יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת גיטין · דף לט.
בגמ' הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו', לכאורה תירוץ זה חסר ביאור והבנה כי לרב דאמר דלשון קדושה שייך גם אי מפיק ליה לחירות דליהוי עם קדוש קאמר א"כ שפיר לא הוציא דבריו לבטלה, ולא דמי להא דאמר ר"מ גבי המעריך פחות מבן חודש אף דאין לו ערך מ"מ נותן דמיו דהתם שפיר אמרינן דדעתו היה להקדיש דמיו דאל"ה אין מקום לחול דבורו ולחנם דיבר והא אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אבל הכא הלא יש לומר דכוונתו היה דיצא לחירות ואין כאן לבטלה, אולם י"ל דהסברא הוא בהיפוך דהא דאמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות סברתו הוא כן, אף דזה רחוק מדעת לומר דכוונתו היה מלשון עם קדוש כי יותר היה ליה לומר בלשון שחרור, מ"מ כיון דאין לנו לתלות לשונו על דבר הקדש, יש לנו יותר לומר דדעתו היה דיצא לחירות מלומר דקליא דבריו לבטלה, אבל לר"מ דאית ליה בכל מקום אין אדם מוציא כו' א"כ לר"מ אמדינן דעתו כאילו פירש דבריו, לפ"ז גם בכאן יותר יש לנו לומר דדעתו היה להקדיש דמיו מלומר דכוונתו היה מלשון עם קדוש כי זה כוונה רחוקה מאוד כנלע"ד:
(שם ע"ב) רש"י ד"ה וקא דייקת מינה כיון דרבי מאשה יליף כו' עד ס"ד ובדידיה סבירא ליה דיש ליה תקנה בשפחה דלא קנה עצמו בהפקר עכ"ל, ולא אוכל להבין דבריו הקדושים מאי ראיה היא זו אף דרבי לא איירי רק בעבד גדול מ"מ ריב"ל יכול לסבור כרבנן דאבא שאול בדין גר דכל פלוגתתם דרבנן ואבא שאול הוא רק אי מית אבל בהפקר אף רבנן סבירא להו דקטן אינו זוכה בממון שלו דאין לו יד, ואי דדעת רש"י ז"ל דפלוגתתם גם בהמפקיר כ"ש דאין כאן ראיה דשפיר איירי רבי גם בעבד קטן ודומיא דאשה הוא כיון דסובר כרבנן דאבא שאול, ולולא פרש"י ז"ל הראיה פשוט כיון דחזינן דגמר עבד מאשה לענין הפקר דאין הפקר מוציא מאיסור א"כ יש לנו לומר גם לענין הא דילפינן עבד מאשה דמיתה משחררת בלא שטר הוא רק בעבד גדול דאין עליו רק איסור ולא בעבד קטן דגם ממון יש עליו והוא משיב ליה די"ל לאידך גיסא דג"כ דומיא:
ודף מ' ע"א) תוס' ד"ה אותו העבד אין לו תקנה כו' ומאי קמ"ל פשיטא דכופין כו', הקשה המהרש"א דאימא הא קמ"ל דיש לו תקנה בגט שיחרור, ולכאורה י"ל דהא ג"ז נשמע מחציו עבד וחציו ב"ח דקתני במתניתין דכופין אותו ש"מ יש לו תקנה, איברא מזה אין תפיסה על המהרש"א משום דיש לחלק ולומר דדוקא בחציו עבד וחציו ב"ח במתניתין יש לו תקנה משום דאכתי פש ליה ממונא לקנס דהא בעיא דלא איפשטא היא לקמן (דף מ"ב ע"ב) אבל בעבד שברח מטעם הפקר הוא לא פש גביה מידי וכמו שמחלקין התוס' לקמן (דף מ"ג ע"ב) ד"ה אבל כו', והנה הגע עצמך דע"כ צ"ל כן דאל"כ הו"ל להתוס' לקמן בד"ה צריך כו' להקשות על אמימר עדיפא ממתניתין דחציו עבד וחציו ב"ח מדקתני דכופין אותו אלמא יש לו תקנה אלא ע"כ משום חילוק הנ"ל ושפיר הקשה המהרש"א:
בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי כו', עיין בפנ"י שהניח דבריהם בצ"ע וז"ל ולא זכיתי לעמוד על דבריהם בזה דהא אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת נראה שהיו הבנים רשאין להשתעבד בו לגמרי ולנהוג בו דין עבד גמור דאפילו לענין ממון לא זכה העבד בעצמו אלא ע"י דיבור בעלמא שיאמר לשחררו והיינו משום דמצוה לקיים דברי המת וצ"ע עכ"ל, ואנכי בעניי אף שלא זכיתי לכוין דברי התוס' בכל הש"ס אבל בכאן נ"ל דזכיתי לכוונם עפ"י מש"כ לעיל (דף ל"ח ע"א) בד"ה כל המשחרר כו' לתרץ אותו הירושלמי גופיה כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה שבתורה ומתרצין כיון דכשאמר שחררו יצא לחירות ואין רשאין עוד היורשין להשתעבד בו לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ע"כ שפיר משום מצוה לקיים דברי המת כופין אותם ליתן גט שחרור כי משום נתינת הגט לחודא ליכא איסור עשה, כן פירש הרשב"א בחידושיו כוונת תירוצם שם, והנה אף שבלשונם אין מפורש כן אמנם אי אפשר לפלס כוונתם בענין אחר רק כמו שפירש הרשב"א יעו"ש ברשב"א (ד' ל"ח) על מימרא דשמואל סוף ד"ה המפקיר עבדו כו' עד והקשו עוד בתוס' כיון כו', ומעתה לפי תירוצם שם הוכחתם הכא מהירושלמי מבואר בפשיטות דהא אנן אמרינן כשאמר שחררו יצא לחירות א"כ לשיטת רש"י דאסור בשפחה אמאי צ"ל דכופין את היורשין משום מצוה לקיים דברי המת תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ובבת חורין, וזה ברור ופשוט:
שוב התבוננתי אשר לפי פירוש הרשב"א בתוס' הנ"ל מלבד מה שיקשה על דבריהם דהא באומר שחררו אינו יוצא לחירות בדיבור זה כדמוכח מסוגיא דכאן דקאמר ליה אנא כדרב שמואל בר יהודה סבירא לי כלומר דלא אמר ר' יוחנן כן מעולם רק בלשון זה אמר ר"י פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, אלמא אין בלשון זה לשון שחרור האב אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה דאל"כ לא תירץ כלום דאפילו סבירא ליה דרב שמואל בר יהודה ג"כ קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאה לחירות וגופה לא קני ליה ואיסורא לבריה לא מורית, והרשב"א בעצמו הקשה כן על דבריהם יעו"ש בחידושיו (דף ל"ח ע"א) וקושיא חמורה היא, וחוץ מקושיא זו גם לשון התוס' שלפנינו אינו סובל לפרש כן:
איברא לולא דברי הרשב"א היה נ"ל לפרש בכוונת תירוצם דלעיל דמשו"ה שפיר אמרינן משום מצוה לקיים דברי המת אין היורשין רשאין להשתעבד משום דשב ואל תעשה הוא ולא קרינן בה עוד לעולם בהם תעבודו ושוב משום נתינת גט לחודיה ליכא איסור עשה, והסבר תירוצם בקיצור כן הוא הא דכופין משום מצוה לקיים דברי המת לבל ישתעבדו בה אל תקשה לך הא עובר על עשה דלעולם בהם תעבודו, דע"ז אמרינן שב ואל תעשה שאני ומשום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו, ושוב הא דכופין משום מצוה לקיים דברי המת שיתנו גט שחרור ג"כ א"ש כי משום נתינת גט לחודיה ליכא איסור עשה כלל, כנ"ל נכון ומדויק מאוד לשונם כפי שאיתא בתוס' שלפנינו, אמנם כ"ז אינו נוגע כלל למה שכתבנו לעיל בביאור התוס' דכאן כי גם לפי פירושי בתירוצם דלעיל ג"כ א"ש קושייתם הכא על שיטת רש"י מהירושלמי והכי קא קשיא להו הגם דעל כפיית השעבוד צריכין אנו לטעם מצוה לקיים דברי המת אמנם על כפיית נתינת הגט תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ומהירושלמי משמע דכפיית נתינת הגט ג"כ מטעם מצוה לקיים דברי המת, ובין לפי' הרשב"א ובין לפירושי בכוונת תוס' דלעיל דבריהם דכאן אתיין כהוגן בלי שום פקפוק להמעיין היטב:
בא"ד ומסתברא כיון דאוכל בתרומה כו', הפנ"י הקשה הא התוס' בעצמם כתבו לקמן (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מעוכב גט שחרור כו' דהא דמיבעיא לתלמודא שם אי מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה היינו לענין חצי עבד אלמא דהסברא איפכא דהא חצי עבד פשיטא דאסור בשפחה כדאיתא במשנה שם לישא שפחה אינו יכול ואפ"ה מספקא ליה אי אוכל בתרומה והניח דבריהם כאן בצ"ע יעו"ש, ולענ"ד נראה דלא די שאין קושיא מתוס' דהתם על דבריהם דכאן אך אדרבא עפ"י דבריהם דהתם לפי מה דכתבו באי נמי שם ליישב מאי דבמכילתין קמיבעיא ליה במעוכב גט שחרור אי אוכל בתרומה ובכריתות מסיק דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, לא צריכין לדחוקי ולומר דרק לר"ל אמרינן כן בכריתות ותלמודא דכאן לא ס"ל להא דר"ל, אך י"ל דגם אליבא דר"ל קמיבעיא לן אך מעוכב גט שחרור דכאן היינו חצי עבד, ומעוכב גט שחרור דכריתות הא מיירי להדיא ע"י הפקר ושפיר מחולקים בדין אכילת תרומה דמעוכב ג"ש ע"י הפקר כיון דמותר בשפחה פשיטא לן דאוכל בתרומה אבל חצי עבד כיון דאסור בשפחה קמיבעיא ליה אם אוכל בתרומה, והנה ודאי נמי דברים הללו ע"כ מוכח דלא כשיטת רש"י כאן דפירש דגם במעוכב ג"ש ע"י הפקר אסור בשפחה ואין חילוק ביניהם, דא"כ הדרה קושייתם דהתם לדוכתה למה בכריתות פשיטא ליה דאוכל בתרומה ובתלמודא דכאן מספקא ליה, ומעתה הלא בקל י"ל דגם בדבריהם דכאן כוונו לאותה הוכחה גופה, שיעור דבריהם כן הוא ומסתברא כיון דאוכל בתרומה ר"ל כיון דפשיטא ליה התם דאוכל בתרומה והנה הכא במכילתין קמיבעיא ליה כדי ליישב סתירה זו הלא מסתבר לנו לומר משום דשרי בשפחה, ודבריהם דכאן הם אותן דברים עצמן שכתבו לקמן באי נמי כו' וכמוש"כ, ולחנם הניח הפנ"י דבריהם בצ"ע:
ובאמת יש לפרש דבריהם עוד בפשיטות יותר עפ"י מה שכתבו שם בתירוצם הראשון דהך בעיא לא אתיא אליבא דר"ל דכריתות, והנה נדחקו לומר כן אף שלכאורה ניחא יותר בפשיטות כפי תירוצם באי מי דאתיא הך בעיא אליבא דכ"ע ולחלק בין מעוכב ג"ש ע"י הפקר דמותר בשפחה ובין חצי עבד דאסור בשפחה, דהא בריש לקיש מפורש שם מעוכב ג"ש ע"י הפקר, ובהאיבעיא מעוכב ג"ש סתמא ויש לפרש חצי עבד, אמנם זאת מובן בקל דבתירוצם הראשון לא ניחא להו לומר כן כיון דלא מסתברא לומר דכשאסור בשפחה יהי' מותר לאכול תרומה וכמו שבאמת הקשו כן המהרש"ל והמהר"ל על תירוצם השני והניחו בצ"ע יעו"ש בדבריהם, וזה הוא שהוכרחו לומר דהך בעיא איירי נמי דמעיכב ג"ש היינו ע"י הפקר כמו בכריתות ולא אליבא דכ"ע מיבעי' ליה אבל בחצי עבד כיון דאסור בשפחה פשיטא ליה לתלמודא דאינו אוכל תרומה דלאו קנין כספו הוא אך במעוכב ג"ש ע"י הפקר כיון דמותר בשפחה מספקא ליה להגמ' אולי קנין כספו הוא, ולריש לקיש גם בזה פשיטא ליה כי לדידיה כללא הוא דמעוכב ג"ש דאסור בשפחה היינו חצי עבד לאו קנין כספו הוא ואינו אוכל בתרומה ובמעוכב ג"ש ע"י הפקר כיון דמותר בשפחה קנין כספו הוא, ומעתה לפי"ז הוכחתם כאן דלא כשיטת רש"י מבורר היטב בלשונם ומסתברא כיון דאוכל בתרומה, ר"ל לר"ל בכריתות פשיטא ליה דאוכל בתרומה ולסתמא דגמ' במכילתין לקמן בעיא הוא ולא קמיבעיא כן בחצי עבד ע"כ משום דשרי בשפחה, אח"כ מצאתי בחידושי הרשב"א דפירש כן להדיא בדבריהם דהוכחתם דאם כשיטת רש"י דאסור בשפחה מאי קא מיבעיא לן לקמן יעו"ש היטב בדבריו בד"ה אמר אמימר כו' כי קיצר, ומעתה לפי מש"כ דברי התוס' יתפרשון רק עפ"י דבריהם שכתבו לקמן (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מעוכב ג"ש כו' ממקום שבא הפנ"י להקשות, כי בין לתירוצם הראשון ובין כפי תירוצם השני באי נמי מוכח דלא כשיטת רש"י ודוק כי נכון הוא ת"ל: