יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת בבא מציעא · דף כא:
תוס' ד"ה דלכי נפל כו'. נ"ל דבאו בדבריהם דכאן ליישב קושיית הראב"ד הובא בשיטה מקובצת וז"ל הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשה לי דשייך ביה בי ירה וליפלגו בעלמא אלא שיש למבין להפליג מענין ברירה עכ"ל, ולפי דברי התוס' מובן שפיר ההבדל בין זה לברירה, דהא לענין ברירה אמרינן כשנתברר לבסוף דגם מתחלה היה עומד לכך אבל כאן אע"ג דהשתא מייאש בדבר שיש בו סימן לכ"ע אמרינן אקראי בעלמא הוא, ופלוגתתם בדבר שאין בו סימן לרבא כיון דדרך בני אדם להתייאש אם נודע להם שאבדו דבר שאין בו סימן, לכן גם בעוד לא נודע לו שנאבד ממנו הוי כנודע לו ובהיתרא אתא ליד המוצא, ולאביי אם מצאו כשעדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן לא אמרינן דהוי כנודע ולא הוי יאוש ואף דנתייאש לבסוף בודאי מ"מ בעת שבא ליד המוצא עדיין לא נתייאש ונעשה שומר עליו דיאוש שמתייאש לבסוף לא מהני דהא עדיין לא יצא מרשותו דהא יד שומר כיד בעלים והפקר צריך להוציא מרשותו, ולפ"ז לא שייך כלל ענין ברירה ולומר הוברר הדבר למפרע, אחרי דבכאן מה שהוברר לבסוף באיש הזה לא מעלה ולא מוריד, ואין להאריך בהסבר פלוגתתם דכבר מבואר היטב סברתם בשיטה מקובצת יעו"ש:
(דף כ"ב) גמרא ת"ש שטף נהר כו', עיין בפרש"י. והנה כוונת פירושו נסתרה מכל מפרשי הש"ס כמבואר במהרמ"ש ובפנ"י ולא מצאו מקום לפרש אף בדוחק איברא מלשין התוס' שסיימו בסוף דבריהם אבל רש"י דגרס מפני שנתייאשו כו' מזה משמע דיותר משתי קושיות הללו שהקשו אין להקשות עוד וזולת הקושיות הנ"ל היה ניחא להו לקיים פרש"י ובאמת הלא יש לתמוה טובא וחמור יותר מהקושיות הנ"ל, כי כפי מה שהכריחו התוס' בתחלת דבריהם דע"כ מיירי כאן ביכול להציל דאל"כ הוה כזוטו של ים ומפשטיות לשון רש"י משמע להדיא דקס"ד דמקשן דמיירי באין יכול להציל, ועוד לפי המשמעות מפירושו דקס"ד דמיירי באין יכול להציל למה זה כתב רש"י דהפירכא רק לרבא הא אמרינן לעיל בזוטו של ים אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה וכ"ע לא פליגי דשרי א"כ גם לאביי קשה:
ע"כ נלע"ד דזה שכתבו התוס' דגם לפי הקס"ד מיירי ביכול להציל, לא כתבו כן רק לשיטתם כפי מה שפירשו לקמן בסוף הסוגיא ע"ב בד"ה תיובתא כו' עיי"ש דגם רבא ידע הך ברייתא דזוטו של ים ולא איתותב רק ממה דלא דייק איסורא דומיא דהיתרא, ע"כ שפיר הכריחו כאן דגם המקשן ידע דמיירי הך ברייתא ביכול להציל דאל"כ הוה כזוטו של ים כו', דהא אנן אמרינן לשיטתם דגם קודם דאיתותב רבא ידע מהך ברייתא דזוטו של ים, ומשמע להו כן מלשון הגמרא בתחלת הסוגיא דקאמר כדבעינן למימר לקמן כמו שאכתוב לקמן בד"ה תיובתא כו':
אמנם שיטת רש"י אינו כן כי משמע ליה דהא דקאמר הגמרא תיובתא דרבא ר"ל מברייתא גופא איתותב לא מדיוקא וכדמשמע להדיא מלשונו בריש הסוגיא דפירש על הא דקאמר הגמרא כדבעינן למימר לקמן בשמעתין מנין לאבידה ששטפה נהר עכ"ל, ואם כשיטת התוס' דעיקר תיובתא דרבא רק מדיוקא הו"ל לרש"י להביא הדיוקא דלקמן ולא גוף הברייתא, דהא לפי מה שפרש"י לקמן בסוף הסוגיא בד"ה אף איסורא כו' לא נשמע מברייתא גופא כלום ביאוש שלא מדעת אף באבודה מכל אדם דהיינו בזוטו של ים, דבשלמא לפירוש התוס' שם בד"ה איסורא כו' דכל עיקר הקרא אתי לאשמועינן דיאוש שלא מדעת לפחות באבודה מכל אדם הוי יאוש, א"כ לפ"ז שפיר י"ל דהא דפשיטא ליה להגמרא בריש סוגיא דגם אביי מודה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש בכה"ג באינו מצויה אצל כל אדם כפרש"י מחמת הך ברייתא מנין לאבידה כו', אמנם לפרש"י להמעיין היטב מבואר מדבריו דיאוש שלא מדעת במצויה אצל כל אדם ידעינן דלא הוי יאוש מההיקש איסורא להיתרא והדר שמעינן דבאינו מצויה אצל כל אדם יאוש שלא מדעת הוי יאוש דהיתרא דומיא דאיסורא כמובן. וא"כ הוא הלא שפיר דקדקנו דלא הו"ל לרש"י לעיל להביא כלל גוף הברייתא רק ההיקש לחוד, אלא ע"כ צ"ל דלרש"י נראה דוחק לפרש דרבא ידע מהברייתא דא"כ אמאי איתותב רבא דהא בברייתא לא תני ההיקש רק הגמרא מסיים כן לכן מוכרח רש"י לפרש בהאי כדבעינן למימר לקמן ר"ל הברייתא דהביא התלמודא בסוף הסוגיא וברור הוא:
ומאחר שכבר ביררנו בשיטת רש"י דעד שאיתותב רבא לא הוה ידעינן מהך ברייתא דדריש הקרא אשר תאבד ממנו והא דפשיטא ליה לתלמודא בריש סוגיא דגם אביי מודה באבידה האבודה מכל אדם דיאוש שלא מדעת הוי יאוש היינו לפי המסקנא אמרינן כן וכדקאמר כדבעינן למימר לקמן ור"ל הברייתא גופא כפרש"י, א"כ כל עוד שלא ידעינן הך ברייתא אין לנו לחלק בפלוגתת אביי ורבא אם אבידה מצויה אצל כל אדם או אינה מצויה אך יש לנו לומר דלאביי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אף באבידה שאינה מצויה אצל כל אדם דהא פלוגתתם סתמא איתמר, ומעתה פירכת המקשן כאן מברייתא דשטף נהר כו' מתפרשת לדעת המקשן אף באינו יכול להציל כפשטות לשון הברייתא ולא קשה לן איך הוי קס"ד דמקשן כן הא הוה כזוטו של ים כמש"כ התוס', דאנן בשיטת רש"י קיימינן דאכתי לא ידעינן מהך ברייתא דדריש הקרא אשר תאבד ממנו ושפיר קפריך המקשן רק לרבא כפרש"י אבל לאביי לעולם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אף באבודה מכל אדם ולדידיה אתי הברייתא שפיר גם לפי הקס"ד, אמנם למסקנת הסוגיא דידעינן מהך ברייתא דדריש הקרא אשר תאבד ממנו א"כ ע"כ הא דאמר אביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא אמר כן אלא במצוייה אצל כל אדם אבל באינו מצויה מודה דהוי יאוש א"כ גם לאביי צריכין אנו לתרץ הך ברייתא דשטף נהר כו' כשינויא דמשני התרצן לרבא דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק:
וגם א"ש לפ"ז מה שלא דחו התוס' פרש"י מחמת זה גופיה שכתבו בתחלת דבריהם דאי באינו יכול להציל איך פרש"י דפירכת המקשן רק לרבא הא גם לאביי קשה כן וכמשכ"ל, כי לפי מה שביארנו לא כתבו כן רק לשיטתם ולולי מה שדקדקו בסוף דבריהם לפי גירסת רש"י אדרבא פירושם נראה דחוק יותר מפרש"י לפי מה שפרשנו שיטתו בתכלית הפשיטות, כנ"ל ברור ונכון בעזה"י:
(שם ע"ב) תוס' ד"ה תיובתא דרבא כו'. הנה רשום על הגליון דדיבור זה צ"ל קודם ד"ה מאחר וטעות הדפוס הוא, ולע"ד אין כאן טעות אך בכוונה איחרו את המוקדם, כי באמת לולי פירושם דלעיל במאחר דאיתותב רבא משמע מלשון תיובתא דרבא לא ידע מהברייתא כי אם ידע מהברייתא אך לא דייק איסורא דומיא דהיתרא מפני מה איתותב רבא מכל דהא ההיקש לא תני בברייתא ואף דמשמע ליה לסתמא דתלמודא לדייק כן עכ"ז אינו נופל לשין תיובתא ע"ז כמבואר במבוא התלמוד עיי"ש וכן הוא באמת שיטת רש"י דרבא איתותב מברייתא גופא כמשכ"ל, אמנם הם הוכרחו לפירוש זה מאחר שביארו בדבריהם הקודמים דהפשט בהאי פירכא דפריך מאחר דאיתותב רבא דלרבא ניחא ולא כפרש"י דמשום חומר האיסור פריך כן כי נראה להם דוחק לפרש כן, ואם נפרש בהאי דאמר תיובתא דרבא משום דרבא לא ידע הברייתא גופא שוב לא יאות לפרש כפירושם במאי דפריך מאחר דאיתותב רבא דר"ל בשלמא לרבא ניחא מאחר דברייתא מפורשת היא דלא כרבא אך כן היה לו לפרוך מאחר דכן הלכה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הני תמרי כו', וכיון דאמר בלשון מאחר דאיתותב רבא משמע דעוד יש להסתפק בזה, אמנם מהני תמרי דזיקא דאנן אכלינן מזה ראיה כרבא, ואם נאמר דרבא לא ידע הברייתא תו לא שייך להביא ראיה לדבריו אך יש לפרוך אמאי אנן נוהגין לאכול נגד ברייתא מפורשת, ולפ"ז דבריהם הקודמים הכריחם לפרש כן, אמנם לפרש"י דלחומר האיסור אמר כן בודאי הפשט בהאי תיובתא דרבא משום דלא ידע הברייתא גופא וכמו. שבארתי לעיל בשיטת רש"י כנ"ל ואין כאן טעות הדפוס:
וזה שכתבו כדמשמע קצת לעיל, ראייתם הוא משום דמשמע להו מלשון כדבעינן למימר לקמן דקאי על הדיוק דמדייק הגמרא איסורא דומיא דהיתרא. והפשט בהאי איסורא דומיא דהיתרא כשיטתם בד"ה איסורא כו' דעיקר הקרא איצטריך ליאוש שלא מדעת באבודה מכל אדם א"כ כדבעי למימר לעיל דביאוש שלא מדעת כה"ג גם אביי מודה לא הו"ל למימר בהאי לישנא כדבעינן למימר לקמן דלשון זה מורה על מימרא דגמרא דאמרינן איסורא דומיא דהיתרא כיון דמגוף הברייתא נשמע זאת, אע"כ כל פלוגתת אביי ורבא רק בדיוקא אבל מהברייתא ידעו שניהם ופליגי בפירוש הברייתא ועל כן כדבעי למימר דביאוש שלא מדעת כה"ג כ"ע לא פליגי וגם אביי מודה אמר בהאי לישנא כדבעינן למימר לקמן ור"ל דאמרינן לקמן דפליגי בפירושא דברייתא וא"ש, אמנם כ"ז לשיטתם אבל לשיטת רש"י ד"ה אף איסורא כו' דמברייתא גופיה לא נשמע כלום ביאוש שלא מדעת אך כדאמרינן איסורא דומיא דהיתרא אז ידעינן דיאוש שלא מדעת במצוייה אצל כל אדם דלא הוי יאוש ושוב מדמינן להיפוך התירא דומיא דאיסורא דהא איתקושי אתקוש להדדי וילפינן זה מזה, וכשם שהאיסור חזק אף ביאוש שלא מדעת כמו כן ההיתר בחוזק אף דבודאי יתיאש גם אם יש בו סימן משום דאבודה היא מכל אדם, מ"מ אם לא ההיקש הוי אמינא דאם נמצא קודם שידע האובד אסורה להמוצא ואמרינן דמותרת משום דומיא היתרא לאיסורא ועיין במהר"ם שי"ף על התוס' ד"ה איסורא כו', ומעתה לפי פירוש זה אף מקצת ראיה ליכא מלישנא דלעיל כי גם אם נאמר דרבא לא ידע מהברייתא ופלוגתת אביי ורבא בסברא חיצונה ולא בפירושא דברייתא, והא דקאמר הגמ' לעיל דגם אביי מודה בזוטו של ים יאוש שלא מדעת הוי יאוש רק לפי המסקנא אמר התלמודא כן, עכ"ז שפיר מדויק האי לישנא כדבעינן למימר לקמן דהא לשיטת רש"י מברייתא גופא לא שמעינן כלום ביאוש שלא מדעת בלתי מה דמסיים הגמרא ע"ז ואיסורא דומיא דהיתרא כו' אף דהאי היקשא מוכרח אליבא דכ"ע ואין פלוגתא בזה לשיטת רש"י מ"מ נופל ע"ז לומר כדבעינן למימר לקמן דהא התלמודא מפרש להברייתא כן, כנ"ל ברור בשיטת רש"י ותוס' ואין להאריך יותר, ומדברים האלו יהיה סיוע וסעד לדברינו הנ"ל שכתבנו על פירוש רש"י בפירכת הגמרא משטף נהר וכו':
(דף כ"ד) תוס' ד"ה בטמון ולא בעי לאוקמה כו'. עיין בפנ"י שהקשה אמאי לא הקשו כן על המקשן עיי"ש. ולענ"ד לא קשה מידי דהא כן דרך הש"ס דהמקשן מקשה מדנקט סתמא מיירי בכל גווני, אבל על התרצן הקשו שפיר כיון דכל עיקר תירוצו במאי דמתרץ בטמון משום דבמקום הטמון ודאי לאו רבים מצוים שם ולא מטעם יאוש אינו חייב להכריז רק משום דאם רוב הדרים בעיר עכו"ם הטמנה זו של עכו"ם היא וכ"ע לא פליגי בזה, א"כ בכה"ג הוה מצי לשנויי עדיפא טפי אף באבידה הנמצאת בגלוי אך במקום שאין רבים מצוים שם א"כ ע"כ לאו מטעם יאוש נגעו בה אך מטעם כיון דרוב עיר עכו"ם, מרובא נפל ולמ"ל להתרצן לדחוקי דמיירי דוקא בטמון מי לא עדיפא לאוקמה דמיירי בין בטמון ובין במגולה, אמנם כאשר תירצו התוס' דבאבידה גלויה א"א לאוקמה רק בסרטיא ופלטיא דרבים מצוים שמה, א"כ גם בדעת המקשן אין אנו צריכין עוד לומר דמכח סתמא פריך כמש"כ, אך כיון דלא ניחא ליה דמיירי דוקא בטמון א"כ ממילא ע"כ בסרטיא ופלטיא מיירי וכמו שהכריחו בתירוצם, ופשוט הוא בכוונתם ולחנם הניח הפנ"י בצ"ע:
גם מה שהניח הפנ"י ז"ל בצ"ע על קושייתם וא"ת כו' דמנ"ל להתוס' דלא איירי התנא באמת שמצאן המפנה בעצמו וכי כן משמע להדיא מלשון הגמרא דקאמר ונמלך עליה לפנותה ולא קאמר זימנין דמימלך ומפנה לה עיי"ש, ואנכי בעניי אתפלא על דבריו הא הגמרא אמר כדאמר רב פפא באשפה כו' א"כ משמע דר"ל דהמתניתין דמצא בה אבידה מתוקמה בגוונא חדא דאוקים רב פפא הברייתא דהביא לקמן בדף השני ע"ב עיי"ש, והנה בברייתא דמסיים בה טעם לזה דמשו"ה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות אי אפשר לפרש רק כמו שפירשו התוס' כמובן להמעיין ואין להאריך בזה כי דבריהם בכאן פשוטים: