יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת נדה
(דף ב') רש"י במתניתין ד"ה אעפ"י כו' אשאין לה וסת קאי עכ"ל. לכאורה דברי רש"י ז"ל צריכין ביאור דאיך יש לטעות דקאי איש לה וסת ומפני מה לא קדם רש"י בזה על והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה כו' ה"ל לרש"י ז"ל לפרש דלא קאי על אשה שיש לה וסת כמו הכא ע"כ צריכין אנו לדעת מפני מה הטעות מצוי בכאן יותר מבקודם. וזאת אשר נראה לי דהנה רש"י ז"ל פירש אמתני' דבדקה עצמה ולא ראתה מעצמה כדמשמע מדברי רש"י בד"ה שמאי כו' אי הות בדקה נמי מקמי כו' וכן מלקמן (דף ג' ע"א) ד"ה מרגשת, אך מאי דוחקיה דרש"י לפרש כן, ראיתי במהר"ם לובלין דרש"י ז"ל רבותא קמ"ל בזה אע"ג דהשתא נמי לא ראתה מעצמה אלא שמצאתו ע"י בדיקה בבית החיצון ואיכא למימר כי היכי דהשתא לא אתא מעצמו אלא אשתכח בבית החיצון ע"י בדיקה ה"נ אי הוי בדקה מקמי הכי הוה אישתכח כו' עיי"ש, א"כ לפ"ז שפיר יש לטעות ולפרש האי אעפ"י במתני' על אשה שיש לה וסת והכי יהי' הפירוש כיצד דיה שעתה באשה שיש לה וסת פירוש במה דברים אמורים היתה יושבת על המטה כו' ופרשה וראתה פירוש מעצמה, כי כן משמע הלשון וראתה דוקא בזה היא טמאה והן טהורות, אעפ"י שאמרו מטמאה מעל"ע פירוש אף דגם באשה שיש לה וסת פעמים דמטמאה מעל"ע היינו דראתה מחמת בדיקה ולא מעצמה כנ"ל, והא דמסיים המתני' אינה מונה אלא משעה כו' היא דיבור בפני עצמו וקאי אכל המתני', ובזאת יובן לך דברי מהרמ"ל על דברי רש"י הנ"ל כי מחוסרי הבנה המה יעו"ש:
(שם ע"ב) גמרא ורמי חבית אמקוה כו' יעו"ש כל הסוגיא. הנה הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושים התפלאו על הרמב"ם דפסק במקוה ודאי טמאה ובחביות פסק דספק ובגמ' משמע דתליא זה בזה, ואחריהם הרגיש בקושיא זו הכסף משנה. ולענ"ד נראה דדבריו נכונים ומקודם אחרץ עוד איזה קושיות. א) קושיית התוס' לקמן (דף ג') ד"ה גמר כו' תימה דשפיר קאמרי רבנן כו'. ב) קושיית הרשב"א מאי חידש הגמ' בתירוץ ואי בעית אימא הא גם עתה יקשה לר"ש אמאי לא גמר מסוטה דברה"י טמאה ודאי אע"כ צ"ל משום דהתם יש רגלים לדבר כבתירוץ קמא אף שרש"י ז"ל בד"ה ואיב"א נשמר מקושיא זו ורצונו לפרש דכל חידוש תירוץ בתרא הוא רק לרבנן והא דהביא הגמ' בתירוץ בתרא גם לר"ש הוא רק לסלק מעליו קושיית רבנן. אמנם גם בזה עוד לא נרפאה הקושיא כי לכאורה גם לרבנן אין נפקותא בתירוץ בתרא כי מאי מהני דבמקוה יש לומר אוקי גברא בחזקת טומאה הא נגדה יש חזקת מקוה שנמדדה וא"כ נהי דלא הוי ודאי טהור מ"מ ליהוי עכ"פ ספק טמא ולא ודאי אלא ע"כ צ"ל משום דהרי חסר לפניך והוי תרתי לריעותא א"כ הק"ל מאי חידש הגמרא בתירוץ בתרא. ג) קושיית המל"מ גם אי אמרינן דלתירוץ בתרא דהטעם משום חזקה לא נצרך לתרתי לריעותא א"כ באמת קשה על תירוץ קמא מאי קס"ד דלא נוכל לומר משום חזקה רק משום תרתי לריעותא. ד) ראיתי בספר חמדת שלמה חלק יו"ד סימן ח' שקשה לו לשון הגמרא לעיל בתירוץ קמא וכי תימא הא כל ספק כו' כיון דאיכא תרתי לריעותא כו' אמאי לא קאמר הגמ' אלא דהא משמע דחזר הגמרא מהא דסתירה בר"ה ליכא. ה) מאי קאמר וכי תימא הא כל ספק טומאה וכו' כיון דאיכא תרתי לריעותא משמע דזה תלוי בזה אי לא אמרינן כל ספק טומאה לא שייך הך סברא:
ומקודם אתרץ ב' קושיות הראשונות קושיית התוס' והרשב"א ז"ל כי לענ"ד נראה דר"ש ורבנן דמקוה פליגי בהא דאיתא בירושלמי פ"ק דסוטה הביאו התוס' בסוטה (דף כ"ח ע"ב) דגם בר"ה באפילה ובלילה הוי רה"י, רבנן סברי כהירושלמי דאפילה ולילה גם בר"ה הוי רה"י א"כ הא דספק טומאה בר"ה ודאי טהור ביום הוא א"כ שפיר קאמרי רבנן דאין למילף מסוטה אבל ספק טומאה בר"ה ודאי טהור דהתם גברא בחזקת טהרה קאי דהתם גם החזקה לא איתרע דבר"ה ביום לא שייך כ"כ סתירה, וא"כ הא דספק סוטה בר"ה ודאי טהור לאו משום דחזקה היא היפך הסברא דנוכל למילף מזה בכל ספק טומאה בר"ה ודאי טהור אף דמן השכל הוי לכה"פ ספק טומאה כיון דספק סוטה בר"ה מלתא בטעמא היא דאיכא חזקת טהרה א"כ אדרבא ילפינן מסוטה בכל ספק טומאה בר"ה היכא דליכא חזקת טהרה הוי ודאי טמא כי מה לי ר"ה או רה"י, כיון דהא דבסוטה בר"ה ספיקו טהור לא מחמת מעלת ר"ה אך משום חזקה א"כ היכא דליכא חזקה הוי בכל מקום טמא ודאי כיון דמצינן בסוטה עשתה התורה ספק כודאי ברה"י א"כ שפיר קאמרי רבנן הכא גברא בחזקת טומאה קאי אף דיש נגדה חזקת מקוה שנמדדה מ"מ אוקי חזקה נגד חזקה והוי ספק וכל ספק טומאה ילפינן מסוטה דודאי טמאה. זאת שיטת רבנן:
אולם ר"ש פליג אירושלמי דלעיל וסובר דגם באפילה ובלילה הוי ר"ה כדכתבו התוס' לעיל (דף ב') ד"ה והלל א"כ שפיר מצינן למילף מסוטה בכל ספק טומאה בר"ה הוי ודאי טהור אף היכא דליכא חזקת טהרה כיון דבסוטה בר"ה טהורה אף באפילה דאיתרע חזקתה כדכתבו התוס' לעיל בד"ה והלל, א"כ לפי דברינו הנ"ל לא צריכינן לסברת תרתי לריעותא בתירוץ בתרא וגם מלתא דר"ש מסתבר ושפיר מתורץ קושיית התוס' והרשב"א הנ"ל, ולתירוץ בתרא לא קשה על רבנן קושיית הגמ' דלעיל הא כל ספק טומאה בר"ה טהור פירוש ומסתמא לא פליגי רבנן ע"ז ומנא ידעינן זאת אם לא דיליף מסוטה, פה לא שייך קושיא זו כיון דבאמת סברי רבנן בכל ספק טומאה בר"ה לא הוי טהור רק היכא דאיכא חזקת טהרה, אולם בתירוץ קמא שפיר הקשה הגמ' כיון דבתירוץ קמא סבר דסוטה בר"ה לא שייך סתירה א"כ לא הוי ספק כלל לא מטעם חזקת טהרה כבתירוץ בתרא רק דלא הוי ספק כלל, א"כ לפ"ז כל היכא דהוי ספק טומאה בר"ה ילפינן מסוטה ברה"י דהוי ודאי טמא א"כ שפיר הקשה הגמ' הא כל ספק טומאה בר"ה טהור ומנא ידעינן זאת אם לא מסוטה, ותירץ כיון דאיכא תרתי לריעותא כו' פירוש לא דחזר הגמ' מסברא דלעיל דבר"ה לא שייך סתירה אך מעיקרא רצה הגמ' לומר דרבנן סברי כהירושלמי דבר"ה בלילה הוי רה"י וודאי טמאה ובזה רצה הגמ' לתרץ דברי רבנן דלהכי סברי דספק טומאה בר"ה ודאי טמאה ולא ילפינן מסוטה משום דהתם לא שייך סתירה כלל אך הקשה הגמ' ע"ז וכי תימא הא כל ספק טומאה וכו' וא"כ היכי מצי סברי רבנן כהירושלמי אלא מסתמא פליגי וסברי דגם בלילה הוי רה"ר ושייך מקום סתירה וא"כ הדק"ל אמאי סברי רבנן במקוה בר"ה טמאה ודאי ולא ילפינן מסוטה, ואין לומר דלהכי לא ילפינן מסוטה משום דהתם גברא בחזקת טהרה קאי כקושיית המל"מ דלעיל דהא בלילה איתרע חזקתה דשייך מקום סתירה, אלא מתרץ הגמ' כיון דאיכא תרתי לריעותא כו' פירוש זה תלוי בזה כיון דאמרת כל ספק טומאה בר"ה טהור דילפינן מסוטה וקשה היכי ילפינן מסוטה הא התם חזקת טהרה יש אלא ע"כ משום דהשתא סברינן דגם בלילה הוי רה"ר א"כ אין כאן חזקה כלל כיון דאיתרע חזקתה א"כ לפ"ז מצינן למימר סברת תרתי לריעותא כגון במקוה משום דהרי חסר לפניך אף דבכל מקום חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא כיון דחזינן דגם בסוטה איתרע חזקתה ושפיר תלוי זה בזה ומתורץ קושיא ה' וגם קושיא ד' אמאי לא קאמר הגמ' אלא כיון דלא חזר מסברת דסתירה בר"ה ליכא ביום אך בלילה:
ולפי כל הנ"ל ממילא מתורץ דברי הרמב"ם ז"ל דפוסק כואיבעית אימא דגם רבנן לא סברי תרתי לריעותא אך דלהכי סברי במקוה טומאה ודאית משום דכל ספק טומאה גמרינן מסוטה כדפרישית א"כ זה לא שייך רק בעניני טימאה אולם בחביות אי לא אמרינן תרתי לריעותא אם כן אוקי חזקה דטבל נגד חזקת יין והוי ספק ולא יותר כבכל ספק איסורי ותרומה היא ויחזור ויתרום:
ובהא שכתבתי דר"ש ורבנן פליגי בדינא דירושלמי י"ל דסברתם ומטעמם תליא בשני תירוצי התוס' על קושיא אחת שהקשו בסוטה (דף כ"ח ע"ב) ד"ה מכאן ותימה למאי איצטריך הילכתא לטהר בסוטה בר"ה נימא העמד טהור על חזקתו ואימור לא נטמא עיי"ש תירוצם וז"ל אי לאו הילכתא דגמרינן דבר"ה טהור ה"א סתירה דנקט קרא לא דיבר הכתוב אלא בהווה כו' עיי"ש, אמנם התוס' בכאן לעיל ד"ה והלל פירשו דהא דאיצטריך הילכתא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא רק היכא דליכא חזקה ונאדו מתירוצם במסכת סוטה, וי"ל דבזה פליגי רבנן ור"ש דרבנן סבר כתירוץ התוס' בסוטה דאיצטריך הילכתא גם היכא דאיכא חזקה א"כ י"ל כהירושלמי דבאפילה ובלילה הוי רה"י ור"ה לא הוי אלא ביום אף דלפ"ז איכא חזקה מעליא לא איכפת לן, אולם ר"ש סבר כתירוץ התוס' דהכא דההלכתא לא איצטריך אלא להיכא דליכא חזקה א"כ ע"כ דלא כהירושלמי אלא אף בלילה ג"כ רה"ר כדי דלא יהי' חזקה דאי דוקא ביום הא איכא חזקה מעליא ולא איצטריך הלכתא כנלע"ד:
דף ב.
גמרא ד"ה ואיבעית אימא היינו טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת כו' עד סוף אוקימתא זו. הנה ראיתי פה דקדוקים הרבה. א) שיטת רש"י ז"ל דקשה עליו קושיית תוס' ד"ה מרגשת בסוף דבריהם כמו שאינה חוששת בהרגשת מי רגלים עכ"ל כיון דב"ש אינו חושש להרגשת מי רגלים וא"כ מנ"ל לומר מלחלק דבהרגשת עד חיישינן. ב) אמאי לא רצה רש"י לפרש כהתוס' דהטעם משום לא פלוג הוא. ג) לקמן בדברי רש"י ד"ה והא איכא כתמים, דמתחלת דבריו משמע דקושיית הגמ' רק אלמפרע ומסוף דבריו משמע דגם אלהבא קשה, והמהרש"א ז"ל תפס ראש דבריו ומסוף דבריו העלים עיניו וזולת זאת גם פירושו אינו מוסכם כמו שאבאר לקמן. ד) בתוס' ד"ה מרגשת בעצמה פירוש כשנעקר כו' וא"ת וכי בדקה עצמה כו' לכאורה אין מובן קשור קושיא זו לפירוש הקודם. ה) אי כפירוש התוס' דהרגשה היינו עקירת דם מן המקור יקשה על תוס' ז"ל מכל הראיות החזקות שהביא הנודע ביהודה במהד"ק חלק יו"ד סימן נ"ה דהרגשה ג"כ זיבת דבר לח הוא או איפכא כי יקשה על הנוב"י מדברי תוס' אלו ע"ש בנוב"י כי ראיותיו מוצקות. ו) בין לשיטת רש"י ובין לשיטת תוס' קשה מאי סברת פלוגתתם כי לכאורה אין הדעת סובלת לומר דב"ה סברי דאין חילוק בין הרגשת מי רגלים ובין הרגשת דם וב"ש סברי דהרגשת מ"ר לחוד והרגשת דם לחוד כי לפ"ז יפלגו במציאות, ועוד רבו דקדוקים אך אין להאריך בהם:
ע"כ נלפע"ד דזה כלל מונח בין לשיטת התוס' ובין רש"י ז"ל הרגשה היינו ג"כ זיבת דבר לח הוא כהוכחת הנוב"י ז"ל בראיות מוכרחות, וא"כ גם זה דבר ברור דבין לב"ש ובין לב"ה אין להכיר בין הרגשת דם לשאר הרגשות מ"ר או עד או שמש כמו שמעיד החוש ע"ז, והא דכתבו התוס' ז"ל דהרגשה היינו כשנעקר דם מן המקור רצונם דוקא לב"ש משום דקשה להו סברת פלוגתתם כקושיא ו' שהקשיתי, לזאת יפרשו דפלוגתתם הוא מהו הרגשה וב"ה סברי דהרגשה היינו זיבת דבר לח ע"כ טמאה למפרע כי אולי, הרגישה מאתמול וסברה הרגשת מ"ר הוא, כי לפירוש זה אין להכיר בין הרגשת דם לשאר הרגשות, אולם ב"ש סברי דהרגשה היינו עקירת דם מן המקור ע"כ הכרה גדולה יש בין הרגשת דם להרגשת מ"ר או הרגשת עד ולהכי אין חוששין לטמאה למפרע, ולפ"ז שפיר סמכו קושייתם לפירוש זה א"כ דהרגשה היינו עקירת דם מן המקור וא"ת וכי בדקה עצמה ומצאה טמאה ולא הרגישה כו' נימא כמו שלא הרגישה כו', ע"כ הוכרחו לתרץ משום לא פלוג כו', אמנם רש"י ז"ל מיאן בפירוש זה כי א"כ דהטעם משום לא פלוג הוא קשה מאי פריך הגמ' והאיכא ישנה נימא משום לא פלוג הוא, לזאת יפורש לרש"י ז"ל דכ"ע סברי דהרגשה היינו ג"כ זיבת דבר לח הוא, אך סברת פלוגתתם כן הוא, דהנה לקמן (דף נ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה אימור הרגשת כו' עיי"ש דמחלקו התוס' דלא אמרינן הרגשת מ"ר אלא היכא דיש זמן מרובה אבל לא לזמן מועט, ולכאורה דבריהם אינם מובנים כלל כי מה הפרש יש בין זמן מרובה לזמן מועט כי אם ניחא לך לומר בזמן מועט לא חיישינן להרגשת מ"ר כי יש היכר בין הרגשת דם לשאר הרגשות א"כ מאיזה טעם חיישינן בזמן מרובה כי יהי' איזה זמן שיהי' הא אז בעת ההרגשה הכירה איזה הרגשה היא ואם תאמר להיפך דלהכי בזמן מרובה חיישינן להרגשת מ"ר משום דאין היכר א"כ אמאי בזמן מועט לא חיישינן מה לי דזמן מועט הוא כיון דלא הבינה מה זה הרגישה:
ע"כ נלע"ד לסמוך סברת הרגשת מ"ר לסברת אימור ארגשה ולאו אדעתה דאמר הגמ' לקמן דף הנ"ל כי לכאורה גם סברא זו אין מובן כי איך אמרינן אי ארגשה לאו אדעתה כי אם ארגשה סימן הוא דיצא ממנה דם ומכש"כ לבעל תרומת הדשן הובא ביו"ד סימן ק"ץ סעיף א' דאם הרגישה אף דלא מצא דם טמאה היא א"כ בודאי יודעת היטב אי ארגישה או לא, אלא ע"כ צ"ל דשני הסברות שם חד הוא דלהכי אמרינן דילמא ארגישה ולאו אדעתה משום. דסברה הרגשת מי רגלים היא ע"כ לא שמה על לבה לבדוק בעת ההרגשה או לזכור כי כמה פעמים ביום יקרה לה הרגשת מי רגלים, ולפי דברינו ניחא הא דמחלקי התוס' ז"ל בסברת הרגשת מ"ר בין זמן מרובה לזמן מועט כי בזמן מועט תזכור את ההרגשה אף דסבורה דהרגשת מי רגלים היא אמנם בזמן מרובה חיישינן דילמא ארגשה וסברה דזהו הרגשת מ"ר ע"כ לא בדקה אז וגם לא שמה על לבה לזכור זאת, והשתא דבאנו לעיקר סברת חשש הרגשת מ"ר י"ל דפלוגתת ב"ש וב"ה באם אשה מרגשת זיבת דבר לח אף דלפי דעתה הרגשת מ"ר הוא אעפ"כ סברי ב"ש דמספק צריכה לבדוק (ועיין מזה בבינת אדם כלל צ"ט ובשער רוב וחזקה סימן כ"א ע"ש) ע"כ סברי דדיין שעתן דאי מעיקרא הוה דם הוה ארגשה, ואין לומר אולי ארגשה וסברה הרגשת מ"ר הוא דהא ב"ש סברי דאף אם היא סברה הרגשת מ"ר אעפ"כ היתה צריכה מספק לבדוק א"ע, ואין לומר דילמא אין ה"נ בדקה א"ע דא"כ היתה יודעת וזוכרת וכיון דאינה יודעת מאומה מוכח דלא ארגישה כלל אף הרגשת מ"ר אמנם השתא אין ה"נ דארגשה אך סברה הרגשת עד הוא, וב"ה סברי אם אשה מרגשת זיבת דבר לח אם לפי דעתה הרגשת מ"ר אינה צריכה לבדוק א"ע כיון דזה מצוי כמה פעמים ביום זיבת מ"ר ע"כ תלינן בדבר המצוי א"כ שפיר י"ל דילמא ארגשה אך סברה הרגשת מ"ר היא ע"כ שכחה דמדאינה צריכה לבדוק א"ע ע"כ לא שמה על לבה לזכור:
ולפי הנ"ל ניחא לי קושיא ג' שהקשיתי בדברי רש"י ד"ה הא איכא כתמים כו' עיין במהרש"א שפירש דלרש"י צ"ל קושיית הגמ' רק אלמפרע, ודבריו ז"ל א"א להולמם חדא מאי קס"ד דמקשה הא כל סברת ב"ש אינו רק משום די"ל דהשתא בבדיקת עד ארגשה ולולי זאת גם ב"ש היה מודה לב"ה א"כ בכתם הא לא שייך סברא זו, אף דלפי דברי מהרש"א ז"ל זהו תירוץ הגמ' אך זהו דחוק מאוד כי מעיקרא מאי קסבר, ועוד מסוף דברי רש"י ד"ה ולא אמרינן אי נפיק מגופה הוה מרגשת עכ"ל משמע להדיא להיפך, אמנם לפי דברינו הנ"ל ניחא דהא כל הכרחת המהרש"א לפירוש וה הוא משום דרש"י ז"ל הביא מתני' דכתם מטמא למפרע, ולמש"כ י"ל דגם רש"י ז"ל פירש קושיית הגמ' על גוף דין כתמים, אך קשה לרש"י ז"ל הא גם לב"ה קשה מכתמים דהא לפי מה שבארתי גם ב"ה לא סברי סברת הרגשת מ"ר אלא לזמן מרובה וכמוש"כ גם התוס' לקמן (דף נ"ז ע"ב) ד"ה אימור א"כ אי לאו דבכתמים היה הדין דמטמאה למפרע רק מלהבא גם על ב"ה היה קשה נימא מדלא ארגשה לאו מגופה אתי דהא לזמן מועט לא חיישינן להרגשת מ"ר, לזאת הביא רש"י ז"ל דבכתם מטמאה למפרע ואיכא זמן מרובה ולא קשה רק על ב"ש, והשתא מתורץ כל הקושיות הנ"ל ונכון ודוק:
ולפי הנ"ל נראה ליישב שני קושיות מהרש"א לקמן (דף נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה אימור הרגשת שמש הואי כו' ע"ש, גם מדוקדק יהי' בתוס' שם ד"ה וי"ל דהכא זמן מועט בין תשמיש למציאת דם והיתה יודעת אם תרגיש במי רגלים כו' עכ"ל דלכאורה היה צ"ל בתוס' אם תרגיש בדם, אמנם לפמש"כ דאין כוונת התוס' לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט אך משום הרגשת מי רגלים ניחא, גם מתורץ לי בזה קושיית מהרש"א בדף הנ"ל בתוס' הקודם ד"ה הרואה כו' עיי"ש קושייתו על התוס' דהא תירוץ הרגשת מ"ר שייך גם בשאר מתני', ועיין תירוצו משום דהמקשה לא אסיק אכתי אדעתיה הרגשת מ"ר כו' עיי"ש, ולענ"ד לכאורה דבריו תמוהין דהא כל קושיית התוס' אינו רק על המקשן לאחר ששמע כל התירוצים, דאל"כ למאי כתבו התוס' בקושייתם ולא שייך לשנויי עלייהו לא כו' לאיזה צורך מסקי הכי, אלא עכ"ל דבלא זה לא היה קשה כ"כ משום דמאי נ"מ מאיזה מתני' מקשה ע"כ כתבו דנ"מ דלא שייך התם התירוצים, א"כ לפי"ז מוכח דקושיית התוס' אחר שתירץ הגמרא מחמת הרגשת עד או הרגשת שמש הא אכתי יקשה מכל המתני' דלעיל דלא שייך התם התירוצים אבל על המקשן קודם ששמע התירוצים לא קשה כ"כ כמוש"כ, א"כ לפי"ז לא תירץ מאומה המהרש"א ז"ל דהא גם תירוץ מי רגלים שמע, אמנם לפמש"כ לעיל דדילמא הרגשת מ"ר ודילמא ארגישה ולאו אדעתה שם חד הוא י"ל דזהו כוונת התוס' בתירוצם ודו"ק בכ"ז:
דף ה:
תוס' ד"ה מסייע ליה כו'. עיין במהרמ"ל שפירש תמיהת התוס' בשני דרכים עיי"ש, ולכאורה ההכרח לפרש כדרך הב' דאי כפירוש הראשון דתמיהת התוס' רק על בגדים יש ליישב תמיהתם דראיית הגמ' ממתניתין היתה יושבת במטה בצירוף הברייתא דאייתי אבימי מבי חוזאי לקמן בגמ' משכבה ומושבה כמגעה וכקושיית התוס' בשם שר לקמן (דף ו' ע"א) ד"ה ואי כו', רצוני דע"כ כוונת המתניתין דהכא גם לטמא בגדים דאל"כ אך אדם לבד או בגדים לבד איך יהיה הפירוש בברייתא משכבה ומושבה כמגעה וכקושיית השר, אמנם באמת אין כאן הכרח כלל דעיין בספר סדרי טהרה דמתרץ קושיית השר הנ"ל בטוב עיי"ש:
דף ו.
תוס' ד"ה ואינה כו' תימה כו'. לכאורה קושייתם גם על הרואה דם ותירוצם לא שייך התם, אמנם י"ל דעל רואה דם לא קשה דרבותא קמ"ל דה"א דהא דברואה דם אינה מקולקלת משום דאנן אמרינן דודאי מעל"ע קודם ראתה וגם מנינה מתחלת מעל"ע קודם, ע"כ קמ"ל דאינה מונה אלא משעה שראתה והא דאינה מקולקלת משום דטומאת מעל"ע אינה אלא חומרא מספק כפירוש רש"י אולם ברואה כתם לא שייך זה כנ"ל כוונתם:
דף כז:
ברש"י ד"ה הא קמ"ל דאע"ג דקשתה בקצת שלישי ולא שפתה כו' אלא לילה ושני חצאי יום טמאה עכ"ל. עיין במהרש"א ובמהרמ"ל שנדחקו מאוד בדברי רש"י ולא מצאו ישוב לדבריו ז"ל, גם ראיתי בס' סדרי טהרה שכתב ג"כ כדברי מהרמ"ל ומסיק שדברי רש"י אינם מוכרחין, אמנם לע"ד נראה אחמכ"ת שכולם לא ירדו לעומק דעתו של רש"י ז"ל, ובראשונה אתרץ קושיית המהרש"א דכתב דצ"ל ברש"י יום וב' חצאי לילה ע"ש, וכוונתו משום דלשון הגמ' דאע"ג דחל קישוי בשלישי מזה משמע מקצת לילה השייך לשלישי כפירוש רש"י לעיל (דף ל"ו ע"ב) בדברי חנינא בן אחי ר' יהושע. אולם באמת כל רואה יראה דרש"י רוצה לכלול בדבריו בכאן גם במאי דפליג ר' אליעזר על ר' יהושע דאף אם לא הוה כלילי שבת ויומו מ"מ הות יולדת בזוב א"כ לפי"ז לא יכול רש"י ז"ל לומר כמוש"כ המהרש"א יום וב' חצאי לילה דבזה גם ר' יהושע מודה דהות יולדת בזוב כיון דהוה קצת לילה קודם יום אף דנמשך השיפוי גם בלילה שאחר היום מ"מ מיקרי כלילי שבת ויומו, וסעד לדברי מרש"י לעיל במתניתין על ר' יהושע ד"ה לילה ויום דאם שפתה בחצי יום שלישי כו' ולכאורה קשה אמאי הרחיק רש"י הזמן ולא נקט בגוונא דשפתה בחצי לילה השייכה ליום ג' אלא ע"כ צ"ל דאם אך היה קודם היום קצת לילה בשיפוי אף דגם אחר היום נמשך השיפוי ללילה הרביעי מיקרי שפיר כלילי שבת ויומו:
אך לכאורה יש להבין מה בא רש"י בזה ללמדינו בכאן וכי עד כאן לא ידעינן דר' אליעזר פליג על ר' יהושע וכפי הנראה דמפני זה הבינו המהרמ"ל והסד"ט דשיטת רש"י ז"ל דר' יהושע וחנניא אמרו דבר אחד ע"ש, אמנם לפמש"כ ניחא מאוד דקשה לרש"י לפי מה דמשני הגמרא דקמ"ל דאע"ג דחל קישוי בשלישי משמע מזה אף מקצת שלישי כפירוש רש"י לעיל על דברי חנניא בברייתא, ובאמת בכאן במתניתין א"א לפרש כן דהא צריך אתה לכלול בדברי ר' אליעזר דיפלוג על ר' יהושע א"כ אם תאמר דהא דאמר קשתה שלשה ימים הפירוש מקצת ג' כמו בדברי חנניא במאי פליג ר' אליעזר על ר' יהושע דבגוונא דא גם ר' יהושע מודה כמוש"כ דזה מיקרי כלילי שבת ויומו, ע"כ פירש"י דקשתה בקצת ג' ולא שפתה כו' אלא לילה ושני חצאי יום טמאה עכ"ל, ר"ל דלא הוה שיפוי בלילה כלל קודם היום ובזה פליג על ר' יהושע:
או גם י"ל דקשה לרש"י לפי מאי דמשני דקמ"ל דאע"ג דחל קישוי בשלישי כו' אשר משמע מזה אף מקצת ג' כפרש"י לעיל על ר' חנינא א"כ קשה הלשון במתניתין קשתה ג' ימים משמע כל ג' או לפחות רובו ככולו ולמאי נקט המתני' שלשה ע"כ פירש"י דבהכרח נקט שלשה היינו רוב ג' כדי לפלוג גם בזה על ר' יהושע, א"כ אם הוה נקט מקצת ג' במאי פליג על ר' יהושע דהא בזה גם ר"י מודה דמיקרי כלילי שבת ויומו, ובזה ניחא כל קושיות המפרש הנ"ל ודברי רש"י ז"ל מדוקדקים מאוד כנלע"ד ונכון מאוד:
דף ס:
בגמרא אמר ר"י אמר רב כו'. לכאורה תמוה גדולה יש כאן מהיכי תיתי אמר ר"י דהמתניתין לא אתיא כר' אושעיא דנזיל בתר טעמא דכל סברת ר' אושעיא דחלוק הדין בטהרותיה מבעלה אינה כ"א משום אם איתא דהוי דם מאן עכביה ובמתני' לא שייך זה למימר כיון דאמרינן דדם זה שנמצא עתה מצא מהאשה שבדקה כשיעור וסת ואיך אפשר לומר מאן עכבא כיון דלעולם לא עיכב ויצא אך דלא ידעינן מאיזה אשה נפיק דם ע"ז מועיל בדיקת שיעור וסת ועיין בתוס' ד"ה אימא שמש כו', אולם י"ל דסברת ר' אושעיא אינה משום דל ראתה דם מעיקרא רק משום דלא ארגשה אף דלא ראתה וסברא זו י"ל גם במתניתין, אך זה א"א לומר כ"א לשיטת רש"י ז"ל לעיל (דף ג' ע"ב) דהרגשת שמש והרגשת דם חד הוא מש"ה י"ל דלזה חלוק הדין בבעלה מטהרות כיון דבבעלה י"ל אימא שמש עכביה פי' והרגשת שמש הוא אבל בטהרות לא שייך זה, אך לפירוש התוס' דהרגשת שמש ורם חלוקות זמ"ז צע"ג:
בעזר היוצר כל במדה. סיימתי חידושיי למסכת נדה.