אור ברסלב
יגיעות מרדכי חלק ב מסכת כתובות › דף ב.

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת כתובות · דף ב.

מסכת כתובות

אמר רב יוסף וכו' מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' עד סוף הגמ' אלא אי איתמר וכו', הנה כל המפרשים נתקשו במאמר ר"י גם פי' התוס' דחוק מאד כמובן, לכן גם אנכי אענה את חלקי אשר נלע"ד דהנה דקדקתי במתני' על הלשון שאם היה לו, וכו' היה משכים אמאי תפס לשון עבר, אך אמרתי משום דדינא דמתניתין לא שייך היכא דבתי דינין קבועין בכל יום כדמפורש בגמ' לקמן (דף ג' ע"א), ולפי"ז י"ל דמתחלה סבר ר"י ג"כ מאי דמסיק לבסוף ולא טעה אלא בזה דדייק זאת ממתניתין, וכן הוא פירושו מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי מאי קמ"ל בזה התנא כיון דלדידן דבתי דינין קבועין בכל יום לא נפקא לן מידי מזה לזאת מתרץ לפי ששנינו הגיע זמן ולא נישאו וכו' לכך שנינו בתולה נשאת ליום הרביעי וכו' וקשה ע"ז אמאי נקט דוקא ליום הרביעי הא לפי הטעם דמתניתין גם ביום א' כן הוא, אלא ע"כ צ"ל דמוכח מזה תקנת שקדו א"כ אם הגיע הזמן ביום א' בשבת ולא נישאו אינה אוכלת משלו ונ"מ גם לדידן דהא תקנת שקדו איתא גם לדידן דבתי דינין קבועין בכל יום, לזאת אמר אח"כ מריה דאברהם תלי תניא דמפרש טעמא היינו מתני' דהגיע זמן בדלא תניא דלא מפרש טעמא היינו מתניתין דידן דלא מפורש בה תקנת שקדו, אח"כ הבין ר"י בעצמו טעותו ואמר אלא אי איתמר הכי איתמר וכו' כלומר לא דשמואל תלה מתני' במתניתין אך מעצמו אמר כן ועכשיו ששנינו שקדו וכו':

ולפי' רש"י ז"ל נראה לי לפרש דעלה על דעת ר"י דשמואל מספקא ליה ושאל בדרך שאלה מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי אם הוא דוקא ולא ליום א' או ה"ה גם ליום א' כאשר משמע הטעם דמתני' והא דנקט ליום הרביעי לאו למעוטי יום א' אך תפס חדא מב' ימים ולא חש בזה משום טעות כיון דאין נ"מ לדינא, ואח"כ פשיט ליה לפי ששנינו הגיע זמן וכו' לכך שנינו בתולה נשאת ליום הרביעי פי' בדוקא, כי יש נ"מ לדינא לענין מזונות, לזאת מתמה ר"י תלי תניא דמפרש טעמא היינו מתניתין דידן דמפורש בה כדי שישכים, א"כ מספיק הטעם גם על יום א' בתניא דלא מפורש בה הטעם היינו מתניתין דהגיע זמן דלא מפורש הדין אם הגיע הזמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות, אשר תפשוט מהתם אמתניתין דהכא שיום רביעי דוקא, דבשלמא אי הוה תנא במתניתין דהגיע הזמן דאם הגיע הזמן ביום א' אינו מעלה לה מזונות והי' קשה לן מאיזה טעם הוא כן ותרצינן משום דאינה נשאת ביום א' מאיזה טעם שיהי', הי' מוכת מזה שפיר דיום הרביעי דמתני' דוקא, אבל השתא דלא מפורש בה כן, א"כ נוכל לומר דיום הרביעי לאו דוקא כמש"כ לעיל ואם הגיע הזמן ביום א' מעלה לה מזונות, ולפי"ז מדוייק שפיר הלשון ברש"י ד"ה אלא תלי וכו' והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה, פי' עיקר הדין דאם הגיע הזמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות אשר מזאת נוכל לדקדק דאינה נשאת בא' בשבת ותפשוט אמתני' דהכא דרביעי דוקא כנלע"ד ועיין בשמ"ק דפי' דברי רש"י ז"ל בפירושים שונים:

(שם) ברש"י ד"ה תקנת חכמים וכו' מפרשי הש"ס דקדקו על רש"י מאי בא ללמד בזה, ונ"ל די"ל דנחית בזה לסברת הר"ן במה שמתרץ קושית הראשונים על מתניתין דפתח בתרתי בתולה ואלמנה וסיים בחדא וליתני נמי טעמא דאלמנה ביום חמישי משום שקדו אי נמי משום ברכה כדאיתא בגמ', וגם כי היכי דתני האי טעמא למעוטי שאר ימים ליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי אחד בשבת כדאיתא בגמ', ועיין בתירוץ האחרון של הר"ן וז"ל עוד נראה דמשום שקדו וברכה לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין אלא משום טענת בתולים דמילתא דאיסורא הוא יעו"ש בכל דבריו וי"ל דלזה כיוון גם רש"י דעיקר התקנה היתה בשביל בתולה:

ובאופן אחר י"ל דהנה התוס' בד"ה נשאת הקשו אמאי לא קתני נושאין את הבתולה כמו האיש מקדש, וכוונתם ע"כ דעדיף לשנות כאן כמו בקידושין ולא איפכא התם כמו הכא משום כיון דהתנא דינא קתני מקדש בו ובשלוחו ע"כ שייך לשנות בלשון הכרח דאין רשאי לקדש רק בו או בשלוחו, א"כ כמו"כ הכא כיון דתקנת חכמים שתנשא רק ברביעי הו"ל לשנות נושאין כמו התם אמנם מלשון נשאת לא משמע כן, ולזה כוון רש"י אף דבאמת תקנת חכמים היא שתנשא דוקא ברביעי עכ"ז תני נשאת כמו שתירצו התוס' דאי הוי תני נושאין ה"א אפילו בע"כ משום דהתחלת מסכת הוא, אבל התם בקידושין אין לטעות כן דכבר תני בריש המסכת שאין האשה נקנית אלא לדעתה כנ"ל:

ולפי מש"כ באופן הראשון יש לכוון גם דיבור השני ברש"י שפעמים בשבת אבתולה קאי אשר לכאורה מיותר הוא כמו שדקדקו המפרשים, אמנם משום קושית הראשונים שהביא הר"ן הי' מקום לפרש במתניתין דהכי קאמר, אף שפעמים בשבת וכו' שאם היה לו ט"ב וכו ר"ל אף שמזה הטעם היה לה להנשא גם ביום א' אמנם תקנת חכמים בין בתולה בין באלמנה מטעם אחר שאינה שנויה במתניתין ולכאורה משמע כן הלשון שאם היה לו ט"ב היה משכים ולא קתני ישכים, וכדי דלא לטעות בזה להכי כתב רש"י אבתולה קאי ר"ל טעם על בתולה הוא, ואי משום קושית הראשונים הנ"ל י"ל כתירוצא הנ"ל בשם הר"ן:

בתוס' ד"ה ליום הרביעי וכו' נ"ל דכתבו כן כדי שלא תקשה מאי קמיבעיא ליה להגמרא לקמן (ד"ה ע"א) אי הבעילה ביום הרביעי כמו הנשואין או בליל חמישי, הא יש לפשוט ממתניתין גופי' דהבעילה דוקא בליל חמישי משום דחיישינן לאיקרורי דעתא, דאם לא כן אמאי תני דנשאת דוקא ביום לא משום דיוק הבעילה ולא משום הנישואין, לזאת כתבו דהנישואין דוקא משום דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא ע"כ קמיבעיא להגמרא שפיר על הבעילה, וממתניתין אין ראי' כי הא דקתני דנשאת דוקא ביום י"ל לא משום דיוק בעילה רק משום נישואין גופי' ונכון הוא:

(שם) בד"ה ותינשא באחד בשבת וכו' עיין במהרש"א ביאור על דברי התוס' אך דבריו גופי' צריכים ביאור, ונ"ל בהבנת דבריו דקשה ליה קושית מהרמ"ל דשתי קושיות התוס' קושיא אחת היא. שנית מאי קא קשיא להו הא י"ל דרב יוסף מתרץ המתניתין בחד מתרי טעמי משום שקדו, ובאמת גם בטעם משום ברכה מתורץ המתניתין דהא הני תרי טעמי לא מתני' בחד ברייתא רק הטעם משום שקדו מתני' בברייתא חדא הובא לקמן (דף ג' ע"ב) ומשום ברכה הובא הברייתא לקמן בגמרא (ד"ה ע"א) א"כ י"ל דר"י נקט חדא מינייהו, ג' ממשמעות לשון התוס' ועוד ל"ל וכו' משמע דאם לא קושיא השני' יש לתרץ קושיא הראשונה בלתי תירוץ הר"י, ד' יש לדקדק בלשון קושייתם השני' דקדקו להקשות רק על טעם דשקדו אשר לכאורה הו"ל להקשות יותר ל"ל תרי טעמי הא בחדא מינייהו סגי, ה' יש להבין תירוץ הר"י מאי עדיף לי' לר"י לומר הטעם דשקדו משום דמקרי עבריינא, וכי משום דלא מקרי עבריינא בטל הטעם משום ברכה הא מ"מ כיון דאמור טעם זה בברייתא בוודאי יש לתרץ בזה המתניתין, והנה אחרי דקדוקים הנ"ל אין יתור באריכות דברי המהרש"א, ולהבנתו פתרון דברי התוס' כן יהי' מתחילה הקשו כיון דשני טעמים הללו בשני ברייתות נישנו א"כ מאי עדיף לי' לר"י לומר הטעם דשקדו מטעם ברכה, ואם נתרץ זה דבאמת לא עדיפא רק חדא מינייהו נקט עכ"פ יקשה לפי האמת על הך ברייתא דתני בה הטעם דשקדו ל"ל האי טעמא כלל דבשלמא טעמא דמתניתין משום טענת בתולים וטעמא דאידך ברייתא משום ברכה צריכי תרווייהו, דמשום טענת בתולים לחוד בלתי הטעם דברכה אף אם גם נאמר הטעם דשקדו אכתי תינשא ותבעל ביום רביעי, וגם אם נאמר הני תרי טעמי לחוד משום שקדו ומשום ברכה תינשא בה' ותבעל בששי משום דברכה דאדם עדיפא, אמנם בהני תרי טעמי משום ט"ב ומשום ברכה סגי אם כן קשה על הך ברייתא דתני משום שקדו ל"ל להאי טעמא כלל כמו שפריך הגמרא לקמן (ד"ה ע"א) באלמנה מאי איכא בין ברכה לשקדו וכוונת הפירכא שם ל"ל טעמא דברכה כמש"כ התוס' שם יעו"ש, ואין לתרץ קושיא השני' דבאמת פליגי הני תרי ברייתות אהדדי והך ברייתא הראשונה לא סבירא לה משום ברכה והנשואין והבעילה ביום ד', א"כ הדרא קושיא הראשונה לדוכתא מנ"ל לר"י לאוקמי המתניתין לא כברייתא דבר קפרא דוקא, ולפי"ז קושית התוס' בממ"נ אם הברייתות דלקמן פליגי יקשה קושייתם הראשונה על ר"י מנ"ל לאוקים המתניתין לא כברייתא דב"ק, ואם לא פליגי יקשה קושייתם השני' כמו שפריך הגמ' לקמן באלמנה, ע"ז תירצו התוס' דבאמת לא פליגי אמנם צריכי לן להאי טעמא דשקדו דמשום זה מקרי עבריינא ונ"מ לדינא אם הגיע זמנה ביום א' פטור ממזונות, והנה לפי תירוץ הר"י גם ברב יוסף לא צריכי לן לדחוקי ולומר דנקט חד מהני תרי טעמי כמו שאמרנו לעיל, אמנם מש"ה נקיט הטעם דשקדו מחמת דרוצה לומר ועכשיו ששנינו שקדו וכו' לפיכך חלה הוא וכו', ובהסבר הנ"ל אתיין כל דברי התוס' כהוגן, וזה מש"כ המהרש"א בד"ה והשתא עבריינא הוי ביום א' וכו' רצונו בזה לומר דזה לא קשה מדוע אמר ר"י ועכשיו ששנינו וכו' הגיע זמנה ביום א' דוקא הלא מטעם שקדו גם אם הגיע זמנה ביום ב' וג' אינו מעלה לה מזונות, י"ל כיון דגם משום טענת בתולים מקרי עבריינא כמו שהוכיחו התוס' בסוף דבריהם מלקמן באלמנה א"כ כל החידוש דידעינן מטעם שקדו רק אם הגיע זמנה ביום א', אבל שאר ימי השבוע יום ה' ויום ששי פטור משום ט"ב וכן יום ב' וג' פטור משום ט"ב וידעינן זאת ממה שאמר במשנה הטעם דט"ב, אבל יום א' אי לא הוי הטעם דשקדו היה מעלה לה מזונות, ומש"כ עוד המהרש"א בד"ה ומיהו לא הוי איצטריך וכו' רצונו דחוזר מדבריו הראשונים דאי אמרת דגם אם הגיע זמנה ביום ה' וששי פטור ממזונות משום ט"ב, א"כ מאי צריך לומר דשקדו שיהא טורח ג' ימים דהא ביום ב' ג' ה' ו' אם הגיע זמנה בד' ימים הללו גם בלתי שקדו פטור ממזונות מטעם ט"ב האמור במשנה, ור"י הלא בא רק לחדש מאי דלא ידעינן ממשנה אע"כ דלהכי נקיט שיהא טורח ג' ימים משום דקושטא הוא דצריך לטרוח ג' ימים ולהכי נקיט להו ר"י לאשמועינן דדוקא משום שקדו פטור ממזונות דעיכובא דידה הוא, אבל ביום ה' וששי מעלה לה מזונות אף דמטעם ט"ב מקרי ג"כ עבריינא עכ"ז מעלה לה מזונות משום דעיכובא דידיה הוא, ולא קשה לן מה שנקט ר"י רק יום א' דידעינן זאת ממילא דע"כ יום א' לאו דוקא וה"ה אם הגיע זמנה ביום ב' וג' כיון דשנינו שיהא טורח בסעודה ג' ימים כמש"כ כנ"ל ברור בפירוש דברי המהרש"א, ובזה שמסיק המהרש"א דשקדו עיכובא דידה הוא יהי' סעד למה שראיתי בספר אחד שמדקדק בלשון שאמרו שקדו על תקנת בנות ישראל הא הסעודה שייך לשניהם, ותירץ דבאמת תקנתה דידה היא כמו שאיתא (בדף י' ע"א) אין אדם טורח בסעודה ומפסידה **(הג"ה מהמו"ל. וכן משמע מרש"י (דף ג' ע"ב) ד"ה אביו של חתן ואמה של כלה יע"ש, ועיין בחולין (דף פ"ג ע"א) מלתא אגב אורחא קמ"ל דאורח ארעא למטרח בי חתנא טפי מבי כלתא, דמשמע דשניהם עוסקים בסעודה:)** כנ"ל נכון:

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה