יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת בבא קמא · דף יז.
תוס' ד"ה והאמר כו' ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד כו', הנה מדהוצרכו לכתוב כן לפי פיר"ת משמע דלפרש"י אצ"ל כן, ונ"ל משום די"ל דשפיר ידע המקשן לחלק בין למד ללימד וגם ראה המקשן דר' יוחנן אמר לימד [ביו"ד] לא אמרינן, אמנם המקשן הבין במאי דאמר שם גדול לימוד תורה כו' דמשמע מזה לפרש"י דמעשה עדיף היה סבר דגם מעשה דידיה עדיף מללמוד לאחרים והתרצן השיב לו דמשם אין הכרח רק דע"כ מעשה דידיה עדיף מלימוד דידיה או מעשה דרבים עדיף מללמוד לאחרים דהא ללמוד לאחרים מביא לידי מעשה דרבים אבל מנא לך הא דמעשה דידיה עדיף מלימוד לאחרים וכאן הא אמר קיים אמרינן לימד לאחרים לא אמרינן, אבל לפיר"ת דכל הפירכא משום דאי אפשר קיים בלא לימוד א"כ ע"כ צ"ל דלא אסיק אדעתיה דמקשן לחלק בין למד ללימד משום דלימד [ביו"ד] תרתי משמע, כנ"ל נכון בכוונתם.
תוס' ד"ה הבהמה מועדת אית דגרסי והבהמה כו', טעמם של הגורסים כן משום דמשמע להו כן מפירכת הגמ' היינו רגל היינו בהמה כמו שמסקי בסוף דבריהם ומ"מ דייק בגמרא שפיר כנ"ל והוא פשוט:
(שם ע"ב) רש"י ד"ה חצי נזק נמי לא דלא אשכחן כו', לכאורה דבריו תמוהין כי למה צריך לטעם זה ולא סגי ליה במה דדייק הגמרא כיון דכחו לאו כגופו דמי לא לשלם כלל, והנה זה כיהודא ועוד לקרא, ולא ראיתי למפרשי הש"ס שירגישו בזה, ונ"ל ברור דט"ס נפל בכל הדפוסים ודברי רש"י הללו קאי על צד הראשון דפריך אי כגופו דמי כולה נזק בעי לשלם ע"ז צדקו דבריו לפרש דמש"ה פשיטא ליה דכולה בעי לשלם משום דלא אשכחן חצי נזק אלא במשונה כו'. כנ"ל ברור ונכון:
תוס' ד"ה כל שבזב וכו' וכל עיקר וכו' אלא למעט זורק עכ"ל, הנה זה שכתבו דעיקר האי כללא אלא למעט זורק בודאי לא כתבו כן רק לפי ההו"א אבל לפי המסקנא הא מסיק דעיקר מאי דקמ"ל רבא בהאי כללא עגלה מושכת בקרון אתא לאשמועינן כמו שאמר הגמ' תניא כוותיה כו' ונ"ל בכוונתם מה שהוצרכו לכתוב זה לפי הה"א אשר לכאורה למותר הוא כדי שלא תקשה מנ"ל להגמ' דעיקר רבותא דרבא הוא רק בכלל שני כל שבזב טהור בנזיקין משלם חצי נזק והיינו ע"כ זריקה עד דפריך בפשיטות ע"ז ורבא צרורות אתי לאשמועינן כמו שבזב כל המחובר לגופו כגופו כמו"כ בנזיקין וכמו שאמר רבא לרבינא לעיל לתרץ המתניתין תנא אבות וקתני תולדות, ואף אם נאמר כן ברבא אכתי יקשה ורבא ברייתא אתי לאשמועינן דהא ברייתא הוא לעיל באוכף שעליה כו'. מ"מ עכ"פ הו"ל לגמרא לפרוך הפירכא בתרי צדדים אם עיקר רבותא דרבא בכלל ראשון וקמ"ל כל המחובר לגופו כגופו דמי יקשה ורבא ברייתא אתי לאשמועינן ואם כלל שני קמ"ל היינו זריקה יקשה כמו שפריך ורבא צרורות אתי לאשמועינן, ומדפריך הגמ' רק מכלל שני משמע דלא מצי קאי רבותא דרבא בכלל ראשון ע"ז כתבו התוס' טעם לזה משום דהא קנה בקומטו כו' וע"כ עיקר האי כללא דרבא לא בא אלא למעט זורק ר"ל עיקר רבותא דרבא בכלל שני הוא ע"כ פריך הגמ' בפשיטות רק מכלל שני, כנ"ל ברור בכוונתם ועיין בפנ"י שלא הבין כן בכוונתם ומפני זה נדחק בדבריהם עיי"ש:
תוס' ד"ה זרק כלי לא משכחת בצרורות חצי נזק כו', לכאורה יש להבין מה הוכחה הוא הא צרורות הלכתא היא [ר"ל הא ההלכתא גמר בבהמה אבל לא באדם], אמנם כוונתם כיון דבהא דהסביר לן רבא בבעיא שלו אם בתר מעיקרא אזילנא מיקרי גופו ואם בתר השתא אזילנא זה מיקרי כחו לכ"ע הוא, וכל פלוגתתם הוא רק לרבה בפשיטות אזילנא בתר מעיקרא ולרבא מספקא ליה, א"כ אם נאמר דהא דאמר רבה דינו בזרק כלי לאו דוקא הוא וה"ה בזרק חץ או אבן כמו כן דינו, וטעמו ע"כ ג"כ משום דבתר מעיקרא אזילנא והנה הא אמרינן דגם רבה מודה בהאי סברא אם בתר מעיקרא אזילנא מיקרי גופו ולא כחו, א"כ כיון דהא דהלכתא גמירי לן בצרורות דרק ח"נ משלם הוא רק משום דכחו הוא ולא גופו כמוש"כ רש"י בד"ה צרורות כי אורחייהו כו' דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות עכ"ל, ודבריו מוכרחים הם מברייתא דתרנגולין אם הזיקו בכנפיהן נזק שלם משלם ואם ברוח שבכנפיהן ח"נ משלם חזינן מזה דההלכתא גמר לן רק בכחו, א"כ לרבה דפשיטא ליה דבתר מעיקרא אזילנא לעולם לא משכחת כחו ולא גופו אע"כ דרבה לא אמר כן אלא דוקא בזרק הכלי גופו אבל אם אדם זרק אבן או חץ לכלי לכ"ע פשיטא דבתר השתא אזילנא והשני חייב, ובבהמה כה"ג משום דבתר השתא אזילנא לכ"ע כחו מיקרי והיינו הוא צרורות דהלכתא גמירי לן בזה, כנ"ל בהסבר כוונתם. וראיתי במהדורא בתרא שהקשה ג"כ על דבריהם אך קיצר מאוד בתירוצו ואולי כוון למש"כ: