקור רצונם דוקא לב"ש משום דקשה להו סברת פלוגתתם כקושיא ו' שהקשיתי, לזאת יפרשו דפלוגתתם הוא מהו הרגשה וב"ה סברי דהרגשה היינו זיבת דבר לח ע"כ טמאה למפרע כי אולי, הרגישה מאתמול וסברה הרגשת מ"ר הוא, כי לפירוש זה אין להכיר בין הרגשת דם לשאר הרגשות, אולם ב"ש סברי דהרגשה היינו עקירת דם מן המקור ע"כ הכרה גדולה יש בין הרגשת דם להרגשת מ"ר או הרגשת עד ולהכי אין חוששין לטמאה למפרע, ולפ"ז שפיר סמכו קושייתם לפירוש זה א"כ דהרגשה היינו עקירת דם מן המקור וא"ת וכי בדקה עצמה ומצאה טמאה ולא הרגישה כו' נימא כמו שלא הרגישה כו', ע"כ הוכרחו לתרץ משום לא פלוג כו', אמנם רש"י ז"ל מיאן בפירוש זה כי א"כ דהטעם משום לא פלוג הוא קשה מאי פריך הגמ' והאיכא ישנה נימא משום לא פלוג הוא, לזאת יפורש לרש"י ז"ל דכ"ע סברי דהרגשה היינו ג"כ זיבת דבר לח הוא, אך סברת פלוגתתם כן הוא, דהנה לקמן (דף נ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה אימור הרגשת כו' עיי"ש דמחלקו התוס' דלא אמרינן הרגשת מ"ר אלא היכא דיש זמן מרובה אבל לא לזמן מועט, ולכאורה דבריהם אינם מובנים כלל כי מה הפרש יש בין זמן מרובה לזמן מועט כי אם ניחא לך לומר בזמן מועט לא חיישינן להרגשת מ"ר כי יש היכר בין הרגשת דם לשאר הרגשות א"כ מאיזה טעם חיישינן בזמן מרובה כי יהי' איזה זמן שיהי' הא אז בעת ההרגשה הכירה איזה הרגשה היא ואם תאמר להיפך דלהכי בזמן מרובה חיישינן להרגשת מ"ר משום דאין היכר א"כ אמאי בזמן מועט לא חיישינן מה לי דזמן מועט הוא כיון דלא הבינה מה זה הרגישה:

ע"כ נלע"ד לסמוך סברת הרגשת מ"ר לסברת אימור ארגשה ולאו אדעתה דאמר הגמ' לקמן דף הנ"ל כי לכאורה גם סברא זו אין מובן כי איך אמרינן אי ארגשה לאו אדעתה כי אם ארגשה סימן הוא דיצא ממנה דם ומכש"כ לבעל תרומת הדשן הובא ביו"ד סימן ק"ץ סעיף א' דאם הרגישה אף דלא מצא דם טמאה היא א"כ בודאי יודעת היטב אי ארגישה או לא, אלא ע"כ צ"ל דשני הסברות שם חד הוא דלהכי אמרינן דילמא ארגישה ולאו אדעתה משום. דסברה הרגשת מי רגלים היא ע"כ לא שמה על לבה לבדוק בעת ההרגשה או לזכור כי כמה פעמים ביום יקרה לה הרגשת מי רגלים, ולפי דברינו ניחא הא דמחלקי התוס' ז"ל בסברת הרגשת מ"ר בין זמן מרובה לזמן מועט כי בזמן מועט תזכור את ההרגשה אף דסבורה דהרגשת מי רגלים היא אמנם בזמן מרובה חיישינן דילמא ארגשה וסברה דזהו הרגשת מ"ר ע"כ לא בדקה אז וגם לא שמה על לבה לזכור זאת, והשתא דבאנו לעיקר סברת חשש הרגשת מ"ר י"ל דפלוגתת ב"ש וב"ה באם אשה מרגשת זיבת דבר לח אף דלפי דעתה הרגשת מ"ר הוא אעפ"כ סברי ב"ש דמספק צריכה לבדוק (ועיין מזה בבינת אדם כלל צ"ט ובשער רוב וחזקה סימן כ"א ע"ש) ע"כ סברי דדיין שעתן דאי מעיקרא הוה דם הוה ארגשה, ואין לומר אולי ארגשה וסברה הרגשת מ"ר הוא דהא ב"ש סברי דאף אם היא סברה הרגשת מ"ר אעפ"כ היתה צריכה מספק לבדוק א"ע, ואין לומר דילמא אין ה"נ בדקה א"ע דא"כ היתה יודעת וזוכרת וכיון דאינה יודעת מאומה מוכח דלא ארגישה כלל אף הרגשת מ"ר אמנם השתא אין ה"נ דארגשה אך סברה הרגשת עד הוא, וב"ה סברי אם אשה מרגשת זיבת דבר לח אם לפי דעתה הרגשת מ"ר אינה צריכה לבדוק א"ע כיון דזה מצוי כמה פעמים ביום זיבת מ"ר ע"כ תלינן בדבר המצוי א"כ שפיר י"ל דילמא ארגשה אך סברה הרגשת מ"ר היא ע"כ שכחה דמדאינה צריכה לבדוק א"ע ע"כ לא שמה על לבה לזכור:

ולפי הנ"ל ניחא לי קושיא ג' שהקשיתי בדברי רש"י ד"ה הא איכא כתמים כו' עיין במהרש"א שפירש דלרש"י צ"ל קושיית הגמ' רק אלמפרע, ודבריו ז"ל א"א להולמם חדא מאי קס"ד דמקשה הא כל סברת ב"ש אינו רק משום די"ל דהשתא בבדיקת עד ארגשה ולולי זאת גם ב"ש היה מודה לב"ה א"כ בכתם הא לא שייך סברא זו, אף דלפי דברי מהרש"א ז"ל זהו תירוץ הגמ' אך זהו דחוק מאוד כי מעיקרא מאי קסבר, ועוד מסוף דברי רש"י ד"ה ולא אמרינן אי נפיק מגופה הוה מרגשת עכ"ל משמע להדיא להיפך, אמנם לפי דברינו הנ"ל ניחא דהא כל הכרחת המהרש"א לפירוש וה הוא משום דרש"י ז"ל הביא מתני' דכתם מטמא למפרע, ולמש"כ י"ל דגם רש"י ז"ל פירש קושיית הגמ' על גוף דין כתמים, אך קשה לרש"י ז"ל הא גם לב"ה קשה מכתמים דהא לפי מה שבארתי גם ב"ה לא סברי סברת הרגשת מ"ר אלא לזמן מרובה וכמוש"כ גם התוס' לקמן (דף נ"ז ע"ב) ד"ה אימור א"כ אי לאו דבכתמים היה הדין דמטמאה למפרע רק מלהבא גם על ב"ה היה קשה נימא מדלא ארגשה לאו מגופה אתי דהא לזמן מועט לא חיישינן להרגשת מ"ר, לזאת הביא רש"י ז"ל דבכתם מטמאה למפרע ואיכא זמן מרובה ולא קשה רק על ב"ש, והשתא מתורץ כל הקושיות הנ"ל ונכון ודוק:

ולפי הנ"ל נראה ליישב שני קושיות מהרש"א לקמן (דף נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה אימור הרגשת שמש הואי כו' ע"ש, גם מדוקדק יהי' בתוס' שם ד"ה וי"ל דהכא זמן מועט בין תשמיש למציאת דם והיתה יודעת אם תרגיש במי רגלים כו' עכ"ל דלכאורה היה צ"ל בתוס' אם תרגיש בדם, אמנם לפמש"כ דאין כוונת התוס' לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט אך משום הרגשת מי רגלים ניחא, גם מתורץ לי בזה קושיית מהרש"א בדף הנ"ל בתוס' הקודם ד"ה הרואה כו' עיי"ש קושייתו על התוס' דהא תירוץ הרגשת מ"ר שייך גם בשאר מתני', ועיין תירוצו משום דהמקשה לא אסיק אכתי אדעתיה הרגשת מ"ר כו' עיי"ש, ולענ"ד לכאורה דבריו תמוהין דהא כל קושיית התוס' אינו רק על המקשן לאחר ששמע כל התירוצים, דאל"כ למאי כתבו התוס' בקושייתם ולא שייך לשנויי עלייהו לא כו' לאיזה צורך מסקי הכי, אלא עכ"ל דבלא זה לא היה קשה כ"כ משום דמאי נ"מ מאיזה מתני' מקשה ע"כ כתבו דנ"מ דלא שייך התם התירוצים, א"כ לפי"ז מוכח דקושיית התוס' אחר שתירץ הגמרא מחמת הרגשת עד או הרגשת שמש הא אכתי יקשה מכל המתני' דלעיל דלא שייך התם התירוצים אבל על המקשן קודם ששמע התירוצים לא קשה כ"כ כמוש"כ, א"כ לפי"ז לא תירץ מאומה המהרש"א ז"ל דהא גם תירוץ מי רגלים שמע, אמנם לפמש"כ לעיל דדילמא הרגשת מ"ר ודילמא ארגישה ולאו אדעתה שם חד הוא י"ל דזהו כוונת התוס' בתירוצם ודו"ק בכ"ז:

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה