יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת גיטין · דף כט.
תוספות ד"ה משום בזיון דבעל פירש בקונטרס כו' והא דקאמר כו', מה שהקדימו בדבריהם פירש בקונטרס משום דיש לפרש כפירוש ר"ח הביאו הר"ן בחידושיו דבזיון דבעל היינו שמקפיד שלא ידעו הכל שהוא רוצה לגרש דכיון שלא נתן הגט עדיין אפשר שימלך ולא יגרש, אבל בשליחות כיון שכבר נכתב הגט אינו מקפיד שכבר גמר לגרש ותו לא ממליך עכ"ל, והנה לפי' זה אין מקום לקושייתם דמקשו והא דקאמר כו' גם קושיית הוא"ת כו', כנ"ל בכוונתם:
ועיין במהרש"א מה שהקשה על דבריהם וכתב די"ל דבריהם בע"א, ונ"ל דלדעת המהרש"א יהי' שיעור דברי התוס' כן, בתירוצם הראשון משמע להו להתוס' דבאומר כתבו ותנו אף דלענין כתבו הוי מילי אבל לענין נתינה לא חשיב תו מילי כיון דכבר נכתב הגט הוי כמוסר גט דיכול לעשות שליח, ולפי"ז בין לאביי דטעמא משום בזיון דבעל ובין לרבא דאמר משום מילי לתרווייהו יתנו לאו דוקא רק אגב יכתבו נקט, ובתירוצם ואי נמי כו' סבירא להו דבאומר כתבו ותנו גם הנתינה הוי מילי, ולפי"ז בין לאביי ובין לרבא נקט ויתנו בדוקא, ובאמת יש דיעות שונות בזה באומר כתבו ותנו אי הנתינה חשיב מילי או לא [ועיין בזה בג"פ סימן ק"כ] וכיון דמספקי התוס' בזה לכן תירצו בתרתי אנפי, ובהסבר זה בכוונתם בטלו טענת הפנ"י נגד המהרש"א יעו"ש בדבריו:
תוספות ד"ה היכא דנפקא כו', עיין במהרש"א ודבריו צריכין ביאור כי לכאורה לא נמצא בדבריו חידוש בפירוש דברי התוס' יותר מכפי המבואר במהרש"ל ומה זה שמסיים וזה נראה לי ברור בדברי התוס', והנ"ל בכוונתו דבא לדחות דברי מהרש"ל מאי דמשמע מדבריו דהא דכתבו התוס' הכא לתרץ הלשון בגמ' היכא דנפקא לאפיה משום דהמתניתין מיירי בחלה שליח הראשון, בתירוץ זה ניחא גם לשיטת רש"י, לכן בא המהרש"א לומר דא"ל כן כיון דלשיטת רש"י גם אם נתן הגט והחפץ ביד שליח שני אם רק לא שינה מדעת המגרש ושקיל מינה החפץ והדר יהיב לה גיטה ר"י מודה דלא נפסל הגט א"כ מה לי אם נפקא לאפיה דשליח שני או לא, והדרא קושית התוס' לדוכתה מאיזה טעם נקט הגמ' הכא דוקא דנפקא לאפיה, אע"כ דכוונת התוס' בכאן לומר דמזה ראיה לשיטת ריב"א דהביאו לקמן בע"ב אשר לשיטתו ניחא לשון הגמ' דמשו"ה נקט הכי דהיכא דשלח שליח ראשון ע"י שליח שני לשיטת הריב"א הגט כשר היינו באופן דהקדימה א"ע ומסרה החפץ ליד שליח הראשון ולרבותא נקט הגמ' היכא דנפקא לאפיה ועיין היטב ברא"ש, אמנם לשיטת רש"י לשון הגמ' קשה, כי אין לומר דגם לשיטת רש"י ניחא גם בלתי תירוצם והפשט בגמ' כן הוא דלא פליגי אלא היכא דא"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזיל כו' אבל בהיכא דלא הקפיד ולא תלה הגט בחפץ כ"ע לא פליגי וזה יהי' כוונת הגמ' היכא דנפקא לאפיה פירוש כיון דהקדימה א"ע ולהכי לא הקפיד ע"כ כ"ע לא פליגי, ע"ז כתב המהרש"א דל"ל כן דא"כ לא הוה ליה למימר הכא דיהבה ליה חפץ כו' וא"כ הלשון היכא דנפקא לאפיה דנקט הגמ' לא ניחא רק אם נפרש הסוגיא כשיטת הריב"א ודלא כמו שעלה ע"ד מהרש"ל לפרש דבריהם גם לשיטת רש"י כנ"ל:
(שם ע"ב) תוס' ד"ה שקול מינה כו' ותימא כו', לכאורה אין מובן תמיהתם דלא דמי כלל דהתם בכתובות מיירי דלא החזיר לו השטר אח"כ והכא החזירה לו החפץ אך משום קפידא דבעל איירינן דרצונו היה לרדותה כמו שפירש רש"י וגם הכא אם לא החזירה לו החפץ אח"כ לא היינו מפליגין בתשלומין דשליח בין אמר לו שקול מינה החפץ והדר הב לה גיטא בין אמר להשליח הב לה והדר שקול מינה החפץ ולעולם חייב השליח כמו התם בכתובות, איברא קושייתם כן הוא כיון דאמרינן התם אף דאמר לו הב ליה זוזי ושקול שטרא עכ"ז משלם ע"כ משום דהיה לו להבין מדעתו דנכשל בלשונו ובאמת כוונתו בודאי הי' ליקח מקודם השטר א"כ אמאי לא נאמר כמו כן הכא אף דאמר בלשונו הב לה גיטא ושקול מינה החפץ עכ"ז כוונתו היה ליקח החפץ תחלה, ע"ז מתרצי דשאני התם דאם לא מחמת יראתו שמא יאמרו סטראי נינהו לא הוה לו להזכיר כלל לקיחת השטר דהא השטר גופא לא נצרך לו ולזאת שפיר אמרינן התם דהי' לו להבין מדעתו אבל הכא החפץ גופיה צריך לו מה היה לו להבין, וזה ברור בכוונתם ודוק, ובהסבר הנ"ל בטלו טענת הפ"י נגד דבריהם עיין בו ותבין: