יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת גיטין
(דף ב' ע"ב) בתוס' ד"ה עד אחד נאמן באיסורין כו' מבאר האיך יהי' הפשט לפי דבריהם בגמ' ומקשר הוא"ת שכתבו התוס':
(דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה האי כו'. מבאר כוונתם דהמכוון בלשון הגמ' משום עיגונא אקילו בה רבנן הכא וביבמות איננו שוה:
שם בתוס' ד"ה הכא בפני כו'. מסכים לפי' המהר"ם שי"ף כאן ומוסיף עוד בכוונת דבריהם:
ע"ב בתוס' ד"ה שלשה גיטין פסולין וכו'. מיישב קושית האליהו רבה ז"ל דמאי בעו הכא בכל דבריהם שאין שום שייכות להשקלא וטריא דכאן, דמשו"ה קבעו דבריהם בכאן משום קושיתם בתוס' ד"ה ר' אלעזר אומר דבלא דבריהם דכאן אין מקום לקושיתם שם:
(דף ד' ע"א) בתוס' ד"ה מודה ר"א כו'. ישוב לקושית המהר"ם שי"ף שהניח בקושיא מדברי התוס' הקודמים דכתבו דלא גזרי' לר"מ כתיבה אטו חתימה אפי' לכתחילה והאיך נגזר לר"א חתימה אטו כתיבה לפסול אפי' בדיעבד עפ"י הסבר נכון בפשטות מש"כ לעיל. לחלק בין מחובר לשלא לשמה, ודבריהם נמשך למש"כ לעיל דאי שרינן בחתמו שלא לשמה יבואו להכשיר זימנין דיחתמו תחילה ויכתבו גט על גבי חתימתם ובזה יובן היטב קושית התוס' לקמן בד"ה עד כו' וא"ת למה לי' למינקט וכו' דקשה דמאי בעו הכא בקושיתם התם הו"ל לאקשויי, ומתרץ ג"כ קושית המהר"ם שי"ף בתוס' הנ"ל בהסבר נכון:
שם בגמ' ת"ש המביא גט וכו'. ישוב לקושית הפנ"י שהקשה לשיטת המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה ואינו יכול דאלם יכול להגיד עפ"י כתב לענין לשמה דמאי פריך הגמ' הכא דילמא מיירי הכא באלם:
(דף ה' ע"א) בתוס' ד"ה אי הכי כו' ואומר ר"ת כו'. ישוב לקושית המהרש"א על תירוץ ר"ת עפ"י עומק הפשט בדברי ר"ת ומבאר גם פי' הר"י שהביאו אח"כ:
שאש בתוס' ד"ה כשניסת כו' וא"ת. מקשר הוא"ת לדבריהם הקודמים:
(דף ו' ע"ב) בתוס' ד"ה שלש עבירות כו'. ביאור לדבריהם בפשטות:
(דף ט' ע"ב) ברש"י ד"ה פסולא דרבנן כו' עד סו"ד. מתמה על דברי רש"י דמנ"ל דרש זה. גם מתמה דלדברי רש"י ישאר קושית התוס' דלקמן (דף כ"ב ע"ב) ד"ה והא וכו' שם באמצע דבריהם אבל קשה דמשמע דלא פסול נכרי אלא משום דלדעתו כו'. גם סותר א"ע למש"כ לעיל ד"ה חוץ מגיטי נשים:
(דף י"ב ע"א) בתוס' ד"ה אלא וכו'. מבאר דבריהם בפשטות:
ע"ב בתוס' ד"ה שבתו ורפואתו כו'. מבאר קוטב דברי התוס' דלדבריהם הוא היפך מפרש"י:
שם בתוס' ד"ה השבתוני על המזונות כו'. מבאר למה פירשו כן:
שם בתוס' ד"ה וכ"ת כו'. מביא דברי המהרש"א שכתב על קושיא השניה של המהרש"ל שאין מקום לקושיתו ומבאר דבריו:
(דף י"ג ע"ב) בתוס' ד"ה קסבר רב פפא כו'. מפרש כוונת דבריהם דלא כמו שפי' בהגהות הרש"ש:
בסוגיא דמעמ"ש מביא קושית הכתונת פסים שעל הנמוקי יוסף בפ' ה' דב"ב על המל"מ פ"ו מהל' מכירה הי"ב שהקשה דברי הנ"י אהדדי דבפרק הספינה כתב דמכירו שטרות דרבנן ובפ' מ"ש כתב דמוכרים שטרות לעכו"ם, דמאי קושיא היא דבפ' מ"ש דעתו ז"ל הוא דהוי דאורייתא ובפ' הספינה דעתו הוא דהוי דרבנן ובד' ע"ד ד"ה וחזר כפל דבריו והוסיף להקשות גם על הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק פ"ה דכתב ג"כ כהמשל"מ, ומתרץ קושיות הנ"ל באופן נאות:
(דף י"ג ע"ב) ברש"י ד"ה מאי טעמא במלוה קנה וכו'. מביא דברי הפנ"י שכתב דלדעת רש"י הא דמסיק הגמ' דמעמ"ש הוא כהלכתא בלא טעמא הוא רק במלוה אבל לא בפקדון, ודחה דבריו דלדידי' ע"כ רש"י ותוס' מחולקים בזה ולא משתמיט מי לפרש כן ומפרש פי' נכון בדברי הגמ':
שם בתוס' ד"ה גופא כו'. מיישב דברי המהר"ם שי"ף בד"ה זה אינו ראי' ממה שתמה עליו בביאור אות ג', דדבריו נמשך לפי מש"כ לעיל (בדף י"א ע"ב) על התוס' ד"ה כל האומר כו' וכדבריו מבואר ברא"ש בד"ה ולפר"ת דלא אמרי' וכו':
בא"ד בסו"ד ומיהו לההוא טעמא דמפרש כו'. מביא דברי הרא"ש והר"ן בזה וישוב לקושית הקרבן נתנאל על הרא"ש אות פ' שהקשה על דעת הר"ן דמאי פריך הגמ' אלא מעתה וכו':
שם בתוס' ד"ה תנהו לפלוני כו'. מביא דברי הפנ"י במה שהביא ראי' וסעד לדברי הש"ך דבשטרות לא תקנו מעמד ג', ולדבריו אין מקום לקושית התוס' מפ' החובל ומפ"ק דב"מ ומדחה דבריו דהתוס' לשיטתם במה שהקדימו בדבריהם דבקנין מעמד ג' אין יכול למחול:
(דף י"ז ע"א) בתוס' ד"ה אחד אומר כו'. ממשיך דברי התוס' לכאן דבכוון קבעו דיבור זה בכאן, דמדיבור זה הוי סייעתא לדבריהם דלעיל בד"ה אלמא קסבר וכו' ובד"ה ורבה אמר לך כו' שכתבו דלישנא קמא דלעיל קאי גם לרבה ולא כפרש"י:
(דף י"ט ע"א) בתוס' ד"ה קנקנתום כו'. מתמה אדבריהם וכן מתמה הפנ"י ומתרץ את דבריהם דסבירא להו כשיטת הרמב"ם בפ"ד מהל' גירושין דבמי טריא ואפצא כותבין אפי' לכתחילה אבל באבר בשחור ובשיחור דוקא בדיעבד ולפי זה הוה הוכחתם שפיר:
שם בתוס' ד"ה דיו על גבי דיו. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל:
ע"ב גמ' ודוקא ר"נ וספרי דדיינא כו'. פי' לדברי הגמ' כמו שמוכח מדברי התוס' דלעיל (דף ט' ע"ב) ד"ה קורין ובדברי הרא"ש כאן:
(דף כ' ע"ב) בתוס' ד"ה על מנת כו'. מבאר המשך דבריהם וגם השייכות של דבריהם לסוגיא זו דכוונתם להשיג על פרש"י בד"ה הרי זו מגורשת ותחזיר דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה:
שם בתוס' ד"ה אשה לא ידעה כו'. מבאר דבריהם עפ"י הסברא:
(דף כ"א ע"א) בתוס' ד"ה אטו שליחות וכו'. מיישב מה דהמתינו בקושיא זו עד הכא ולא הקשו כן מתחילת פירכא דאביי מכדי חצר מהיכא איתרבאי כו', גם מבאר המשך כל דברי התוס':
שם בתוס' ד"ה שכן וכו'. מבאר כוונתם מאי דקשיא להו בזה:
ע"ב בתוס' ד"ה ואינה וכו'. מפרש דבריהם:
(דף כ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה והא לאו כו'. מבאר דהחילוק שחילקו בין ראיה בעלמא לעומד על גבי' הוא משום דמשמע להו דפירכת הגמ' בחולין מאן תנא קאי גם על חרש וקטן לא על שוטה בלבד:
בא"ד ועוד אומר ר"י דמצינן למימר כו'. מבאר מאי דניחא להו בפי' זה יותר, גם מבאר מאי דניחא להו אח"כ עוד יותר בפי' השלישי, ומפרש מאי דסיימו בסו"ד אלא משום דרישא אתיא נמי לר"א כמו לר"מ דקאי רק לפי' השלישי דלא כדמפרש המהרש"א דקאי לכל הפירושים:
(דף כ"ג ע"א) בגמ' וכ"ת ה"נ והתניא עכו"ם פסול כו' מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל דקושיא השני' מתורצת עם הקושיא הראשונה והקושיא הראשונה מתורצת משום דהמקשן לא סבירא לי' האי סברא שכתבו התוס' דבעכו"ם יש רבותא יותר, ומיישב פי' רש"י דמפרש דהא דאמר ר"נ אומר היה וכו' הוא מילתא באפי נפשי':
שם בתוס' ד"ה והוא ששייר מקום התורף כו'. מבאר דהוצרכו לזה להוציא מפי' האלפס שכתב דאדר"ה קאי:
ע"ב ברש"י ד"ה שתרמו את שלהן כו'. מבאר מאי דצריך לתרתי טעמי דאין קנין לעכו"ם וכו' והא דהקדש עכו"ם הקדש:
(דף כ"ד ע"א) בגמ' ממאי מדקתני מה בין גט למיתה כו' ולא קתני שהכתב ופה מוכיח. מתמה דמאי יתרון יש בפה דגט מה שאין בפה דמיתה וכן מתמה הפנ"י ומוסיף עוד להקשות מרב יוסף גופא דסבר דאדרבה פה דגט גורע עוד הנאמנות ומתרץ באופן נאות:
ע"ב בתוס' ד"ה בעדי מסירה ור"א היא וכו'. מדחה את דברי המהרמ"ל שכ' דמאי דמשני הגמ' הכא בעדי מסירה וכו' הכוונה הוא כפי' הר"י בשינויא דגמ' דג"פ:
(דף כ"ה ע"א) בתוס' ד"ה והדר מותיב ליה וכו'. מבאר פי' הגמ' עפ"י דברי התוס' דלא כמו שהבין בהגהות הרש"ש:
שם בד"ה הלוקח יין וכו'. מיישב דלא תקשה אדבריהם דא"כ פירותיהם פטור מתרומה ומעשרות עפ"י דברי התוס' דלעיל (דף כ"ג ע"ב) ד"ה העכו"ם:
(דף כ"ו ע"א) בתוס' ד"ה ר' אלעזר וכו' חוץ מגיטי נשים דפסול אפי' טופס מדקאמר משום שנאמר כו'. מבאר בפשטות מאי דהוצרכו לכתוב זאת לפר"י דוקא:
ע"ב תוס' ד"ה הכא נמי גזירה שמא יאמרו וכו'. מבאר כוונתם בתירוץ זה דכוונתם דהטעות הוא רק בעדים ולא לזולתם ומבאר גם כוונתם בתירוץ השני ולפי הסברו בתירוץ הא"נ מתורץ גם קושית הוא"ת הראשון:
(דף כ"ט ע"א) בתוס' ד"ה משום בזיון דבעל פי' הקונטרס וכו'. מבאר מה דהקדימו פ"ה לאפוקי מפי' הר"ח המובא בחידושי הר"ן דלפי' ל"ק קושיתם, ומתרץ השגות הפנ"י מעל המהרש"א:
שם ד"ה היכא דנפקא כו'. מבאר דברי המהרש"א בכאן כי לכאורה לא נמצא בדברי' חידוש בדברי התוס' מכפי המבואר במהרש"ל:
ע"ב בתוס' ד"ה שקול מינה וכו' ותימא כו'. ביאור לדבריהם בהסבר נכון ומבטל בזה טענת הפנ"י נגד דבריהם:
(דף ל"ב ע"א) בתוס' ד"ה מהו דתימא כו'. ביאור לדבריהם בפשטות כוונתם ומסלק קושית הפנ"י על מה שכתבו בלשונם אעפ"י שנאמן לומר דמנ"ל שנאמן ע"ז:
ע"ב בתוס' ד"ה ורב נחמן אמר כו'. ממשיך דבריהם לדבריהם הקודמים בפשטות:
(דף ל"ג ע"א) בתוס' ד"ה ואפקעינהו כו'. ישוב לקושית המלא הרועים בהגהותיו על הש"ס שמתמה על תירוץ ר"ת דבכה"ג דהיא מזנה בודאי יגרשנה, מברר דתירוץ ר"ת הוא עפ"י מאי דמסקי התוס' דהיכא דמתכוון לכך לא אפקעינהו לקידושין מיניה, ועפ"י זה מיישב גם קושית המהרש"א בכאן והביא דברי הטו"ז ביו"ד סי' שכ"ג ס"ק ב' שהאריך לחלוק על פסק הרמ"א בשם סמ"ג ומתמה בסו"ד על המהרש"א דכאן בתירוצו:
(דף ל"ה ע"ב) בתוס' ד"ה קסבר כו'. ממשיך דבריהם לדבריהם הקודמים ומסלק בזה קושית המהרש"א מש"כ ובפשיטות אהך מילתא גופא וכו':
בד"ה תנן כו' ה"ה דמצי למיפרך כו'. מבאר כוונת דבריהם דכוונתם על פירכא השניה דפריך הניחא, ועפ"י זה מפרש היטב גם דברי התוס' דלקמן (דף ל"ו) ד"ה אמר אמימר במש"כ ואיכא למימר דאדר"נ נמי קאי דלא כמו שדחק המהרש"א שם:
(דף ל"ז ע"א) בתוס' ד"ה שטר וכו'. קושיא בדברי התוס' דאמאי לא הקשו מר"י ור"ל גופייהו דס"ל בב"ב (דף קע"ה) דשיעבודא דאורייתא אם כן מה"ת אף מלוה ע"פ גובה ממשועבדים ותירוץ על זה:
ע"ב בתוס' ד"ה דלמא ממנעי ולא פרקי ליה. מבאר דברי התוס' עפ"י דברי הרשב"א בחידושיו המובא במהרמ"ש, ובזה ניחא מה שנתקשה הפנ"י בזה ומשוה דברי התוס' בתירוצם עם מה שתירץ הרשב"א והר"נ בחידושיהם על קושיא זו:
שם ברש"י ד"ה מהם תקנו רבוייא הוא. מבאר דכוונת רש"י לתרץ קושית המהדורא בתרא שהקשה דמנ"ל למידרש תרתי למעט, ובזה מיישב קושית המהרמ"ש על רש"י:
(דף ל"ח ע"א) בתוס' ד"ה דכתיב וישב ממנו שבי וכו'. ביאור לדבריהם עפ"י הפשט:
(דף ל"ט ע"א) בגמ' הא מני ר"מ היא. מברר תירוץ הגמ' שלכאורה הוא משולל הבנה כי לרב דאמר דמקדיש עבדו דליהוי עם קדוש קאמר א"כ אינו מוציא דבריו לבטלה:
ע"ב ברש"י ד"ה וקא דייקת מינה וכו'. מתמה אדברי רש"י דמאי ראי' היא זו ומפרש פי' אחר בגמ' לולא פי' רש"י:
(דף מ' ע"א) בתוס' ד"ה אותו העבד אין לו תקנה וכו'. מביא קושית המהרש"א דאימא הא קמ"ל דיש לו תקנה בשטר, ומברר דאין תפיסה עליו מהא דחצי עבד וחב"ח:
בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי כו'. ישוב לקושית הפנ"י שהניח דבריהם בצ"ע דאי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת היו הבנים רשאים להשתעבד בו לגמרי ולנהוג בו דין עבד גמור אפי' לענין ממון, ומכוון דבריהם עפ"י דבריהם דלעיל (דף ל"ח ע"א) בד"ה כל המשחרר, ומבאר דבריהם דשם עפ"י פי' הרשב"א בחידושיו שם ומקשה על פי' הרשב"א מסוגיא דכאן דקאמר אנא כדרב שמואל בר"י ס"ל וכן הקשה הרשב"א בעצמו ומפרש פי' אחר בדברי התוס' דלעיל הנ"ל ומבאר דגם לפי' זה מיושב קושית הפנ"י:
בא"ד ומסתברא כיון דאוכל בתרומה כו'. ישוב לקושית הפנ"י שהקשה דהא התוס' בעצמם כתבו לקמן (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מעוכב גט שחרור וכו' בהא"נ, דהא דמבעי' לתלמודא שם אי מעוכב ג"ש אוכל בתרומה היינו בח"ע וחב"ח והוא ודאי אסור בשפחה, ומסיק דאדרבא מדבריהם דשם בהא"נ מוכח דלא כרש"י דהכא וזה הוא שכוונו התוס' הכא, עוד מפרש דבריהם דכאן בע"א עפ"י תירוצם הראשון דשם:
ע"ב בתוס' ד"ה הודאת בע"ד כו'. מפרש דברי המהרש"א בכאן שמקשר דברי התוס' יחד במה דמסקי והא דבעי מי אוכל פירות, שלכאורה דבריו סתומים:
(דף מ"א ע"ב) בגמ' אלא לרבה רישא ד"ה וסיפא רבי. מבאר קושית הגמ' מאי דקא קשיא ליה:
שם בתוס' ד"ה לא תוהו בראה כו'. השגה על המהרש"א כאן שחידש דין חדש מתמורה (דף ל' ע"א):
(דף מ"ב ע"א) בתוס' ד"ה יום של רבו לרבו כו' ואין יכול להקנות כו'. מבאר מה דהוצרכו לסיים זה:
ע"ב בתוס' ד"ה מעוכב גט וכו'. מיישב דברי המהרש"א כאן במה שמתרץ תמיהת המהרש"ל ממה שתמהו עליו הפנ"י והקרני רא"ם, ומפרש דבריו עפ"י דברי התוס' דלקמן (דף מ"ג ע"א) בד"ה ואי אמרת כו':
שם בתוס' ד"ה מאי לאו וכו' ולעיל לא בעי כו'. מבאר מה דהמתינו בקושיתם עד הכא ולא הקשו לעיל כדפריך אמאי ה"נ לימא יום של רבו כו':
שם בתוס' ד"ה חבלי ביה כו'. מבאר דבריהם בפשטות:
בד"ה עבד שמכרו וכו'. ביאור נכון לדבריהם והמהרש"א קיצר כאן בביאור דבריהם:
(דף מ"ג ע"א) בגמ' אמר רב ששת כשם שהמקדש חצי אשה כו'. ישוב לקושיות הפנ"י שהרבה להקשות דמאי קא קשיא ליה לר"ש משפחה חרופה המאורסת לע"ע דהא התם איכא תרתי למעליותא לא שייר בקנינו וחזיא לכולי', והקשה ג"כ על רש"י במש"כ דה"ה לכל ישראל דמנ"ל זאת, ומבאר השקלא וטריא דאביי ורבא בקידושין (דף ז' ע"א) לענין הא דהתקדשי לחציי וכו':
שם בתוס' ד"ה אם תמצא לומר כו' ה"ה דהוה מצי למימר איפכא. מבאר מה בעו התוס' בזה ומסכים לפי' המהרש"ל והמהרמ"ל ולא כפי' המהרש"א, ומיישב מה דקשה לפי פירושם דמאי סברא היא לומר דבהתקדשי לחציי אינה מקודשת ובחציך מקודשת הוי מקודשת עפ"י הגמ' דקידושין (דף ז' ע"א) דפריך מר זוטרא לרבינא ונפשטו קדושין בכולה ואין צורך עוד לדחוקם:
ע"ב ברש"י ד"ה פקעי כו' שהרי נשתנית כו'. מיישב קושית הגהות הרש"ש שהקשה על רש"י דלמה לא פי' כפשוטו משום דהשתא איכא שיור בקנינו, עפ"י הסוגיא דקידושין (דף ז' ע"א) התם בהמה הכא דעת אחרת כמו שהסביר שם רש"י ז"ל:
(דף מ"ד ע"א) תוס' ד"ה המוכר עבדו לפרהנג עכו"ם וקשה. מבאר כוונתם:
שם בתוס' ד"ה או לאו דוקא כו'. מבאר כוונת המהרש"א בסו"ד במש"כ וכן יש לפרש בא"ד:
ע"ב בתוס' ד"ה סנתקווצה כו'. מבאר אמאי איחרו בדבור זה אף דנתקווצה שנוי במשנה קודם:
(דף מ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה אמרי לה קורין כו'. מבאר דברי המהרש"א במש"כ ואי הוה ידע וכו' בע"א דהיינו משום דבעי כתיבה לשמה דאין כוונתו כרשב"ג אלא אף לרבנן דאם כתב לשם עכו"ם פסול לכ"ע, והאריך לבאר דלרש"י יש לפרש בטעמא דר"נ בג' אופנים, ורש"י בחר טעם הג' דאף לרבנן דפליגי על ר"א מ"מ ספיקא הוה דלמא כתיבתו לעכו"ם, והתוס' לא ניחא להו אלא בטעם הא' דטעמא הוא משום כל שאינו בקשירה וכו', ומתמה על הפנ"י במש"כ דקושית התוס' אינה מוכרחת, מברר דמש"כ התוס' בד"ה כל וכו' מכאן אומר ר"ת, משום דאזלי לשיטתייהו דטעמא דר"נ הכי הוא ור"נ קאמר בלשון נקטינן ולית מאן דפליג עליו ולא כהפנ"י שכתב להיפך:
בגמ' והא דתניא קורין בו האי תנא וכו'. מיישב דברי המהרש"א ממה שהתפלא עליו הפנ"י ומכוון בדבריו פי' אחר ממה שפירשו המפרשים בו, ומסיק דהמהרש"א פי' בגמ' כמו שפירשו המפרשים דהאי תנא הוא היינו ת"ק דרשב"ג:
(דף מ"ז ע"א) בתוס' ד"ה מר סבר כו' מתוך פי' הקונטרס משמע וכו'. מתמה דממש"כ רש"י בד"ה חייבת במעשר משמע בהיפך ונשאר בצ"ע:
שם בתוס' ד"ה אדעתא דעכו"ם וכו'. מבאר דכוונת קושיתם הוא כמו שהקשה המשל"מ בפ"ב מהל' תרומות הל"ט, ומיושב מה דנתקשו בזה הפר"ח בקונטרס מים חיים והרש"ש כאן ומבאר גם כוונת תירוצם, ומדייק היטב מה שסיימו הפקר בטעות הוא ואינו הפקר שלפי הבנת הגאונים הנ"ל שפת יתר הוא, מיישב קושית הרש"ש ז"ל על רש"י ד"ה ה"ד אילימא דאיך יכול ישראל ראשון להפקיר הרי אין שלו וכו', עפ"י מה שמברר בהגהותיו על משניות בפ"א דפאה מ"א כי טרם התחלת לקיטת עניים לא חל עליה שם לשו"פ:
ע"ב בתוס' ד"ה מתה אין כו'. מבאר דבריהם בביאור נכון עפ"י עומק הפשט ומקשר הוא"ת ולישני דהך דמתה וכו' לדבריהם הקודמים, ומסולק מעליהם קושיות הפנ"י והמהרמ"ש:
(דף נ"ט ע"א) ברש"י ד"ה אפכוה וכו'. ישוב לקושית הרע"א מקידושין (דף מ"ד ע"ב) דשם לא פי' רש"י כמו הכא, ומתו"ן מברר היטב פרש"י דשם דפי' משום דרב אוהבו של שמואל היה וכו' דמאי תקנו בזה.
(דף ס"ד ע"ב) ברש"י ד"ה זוכה אף לאחרים מדרבנן מיישב דברי רש"י התמוהים מאוד כדהוכיחו התוס' ד"ה שאני וכו':
(דף פ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אפי' לא נתגרשה וכו'. מביא ראיה גדולה לדברי התוס' מלקמן (דף פ"ג ע"א) נענה ר"ע ואמר:
(דף פ"ח ע"א) ברש"י ד"ה ודילמא אימלכי אימליך כו' מקשה על פירכת הגמ' דהשתא אין צורך עוד לאוקמא כשיש ריוח מלמטה ומתרץ:
(ע"ב( בתוס' ד"ה והאמר רב אשי כו'. מתמה על דברי התוס':
סליק מסכת גיטין