אור ברסלב

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת חולין

מסכת עבודה זרה

דף ח:

ברש"י ד"ה דוחקא דסכין כו' דקיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ומ"מ לכתחילה לא ישחוט דהא השוחט קאמר עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י ז"ל אין להם קישור במאי דמסיק ומ"מ לכתחילה כו' אחר פסקו כהמחמיר, משמע מזה דאי הוה פסקינן כהמיקל פשיטא לן דדוקא בדיעבד ואך זה צריך לאשמועינן דאף דפסק כהמחמיר אעפ"כ דוקא בדיעבד קאמר ובאמת להיפוך הוא לפי מה דכתב הט"ז ז"ל ביור"ד סימן ב' ס"ק ד' דבכל מקום דיש איסור אף בדיעבד אז דוקא חיישינן לכתחילה שמא ישכח אבל אם בדיעבד מותר לא חיישינן שמא ישכח וסומך שיעשה התיקון אח"כ ודבר זה כלל הוא בכל המקומות ע"ש, א"כ לפ"ז כיון דרש"י ז"ל פסק כהמחמיר כש"כ הוא דלא שריא לכתחילה על סמך שיקלוף אח"כ דאם לא קלף אסור הוא, אחר זאת ראיתי בספר ראש יוסף דכתב ג"כ דדברי רש"י אין להם קישור עיי"ש מה שנדחק:

ולפענ"ד נ' דהנה הב"ח ז"ל הביאו הש"ך ביור"ד סימן ב' ס"ק י' על הקושיא שהקשו על הטוהמ"ח אמאי הצריכו לאשמועינן במומר דאין ליתן לו לכתחילה לשחוט בלי בדיקת הסכין על סמך שיבדקנו אח"כ הא גם בישראל הדין כן וכש"כ במומר, ועל הקושיא הנ"ל תירץ הב"ח ז"ל דבישראל כשר אין הטעם משום שמא ישכח זה לא חיישינן דודאי יזכור אך הטעם משום ברכה לבטלה אם ימצא הסכין אחר השחיטה פגום. ואם אחר יברך באמת מותר לכתחילה לשחוט בלי בדיקה על סמך שיבדקנו אח"כ, אך זה לא אמרינן רק בישראל כשר אבל במומר גם אם אחר יברך אין ליתן לו לכתחלה לשחוט בלי בדיקת הסכין, דבמומר חיישינן שמא ישכח, דבשלמא בישראל כשר לא היה בדיקה כלל בודאי יזכור כיון דהוא יודע דהדין דצריך לבדוק הסכין או בתחילה או בסוף א"כ לא ישכח, אולם במומר שפיר היה בדיקה רק אנן פסלינן בדיקתו ולא סמכינן עליו חיישינן שמא ישכח העומד על גביו ולא יבדוק הסכין אחר שחיטתו כיון דכאן לא נחסר המעשה היינו הבדיקה רק הדין מקולקל זה ישכח הנפק"מ שיש בין כל השוחטים לאותו המומר השוחט ולא דמי לישראל כשר דלא בדק כלל ונחסר המעשה כנ"ל לפרש דברי הב"ח ז"ל, א"כ לפ"ז שפיר ניחא דברי רש"י ז"ל, דהנה הר"ן ז"ל הקשה כאן על הגמרא על מאי דאמר רבה בר ב"ח מדיח תיפוק ליה דבלאו הכי נמי הדחה בעיא כדאמר שמואל איו הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מדיחו יפה יפה, ותירץ בשם ה"ר יונה ז"ל דאי משום דם בשפשוף במים עד שיצאו המים בלא מראה דם סגי אבל משום שמנונית הסכין של איסור בעיא שפשוף גדול כדי שיסיר ממנו שומן הסכין שנדבק בו באומד הדעת עכ"ל. ובזה ניחא לן דברי רש"י ז"ל דאי הוי פסקינן כמ"ד מדיח פשיטא דלכתחילה לא ישחוט על סמך שידיח אח"כ כשיטת הב"ח ז"ל, כיון דסוף סוף מדחינן, אלא צריכין הדחה יתירה כדברי הר"ן ז"ל שפיר, חיישינן שמא ישכח כיון דלא נחסר המעשה, אבל השתא דפסק רש"י דבעיא קליפה ה"א דגם לכתחילה ישחוט על סמך שיקלוף אח"כ דבודאי לא ישכח מלקלוף דכאן נחסר המעשה, לזה כתב רש"י אעפ"כ דוקא בדיעבד דהא השוחט קאמר:

והשתא דפרשינן דברי רש"י ז"ל כשיטת הב"ח ירוח לי דברי רש"י ז"ל לקמן באותו העמוד ד"ה אחד ששוחט בה ולא יחתוך בה דבר אחר שלא תפגם כו', ולכאורה קשה אמאי חיישינן אם ישחוט בלא בדיקה יבדוק אחרי כן ואם ימצא פגום יטרוף ואם יאבד הסכין ג"כ יטרוף דהא כל שעה ששוחט צריך לבדוק ואין לו לסמוך בשחיטה זו על בדיקת סכין שבדק בשחיטה אחרת שהרי עשוי לפגום מעצמו, ואחר זה מצאתי קושיא זו בר"ן ז"ל, ולפמש"כ י"ל כוונת רש"י ז"ל לאו החשש משום שיאכל בשר אסור לזה לא חיישינן כקושיית הר"ן ז"ל רק החשש אם ישחוט בלא בדיקה וימצא אח"כ פגום יהיה הברכה לבטלה:

דף י.

בתוס' ד"ה סכין אתרעי כו'. עיין מהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל, והנה במושכל ראשון נראה להמעיין בדברי מהר"ם לובלין ז"ל אשר לפי פירושו בדברי התוס' מסולק קושיית מהרש"א, אך לא נח דעתי בזה לפרש כן כוונת מהרש"א אשר אין דרכו להניח בוי"ל דברים פשוטים כאלה, אמנם באמת בשומי עיוני על דבריו הקדושים ראיתי אשר גם אחרי פירוש המהר"ם עוד דברי התוס' סתומים, במש"כ והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי וכו', ולפירוש מהר"ם הוי להו להתוס' לומר והשתא פריך שפיר ומאי שנא כמו שמסקו בסוף דבריהם ותו לא מידי, אמנם מלשונם משמע דגם הפירכא ראשונה כל ספק לאתויי מאי יהי' יותר ניחא ובאמת גם לדברי מהרמ"ל אין שום נ"מ בפירכא זו כמובן, כנ"ל ברור בכוונת קושייתו להמעיין היטב בדברי מהרש"א אף שהראש יוסף לא הבין כן בדברי המהרש"א כי משיגרת לשונו משמע דמהרש"א ומהרמ"ל לדבר אחד נתכוונו אמנם האמת יורה דרכו:

ומעתה כיון שבאנו על כוונת קושייתו על נכון נ"ל בכוונת תירוצו דהנה לפי פירוש הפשוט בגמ' סכין איתרעי בהמה לא אתרעי איך עלה על דעת המקשה להקשות על רב חסדא כל ספק לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג מאי ניחא ליה להמקשה יותר לאתויי זאת ולא לאתויי ספק שהה ספק דרס הלא לכאורה הסברא נותנת יותר לאתויי ספק שהה כי הריבוי קאי על ספק שחיטה גופא ודין דרב חסדא בספק סכין עיקר הטעם משום דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ולפי פירוש הפשוט הכוונה משום דבהמה לא אתרעי א"כ אין ספק בשחיטה גופא רק בסכין ולא אמרינן בזה בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וספק כזה בודאי אין שייכות בריבוי דכל ספק בשחיטה א"כ מאי פריך כלל, אמנם השתא לפי מה שחידשו התוס' בפירוש סכין אתרעי כו' הכוונה והוי כס"ס פריך שפיר כמו שמסקו בדבריהם דמשמע שבא לרבות אפילו דבר שנוטה כו', כנ"ל ברור בעזה"י:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה אלא כו' ובד"ה ועוד דאף כו'. נראה דשני תירוצי התוס' תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א ז"ל בדין ספיקא דאורייתא לחומרא, דתירוץ הראשון הוא לשיטת הרמב"ם דבכל מקום דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן, אולם לשיטת הרשב"א ז"ל דסובר דספק דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא עדיין קשה עליו קושיית התוס' ע"כ תירצו תירוץ אחר:

דף כד.

המהרש"א בחידושי אגדות הניח קושייתו בוי"ל, וז"ל וק"ק במאי פליגי הני תנאי הא במידי דקליל כלשון כשדים ת"ק נמי מודה דסגי ג' שנים ומידי דתקיפי כהלכות עבודה ר"י נמי מודה דבעי ה' שנים עכ"ל. וכוונת תירוצו פשוט הוא דבאמת שניהם שוים בזה דמידי דקליל הרבה סגי בג' שנים ומידי דתקיף בעינן ה' שנים כי הלא מקראות מוכיחות כן ולא פליגי כלל בזה, אמנם פלוגתתם בכל שארי דברים ת"ק סבר דשאר דברים ילפינן מעבודה ולא מלשון כשדים כיון דקליל מאוד ולא נמצא עוד דבר שיהי' קל כלשון כשדים ע"כ ההכרח למילף מעבודה כי הא דבעבודה בעי ה' שנים וחלוק מלשון כשדים לא משום דעבודה תקיפה כ"כ כי גם כל שאר דברים חלוקים מלשון כשדים אף דאינם תקיפין כ"כ. ור' יוסי סבר הא דלשון כשדים חלוק מעבודה לא מפאת קולת לשון כשדים רק מחמת חומרת עבודה כי אין חומר כמו עבודה ע"כ ילפינן שארי דברים מלשון כשדים, ועיקר פלוגתתם דת"ק סבר דעבודה לא חמור כ"כ אך לשון כשדים קליל מאוד ור"י סבר דלשון כשדים אין קליל אמנם עבודה חמורה מכל הדברים כנ"ל ופשוט הוא:

דף נט.

בגמרא עיין מהרש"א שהניח קושייתו בוי"ל. כוונת תירוצו בכאן פשוט הוא דלהכי הוכרח התרצן להגיה בברייתא ומפרסת פרסה דאל"כ יהי' מוכרח למחוק בברייתא תיבת וטהורה לפי מה שהפך הדברים, כי הלא בסימן מעלת גרה לבד עוד אינה טהורה עד שיהי' גם סימן מפרסת פרסה, ובאמת יותר טוב להגיה דברים בברייתא מלמחוק, כנ"ל כוונתו ומצאתי אח"כ גם במהר"ם שי"ף מעין זה עיי"ש בד"ה ולבדוק כו':

דף מא:

בתוס' ד"ה מכדי כו' עד וא"ת השלישי עיי"ש במהרש"א שהניח קושייתו בוי"ל בדוחק. והנה לכאורה היה נ"ל ליישב קושייתו בלי שום דוחק דהא כל קושיית מהרש"א אינה רק אם נפרש דקושיית התוס' קאי להתרצן וכדמשמע משיגרת לשון מהרש"א בהתחלת קושייתו בד"ה ויש לדקדק ומאי קושיא לדברי המתרץ כו' ולפ"ז יהי' קושיית התוס' אמאי קאמר המתרץ דאם לא נשר הוה נילף מסימן החדש הלא גם מסימן הישן מצינן למילף, והנה באמת אם כן הוא כוונת התוס' בקושייתם יהי' קושיית המהרש"א חזקה, אמנם יש לפרש כוונתם בדרך אחר דקושייתם קאי על המקשן דוקא דמאי פריך הוה ליה פרס ועזניה ב"כ הבאין כאחד ואין מלמדין הלא כיון דכבר הכריחו התוס' דמי"ט עופות לא גמרינן מעתה אינן ב' כתובים ושפיר יש ללמוד מהם אם לא נשר, והנה המעיין במהר"ם שי"ף בד"ה בוא"ת ג' כו' יראה להדיא דגם הוא ז"ל למד כן בפירוש כוונת התוס' דאל"כ אין שייכות דברי המהר"ם שי"ף על וא"ת השלישי אך היה לו לכתוב דבריו על וא"ת הראשון עיי"ש, והנה לדברינו הנ"ל מסולק קושיית המהרש"א בלתי שום דוחק:

איברא י"ל דגם מהמהרש"א לא נעלם פירוש זה בכוונת קושיית התוס', אמנם דחיק ליה לפרש כן דא"כ דקושיית התוס' בכאן יהי' רק לדברי המקשן למותר יהי' דברי התוס' בוא"ת השני כמש"כ המהרש"א על וא"ת הב' בד"ה ואף שכבר כתבו כן לעיל לדברי המקשה כו' ומשום קושייתם וא"ת ומאחר דמי"ט עופות כו' עכ"ל ע"ש, כן היה נ"ל לכאורה לפרש הדוחק של המהרש"א. אך באמת עוד לא נח דעתי בזה כי הלא נוכל לפרש דקושיית התוס' בוא"ת הג' קאי על שניהם על המקשה ועל המתרץ כי מאי צריך המתרץ להמציא דיש סימן חדש כיון דכבר הכריחו התוס' בוא"ת הב' דגם לדברי המתרץ לא ילפינן כלל מי"ט עופות. וכמו זה יש בכמה מקומות בתוס' דהקשו בקושיא אחת לדברי המקשה ולדברי המתרץ [ועיין בשבת (דף מ"ח ע"ב) תוס' ד"ה אי חיבור כו' ועיי"ש במהרש"א דפירש כוונת קושייתם שם דהוא כעין קושיא אחת יעו"ש]:

והנראה לי לפרש הדוחק של המהרש"א דלעולם הפירוש בכוונת קושיית התוס' כמושכ"ל על המקשה ועל המתרץ והוא דבר ברור ואין מקום לקושיית מהרש"א לפ"ז, אמנם עכ"ז דוחק הוא כי הו"ל להתוס' להקשות בקצרה בממ"נ אי גמרינן מי"ט עופות איצטריך נשר דלא נילף מסימן השלישי ואי לא גמרינן איצטריך נשר דלא נילף מפרס, ועיין במהר"ם שי"ף שהקשה כן על וא"ת הג' יעו"ש, כנ"ל כוונת המהרש"א:

דף עד.

בגמרא אנפקא חייא משמע כו' עיין מהרש"א בח"א שהניח קושייתו בוי"ל. והנ"ל בכוונתו ליישב הקושיא דבתירוץ הגמ' לא אתי לאשמועינן דאנפקא חייא משמע כי זה בודאי הוה ידע כהוכחת המהרש"א, אמנם עיקר התירוץ דלרבא דאמר אנפקא אמר ליה לאשקויי בל נטעיה לומר דקאי על שמעיה דשמואל דאמר כן למבוריה בלתי דעת שמואל אשר לכאורה היה ניחא טפי לומר כן כדי לאשוויי למימרא דאביי דיהב ליה תרנגולת טריפה בלתי ידיעת שמואל, ע"ז מתרץ דלרבא הכוונה דשמואל אמר ליה לשמעיה לאשקויי אנפקא והעכו"ם סבר שיין חי נתן לו אף דלא אמר ליה שמעיה מפורש אנפקא משום דיין מזוג לאו דבר חשוב הוא. א"כ לפ"ז י"ל דקפידת שמואל היה לאו משום גניבת דעת רק משום יקרא דידיה. ומעתה לפ"ז עיקר תירוצו של התרצן מפורש היטב בגמ' כי היה סגי ליה בתירוצו לומר למ"ד אנפקא אנפקא חייא משמע ותו לא מידי ולמ"ל למיהדר ולומר אנפקא אמר ליה כו' אמנם זהו עיקר התירוץ לדייק משמעות האמר לי' כנ"ל ברור:

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה