יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת בבא בתרא · דף נו.
תוס' ד"ה אבל כו'. עיין מהרש"א שהניח קושייתו בוי"ל, וכוונתו בישוב הקושיא מבואר בדבריו גיטין (דף ע"ז ע"ב) על תוס' ד"ה פליג כו' עיי"ש:
רשב"ם במתניתין ד"ה משלמין לו את הכל כו'. דבריו צריך ביאור כי מה שמסיים ולא כאשר עשה לכאורה למותר הוא. והנ"ל בכוונתו, דהנה הרא"ש והנמוקי יוסף ז"ל פירשו בזה דתני משלמין לו את הכל דהאי הכל אתי לרבויי פירות כלומר הקרקע והפירות שתובע לו בעל הקרקע עיי"ש, והקשה הנמוק"י שם וז"ל וא"ת היכי דמי אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום כדאיתא במס' מכות, ואם לאחר גמר דין כיון דקא מחזיק בגויה זכה בה מיד והוה ליה כאשר עשה. ותירץ אחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרים בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה. והריטב"א ז"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירוהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ"ל. ומעתה לפי הקדמה זו י"ל דהרשב"ם ס"ל בישוב קושיית הנמוק"י כתירוץ הריטב"א דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו אבל בממון שייך ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה, ולפי שיטה זו אין לפרש עוד דהאי הכל אתי לרבויי פירות דהא לגבי פירות הוא כאשר עשה, אלא מפרשינן דר"ל בזה דתני הכל היינו הקרקע גופיה וגם דמים כפי הקרקע. ושיעור דבריו כן הוא, כפי דמי קרקע כו' ר"ל דמי קרקע לבד, אבל לא דמי פירות כדכתיב כו' ר"ל ולגבי פירות הוא כאשר עשה, לבד קרקע שלו כו' ר"ל ולהכי תני הכל, וכל דבריו רק לפרושי ריבוי דהכל ולאפוקי מפירוש הרא"ש והנ"י, כנ"ל ברור בכוונתו: