יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת בבא בתרא
דף ב.
תוס' ד"ה כפיסין. עיין בתוי"ט שמתמה על קושייתם דמאי קושיא היא דהא בגמ' קאמר דגמרא גמירי לה א"כ דילמא לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד עיי"ש. וראיתי בהגהות נימוקי הגרי"ב ובהגהות הרש"ש ששניהם כוונו לדבר אחד לפרש קושיית הר"י שקאי על הקס"ד דפריך בגמרא ממאי דהאי כפיסין ארחי נינהו כו' אבל לפי המסקנא דגמרא גמירי לה באמת לא קשה כלל עיין בדבריהם, והנה לבד מה שלשון התוס' אינו סובל פירושם הלא הרמב"ן ז"ל הקשה ג"כ קושיית הר"י ולפי תירוצו אכתי יקשה קושיית התוי"ט וכבר הרגיש בזה בעל הנמוקי הגרי"ב והניח בצ"ע עיין שם:
איברא לענ"ד נראה דמעיקרא לא קשה כלל קושיית התוי"ט, דע"כ הכא לא מצינן למימר דחכמים תפסו לשון אחר מלשון תורה, דהא במסכת עירובין (דף י"ג ע"ב) תנן הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח כו' ומשנה זו הובא במכילתין לקמן (דף ג' ע"ב) ואמאי לא תני רחבה כדי לקבל כפיס, אע"כ בכאן לא שינו לשונם מלשון תורה ושפיר הקשה הר"י כנ"ל ברור ופשוט הוא:
דף ד:
רש"י ד"ה אלא בשטרא כו' ואם עשוהו שנים כו'. ראיתי בהגהות הרש"ש הניח בתימא דברי רש"י כי למ"ל בשנים עשוהו שטרא כלל לא יעשו לא זה ולא זה כפירכת רבא מפרזיקא וכאן לא שייך תירוץ רב אשי דקדים חד מינייהו כו' כי איך יחתימו לו עדים בשטרא דהכותל שלו הוא אם באמת שנים עשוהו, זהו כוונת קושייתו אף שאין זה לשונו:
ואחמכ"ת שגה בכוונת רש"י כי הבין דמש"כ רש"י אם עשה האחד כו' וכן מש"כ ואם עשוהו שנים קאי על הכותל ור"ל דאם שנים עשוהו הכותל יעידו עדים דבשותפות עשוהו ולפי הבנה זו שפיר קמתמה. אמנם פשט הפשוט בדברי רש"י דמש"כ ואם עשה אחד כו' וכן מש"כ ואם עשוהו שנים כו' ר"ל אם אחד עשה החזית יביא עדים דראו חזית אחד ואם שנים עשוהו חזית משני צדדים יעידו ע"ז עדים דראו כן, ומעתה אם תפרש כן אין מקום לקושייתו דבאמת אם אין אחד מהם עשה חזית ג"כ הכותל של שניהם רק אביי בא לומר דחזית לחוד בלא שטרא לית ליה תקנתא בהוצא ולפי פרש"י האי לית ליה תקנתא דאמר אביי אין הכוונה דבהוצא לית תקנה לדעת של מי הוא הכותל רק בשטרא אמנם הכוונה דחזית לחוד בלא שטרא לית ליה תקנתא בין אחד עשה הכותל ובין שנים עשוהו:
והנה הוכרח רש"י לפרש כן דהאי לית ליה תקנתא קאי על החזית ולא קאי על האדם העושה את הכותל וכהבנת הרש"ש, דא"כ לא יתפרש דברי אביי רק באחד העושה כותל משלו אמנם בשנים עשוהו הכותל הא שפיר אית להו תקנתא דלא יעשה לא זה ולא זה, ומסתימת לשון אביי משמע דקאי גם על שנים עשוהו הכותל, ועוד מנ"ל להעדים אם אחד עשה הכותל או שנים עשוהו אם לא עפ"י חזית והרבה עדים נמצאים ע"ז דראו החזית, והדברים ברורים:
דף ה.
תוס' ד"ה ובא בזמנו כו' ומ"מ אין להוכיח מכאן כו' דאפשר דמיירי הכא כו'. עיין במשנה למלך פי"ד מהלכות מלוה ולוה ה"ט שנסתפק אם השטר הוא בתוך זמנו והלוה הביא עדים ששילם אם נאמן המלוה לומר סיטראי, ועיין דמסיק להלכה כיון דאין אדם פורע תוך זמנו נאמן המלוה לומר סטראי. לכאורה דברי התוס' הללו מתנגדים לדינו דאם כדברי המל"מ למה להו לחלק בין הלוהו בפני עדים בין הודה בפני עדים, הלא גם בלא זה אין להוכיח מכאן דקסבר ר"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים דאף אם יסבור דצריך לפורעו בעדים עכ"ז שפיר צריך לאשמועינן דינו דאין אדם פורע תוך זמנו כי נ"מ בכגון שהלוה מביא עדים ששילם לו סך זה והמלוה טוען סיטראי אמת שנתת לי מעות כפי הסך שראו העדים אבל זה היה תשלומין בעד מלוה אחרת, דין זה תלוי אם פורע תו"ז או לא כמש"כ המל"מ. איברא י"ל דגם התוס' סבירא להו כשיטת המל"מ מ"מ ניחא להו לחלק בין הלוהו בפני עדים להודה בפניהם משום דגם בלא זה ההכרח לחלק כן כמו שהוכיחו לקמן בד"ה אילימא כו':
(שם ע"ב) תוס' ד"ה מי אמרינן כו' עד ומייתי התם מעין ההיא בעיא לא דמי כלל עכ"ל. ר"ל דמייתי התם לפשוט מברייתא דמיירי מאותו ענין גופא דבעי ליה, ואמאי לא מייתי התם לפשוט ממתניתין דמכילתין בחזקת שנתן כו' כמו שכאן רצה לפשוט ממתניתין, וכמ"כ יקשה הכא אמאי לא הביא לפשוט בעיא דידן מברייתא דמביא התם אלא משום דלא דמי כלל וכמש"כ המהרמ"ל ופשוט הוא:
דף יג:
תוס' ד"ה ואי מיד כו' כגון יהושע ושמואל כו'. מה שלא רצו לפרש בזה כפרש"י בד"ה אבל כו' כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד עכ"ל. מובן זה עפ"י מה שפירש המהרש"א לקמן בדף השני בד"ה שאם כו' ועיי"ש שכתב דתמיהת הרשב"א רק לפרש"י בכאן כנ"ל:
דף כא:
תוס' ד"ה סופר מתא לא כמו שפירש הקונטרס כו' דיכולין להגיהו כו' עכ"ל. ולפענ"ד נ"ל ליישב דברי רש"י ז"ל דבמסכת גיטין (דף נ"ד ע"ב) הביא שם הגמ' פלוגתא בין ר' יהודה ורבנן אם נתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי"ת עיי"ש דאמר הגמ' דלא פליגי אלא בחדא אזכרה אבל בכולו ספר תורה לא משום דמיחזי כמנומר, א"כ גם כוונת רש"י ז"ל כאן כמו שם, כנ"ל לכאורה לתרץ דברי רש"י ז"ל:
דף כ:
תוס' ד"ה מפלניא כו'. עיין במהרש"א בדיבור השני. ופירוש לפירושו, דעיקר קושיית ר"י על פירוש רשב"ם דהו"ל לאסוקי ואת מינאי לא זבינתיה כיון דלפי פירוש רשב"ם מיירי דאין לו עדים שהחזיק בה המוכר אפילו יום אחד א"כ עיקר טענת המערער הוא דאת מינאי לא זבינתיה וחזקה שאין עמה טענה היא והעיקר חסר מהספר, אמנם לפירוש התוס' דמיירי שיש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד עיקר טענת המערער פלניא גזלנא הוא בעדים וגזלן אין לו חזקה אבל אם טען ואת מינאי לא זבינתיה לאו כלום היא כיון דיש לו עדים שהמוכר החזיק בה יום אחד. ושיעור קושייתם כן הוא דהו"ל לאסוקי בכאן עיקר טענת המערער כמו שאמר לעיל בטענת המערער לאו קא מודית כו' ואת מינאי כו' כמו כן כאן אי מיירי דהוה ליה עדים שהיה הקרקע שלו הו"ל למימר לאו אית לי סהדי דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתיה, ואם מיירי דאין לו להמערער עדים שהיה הקרקע שלו הו"ל למימר לאו קמודית דארעא דידי הוה ואת מינאי לא זבינתיה, אבל טענת פלניא גזלנא הוא בלא עדים בודאי לא מעלה ולא מוריד, ופשוט:
דף מג:
גמרא אמאי שמירה בבעלים היא כו'. יש להבין בפירוש הרשב"ם דמפרש בדעת המקשן דהא דאמר שמואל ונעשים שומרי שכר זה לזה מיירי במטלטלין, ובשינויא דר"פ מפרש דמיירי בקרקע כנראה להמעיין, גם יש להתבונן במה שכתבו התוס' פירוש אם התחילו שניהם כו' דמאי בעו בזה:
ונ"ל דהוצרך הרשב"ם לפרש כן כיון דקס"ד דהמקשה דשמירת השותפין היה ביחד ליכא למימר דמיירי בקרקע דא"כ היכי דמי דיחייב שותף אחד אם נגנב מה מהקרקע כי אף דיש לו דין שומר שכר מ"מ הלא גם השותף היה עמו בעת הגניבה, אע"כ מיירי דוקא במטלטלין וכל אחד משמר חלקו בביתו כפירוש רשב"ם, ולרב פפא דמשני דהשמירה הי' בזא"ז מיירי בין במטלטלין בין בקרקע, והא דכתב הרשב"ם בשינויא דר"פ כגון שהתנו ביניהן כך שמור לי היום כל השדה כו' ר"ל אף בשדה מיירי וה"ה במטלטלין אם שמרו בזא"ז כדמשמע מדבריו להדיא לעיל על מימרא דשמואל במש"כ ד"ה ונעשין כשומרי שכיר זל"ז שאם מבית אחד כו':
ומעתה בהסבר הנ"ל מובן היטב דברי התוס' כי באו לחלוק על הרשב"ם דאין אנו מוכרחין לפרש בדעת המקשן דדוקא במטלטלין מיירי כי אף דמיירי בקרקע יכול להיות דיחייב שותף אחד בשמירתו כגון דשותף השני לא היה בעת הגניבה ועכ"ז שפיר שמירה בבעלים היא כיון שהיה עמו בתחלת השמירה, כנ"ל בכוונתם וברור הוא:
תוס' ד"ה וכיון דאסהיד כו' הוה מצי לשנויי כו'. נ"ל בכוונתם דאם נתרץ כן נרויח דלא יקשה עוד פירכא השניה דפריך ובההוא זכותא דקא מפיק כו' דאם לא יסהיד ותיקום ארעא ביד יהודה אז לא יועיל טענתו דמלוי זבנה כיון דכבר זכה יהודה בדין דשלו הוא, ואף אם יסהיד הוא ועוד אחד דשל אבותיו דלוי הוה מ"מ הלא תרי ותרי הוא והיכא דקיימא ארעא תיקום:
והנה דקדקו וכתבו דהוה מצי לשנויי כגון דאסהיד שמעון דשל אבותיו דלוי הוה, ולא כתבו בפשיטות כגון דאסהיד שמעון דשל לוי הוא, משום דאכתי יקשה כיון דאסהיד ליה דלוי הוא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי שוב היכי מצי מפיק לה מלוי, ועוד י"ל בכוונתם דאם נתרץ כן יותר ניחא הלשון בברייתא מכר לו שדה כו' אין מעיד לו עליה כו' כמובן כנ"ל:
דף מה.
תוס' ד"ה אי הכי כו' עד סוף דבריהם. נ"ל בהסבר דבריהם דבכל הש"ס כדקאמר אי הכי ר"ל בשלמא לדידי אתי שפיר אבל לפי סברתך נסתר מיניה וביה דינך, אמנם בכאן א"א לומר כן דאם נפרש גם בכאן דר"ל לפי דבריך נסתר דינך ע"כ כן אתה צ"ל לדידך דאמרת אמרינן מיגו בכאן א"כ בעדים נמי הוה לך למימר מיגו, ובזה הוה א"ש בחד צד הלשון אי הכי, אמנם אכתי לא א"ש בצד השני כי איך נאמר בשלמא לדידי כו' דהא גם לאביי אמרינן מיגו כמוש"כ המהרש"א עיי"ש, ואם נפרש דהכי קאמר בשלמא לדידי ניחא ר"ל לא יקשה שום קושיא אבל לדידך יקשה אמאי בעדים אינו נאמן במיגו, דלפ"ז לא הו"ל למימר בלשון אי הכי אלא הו"ל להקשות אמאי בעדים לא אמרינן מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כי קושיא זאת קושיא חיצונה היא ואינה שייך כלל לסברת רבה דהא לכ"ע אמרינן מיגו, רצוני לומר סברת רבה אינה גורמת הקושיא שפריך אביי, ובכל תלמודא כדקאמר אי הכי הפשט הוא סברא דידך גורמת הקושיא כנ"ל ודו"ק:
דף מו:
תוס' ד"ה לוקח ראשון כו' אלא היינו טעמא דאין הלוקח ראשון כו'. עיין במהרש"א על הרשב"ם שהניח בקושיא לפירוש התוס' אמאי תני דוקא לוקח ראשון מעיד כו' הלא בכה"ג הו"ל למיתני נמי לוקח שני מעיד ללוקח ראשון כו'. ולענ"ד לא קשה כ"כ לפי מש"כ התוס' בדיבור השני בשם הרשב"א דגם בלא זה קשה אף לפירוש הרשב"ם אמאי לא תני לוקח מעיד למוכר כו':
בא"ד וא"ת ומלוה וערב אמאי כו'. עיין במהרש"א שפירש המשך קושייתם דדוקא לפירושם הקשו כן אבל לפירוש הרשב"ם לא קשיא להו משום דבמלוה וערב איכא תרתי חששא לא חיישינן כולי האי אבל בלוקח ראשון רק חדא חששא איכא שמא יהיה לו ב"ח, ועיי"ש דמסיים עוד דליכא למימר דגם בלוקח איכא תרתי חששא שמא יהיה לו ב"ח ואף דאיכא ב"ח שמא יפרע לו במעות, מ"מ הלוקח חפץ בקרקע עכ"ל. ולכאורה לא היה צריך לזה דהא לפירוש הרשב"ם מיירי בלוקח בלא אחריות ולאו חששא היא כלל שמא יפרע לו במעות דהא גם לוה רשע לא מיקרי כדאמרינן לעיל (דף מ"ה ע"א):
ונ"ל בכוונתו דמשו"ה כתב כן כדי שלא יקשה דהא גם לפירוש התוס' יש לתרץ כן דבמלוה וערב איכא תרי חששא שמא יפרע לו בזמנו ושמא איכא נגזל אבל בלוקח ראשון רק חדא חששא איכא שמא יש נגזל. איברא למש"כ המהרש"א ניחא דגם בלוקח יש תרי חששא שמא איכא נגזל ושמא יפרע לו במעות דהא לפירוש התוס' באחריות מיירי והכא לא שייך למימר מ"מ הלוקח חפץ בקרקע כמובן. ולפ"ז יהיה שיעור דברי המהרש"א במש"כ אע"ג דבלוקח נמי איכא למימר כו', ר"ל אף את"ל דגם בכאן דמיירי בלא אחריות עכ"ז יש לספק שמא יפרע לו במעות, מ"מ לא אמרינן כן מטעם דהא הלוקח חפץ בקרקע, אבל לפירוש התוס' גם בלוקח יש תרי חששא שמא ליכא גזלן ואף אם איכא שמא יפרע לו במעות, ולא שייך לומר כמוש"כ המהרש"א דהא הלוקח חפץ בקרקע דהא גם אם יעיד ללוקח שני ויעמיד הקרקע בידו הלא יכול הלוקח שני לסלק ללוקח ראשון במעות כנ"ל בכוונתו ודו"ק:
דף מו.
ברשב"ם ד"ה קבלן ערב קבלן שקיבל המעות כו'. לכאורה קשה הא איתא לקמן (דף קע"ד ע"א) בהדיא דהיכא דנתן ונשא ביד אין לו למלוה על הלוה כלום וקבלן היינו אם אמר תן לו ואני אתן לך עיי"ש. אולם כבר הקשו כן התוס' על רש"י במסכת גיטין (דף מ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה בקבלן, ועיין במהר"ם שי"ף שם שכתב וז"ל נראה דרש"י ס"ל בכל קבלן צריך דוקא שיקבל המעות בידו ולכך נקרא קבלן כו' עכ"ל. ועיין במהר"ם לובלין שם:
תוס' ד"ה כגון כו' א"כ אומן ואריס גופייהו יהו נאמנים עכ"ל. ואף דהרשב"ם מתרץ זאת דלצדדין קתני, אמנם להתוס' לא ניחא להו בזה, ואין להקשות דהא גם לפירושם ע"כ צריכין אנו לפרש הסיפא בן בנו של גזלן דלצדדין קתני דהא אף אם לא אמרי בפנינו הודה ואתי בטענתא דאבוה יש לו חזקה, דכבר תירצו זה בעצמם סוף דיבורם השני בד"ה והא דקאמר לעיל בן בן גזלן בן אומן כו' ולפירושם כל המימרא בגוונא חדא מיירי בכגון דקאמרי בפנינו הודה, והא דכתב הרשב"ם דרישא לצדדין קתני לאו דוקא הרישא דהא לפירושו דפירש דבן בנו של גזלן בטענתא דאבוה אתי אין אנו צריכין לאוקים באמרי עדים בפנינו הודה וגם הסיפא לצדדין קתני והוא פשוט:
תוס' ד"ה ירד כו' דומיא דאריס שירד מאריסתו כו'. ועיין במהרש"א דפירש דמשו"ה ברירא להו דבאריס ע"כ מיירי דהחזיק אחר שירד מאריסותו דאל"כ הרי אינו מוחזק בשדה עיין בדבריו, ואין להקשות לפ"ז אמאי לא פריך הגמרא גם על אריס פשיטא כמו דפריך על אשה שנתגרשה, י"ל משום דר"י אמר לעיל דמתניתין באריסי בתי אבות דוקא מיירי ופירש שם הרשב"ם ולא היו יכולים להחליפו באריסים אחרים ע"ש, ואם כן לאו פשיטא היא כמובן:
ובזה מובן היטב דבריהם במש"כ מצינו לפרש מאותן כלים שנתן לו כו' א"נ אפילו אותן כלים כו'. והוצרכו לפרש באומן בשני צדדים, משום דאם נפרש רק בצד אחד לא ניחא, כי אם נפרש רק באותן כלים שנתנו לו בשעה שהיה עדיין אומן לאו דומיא דאריס הוא, ואם נפרש רק מאותן כלים שנתנו לו לאחר שירד מאומנתו יקשה פשיטא מאי קמ"ל, ומדחזינן דהגמרא לא פריך פשיטא רק על אשה ש"מ דהנהו לאו פשיטא נינהו, ומעתה נקט באומן צד אחד משום דומיא וצד שני משום רבותא. כנ"ל בהסבר כוונתם:
(שם ע"ב) ברשב"ם ד"ה ורב ביבי מסיים כו' ומיהו רב הונא לא ס"ל האי תוספתא כדלקמן בשמעתין כו'. מיהו לפמש"כ התוס' בשם הרשב"א בד"ה ראייתן ראייה כו' מדברי רב הונא דכאן מוכח כן דאל"כ למה הכפיל בדבריו לומר אין ראייתן ראיה ואין מעמידין שדה בידו אע"כ ר"ה לא ס"ל האי תוספתא דרב ביבי:
תוס' ד"ה ראייתן כו' עד ד"ה והאי כולן נראה לרשב"א דקאי נמי אבן כו'. נמשך לדבריו הקודמים דפירש דרב הונא רק בהודאה מיירי מעתה שפיר י"ל דקאי נמי אבן ואשה, והוא פשוט:
תוס' ד"ה ומעמידין כו' גבי אומן נמי שייך כו'. גם דבריהם דכאן נמשך לדבריהם שלפני זה דכתבו דהאי וכולן קאי על כל הני דלעיל:
דף מח:
תוס' ד"ה אבל כו'. הנה כל דבריהם דכאן הן הן דברי הרשב"א לעיל (דף מ' ע"ב) ד"ה לא כתבינן מודעא אזביני כו' עיי"ש, ומה שפשיט להו להרשב"ם והתוס' ז"ל דלרבא בסתם שדה לא מהניא מודעא כי דילמא הא דאמר רבא בסתם שדה דזביניה זביני היינו דוקא כשלא מסר מודעא אבל אם מסר מודעא מהני כמו לרב הונא, נ"ל בטעמא של דבר, דבשלמא לרב הונא דסבר בין שהמכירה היה ברצון ובין באונס גמור לעולם גמר ומקני, שפיר נוכל לומר דאם מסר מודעא קודם והעדים מכירין באונסו דהמכירה היתה באונס מהני המודעא לבטל המכירה, כי ע"י המודעא שמסר קודם נראה דלא הקנה בלב גמור, אבל לרבא דסבר דע"י אונס גמור לא גמר ומקני אף בלא מסירת מודעא, ולא אמרינן דגמר ומקנה ליה אלא אם המכירה היה גם ברצונו ולא ע"י אונס גמור, א"כ מה יועיל עוד אם מסר מודעא קודם דהלא העדים צריכין להכיר באונסיה שאונס גמור יש לו כמוש"כ הרשב"ם לעיל (דף מ' ריש עמוד ב') עיי"ש, וברור הוא לענ"ד.
ובכן לפי מה שביארתי דדברי הרשב"ם והתוס' ז"ל מסתבר בטעמא תמהני מאוד על מרן המהרש"א ז"ל שהניח בקושיא דברי הרשב"ם הנ"ל ומדברי התוס' דכאן לא הזכיר מאומה:
תוס' ד"ה קדיש בביאה כו' ואע"ג דפרישית לעיל גבי גט כו'. הוא לעיל מעל"ד ד"ה אילימא כו' דהר"י חזר ממה שרצה לתרץ, ובכל הדפיסין כתוב דפריך במקום דפרישית וטעות הדפוס הוא:
רשב"ם סוף ד"ה רב הונא לטעמיה כו'. הב"ח מוחק תיבת לא, ותמיהני כי אדרבא כמו שכתוב הוא הנכון:
ד"ה מר בר רב אשי אמר כו' אבל גבי אשה כו'. לכאורה לפירוש התוס' בד"ה תינח כו' דפירשו בהא דקאמר הגמרא כאן אפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה הכוונה דעקרו הקדושין מיניה משום כיון דעשה שלא כהוגן יש כח בידם לעקור, א"כ לפ"ז לא א"ש מאיזה טעם וסברא מחלק מר בר רב אשי בין זביני לקידושי אשה הא גם בזביני עשה שלא כהוגן, אבל להרשב"ם דלא עקרו החכמים כלל רק ממילא בטלו הקדושין משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ניחא:
דף מט.
תוס' ד"ה וכדרב כהנא כו' עיי"ש הנה כל דבריהם צריך הסבר כי לכאורה מה הועילו היש מפרשים בהא דמוכח שפיר מרב כהנא הא אכתי נשאר קושייתם דאי אפשי לשון טוב הוא, גם מש"כ וי"ל שאני התם שעושה תנאי גמור כו' לכאורה יקשה א"כ גם מר"כ ליכא ראיה דאימא הא דקאמר ר"כ מתנה עליה כו' היינו תנאי גמור כקושיית המהרש"א, ועיין במהרש"א שתירץ אבל קיצר מאוד בדבריו. ונ"ל דכוונת התוס' לפי פירוש המהרש"א כן הוא, מתחלה בתמיהתם הבינו התוס' בהא דקאמר וכדרב כהנא מייתי ראיה דלשון גרוע מהני כשמסלק אדע בעוד שלא בא לידו הדבר, וע"ז שפיר תמהו דילמא כל הנהו דמייתי מיירי בלשון טוב, כי אף אם נתרץ בדרב כהנא דלשון גרוע קאמר כמש"כ בשם יש מפרשים אכתי לא ניחא הנהו דמייתי אחר רב כהנא ועוד דלשון אי אפשי לשון טוב הוא. אמנם בתירוצם באמרם ויש מפרשים כו' חזרו מהבנה הנ"ל אך סברי דעל פירכת הגמרא וכי כתב לה מאי הוי כו' סגי בשינויא דבי ר' ינאי לחוד כיון דכותב לה בעודה ארוסה סברא הוא דמהני בזה לשון גרוע כמו בעלמא לישנא מעליא כמו שמסקי לקמן בדבריהם, והא דאיצטריך הגמרא לומר וכדרב כהנא כדי שלא יקשה הא קיימא לן דאין אדם מקנה דשלב"ל ע"ז מייתי ראיה מר"כ דמכל מקום יכול לסלק א"ע מדשלב"ל, אך משום דלפי פשט זה יקשה קושייתם דלקמן מה שהקשו בוא"ת מאי צריך לאתויי ראיה מדברי אמוראים הא מוכח כן מר"מ ור"י לגבי שאר כסות ועונה, ע"ז כתבו דלפי' היש מפרשים ניחא משום דמדברי התנאים הו"א דוקא בתנאי גמור יכול להסתלק אף בדשלב"ל אבל בלשון גרוע לא, ע"ז מייתי מדר"כ דמשמע אף בלשון גרוע. איברא אם נתרץ כמש"כ לקמן בדבריהם ועוד דהכא שאומר מעצמו ואין האשה מבקשת כו', לפ"ז באמת אין אנו צריכים עוד לדברי היש מפרשים. כנ"ל בהסבר דבריהם ע"פ פירוש המהרש"א ז"ל:
והא דכתבו בדבריהם אבל אלשון דין ודברים לא צריך לאתויי ראיה דסברא הוא כו', מובן זה שפיר על פי דבריהם דלעיל (דף מ"ג ע"א) ד"ה אין לי כו' עד דכיון דליכא לפרושי אין לי עסק בך אלא תהא לעצמך כו', והנה סברא זו לא שייך אלא אם כבר באה לידו ולזאת כשמסלק א"ע הוי כאומר לשדה תהא לעצמך אבל כשלא בא עוד לידו דמיא ממש לעבד ולגבי עבד הא אמרינן דאין לי עסק בך הוי לשון טוב כנ"ל:
דף נ.
תוס' ד"ה קסבר כו' אלא משום דסבירא ליה כו'. נ"ל בביאור דבריהם, דמעיקרא קשיא להו אמאי איצטריך ליה לפרש בטעמייהו דכל הני תנאי, בר"מ משום דקסבר ק"פ כקנין הגוף דמי ובר"י משום דק"פ לאו כק"ג דמי, ובר"י משום דמספקא ליה ובר"א כדאמר רבא, וכי לא די לנו בטעמא דאמרי הם גופייהו בר"מ מפני שהוא תחתיו, בר"י מפני שהוא כספו, ובר"י זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו כי סבירא ליה דהכתוב או או קאמר ובאחד מהם סגי או תחתיו או כספו, ור"א סבר דהכתוב תרווייהו קאמר ומשו"ה שניהם אינן בדין יום או יומיים, ומשום דקשיא להו הכי לזאת תירצו דאי משום דדריש תחתיו כו' ר"ל הגם בר"א ור"י הוי סגי לן בטעמא דאמרי הם גופייהו אך כיון דלר"מ [וכמו כן ממילא לר"י] טעמו לחוד שאמר בעצמו אינו מספיק דהא בודאי אין סברא לומר דתחתיו דוקא ולא כספו או בהיפוך לר"י אע"כ איצטריך לנו לפרושי דבין לר"מ ובין לר' יהודה תחתיו וכספו תרווייהו דוקא, אמנם לר"מ כיון דס"ל ק"פ כקה"ג דמי משו"ה קרינן ביה בראשון תחתיו וכספו אבל השני תרווייהו אין בו לא תחתיו וגם כספו לא חשבינן ליה כפירוש הרשב"ם דאותו שאין לו פירות אין קנין הגוף שיש לו בעבדו כלום דאין גופו עומד אלא לפירותיו עיין שם, ולר"י כיון דקסבר ק"פ לאו כקה"ג דמי הוא להיפוך, בשני יש תרווייהו כספו וגם תחתיו אף שהוא ת"י הראשין הוי כשכירות בעלמא אצלו דהא ק"פ לאו כקה"ג דמי אבל בראשון תרווייהו אין בו לא כספו ולא תחתיו כמובן. ומעתה לפי הסבר הנ"ל ניחא בר"י ור"א ג"כ כי אין מקום עוד לומר כמש"כ לעיל דר"י סבר דהכתוב או או קאמר ובחד מהם סגי או בתחתיו או כספו ור"א סבר דתרווייהו צריכי דהא אנן אמרינן דהא בהא תליא, א"כ ממ"נ איך סברי לענין קנין פירות אי כקה"ג דמי, אצל הראשון יש תרווייהו ולהשני לא כלום, ואי לאו כקה"ג דמי, אצל השני יש תרווייהו ולהראשון לא כלום כמו שפירשנו לר"מ ולר"י, וברור הוא בעזהי"ת. ובדברינו תבין בקל דברי המהרש"א ז"ל במש"כ על קושייתו וי"ל עיי"ש:
(דף נ"א) רשב"ם ד"ה שמעת מינה כו' ופלוגתא היא לקמן עכ"ל. הנה מלשונו ופלוגתא היא משמע דאתי לאפוקי מרב הונא דפליג עם ר"נ, אמנם המהרש"א ז"ל מיאן לפרש כן והוציא ממשמעות הפשטות משום דקשיא ליה דילמא טעמא דמתניתין דדייקינן מינה הא ראיה יש נמי מהאי טעמא דקאמר רב הונא דדל זוזי מהכא כו', ולהכי פירש דברי הרשב"ם דקאי על רבא דאמר לקמן מימרא בפני עצמו עיין בדבריו. איברא מלשון פלוגתא דכתב הרשב"ם משמע להדיא דקאי על רב הונא דפליג עם ר"נ כמובן:
ובאמת עיקר קושיית מהרש"א אין מבורר לי, דהנה לכאורה יש להבין מאי קפריך שמעת מינה כו' וכי לא ידע המקשן דדיוקא דמתניתין הא ראיה יש מתוקמא שפר בכמה גווני בשטר מתנה כדמתרץ או בשטר הודאה כמש"כ התוס', אלא משום דדחיק ליה דהמתניתין לאו בכל גווני איירי היינו גם בשטר מכירה או בעדים ומשו"ה קפריך כן, א"כ מצינן שפיר לפרש דאתי לאפוקי מדרב הונא ואי משום דילמא טעמא דמתניתין נמי מטעם דדל זוזי מהכא אכתי לא מתוקמא המתניתין בכל גווני דאם נדייק ממתניתין הא ראיה יש היינו בעדים כפירוש הרשב"ם לעיל (דף מ"ז ע"ב) ד"ה ראיה כו' (ובדף מ"ט ע"ב) ד"ה ומקשה גמרא כו' עיי"ש, ובעדים הא לא שייך לומר דל זוזי מהכא ואף בשטר ג"כ היכא דאמר אי בעינא בשטרא איקני ואי בעינא בכספא איקני או היכא דאם נתנה דמים אחר כתיבת השטר ג"כ א"ל דל זוזי מהכא כמש"כ התוס' בד"ה דל זוזי כו' ושפיר אתי לאפוקי מרב הונא, וברור הוא לענ"ד:
ולדברינו הנ"ל יתפרש לנו בטוב כוונת התוס' במש"כ בד"ה דל זוזי כו' אשר לכאורה כל דבריהם למותר הוא ומאי בעו בזה, דהנה ראיתי בנמוקי יוסף בד"ה אמר המחבר כו' וז"ל פירוש מדנקיט לה סתמא משמע אפי' כתב לה שטר אחר נתינת המעות ומשו"ה קאמר דל זוזי מהכא עכ"ל ע"ש, א"כ התוס' ז"ל דלא מסקי הכי בדבריהם כמש"כ הנמוק"י מדנקיט לה סתמא כו' א"כ זה שכתבו דיש גוונא גם בשטר דלא שייך למימר דל זוזי מהכא, הלא בדברים הללו אדרבא גרועי קמגרעי מימרא דרב הונא כמובן. אמנם לדברינו הנ"ל ניחא די"ל דגם תוס' ז"ל הבינו בפירכת הגמרא שמעת מינה כו' כפשטת לשון הרשב"ם דאתי לאפוקי מרב הונא וקשיא להו כקושיית המהרש"א ז"ל ולהכי כתבו דגם לרב הונא לא לעולם י"ל דל זוזי מהכא ושפיר אתי לאפוקי מר"ה, כנ"ל בעז"ה:
דף נב.
תוס' ד"ה ומודה לי אבא כו'. נ"ל אף דלענין פסק הלכה אי הלכה כשמואל בזה לא הזכירו התוס' מזה כלום, עכ"ז כל כוונתם בזה הדיבור לקיים פסק הר"ח שהביאו הרשב"ם, דאם כפירוש הרשב"ם דבטלו דברי שמואל אליבא דרב משום דעלתה בקשיא עדיפא הוי לי' לרב פפא ליפרוך על מה שאמר שמואל מודה לי אבא כו' ממתניתין הבא מחמת ירושה אין צריך טענה הא חזקה בעי ולדברי שמואל אליביה דרב גם חזקה לא בעי כמש"כ בדבריהם, אע"כ דרק בכאן אמר רב כן וגם רב לא פליג ע"ז דאפיק רבא זוגא דסרבלא מיתמי, ולפ"ז פסק הר"ח עולה יפה ולא כהרשב"ם שחולק עליו, כנ"ל בכוונתם:
(שם ע"ב) תוס' ד"ה דברים כו' דהשתא הוי מיגו טוב עכ"ל. ר"ל דאין לומר דאין רצונו לטעון טענה שהשני מכחישו, דהא גם בטענה דהשתא מכחישו ואומר דלא אכלו כ"כ, ופשוט הוא:
דף נד.
גמרא ושמואל אמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. נ"ל אף דתני במתניתין דבחזקת כל שהוא כל הנכסים קנה בנכסי הגר מ"מ לא קשה דלשמואל דוקא קתני נעל וגדר ופרץ, בהנהו דוקא מהני אף בכל שהוא משום דבחזקתו הועיל לכל השדה אבל ברפק בה פורתא אף דבמקום מכושו לא יצטרך לחרוש עוד אבל לכל השדה לא תיקן כלום בזה, ופשוט הוא:
(שם ע"ב) רשב"ם ד"ה כדאזיל חיורא כו'. עיין מהרש"א דמסרס דבריו. ונ"ל דאף לגירסתו בדברי הרשב"ם מ"מ האי והדר דאמר רב פפא ר"ל בכל צד יחרוש שני שורות היינו ממזרח למערב יחרוש שני שורות וכן מצפון לדרום דהא כן כתב הרשב"ם בתחלת דבריו, ועוד דאל"כ מאי הקשו התוס' על הרשב"ם דאמאי בעי הדר כו':
תוס' ד"ה ושאינה כו' פירוש כמה יקנה כו'. לפי פירושם שאלת עד כמה קאי על הקנין ולא כפירוש הרשב"ם דהשאלה קאי על החזקה, וזהו שכתבו בדבריהם חדא דלישנא לא כו' ר"ל דמשמע דהשאלה עד כמה קאי על פלוגתתם דפליגי בקנין כמובן, ובפירוש והדר לפי' התוס' עיין ברא"ש:
תוס' ד"ה וישראל לא קנה כו'. עיין במהרש"א ז"ל שהניח קושייתו בויש ליישב, ונ"ל בכוונתו משום דכל יסוד קושיית הרשב"א דהוה לן למימר בכאן דהוי כאילו פירש אי בעינא בכספא איקני כדי שלא להיות הפקר, והנה א"ל כן אלא אם נפרש בהא דקאמר הגמ' וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה לא מדין תורה אמר כן אלא משום דלא גמר בדעתו לקנות עד שיהיה בשטר וכמו שכתבו בתחלת דבריהם שהיו עומדים במקום כו'. אמנם אם נפרש דמדין תורה אמר כן דישראל מעכו"ם לא קנה אלא בתרתי בכסף ובשטר כיון דלא אימעוט שטר בעכו"ם מספר המקנה דירמיה אלא שטר לחוד כמש"כ המהרש"א מקודם בישוב דברי הרשב"א, לפ"ז אין מקום עוד לקושיית הרשב"א כי איך נאמר דהוי כאילו פירש אי בעינא בכספא איקני דהא גם אם פירש לא מהני, ולזאת הקדים הרשב"א בקושייתו לומר כן ור"ל כיון דע"כ א"א לפרש בהא דקאמר וישראל לא קנה עד כו' דמדין תורה קאמר דאמאי לא קנה בכסף גרידא כיון דאיכא ק"ו מגופו, אע"כ צריכין אנו לפרש כמו שפירשו התוס' בתחלת דבריהם שהיו עומדים במקום שכותבין את השטר ואינו גומר בדעתו לקנות עד שיהיה בשטר, וע"פ הכרח זה שפיר קא קשיא ליה לרשב"א דהא כאן הוה לן למימר דהוי כאילו פירש, ואם לא הקדים הרשב"א להזכיר בקושייתו את הק"ו מגופו על סמך שכתבו התוס' שהיו עומדין במקום שכותבין את השטר לא היה יכול להקשות קושייתו כי הוה אמרינן מנ"ל להתוס' לפרש כן בגמרא דילמא מדין תורה קאמר כמשכ"ל, כנ"ל ונכון הוא:
דף נו.
תוס' ד"ה אבל כו'. עיין מהרש"א שהניח קושייתו בוי"ל, וכוונתו בישוב הקושיא מבואר בדבריו גיטין (דף ע"ז ע"ב) על תוס' ד"ה פליג כו' עיי"ש:
רשב"ם במתניתין ד"ה משלמין לו את הכל כו'. דבריו צריך ביאור כי מה שמסיים ולא כאשר עשה לכאורה למותר הוא. והנ"ל בכוונתו, דהנה הרא"ש והנמוקי יוסף ז"ל פירשו בזה דתני משלמין לו את הכל דהאי הכל אתי לרבויי פירות כלומר הקרקע והפירות שתובע לו בעל הקרקע עיי"ש, והקשה הנמוק"י שם וז"ל וא"ת היכי דמי אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום כדאיתא במס' מכות, ואם לאחר גמר דין כיון דקא מחזיק בגויה זכה בה מיד והוה ליה כאשר עשה. ותירץ אחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרים בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה. והריטב"א ז"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירוהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ"ל. ומעתה לפי הקדמה זו י"ל דהרשב"ם ס"ל בישוב קושיית הנמוק"י כתירוץ הריטב"א דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו אבל בממון שייך ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה, ולפי שיטה זו אין לפרש עוד דהאי הכל אתי לרבויי פירות דהא לגבי פירות הוא כאשר עשה, אלא מפרשינן דר"ל בזה דתני הכל היינו הקרקע גופיה וגם דמים כפי הקרקע. ושיעור דבריו כן הוא, כפי דמי קרקע כו' ר"ל דמי קרקע לבד, אבל לא דמי פירות כדכתיב כו' ר"ל ולגבי פירות הוא כאשר עשה, לבד קרקע שלו כו' ר"ל ולהכי תני הכל, וכל דבריו רק לפרושי ריבוי דהכל ולאפוקי מפירוש הרא"ש והנ"י, כנ"ל ברור בכוונתו:
דף מ.
ברשב"ם ד"ה ומאי עלייה כו' עיין מהרש"א שהניח קושייתו בוי"ל, ונ"ל בכוונת תירוצו דלא מצי הגמרא לתרץ כן דבונה עלייה דסיפא מיירי שחלק כל הבית בגובהו, כיון דרישא וסיפא אצל עלייה בחד לישנא שנה התנא ואם נאמר כקושיית המהרש"א דבונה עלייה דסיפא דבר בפ"ע הוא ולא קאי אשלפניו דקאמר אלא אם רצה בונה את החדר כו' בכה"ג לא הו"ל להתנא לסתום אלא לפרש כדי שלא תקשה מרישא לסיפא, דברישא תני בנה עלייה כו' לא יפתחנה ובסיפא תני באותו לשון גופיה ההיפוך, אבל בשינויא דמשני מאי עלייה אפתאי היינו שחלק החדר בגובהו, א"כ לפ"ז בונה עלייה דסיפא קאי אשלפניו דתני בונה את החדר כו', א"כ תירוץ הגמרא מפורש במתניתין גופא:
ועל המתניתין גופא לא קשה אמאי תני ההיתר דפתיחת עלייה דוקא בכה"ג שחלק החדר לחוד בגובהו, דאיברא י"ל לחלק כל הבית בגובהו באמת אינו רשאי כיון דבלא זה לא היה יכול להרבות דיורין באויר הוי כבונה עלייה ע"ג ביתו אמנם אם עושה אפתאי והיינו יציע כיון דדרכן היה לבנות כן משו"ה מותר והוא ברור, ומסולק בזה קושיית הרש"ש על הרשב"ם כנראה להמעיין:
דף סח.
גמרא מאי סנטר הכא תרגימו בר מחווניתא כו' מאן דאמר בר מחווניתא כל שכן באגי כו' יעו"ש. ע"כ צ"ל דלאו כללא הוא דתליא זו בזו בכל מקום אי בר מחווניא מזדבן כש"כ באגי וכן להיפוך, דהא לקמן ע"ב איתא בגמרא לפי ה"א דגרסינן בברייתא סנטר אינו מכור ואוקולמוס מכור אף דסנטר הוא באגי, שמעינן מכאן דיכול להיות אף דבאגי אינו מכור בכלל עיר מ"מ אוקולמוס מכור אף דזה נייד וזה אינו נייד, והטעם י"ל שאי אפשר לעיר בלא אוקולמוס או סנטר יותר מבאגי, והא דקאמר הכי הכא משום דמאן דמתרגם בר מחווניתא לפ"ז הא דקאמר ת"ק בית השלחין ע"כ צ"ל באגי א"כ ממילא לרשב"ג כש"כ באגי. אבל למאן דמתרגם סנטר היינו באגי ע"כ ס"ל בר מתווניתא לא דאל"ה ה"ל לאשמועינן רבותא טפי גם בר מחווניתא, אבל בלא זה י"ל גם להיפוך דבר מתווניתא מכור ובאגי לא מחמת דבר מחווניתא צריך יותר לעיר כדפרישית וכדמוכח לקמן פ"ב:
דף קמב:
תוס' ד"ה והלכתא המזכה לעובר לא קנה. פירש ריב"ם דבירושה הבאה כו'. לכאורה קשה להלום דברי ריב"ם מאי צריך לחפש טעמים דהלכה כר"י בירושה הבאה מאליה הלא הא דאמר הגמ' הלכתא המזכה כו' לא קנה היינו בעובר נכרי אבל בעובר מאשתו ודאי קנה משום דדעתו של אדם קרובה כו' כדאמר ר' יוחנן, א"כ כיון דלבנו יכול לזכות כש"כ בירושה הבאה מאיליה ודאי קנה כדאמר הגמ' לעיל בדף הקודם ע"ב שאני ירושה הבאה מאיליה אלמא דעדיפא ליה להגמ' ירושה הבאה מאיליה מזיכוי בנו, ואין לומר השתא דפסקינן דיכול לזכות לעובר במעי אמו אמרינן הסברא איפכא דירושה גרע מהמזכה משום דבירושה לית ליה מאן דמקנה ליה רק ממילא א"כ אין ליליף דין ירושה מדין מזכה דזיל הכא קא מדחי ליה כו', זה אינו דאיתא ביבמות (דף ס"ז ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יוסי כו' זו ולא סבירא ליה הא אמר ליה שמואל לרב חנן בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה כו' א"כ אי אמרת דירושה הבאה מאיליה גרע מהמזכה מאי פריך הגמ' זו ולא ס"ל הוה ליה לתרץ דלא אמר שמואל אלא במזכה, אע"כ צ"ל כדאמר הגמ' לעיל דירושה הבאה מאיליה עדיפא מן המזכה א"כ הדקל"ד מאי צריך הריב"ם להביא ראיה דהלכה כר' יוסי:
אחרי כן עיינתי ברא"ש יבמות שם דהביא קושיית הראב"ד על רב אלפס ז"ל דפוסק שם דלית ליה לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד, וז"ל קושייתו הא כיון דפסקינן הלכתא כר' יוחנן דאמר המזכה לבנו אפילו במעי אמו קנה הואיל ודעתו של אדם כו' והתם אמרינן דירושה הבאה מאיליה עדיפא מן המזכה ואי במזכה קנה כש"כ בירושה הבאה מאיליה עיי"ש דזה כקושייתי שהקשיתי לעיל, ועיין ברא"ש שם שהביא דברי הראב"ן דמדחיק ליישב דברי האלפס ז"ל:
(דף קנ"ו) תוס' ד"ה וכי מאחר דבדקנוה כו' ואם היה ספיקא הא ספיקא דאורייתא כו'. לכאורה אין מובן, ולכאורה היה נ"ל לפרש דברי התוס' דזו קושיא בפני עצמה דקשה להו על הגמרא הא איכא למימר דלהכי צריך בדיקה לגירושין לענין אם צריכה גט דאם בדקנו בעת קדושין והיה ספיקא דהיינו לא היה שערות אינה צריכה גט דמוקמינן לה אחזקה קמייתא כדפירש המהרש"א ז"ל לעיל בדברי התוס' ד"ה בודקין לקדושין כו', אולם גם זה דחוק, גם לקמן בדברי התוס' ודוחק לומר דבודקין כו' אין מובן וצריך פירוש:
דף קסה.
ברשב"ם ד"ה אמימר מכשר בעד אחד בכתב כו', ונראין הדברים כן דסתם מכשר לגמרי משמע עכ"ל. הא דלא הביא הרשב"ם ראיה לזה מקושיית רב אשי לאמימר אלא קשיא מתניתין כו' דמשמע היטב מזה דאמימר מכשר אפילו לטרוף מלקוחות דאל"ה מאי קושיא היא הא שפיר שייך למתני במתניתין פסול היינו לטרוף מלקוחות אבל מבני חורין גבי כדפירש הרשב"ם לאביי, הוא משום דהרשב"ם ז"ל רוצה להביא ראיה גם על מה שפירש לעיל לאביי דלא פסול אלא לטרוף מלקוחות מנא לן הא דהא שפיר מצינן למימר דבין לאביי ובין לאמימר שטר כזה אינו טורף מלקוחות ופלוגתתם אינה רק אי גובה מבני חרי, ויותר טוב היה הפירוש כן משום דסתם פסול במתניתין משמע לגמרי ולזה פריך רב אשי לאמימר ממתניתין אף דגם אמימר סבר דפסול מלטרוף מלקוחות מ"מ קשה משום דסתם פסול במתניתין משמע לגמרי, ע"כ הביא הרשב"ם ראיה מדאיתא בגמרא סתם אכשר משמע לגמרי אפילו לטרוף מלקוחות א"כ מאמימר מוכח לאביי דגם הוא אינו פוסל אלא לטרוף מלקוחות דמה לנו לעשות בחנם פלוגתא רחוקה ביניהם, ואין להקשות דלפ"ז קשה לשון פסול סתמא דמתניתין דמשמע לגמרי, דז"א דיותר קשה על אמורא דסתם הלשון מעל תנא דסתם, כן נראה לפרש דברי הרשב"ם ז"ל:
(דף קס"ז) גמרא אמר להו ר"א בר הונא הכי אמר רב שני יוסף כו' אין מגרשין נשותיהן כו'. לכאורה אכתי קשה הא אית לן למיחש דילמא אזיל א' מב' יוסף ב"ש למתא אחריתי וכתב גיטא על שמו וממטי ליה לאיתתא דהיאך וכאן לא שייך תירוץ הגמ' כל שהוחזק שמו כו', אולם לפירוש התוס' דלעולם חוקרין ב"ד אם שני יוסף הי' שם, ניחא דגם בגט זה יחקרו לעידי מסירה:
אולם דברי התוס' צריך פירוש דלכאורה קשה על פירוש התוספות בקושיית המקשן וז"ל וכשתבא לב"ד כו' ואח"כ לא יחקרום ב"ד ודאי כו', אמאי לא יחקרו ב"ד הא אדרבא אי אמרינן דעדי מסירה לא ידעו מזה יותר צריכין ב"ד לחקור ומאי תלי חקירת ב"ד בהא דלא ידעו העדים איך לנהוג, אולם נראה לי לפרש כוונת התוס' דשפיר תלוי זה בזה דאי לאו דנתקן דצריכין העדים לדעת אם יש שני יוסף לא היה מועיל חקירת ב"ד לשאול לעדים שיכירו אם זה הוא היוסף ב"ש שנתן הגט דילמא איירי באופן שהשני יוסף אין כאן בעיר שהלכו למד"ה, אבל אחר התקנה דצריכין להיות ב' יוסף בעת הגירושין שפיר מועיל חקירת ב"ד אם היו שם ב' יוסף אף אם כבר הלכו למדינת הים, כנ"ל כוונת התוספות:
דף קעב.
במתניתין ברשב"ם ד"ה אינן יכולין להוציא ש"ח זע"ז שיכול הלה לטעון כו'. לכאורה קשה לפי פירושו מאי קא משני הגמרא לקמן (דף קע"ג ע"א) בכותבין שטר ללוה כו', הא אכתי איכא למיחש חששת הרשב"ם, אולם כבר שם הרשב"ם ז"ל עיונו ע"ז בד"ה אלא א"כ מלוה עמו כו' עיי"ש ולפי פירושו גם חששא זו תלוי אי כותבין שטר ללוה כו', ואין להקשות מי דחק להרשב"ם ז"ל לפרש כן במתניתין, י"ל כדי שלא יקשה על תנא דברייתא דסבר דמוציאין זע"ז משום דאין כותבין שטר ללוה כו' הא אכתי איכא למיחש שיכול הלוה לטעון שטר זה שבידך אני החזרתיו לך כשהחזרת לי ממוני כו', לזאת מפרש הרשב"ם במתני' דתנא דמתני' חשש גם לחששא זו א"כ לפ"ז נכלל זה בתירוץ הגמ' בכותבין שטר ללוה כו' קמיפלגי רק הגמ' חדא מב' טעמים נקט זימנין דאזיל לגבי ספרי כו' וממילא לתנא דברייתא דסבר דאין כותבין גם חששא זו דילמא יטעון שטר זה אני החזרתיו לך אזלא כמו שפירש הרשב"ם ז"ל בד"ה אלא כו'. אולם מה שפירש הרשב"ם ז"ל בד"ה זימנין דאזיל לגבי ספרי כסבור הוא לרמות כו' והוא אינו יודע מה ששנינו כו', פירוש זה צ"ע דהא חששא זו זימנין דאזיל כו' קאמר הגמ' אי הוה אמרינן דמוציאין זע"ז ולא היה כתוב במתני' שאין יכול להוציא וכו' וצ"ע:
הרא"ש ז"ל פרק גט פשוט סי' מ' בד"ה והיכא דמית הלוה והניח יתומים קטנים לא יפרע מן הערב אפילו אמר לו ממי שארצה אפרע דנכסי דאינש אינון ערבין ביה כו', עיין בפלפולא חריפתא שהקשה כאן קושיא גדולה לכאורה לפי סברת הרא"ש ז"ל דנכסי דאינש אינון ערבין כאילו אמר על מנת שאפרע מן הנכסים אם ארצה לפי זה קשה מההוא דהביא הרא"ש לקמן סימן מ"א ד"ה ההוא דיינא דאחתיה לנכסי כו' וז"ל הפלפולא חריפתא כיון דכל הנכסים הם ערבים הוי ודאי כאילו אין לו נכסים שהרי הנכסים כולם ערבים הם ואי חשבת לערבות דממי שארצה אפרע היה יכול לפרוע תחלה מהנכסים ואמאי סלקיה רב חנן אלא ודאי ערבות דנכסים הם כערבות סתם וכו' עכ"ל והוסיף עוד להביא ראיה לזו עיי"ש:
ולפענ"ד נ"ל ליישב קושייתו בקל ודברי הרא"ש ז"ל נכונים וברורים, דנחזי אנן לפי דעת הפ"ח הלא דברי הרא"ש במקומם אינם מובנים דהביא ראיה מנכסי יתומים דאינו פורע מהם הא זה גופא צריך ראיה כקושיית הפ"ח כיון שכל הנכסים אינון ערבין ביה הוי ודאי כאילו אין להם להיתומים נכסים כלל וגם לדברי הרא"ש דמי כאילו אומר ממי שארצה אפרע א"כ אמאי אינו גובה מנכסי יתומים, אע"כ צריכין לפרש סברת הרא"ש ז"ל כן, דכל זמן דלא ידעינן בבירור אם חייב הלוה להמלוה כלום כגון באופן דמית הלוה או אם הלך לעיר אחרת בשעה הזאת דהמלוה התחיל לתבוע ואינו לפנינו אין יכול המלוה לגבות מהערב כי אולי אם היה הלוה בפנינו היה יוצא מהב"ד זכאי, א"כ איך יכול הערב לחוב להלוה שלא בפניו לשלם עבורו דדילמא אין חייב לו כלל אף אי אמרינן דנכסי דאינש אינון ערבין ביה כאילו אמר ממי שארצה אפרע מ"מ אין יכול לגבות מהערב כי הוי כאילו יש להלוה נכסים דהא דהמלוה אינו נוטל מהלוה לאו משום דאין לו רק משום דילמא אם היה הלוה בפנינו היה פטור מלשלם כלום א"כ שפיר נקרא יש לו נכסים. ולפ"ז ראיית הרא"ש ז"ל עולה יפה במכש"כ מה במקום דמית הלוה והניח יתומים וערב אין להם רק הנכסים אינון ערבין להם שמצד הסברא היה לנו לומר דכאן גובה המלוה מהנכסים כיון דכל הנכסים ערבין והוי גם כמי שאמר ממי שארצה אגבה, אעפ"כ הדין בזה דאינו גובה מהנכסים, אע"כ משום דמית הלוה עושה פעולה לזה דנקרא יש להם נכסים, א"כ היכא דיש ערב וגם נכסים כש"כ דאין זה חסרון מה שמת הלוה אדרבא יותר נקרא יש לו נכסים, א"כ לפי דברינו ממילא מסולק קושיית הפ"ח כי גם בהאי מעשה דנחתיה דיינא להמלוה לנכסים כו' הוי ג"כ כאילו יש להלוה נכסים חוץ מהערבות נכסים משום דהלוה אין בפנינו ודמי ממש להיכא דמית הלוה כמש"כ לעיל, גם הראיה שהביא הפ"ח מב' יב"ש כו' ע"ש, ג"כ לפי דברינו מסולק עיי"ש ותבין:
ואל תתמה כי לפמש"כ להרא"ש ז"ל יצא לנו דין חדש אם הלוה אין בפנינו אף אם לא מית אעפ"כ אין המלוה פורע מהערב, זה אינו תמוה כלל ואין כל חדש דכבר הוזכר זה בב"י טוח"מ סימן קכ"ט סעיף י"ד שהביא שם לשון הרמב"ם ז"ל פרק כ"ו וז"ל מי שהיה ערב לחבירו במלוה ע"פ ובא המלוה לתבוע את הערב והרי הלוה במ"ה אומר לו הערב הביא ראיה שלא פרעך הלוה ואני אשלם לך עכ"ל הרמב"ם. וז"ל הב"י שם ואני אומר שאפילו מן הקבלן אין נפרעין אלא בראיה אא"כ נו"נ ביד עכ"ל. הרי להדיא דגם במקום שיכול לתבוע מקודם להערב אעפ"כ צריכין אנו לדעת דודאי חייב לו ואם לאו אין המלוה יכול לפרוע מהערב, עוד שם בסעיף ט"ז ז"ל ולא במקום דערב דעלמא עושין כן אלא אפילו במקום ערבות דנכסים אין נפרעין מנכסי הלוה שלא בפניו עד שישלחו ויודיעו כדאמרינן בשילהי ג"פ ההוא דיינא דאחתי' ללוה כו' ולפי דברי הירושלמי כו' ונראה מדבריו שאפילו במלוה בשטר חיישינן שמא פרעו לוה וכ' לו שובר ע"ש כל דבריו ומכ"ז מוכח כמוש"כ: