אור ברסלב
יגיעות מרדכי חלק ב מסכת קידושין

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת קידושין

מסכת נדרים

(דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה האשה כו', מסכים עם פי' מהרש"ל כאן בתוס' ומקשה על פי' המהרש"א דלדבריו יהי' דברי התוס' סותרין א"ע ממש"כ בריש כתובות, ולפי' המהרש"ל שני דיבורי התוס' דכאן ודריש כתובות עולים בקנה אחד:

שם בתוס' ד"ה ב"ש אומרים כו', מפרש דבריהם בתרי אנפי:

שם בתוס' ד"ה בפרוטה ובש"פ וכו', ישוב לקושית המפרשים דלפי מאי דעביד לקמן בגמ' (דף ח' ע"א) צריכותא דבש"פ יותר מסתבר לקנות משום דמקרבא הנאתייהו א"כ אין כאן תימא כלל, ומתו"ז מיישב ג"כ מאי דהקשו התוס' על ב"ה ולא על ב"ש הקודם במשנה ומברר דבמאי דהביאו ראי' מפרק הזהב מסולק קושיא זו:

שם בא"ד ביאור לדברי המהרש"א כאן שכתב בתירוצו וכן נראה מדבריהם לקמן ועיקר קושיתו מבואר במקנה דל"ק מידי:

שם בתוס' ד"ה משום דקבעי כו', ביאור לדבריהם בתירוץ השני:

שם בגמ' מ"ש הכא דתני האשה נקנית וכו', ישוב לקושית המפרשים דלפי לשון סדר המשנה הו"ל להגמ' להקשות מקודם וניתני האיש קונה, עפ"י מש"כ התוס' לקמן (דף ד' ע"ב) ד"ה כתב רחמנא כו' דהג"ש דקיחה בא לאורויי דבקדושין בעינן נתן הוא ואמר הוא.

שם בתוס' ד"ה וכתיב התם וכו' אינו חושש אלא שמוצא לשון קיחה, מבאר דבריהם דלאו קושיא הוא אמנם באו רק להכריח פשט המובן מהגז"ש ובזה מובן קישור הוא"ת שכתבו אח"כ, גם מבאר מש"כ ותנן נמי בעירובין כו' דלא כמו שהבין המהרש"א:

(שם ע"ב) בתוס' ד"ה דאסר לה אכ"ע כו'. מבאר המשך דבריהם:

שם בתוס' ד"ה אי תנא קונה כו'. מביא קושית העצמות יוסף שהקשה אדבריהם דיותר הו"ל להקשות מהתם גופא דקתני בסיפא האשה מתקדשת, גם מקשה על תירוצם דזה סתירה למש"כ בסוף דבריהם ומתרץ הקושיות חדא בחברתה:

(דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה לא לחיה. הקשה שני קושיות אדברי התוס' דאמאי לא הקשו התוס' גם למ"ד חוששין לזרע האב מאי איריא משום דמספקא לן. ועוד למ"ד בב"ע אין קושיא על רש"י דהא רש"י לא פי' משום ספק כי אם על הרישא ולא על הסיפא וברישא גם לאותו מ"ד הוה משום ספק, ומתרצם עפ"י הסבר נכון והביא המשנה דביכורים פ"ב מ"ט וי' וי"א ומבארם לכל חד מהני תנאי:

שם בתוס' ד"ה ואשה כו'. ביאור דבריהם עפ"י דבריהם דלקמן (דף י"א ע"א) ד"ה שכן כו':

ע"ב ברש"י ד"ה לאמה קרא יתירא הוא וכו'. מבאר מאי בעי רש"י בזה בפשיטות ואין צורך לדברי המקנה בזה:

(דף ד' ע"א) בתוס' ד"ה ויצאה וכו'. מיישב בדברי המהרש"א דכאן מה שהתוס' איחרו בקושיתם בדברי מר בר רב אשי ולא קודם שני דיבורי התוס':

ע"ב בתוס' ד"ה מעיקרא דדינא וכו'. מבאר כוונת המהרש"א בתירוצו ומוסיף דלדבריו מדויק תיבת לחוד שכתבו התוס' שהוא מיותר:

(דף ה' ע"א) בתוס' ד"ה שכן ישנן בע"כ. מבאר כוונת המהרש"א בד"ה ודע במש"כ ולפ"ה יש ליישב קצת:

ע"ב בתוס' ד"ה הכא במאי וכו'. ישוב לקושית הפנ"י וכל המפרשים שתמהו שדבריהם דהכא סותרים דבריהם דלעיל בד"ה הא לאו הכי וכו', ומקודם מבאר דבריהם מש"כ בתחילת דיבורם משמע דמסיק הכא לשמואל וכו' דקשה מאי אמרו משמע דהלא מפורש הוא כן, ומביא דברי הספר אליהו רבא שעמד בזה ותירץ עפ"י דיבורם דלעיל ועפ"י זה מחבר שני דיבורי התוס' להיות אחד:

(דף ו' ע"א) בתוס' ד"ה אפי'. מבאר דברי המהרש"א בכאן דלא כמו שהבינו גדולי המפרשים בדבריו דתוס' מחולקים עם רש"י בגירסת הגמ' ולתוס' גרסי' אפי' לא שמיע לי' הא דרב יהודה א"ש, עוד מבאר דברי המהרש"א ומבאר מש"כ התוס' בסו"ד וכן משמע מתוך פי' הקונטרס אהיכא קאי:

ע"ב בד"ה ואם לאו וכו'. מטעים דבריהם דכאן בסברת התוס' הקודם ד"ה לא החזירו:

(דף ז' ע"א) בגמ' אמר לי' רב אשי וכו'. מתרץ דאמאי לא הקשה ר"א עדיפא מינה הא הוה נתנה היא ואמר הוא וקרי' כי יקח ולא כי תקח כדלעיל (דף ה' ע"ב):

שם בתוס' ד"ה וחזר ולקחה וכו', מיישב מה שהפכו את דבריהם והקדימו את המאוחר:

(דף ח' ע"ב) בתוס' ד"ה צדקה מניין וכו'. מפרש דברי התוס' בתירוצם הראשון שתמוה אמאי הוה רבית דברים הא שייך לברכו על החזרה אף דאינו קונה לי היכא דניחא להו בקושייתם דמקרי צדקה אף דאינו קונה, ומסביר דעיקר ההוכחה היא מסיפא דקרא ולך תהיה צדקה ובזה מיושב מה שהביא סוף הפסוק אף שלדברי התוס' הראי' היא מוברכך. ומיישב מה שמתמה הנתה"מ בחו"מ סי' ע"ב ס"ק ט"ו על דברי התוס' דכיון דלא קצץ לא הוה רבית מה"ת וא"כ איך מביא ראי' מן הפסוק עפ"י דברי הטו"ז בחו"מ סי' ב' דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור:

(דף ט' ע"א) בתוס' ד"ה הב אשקי וכו'. מבאר למה הפכו דבריהם להקדים המאוחר ולאחר המוקדם:

שם בד"ה הא לא דמי עד סו"ד. מבאר דברי המהרש"ל שהגיה בסוף דבריהם ודמי למוכר שכתב עלי' המהרש"א ולא ידענא כוונתו בהג"ה זו:

(דף י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה הא איכא וכו' ה"ג ר"ת ולא גריס באידית. מבאר כוונתם דאמאי לא גרסי' באידית:

שם בתוס' ד"ה בשעת מתן מעות. מבאר דברי המהרש"א כאן כי נכונים הם ומברר דא"א לפרש בדברי התוס' כמו שהבין בהגהות הרש"ש, ולחנם תמה על המהרש"א שהוציא דברי התוס' מהפשטות:

(דף י"ג ע"א) בגמ' אילימא רצתה דאמרה אין. מיישב דברי המהרש"א כאן בתירוצו על קושית הת"י ממה שתמה עליו בהגהות הרש"ש שנעלם ממנו סוגיא דלקמן (דף ס"ג ע"ב):

שם בתוס' ד"ה האשה וכו' עד סו"ד. מבאר החילוק בפשט הסוגיא דפסחים בין שני תירוצי התוס':

(שם ע"ב) בתוס' ד"ה לכ"ע בעשה אומר ר"י. מבאר מפני מה לא ניחא לר"י פי' רש"י.

(דף י"ד ע"ב) בגמ' דכ"ע יליף שכיר שכיר, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל עפ"י מש"כ התוס' לעיל (דף ג' ע"ב) ד"ה ואשה כו' דריבוי קנינים גמרי' מהקישא ולא מיעוט קנינים וה"ה מגז"ש:

שם בתוס' ד"ה הואיל וכו'. מקיים פי' המהרש"א בתוס' ומבאר מה שהכריחו לפרש כן, ומיישב למה באמת לא ממעטינן מכסף מקנתו רק בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין, ומתו"ז מיישב קושית הגאון רעק"א בתוספותיו על משניות אות י"א שהקשה על התוס' ד"ה מוכר עצמו ומדחה דברי הפנ"י שכתב על המהרש"א שאין דבריו מוכרחים בפירוש התוס':

שם בא"ד ועוד נראה לר"ת וכו'. מפרש מה דקשה להו בזה:

שם בא"ד וא"ת לאו ק"ו הוא כו'. מבאר דקושיא זו הוא רק לר"ת ולא לפי' רש"י ומבאר כוונת המהרש"א כאן בתירוצו:

(דף ט"ו ע"ב) בתוס' ד"ה אמאי קאמר וכו' עד סו"ד. מפרש דבריהם במש"כ דהאי סברא וכו' אינה כתובה:

שם בתוס' ד"ה אמר קרא יגאלנו כו'. ביאור על דבריהם דכאן עפ"י הסבר נכון בדברי התוס' בחולין (דף כ"ג ע"ב) בד"ה ותהא פרה וכו' בתירוצם שם במש"כ דלא אמרי' כל חד תיקום אדוכתא אלא במקום דכל ק"ו סותר את חבירו לגמרי אבל במקום שבא ליתן את האמור של זה בזה לא אמרי' כן והוה כמו מ"מ, ועפ"י זה הולך ומבאר דבריהם דכאן דקושית הרר"מ הוא כמו קושיתם בחולין שם והכא לא שייך תירוצם דשם, ומבאר עוד מה שתירץ מהר"י ומברר דלפי תירוצו אין מקום עוד לקושיתם בחולין שם מזבחים ומסיק דג' חילוקים יש בדבר:

(דף ט"ז ע"א) בגמ' והא סימנין דאין להם קצבה וקתני. מיישב אמאי לא פריך עדיפא מינה והא מיתת האדון דאין לו קצבה וקתני בנרצע עפ"י דברי המהרש"א דלעיל ד"ה שייר וכו':

(שם ע"ב) בגמ' מתיב רב ששת וכו'. ישוב לקושית הריטב"א כאן דאמאי לא פריך ר"ש מרישא דברייתא כמו שפריך ר"ע אמנם לדברי המהרש"א דע"כ ר"ש ידע מברייתא דלקמן נסתר זה ומכוון זה בהבנת דברי המהרש"א שהקשה ג"כ קושית הריטב"א ומתרץ אותה:

(דף י"ז ע"א) בתוס' ד"ה ונילף ריקם ריקם וכו'. מבאר מה דלא רצו לפרש כפי' רש"י ומה דרש"י הכריח לפרש כפירושו ולא כתוס':

ע"ב ד"ה מרבה אני וכו'. מבאר כוונתם בוא"ת דעל הגמ' תסוב קושיתם ולא על רש"י:

(דף י"ט ע"א) בתוס' ד"ה איש וכו'. מתרץ מה דהקשו התוס' כאן ולא בסנהדרין דשם הובא בגמ' עיקר הברייתא השנויה כאן:

שם בתוס' ד"ה במלוה כו' וי"ל דפשיטא ליה דאין עיקר היעוד בחזרת המשכון. מפרש מה דפש טא לי' כן:

(דף כ' ע"א) בגמ' מודו רבנן היכא דאיכא צד יעוד. מביא דברי המהרש"א שכתב דאידך ברייתא פליג אליבא דרבנן ודברי הריטב"א שכתב דלא פליגי רק דמיירי בשאין לאביו בן, והוסיף דאף ביש לו בן רק שהוא קטן דאין בו יעוד:

ע"ב בתוס' ד"ה גאולתו נראה לר"ת דלאו גז"ש וכו'. מברר דהוכחת ר"ת אינו רק לפרש"י בד"ה לקולא אמרי'. אבל לפי' הרשב"א בשם הראב"ד המובא בריטב"א אינו מוכח דלאו גז"ש גמורה היא, ובזה מתפרש. היטב דברי התוס' באמרם וכן משמע לקמי' גבי בתי ערי חומה:

(דף כ"א ע"א) בתוס' ד"ה משום דאיכא וכו'. מבאר כוונת המהרש"א בקושיתו שכתב דמשמע לעיל ובמה דמסיק על תירוצו שהוא דחוק:

ע"ב בתוס' ד"ה ההוא לקרוב וכו'. מבאר כוונתם בדיבור זה בפירוש סוגית הגמ':

(דף כ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה איכא דאמרי וכו'. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל:

(דף כ"ג ע"א) בתוס' ד"ה רשב"א אומר. מבאר כוונת המהרש"א בתירוצו דכוונת התוס' בקושיתם וא"ת מנ"ל היינו על רש"י דמנ"ל לפרש הכי:

(דף כ"ד ע"ב) בגמ' אלמה תניא הכהו על ידו וצמתה וכו' א"כ שן ועין מאי אהני לי'. קושיא בדברי הגמ' דהל"ל בקיצור א"כ מיעוטי ל"ל, והביא קושית המקנה דמאי חזית למעט סופו לחזור ולרבות אף שאינו בטל ממלאכתו אימא איפכא, וקושית העצמות יוסף ואליהו רבא דמאי צריך הגמ' למיפרך מברייתא חדשה דהו"ל לאקשויי מברייתא דלעיל דתני להדיא וראשי איברים שאינן חוזרים, וקושית הפנ"י דמאי פריך הגמ' רק מהכהו על ידו ולא מקשה נמי ממומין שבסתר, ומתרץ את כל הקושיות בחדא מחתא עפ"י הסבר נכון בפשט הסוגיא:

(דף כ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה בהמה גסה השני משמע לפירושו דמסירה עדיפא וכו', מפרש הלשון משמע שכתבו אף דמפורש הוא כן ברש"י:

(דף כ"ו ע"א) בתוס' ד"ה ולמה וכו'. מבאר כוונתם:

(דף כ"ח ע"א) בתוס' ד"ה כיצד. מבאר דברי המהרש"א במש"כ שלשון התוס' דחוק:

(דף כ"ט ע"א) בתוס' ד"ה אטו הדיוט וכו'. מברר דעיקר החילוק שבין הקדש ליתמי מבואר בריטב"א שלא תקנו מ"ש אלא בגדול ולא בקטן, ומברר דבסברא זו עוד לא ניחא שם הגמ', ומיושב מתו"ז מה ששינו התוס' לשון הגמ' דשם:

(דף ל"א ע"א) בתוס' ד"ה כבד את וכו'. מבאר דברי המהרש"א בכאן שהעולם מתקשים בו שדבריו דומים עם דברי התוס' ואין יתרון בדברי', מיישב קושית הפנ"י שלפי הבנתו דלהכי הביאו התוס' את הירושלמי להראות דתלמודא דידן לית לי' האי דירושלמי, ולקמן (דף נ"ב ע"א) ד"ה אורו הביאו ראי' לתלמודא דידן מאותו הירושלמי:

(דף ל"ב ע"ב) בתוס' ד"ה מ"ש דפלגינהו ועוד מוסיף ר"י וכו'. מבאר דהוספת ר"י שייך רק לפי' ר"ת בדיבור הקודם ד"ה זקן ולא לפי' רש"י ומבאר כוונת המהרש"א בוי"ל בדוחק:

(דף ל"ג ע"א) ברש"י ד"ה זמן חיובא בארבע אמות כדלקמן ע"ב. דותה דברי הרש"ש שמוחק ברש"י תיבת ע"ב:

(דף ל"ה ע"א) בתוס' ד"ה ולר' יוחנן בן ברוקא וכו'. קושיא על דבריהם דלמותר הוא שכבר הקשו כן לעיל (דף ל"ד ע"ב) בתוס' ד"ה נשים, ומתרץ עפ"י דברי המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה ונילף מת"ת דלפי הנך שני תירוצי בתראי אין אנו צריכים לתירוץ התוס' בד"ה נשים:

שם בד"ה משום כפרה וכו'. קושיא בדברי התוס' דאף לפי תירוצם עדיין הקושיא במקומה עומדת דהא הילפותא דהשוה הכתוב לכל עונשים הוה אפי' במקום דלא כתיב עונש לנשים ושם לא שייך לומר משום כפרה וכן התעורר בזה בהגהות הרש"ש והניח בקושיא, ומתרץ דלפי' התוס' הצריכותא בגמ' בענין אחר מלפרש"י ומתו"ז אין אנו צריכין לשיטת התוס' הא דפרש"י בהא דהביא הגמ' בכאן הני תרי ילפותות דבי ר"א ודבי חזקיה הוא משום איידי:

ע"ב בתוס' ד"ה איש וכו'. מבאר דבריהם המוקשים מאוד כמו שנתקשו בזה המפרשים ומגיה בדבריהם במש"כ אלא ה"ק אינה חייבת דצ"ל אינה מחייבת וכו':

(דף ל"ז ע"א) בגמ' איבעיא להו ר"א לקולא פליג וכו'. מבאר כוונת האיבעיא עפ"י הסתם משנה במס' ערלה דחדש נוהג בכ"מ דכמאן סתם לה רבי ובזה מיישב מאי דקאמר הגמ' לת"ק דערלה הלכתא ואמאי לא נאמר דערלה וכלאים שניהם מדאורייתא כדאמר רשב"י בדף השני ע"א:

(דף מ"ב ע"א) בתוס' ד"ה יתומים שבאו. ביאור על דברי' התוס' בהסבר נכון דלא כמו שהבין המהרש"א ומדוקדק מה שכתבו בסו"ד ועוד משם לא משמע שאם האחד היה מוחה וכו' שאינו מדוקדק לכאורה דמעולם לא הקשו מיבמות לענין מוחה:

(דף מ"ג ע"ב) בתוס' ד"ה תנן התם וכו'. מבאר כוונת המהרש"א בד"ה ודע במש"כ ובהכי מוכח הא דקתני במאמר התמוה לכאורה דהא לר"ל קיימי' השתא ולדידי' המתני' דמאמר אתי' כר' יהודה ולא כרבנן ולר"י גם בגירושין אביה ולא היא:

(דף מ"ד ע"א) בתוס' ד"ה כמין ימא לטיגני. מבאר מפני מה מיאנו בפרש"י:

(שם ע"ב) בתוס' ד"ה אלא, מבאר דברי המהרש"א בסו"ד במה שכתב לתרץ קושיתו השלישית דלמה לא נאמר כה"ג גם לעולא לפי' ר"י דמוקי מתני' וכו' שאין הבנה לדבריו שעדיין הקושיא במקומה עומדת כמו שתמה ע"ז הפנ"י.

(דף מ"ו ע"א) בתוס' ד"ה בין היא בין אביה יכולין לעכב, מבאר החילוק שבין פי' התוס' לפרש"י בפי' הגמ' דלפי' התו' האי איתמר דהכא דמיא להאיתמר (דבדף מ"ד ע"ב) ומיישב דלא תקשה אמאי א"ר לעיל דבעי גט ומיאון והכא א"ר דהיא יכולה לעכב והיינו מיאון לחוד, ומקשה על קושיתם דלעיל בד"ה אלא דקידשה נפשה וכו' וא"ת לשמואל מי ניחא ומתרץ דהקושיא אזלא לשיטת רש"י דכאן:

(דף נ"ד ע"א) בתוס' ד"ה אימא ר"י, מבאר כוונת המהרש"א במש"כ דהא הכא לר"י אכתי לא אסיק אדעתי' הא דמסיק לקמן לב"פ ומבאר ג"כ כוונתו בוי"ל שכתב והרש"ש לא נחית לעומק כוונתו:

(שם ע"ב) ד"ה קרבן מי מחייב וכו', מבאר כוונת דבריהם שהעצמות יוסף הניח בלא ביאור:

(דף נ"ו ע"ב) תוס' ד"ה מנין שלא יצבע בו, מפרש מה דמיאנו בפרש"י:

שם ד"ה המקדש בערלה אינה מקודשת, מביא דברי המשל"מ בר"פ ה' מהל' אישות שנסתפק בהא דהמקדש באיסוה"נ מאיזה טעם הוא אי משום דאינו נותן לה כלום או משום דהוא נהנה באיסוה"נ ורוצה להביא ראי' מהתירוץ הא' של התוס' שכתבו דמיירי דליכא ש"פ בשלא כד"ה לטעם הא' של המשל"מ ודחה זה דעוד ראי' להיפך. מקשה על תירוצם מהגמ' (דף י"ב ע"א) קידשה בתמרה וכו' והוכיח דע"כ כטעם השני של המשל"מ ומבאר הטעם משום דקיי"ל כרבא בתמורה דאי עביד ל"מ, מקשה על רב יוסף לפי מש"כ רש"י בתמורה (דף ז' ע"ב) דמאן דסבר שינוי קונה סבר כאביי דאי ע"מ ור"י ס"ל בב"ק (דף ס"ו ע"ב) דשינוי קונה ובקידושין (דף י"ב ע"ב) דהביא הגמ' מעשה בההוא גברא דאקדיש בשוטיתא דאסא מוכח דסבר כשמואל, ומתרץ עפ"י דברי התוס' בע"ז (דף ס"ב ע"א) ד"ה בדמיהן מקודשת ומתרץ מאי דהקשה הקצוה"ח על תי' הא' ומה דהקשה בס' לחם סתרים על תירוץ הב' שכתבו דבעינן דומיא דשד"ע הא בריש קדושין בד"ה בפרוטה כתבו התוס' דילפי' שו"פ במ"מ מע"ע, עפ"י קושית הפנ"י על הא דאמר הגמ' בקידושין (דף ד' ע"ב) דבעי' ב' לימודים על קידושי כסף דאי כתב רחמנא אין כסף הו"א היכא דיהבא ליה איהי לדידי' הוה קידושין דמהכ"ת לטעות כן הא בכל הקנינים הקונה נותן להמקנה הא תינח ללוי ולרבא דסברי בב"מ (דף מ"ז ע"א) בכליו של מקנה אלא לרב גז"ש דקיחה למ"ל, ומתרץ קושית הפנ"י עם דברי התוס' בע"ז בתירוצם הב' דע"ז מהני הגז"ש משד"ע, ובזה מחבר שני תירוצי התוס' דתרווייהו צריכי ומסיק דר"י ס"ל כרב דקונין בכליו של קונה ושייך תירוץ הב' דתוס' ע"ז הנ"ל.

מקשה על כל הנ"ל מהא דרבא בעצמו ס"ל בר"ה (דף כ"ח ע"א) דמצות ללה"נ ובקידושין קעביד מצוה ורוצה לתרץ דתוס' סוברים כהר"ן במאי דמחולק עם הרשב"א דהיכא דאיכא הנאת הגוף עם המצוה לא אמרי' דללה"נ ודחה דא"א לומר כן מחמת קושית המחנ"א על התוס' דר"ה (דף כ"ח ע"א) שתירצו משום דגבי סוכה בלאו מצוה איכא הנאה דא"כ אמאי באומר הנאת סוכה עלי מותר. ומשום זה הוכיח השעה"מ דהתוס' סוברים כשיטת הרשב"א ולא כהר"ן ורוצה לתרץ קושית המחנ"א בע"א עפ"י סברת השאג"א בס' ט"א בר"ה (דף כ"ח) שכתב על הא דאמרי' בנדרים (דף ל"ה ע"ב) המודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש וכו' משום דכיון דאסור ליטול שכר לימוד אין זה הנאה במה שמלמדו בחנם דאם לא ילמדנו זה ילמדנו אחר וסתר זה אח"כ, מקיים סברא זו מהוכחה מהגמ' דב"מ (דף קי"ז ע"א) בהבית והעליה של שנים שנפלו דוחה זה מהוכחה מגמ' דנדרים (דף ל"ח ע"ב) המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. ומתרץ עפ"י דברי הרשב"א בנדרים (דף ט"ו ע"ב) באומר הנאת תשמישך עלי דמקשה הר"ן וכן הרשב"א והא מצות ללה"נ, ומתרץ הרשב"א כיון דאינו מחויב להקים זרע מאשה זו דהא אפשר לו באחרת, ועפ"י זה ניחא גם כאן. ומתרץ קושית השעה"מ על תי' הרשב"א מהא דהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע תקיעה של מצוה וסותר ראיית הר"ן לסברתו מהא דהמודר הנאה ממעיין. והקשה על האחרונים שכתבו על הכ"ב שהובא בט"ז או"ח סי' תקפ"ו סק"ד שסובר כדעת הר"ן:

(דף נ"ח ע"ב) ברש"י ד"ה ואיבעית אימא כו', מיישב דברי המהרש"א בכאן ממה שתמהו עליו הפנ"י ובעל הגהות הרש"ש וקרני ראם:

(דף ס"א ע"ב) בתוס' ד"ה בשלמא כו', מבאר כוונתם:

(דף ס"ג ע"ב) ברש"י ד"ה אלא ע"מ שלא ימחה אבא כו', מיישב מה דפי' רש"י הרישא במשמעותא דשתיקה והא הרישא יכול להיות בין במשמעותא דהן בין במשמעותא דשתיקה, משום דמשמע ליה כן ממאי דאמר רש"ל דחקי' ומוקמי' מתני' בתרי טעמי ואליבא דחד תנא והוא משום דפליגי תנאי בכתובות (דף ע"ג ע"ב) מבאר כוונת המהרש"א במש"כ משום דרוצה לאוקמא מת האב ומת הבן בחד גוונא:

(דף ס"ד ע"א) בתוס' ישינים ד"ה כר' דוסתאי כו', מבאר מדוע מיאן הר"י בפרש"י:

(דף ס"ו ע"ב) בגמ' ואביי אמר כו', מבאר כוונת הגמ':

(דף ס"ז ע"א) בתוס' ד"ה מתני' ר' יהודה היא. ביאור לתירוץ התוס' במש"כ דמעיקרא לא ניחא ליה לאוקים המתני' בשניהם פסולים, ואח"כ ניחא לאוקים המתני' בשניהם פסולים:

שם בד"ה וניתני' כו', הסבר לקושית התוס' דלכאורה לאו קושיא היא כלל.

(דף ע' ע"ב) גמ' ונגדיה מר דרב מנגיד וכו', ישוב לקושית אחד מהתלמידים דאיך אמר רב נחמן דרב מנגיד על מאן דמצער שלוחא דרבנן הא לעיל במכילתין (דף י"ב ע"ב) איתא בכולהו לא מנגיד רב אלא על דמקדש בביאה:

(דף ע"ג ע"ב) תוס' ד"ה בד"א וכו', מבאר מה דהכריחו לפרש כן בשיטת הקונטרס אף דבפירש"י לא נמצא בהדיא כן:

(דף ע"ד ע"ב) תוס' ד"ה ה"ק כו', מברר מה דהכריח להמהרש"א כאן להוציא דברי התוס' מפשטן. ומבאר דברי המהרש"א הצריכים ביאור ומסיק דקושית הגמ' לעיל ע"א הא תנא לי' רישא הוא בממ"נ אם בא להוציא גר א"כ ר"י היינו ת"ק ואם לא בא להוציא גר אמאי קאמר בהאי לישנא כל האסורים דהא גר דאינו נכלל בכלל האסורים ג"כ מותר, ובזה מבואר דברי המהרש"א במש"כ אך יש לדקדק דלכאורה אין טעם לקושיא זו:

שם בתוס' ד"ה דת"ק סבר כו', מבאר איך משתמע פלוגתתם לפרש"י אף בדוחק גם מאי דתיקן הר"י בפירושו:

(דף ע"ה ע"א) בגמ' צריכי דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דרוב כשרים, מביא דברי המהרש"א במה שמתרץ על קושיתו דא"כ פליגי בסברות הפוכות. ומיישב מה שהקשה בס' אליהו רבה על תירוץ המהרש"א דהו"ל לשנויי ברב לחודא הכי, ובשמואל כדמשני לקמן מאי שתוקי בדוקי והקשה על איבע"א הראשון דקאמר הגמ' מפורש ומאי ממזר דקאמר רב לאו מותר בממזרת אלא דאסור בבת ישראל, כקושית האליהו רבה ומתרץ גם את זה דלק"מ:

שם בתוס' ד"ה וכולן מותרין מבאר כוונת המהרש"א במש"כ לכאורה דמינו דקאמר וכו', ממאי משמע לא כן ומש"כ בסו"ד כדמוכח סוגיא דלעיל מהיכא מוכח כן:

ע"ב בתוס' ד"ה ור' ישמעאל כו' וצריך פי' לפירושו מהו האיסור. מבאר למאי צריך פי' לפירושו הלא מבואר הוא כן בדברי רש"י משום דיש מפרשים הסוגיא בדרך אחר כמבואר בהריטב"א, ואם נעמיס כן בכוונת רש"י לא תקשה קושיות התוס' על רש"י, והתוס' לשיטתם בדיבור הקודם ד"ה כותי דלפי דבריהם א"א לפרש כפי' הי"מ, ובזה מקושר הוא"ת לדבריהם הקודמים:

(דף פ"ט ע"א) בתוס' ד"ה ושמואל כו'. ביאור לדברי המהרש"א ומסלק מעליו כל הגמגומים שגמגמו עליו המפרשים הפנ"י והמקנה:

ע"ב בתוס' ד"ה ומביא ראיה וכו'. מבאר דברי מהרש"א בכאן במה שכתב על המהרש"ל ובמה דסיים לקיים נוסחות התוס' הישינים שהוא כמו שהיה כתוב בדברי התוס' תיבת וכו' ופי' דבריהם הוא רק על הסיפא דסיפא ואינו מביא ראיה על האשה:

תם ונשלם מסכת קידושין:

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה